מטעמים מאד מובנים, לא נתווכח על טעם וריח. זה מסוג הדברים שמוסכם על כולם שלא מתווכחים עליהם.
אז אחרי שנשאיר את זירת הדיונים מחוץ לתחום, נגיע לעובדות המפתיעות: לא כולנו חווים את מגוון הריחות והטעמים הקיימים. לא תמיד אנחנו חשים את מכלול הניחוחות וגווני הטעם.
נשמע מוזר מאד. אבל זה הוכח מדעית במחקר שנערך בשנת 2001 בצרפת. במחקר השתתפו עשרות ייננים והם נתבקשו לטעום יין לבן שלא הכירו, ולציין את הניחוחות והטעמים שחשו. שבוע לאחר מכן ניתן להם יין אדום ושוב נתבקשו לפרט את טעמיו.
הייננים תיארו ביין הלבן ניחוחות קלילים של דבש ופרחים, וביין האדום טעמים של שוקולד ותבלינים. פרט אחד שלא ידעו הטועמים: הם טעמו את אותו היין פעמיים: שאבלי לבן ושאבלי לבן עם צבע מאכל אדום.
הניסוי לא עסק בטעמי יינות דווקא, אלא בפלאי המוח שלנו ובהשפעה שלו על היכולת והרגישות של חוש הטעם שלנו.
מאותו בקבוק יין יכולים לעלות ניחוחות וטעמים שונים. ביינות ישנם עד 1000 רכיבים, כאשר כל אחד מהם נושא איתו תו ריח יחודי. צרופי הריחות יוצרים חלקיקי ריחות שקיימים גם במאכלים אחרים כמו דבש, פרחים ותבלינים. אם משהו יגרום לנו לחפש אותם – אנחנו גם נחוש בהם. אם יצבעו את היין באדום ונתרכז יותר -נבחין בניחוחות של מאכלים וטעמים אדומים.
וזה לא רק ביין כמובן.
בשנת 2017 קיבלה חברת ה”שחר העולה” מאות תלונות על פס-ייצור של ממרחי שוקולד שקיבלו טעם לוואי מוזר שמזכיר בננה. התלונות היו רק על גביעי ממרח שוקולד שעליהם הודפסו דמויות של מניונים צהובים מקלפים בננות. החברה התחייבה שלא חל שינוי במתכון, ותלתה את התופעה בהטיה פסיכולוגית – הציור של הבננה גרם ללקוחות לדמיין טעם של בננה.
אבל מהתבוננות בטבלת חומרי הטעם של ממרח השוקולד – עולה הבנה מדהימה: ממרח שוקולד מכיל בין היתר איזומיל אצטט- תו טעם שמצוי בבננה. בין מכלול טעמי הממרח -מדובר בהד קלוש ממש, אבל הגירוי של ציור הבננה שלח את המוח להתבונן, לחפש ולהתמקד בטעם – והוא אכן זיהה את תו הטעם. אם לא נתבונן ונצפה ונתעמק – אנחנו עלולים לדלג, שלא במודע, על טעמים מורכבים.
אז טעם, אם כן, הוא שילוב של חומר שאנחנו מכניסים פיזית לגופנו, יחד עם מכלול זכרונות וציפיות שמצויים במוחנו, וצפים לקדמת הבמה כשהם מתבקשים לכך.
אבל לא רק למאכלים יש טעם, גם למעשים יש טעם.
דוגמאות? בבקשה:
לשבת יש טעם קסום של מפגש מרגש שחיכינו לו, זמן להתייחד עם אבא שלנו שבשמים שאוהב אותנו כל כך. זה טעם של התנתקות מהמרוץ השבועי- להזדכך מחד ולהתמלא באוצרות רוח מאידך. זה טעם של אהבה יקרה שהושגה. אנחנו מכירים את הטעם הזה וגם מרגישים אותו. ואם נעצור שניה להעמיק עוד יותר בטעם המושלם של החיבור האלוקי הזה, של השלווה וההתחברות המדהימה הזאת- אנחנו שבוע שלם נרוץ ונתכונן לאהבה, למנוחה ולנחלה שמחכה לנו.
לכיבוד הורים יש טעם מגביה של בטחון עצמי ושל שייכות להוויה מוצקת של חוף מבטחים -מאין באת. השותפות של הקב”ה עם הורינו בנו, המעמד המיוחד שבורא עולם העניק להם- זה טעם מחזק. זה טעם של השלמה וקבלה של ה”אני” היסודי שלנו. של הערכה שאינה תלויה בדבר. ואם עוד נתעמק ונתחבר לעוצמה המעצימה הזאת של כבוד ללא תנאי להורים- אנחנו נתמכר להרגשה המעריכה והמרימה הזאת.
לשמירת לשון יש טעם של חברה הוגנת ומכבדת, של גילוי לב ואהבת חינם, של השפעה טובה גם לרחוקים. יש לזה טעם של תמיכה חברתית, של למידה מטעויות וסלחנות נצרכת. של התעלמות מעוולות כלפינו אשר יש לנו את כל הצידוק להקפיד ולכעוס. וכשנגלגל על הלשון הלוך-חזור את הטעם של ליווי חברי, של הבלגה על שגיאות -אנחנו נרגיש את הכמיהה להיות חלק מחברה כזאת, שמאמינה בתיקון עצמי, שמעלימה עין מנפילות.
ומה הטעם של ניקיון לפסח?
מצוות ביעור חמץ נועדה להשריש בלבנו את הרעב לחופש אמיתי, להתנקות מכבלי היצר וחיילותיו. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק ודבוק בתורת קל חי וקיים. ליציאה משעבוד רוחני של ריחוק מבורא עולם ולכניסה תחת נועם עול המצוות. חמץ הוא הסמל של הביורוקרטיה הארצית, של הסחבת בכנפי הרוח של הנשמה שלנו: אתם רוצים לצאת ממצרים? בסדר, אבל רגע, יש לחם בתנור -חכו שתהיה לכם צידה לקחת לדרך. אולי תחתמו קודם על טופס ויתור שעבוד? לא כדאי שתישנו על זה לילה? זה חמץ. עיכובים, מניעות, גרירת רגליים בדרך לדרור של “לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה” אבל רווי באהבת כלולותייך, בדרך לאמונה שד’ כל יכול – ויוריד לנו מן במדבר, וישמור עלינו תמיד. עבדי הזמן, אמר ריה”ל- עבדי עבדים הם, רק עבד ד’ -הוא לבדו חופשי!
למצה יש טעם של אמונה. קמח ומים ותו לא שמתערבלים ביחד מהר מהר ונאבקים בהרגלים שליליים שלנו, בעצלות וברדידות. זה טעם של קרבת אלוקים, כי שמה האלוקים- מחוץ למ”ט שערי טומאה, בהר סיני. לכן נקראת המצה בלשון הזוהר “מיכלא דמיהמנותא” – מאכל האמונה. חיבור לכל יכול, שעה עושה ויעשה לכל המעשים.
ביעור חמץ זה ניקיון יסודי עמוק של כל המקלות בגלגלים שלנו!
שאנטי? אאוט! אנחנו רצים החוצה, לגאולה, לד’, להר סיני!
אין לנו זמן לחכות, אין לנו זמן להתפיח את הבצק. אנחנו מגרדים את הדבק שמדביק אותנו לכסא-השבי. אנחנו מנקים לפסח! הושע נא- חבוקה בך! הושע נא – דבוקה בך!
האהבה וההנאה לניקיונות לפסח, לרבים מאתנו, הם טעם נרכש, צריך ללמוד את זה. צריך לחפש את תו הטעם של הריגוש מהסתערות על היעד- המצה, הבריחה אל האור.
וכשנתעמק, נהנה מניחוח הניצחון על השאור שבעיסה – היצר הרע. נסיר את מחסומי הכבדות שמאטים את צעדינו מלעלות במסילה העולה בית קל בתירוצים שונים.
זה טעם של ביעור חמץ. טעם מתוק-מתוק של חופש.
"ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים"
תגובות