אשמח לשמוע את דעתכן

[נעמיק מיק]

לא למדתי גננות,

אבל לפני שהתבססתי כגרפיקאית, בתור בחורה הייתי הרבה מחליפה בגנים. הייתי נמצאת בגן יום או יומיים. ואולי זה שלא הייתי שקועה בגן נתן לי לראות מלמעלה במבט אחר מה שקורה.

ילד מתוק, גן חובה. עם עיניים של בחור….

הכבשה השחורה, המציק, המרביץ. כל 4 דקות תלונה מילד אחר, מבלה את רוב יומו בפינה, בגן המקביל, ליד הדלת ומחוץ לריכוז.

“משה למה הרבצת?” את תשובה.

“למה הצקת?” חיוך נבוך.

“למה קרעת” מרכין ראש.

כסייעת הסתכלתי עליו הרבה מהצד וגילתי דבר מדהים.

אף פעם, אבל אף פעם!! הוא לא התחיל.

ילד בא ועוקץ אותו בגב. משה היה שמן וקצת עם כח, נתן לו בעיטה. “הגננת משה בעט בי” משה לא אומר שעקצו אותו. הולך בשקט לפינה או מפנים את העובדה ש”הוא לא יודע להתנהג ולכן לא יצא לחצר”

בפעם אחרת הוא עבר ליד מגדל קוביות שבנה ילד, הילד לוחש לו “משה השמן ומשה השמן”

משה מעיף לו את המגדל, הילד רץ לגננת “משה שבר לי את המגדל”

הגננת כועסת, משה לא מספר מה קרה רגע קודם. והולך לגן המקביל לשעת בושות…

ביומיים ראיתי אולי 20 פעמים מקרים כאלו. ומשה שנענש על ימין ועל שמאל, ומסיבה לא ברורה, אולי אתן תדענה, לא מספר מה עשו לו (הוא לא ביישן, כן מדבר עם הגננת והחברים)

בסוף היום השני דיברתי עם הגננת על זה. היא אמרה “מסכןןן” וציקצקה בלשון לא כמו אחת שמתכננת לבדוק את זה לפחות. כנראה משה הוא כבשה קלה להשחרה.

לא נראה שבבית הוא מספר משהו על זה.

לא יודעת מה קורה פה, יודעת מה קרה עם משה שאמור להיות כבר בכיתה ו’ בערך אבל משה בן החמש יושב לי עד היום בלב.

[רבקה וינוקור]

יש בדרך כלל סיבה להתנהגות לא רגילה של ילד

הסיפור של הילד משה עצוב כל כך, וזה מקרה אחר שגם קורה הרבה ורק הצות החינוכי או ההורים יכולים שים לב!!!!

לאמא שלי שעובדת במעון עם ילדים די קטנים יש שיטה כזו

במקום להתעסק עם הילד שהציק\הרביץ\משך לצעוק\להעניש וכו

היא מתמקדת בילד שנפגע, נותנת לו את מלוא תשומת הלב

ילדים פעמים רבות רוצים באמת תשומת לב

כך הם לומדים שמי שנפגע מקבל ולא הפוגע

לא בטוח שזה מתאים לכל גיל

אבל באופן כללי להתייחס לדברים חיוביים שהילד עושה ולא שליליים זה תמיד עדיף.

[רבקה וינוקור]

בכל מקרה לא הייתי שולחת ילדה בת 5 לטיפול ריגשי……

הייתי מנסה כמה דברים פשוטים כמו:

1. לבדוק מה קורה בבית, האם יש תקופה של עומס שנופל עול עלייה כילדה בכורה? האם היא חווה קושי או התמודדות?

2. לבדוק מה קורה בגן, האם היא חווה השפלה\לעג\נדוי מצד החברות? האם יש טריגר להצקות?

3. לשוחח אתה מה שלומה ואייך היא מרגישה ומה יכול לעזור לה להיות ילדה טובה כמו שהיא באמת

4. לשבח אותה מאד על הדברים החיוביים שהיא עושה

5. לתת לה הזדמנויות להוכיח ולהראות את הטוב שבה

אני לא אשת חינוך מנוסה או משהו כזה, אבל מזועזעת מהרעיון לשלוח ילדה בת 5 לטיפול ריגשי..

ילדים קטנים זה בעיות קטנות בדרך כלל … חבל על הזמן

[רות רוט]

הסיפור עם משה באמת עצוב.
אבל חשוב לנו מאד לזכור, ככאלה שעוסקות בחינוך: הקב”ה בחר לכל אחד את המסלול
האישי שלו.
את רואה ילד סובל? אם יש מה לעשות, כמובן שאסור לשבת בחיבוק ידיים. אבל אם זה
לא באחריותך, והגננת / ההורים מזניחים – זה חלק ממסלול החיים של הילד, ורק כך
הוא יצמח למה שהוא יוכל לצמוח. אין לנו מושג איך.
לגבי הטיפול הרגשי – מסכימה מאד עם רבקה וינוקור.
מצד שני, טיפול רגשי זה לא כזה גרוע… כי בגיל הזה שולחים לתרפיות כמו תרפיה
במוזיקה, תרפיה במשחק, ביבליותרפיה וכדו’ – שהילד מאד נהנה. זה לא טיפול
“חופר”…
ברור שצריך קודם כל לבדוק! איך היא בבית? מה זה אומר “משקיעה בלימודים” בגיל
כזה – אולי היא לחוצה, פרפקציוניסטית?
וכמובן מה החברות עושות לה…
תלוי במנת המשכל שלה, אבל אפשר בהחלט לשבת איתה, לשקף לה את המצב: שמת לב
שהרבה פעמים את מרביצה/צועקת – — וכו’?
ביחד איתה לדון על הענין, למה לדעתה זה קורה, מה מפריע לה… לפעמים מדובר
באמת בדברים קטנים שאפשר לפתור. וזה הטיפול הרגשי הכי טוב 🙂

[אלישבע]

מה עם ויסות חושי?

[ש]

אני כן גננת, ולמדתי גננות וחנ”מ, ומנסיון גננת לא תמהר לשלוח את הילדה לטפול רגשי ללא צורך.

כמובן שכדאי לפנות לטיפול מותאם לילדים כמו תרפיה כלשהי, בתחום שהילדה מתחברת אליו.

כמו כן, חשוב לערוך יחד עם הגננת מעקב ממה נובעת ההתנהגות, כי אם יש בעיה תקשורתית/חברתית/תחושתית/בריאותית/קשב וריכוז ועוד…. אז טיפול רגשי יסייע לילדה בוודאי אך הבעיה לא תיפתר. ואם עולים על הבעיה חשוב לסייע לילדה ולפתור אותה בנוסף לטיפול הרגשי שבוודאי חשוב לילדה שעברה חוויות כאלה.

דבר נוסף- אם יש יועצת שעובדת עם הגן (אמורה להיות) אולי כדאי שהגננת תבקש ממנה לבוא לצפות בילדה ולנסות להביא עוד חוות דעת.

בהצלחה רבה!

[אהובה מליח]

אני מסכימה עם כל הכותבות למעלה.

אני רואה מול עיני ילדה בכורה בת 5, שאפילו שיש אחריה ‘רק’ שלושה ילדים היא נעלמת שם איפשהו. יתכן מאד שיש עליה אחריות רבה והיא מגיעה לגן בעצם ל’סוג של מנוחה’.

במקביל לבירור של העומס בבית כדאי לבדוק כמה מקום יש לה בבית? בגן?

מניסיוני אני יודעת שכל אדם יושב במשפחה, בחברה או בכל מקום על חלק של פאזל וככל שהחלק הזה גדול יותר האדם מרגיש בטוח יותר.

לכן שאלתי קודם, כמה מקום יש לה בבית? בגן?

את ההתנהגות שלה אדלר מגדיר כ”דרכים שגויות של יצירת קשר/בקשת שייכות'”. היא רוצה קשר, אך אינה יודעת איך מבקשים אותו או איך מתנהלים איתו.

התחברתי עם העטיפה של הילדה הנפגעת, למרות שאני לא יכולה לחתום על כך, שההתנהגות של בת חמש המתוקה הזו (!!) אינה ביטוי להיותה נפגעת ממישהו אחר.

אני הייתי מחפשת (ממש!!) משהו למצוא לה שעשתה טוב.

בדיוק כמו משה שהוזכר לעיל, גם אני הכרתי ‘משה’ כזה. הייתי נערה צעירה בסמינר, וקיבלתי לידי הדרכה של קייטנה בכיתת בנים רב גילאית (אהבתי שהמורות המנוסות השתבצו בכיתות הבנות…). היה לי שם ‘משה’ אחד, שלא איפשר לי להוציא מילה מהפה, מי דיבר על סיפורים ומי דיבר על הפעלות, בזמנו החופשי הוא היה עסוק במריבות הבלתי פוסקות עם החברים! כמעט והתייאשתי. עד שהיתה לי סייעתא דשמייא ביום השלישי, כשאני כבר כמעט אומרת לעצמי, שאני מניחה על השולחן מכתב סיום של ההדרכה הזו, הוא כנראה היה עייף ממריבה או משהו בדומה לכך, והחמאתי לו מול כולם עד כמה הוא יושב יפה ובשקט, ומאז הוא הפך להיות יד ימיני (כפשוטו)!! לא להאמין!

הוא היה זקוק למילה טובה ולהתייחסות.

מילה טובה, התייחסות, תפקיד, מילה מעצימה (תודה רבה, מתוקה, מה היינו עושים בלעדייך היום? מי היה עושה את זה?), אפילו משפט כמו “עליך אני סומכת…” וכו’.

בקיצור…..

התנהלות מעצימה של הילד מעניקה לו הרגשת שייכות וקשר, הוא מרגיש בטוח ומוערך.

מילה אחרונה לגבי טיפול רגשי, כמטפלת רגשית עם ילדים, הטיפול בגיל הזה הוא באמת בדרך עקיפה של משחק, ציור ואומנות, כך שזה לא נורא.

ברכות והצלחות!!

[תמר אהרוני מרפאה בעיסוק]

הי,

מצטרפת לכל הקודמות בדבר החשיבות לבדוק מה הגורם להתנהגות.

רוצה להדגיש כי לכל התנהגות יש סיבה!

ןבגילאים הצעירים, לרוב, הסיבה לא תהיה ״התנהגותית״ ״כי הילד רוצה להרוויח מזה משהו״. צריך להיות מאד מניפולטיבי ועם רמת קוגניציה מאד מפותחת בשביל זה, וילדים לרוב לא נמצאים שם.

לרוב, לילד יש קושי אמיתי להתנהג ׳נורמלי׳, כלומר בהתאם למצופה מגילו.

אם אלו ההורים שמתענינים, הייתי מנסה לבקש מהגננת תיאור מדויק של הסיטואציות, עם פירוט ככל שיכולה על מנת להבין בדיוק את הסיטואציה ולא להסיק מסקנות שלעתים מרחיקות לכת.

יש לציין שלפני הכל, כשיש קשיים, דבר ראשון בודקים שמיעה וראייה. לפעמים יש שם קושי וזה כבר מסביר את ההתנהגות. פעמים רבות פתירת קשיים אלו מחזירה את הילד למה שהיה או מוציאה ממנו את הדברים הטובים שלו.

בנוסף, כשיש חשש לקשיים מסוג חושי/רגשי/תקשורתי וכו׳ רצוי לפנות לרופא/ה התפתחותי, ולבקש הפנייה לאבחון. במקרים מסוימים הרופא התפתחותי ימליץ כבר בעצמו על טיפול מסוים בהתפתחות הילד ולפעמים ימליץ על אבחון.

אבחון, וכן טיפול, אינם מפחידים. הם מיטיבים עם הילד. יותר מפחיד שהילד יישאר עם התנהגויות אלו ויהיה מנודה חברתית, עם חוויית כשלון ודימוי עצמי נמוך, כך שבהמשך תחושות וחוויות אלו משפיעות כל ההתפתחות שלו וכדאי לטפל בגיל צעיר ככל האפשר.

גם טיפול רגשי בגיל זה אינו מוקצה. מחקרים מראים שככל שמטפלים בגיל יותר מוקדם הילד יכול יותר להתגבר, ובמידה מסוימת ״למחוק״ את החוויות השליליות, כך שלא יישארו אצלו רשמים מחוויות אלו בגילאים הבאים. בגילאים הצעירים הנפש/המח הרבה יותר גמישים ויכולים לפצות ולבנות גשרים ותשתיות חדשות הרבה יותר בקלות ובצורה הרבה יותר יציבה מאשר בגילאים בוגרים. שאז, בגיל בוגר, גם אם הילד עשה שינוי עדיין יש לו זכרון מאיך היה פעם ונותר לו טעם לא טוב בחוויה העצמית שלו.

אני יכולה לתת דוגמא מבן משפחה כשהיה בן 4 חשבו שיש לו הפרעת התנהגות, ולאחר הדרכת הורים (מעט פגישות!) חל שיפור אצלו, אבל לאחר שהשתתף בתרפיה בבעלי חיים (12 מפגשים) חל שינוי משמעותי!! והילד הוא לא אותו ילד! . היום הוא עדין, מדבר, משתף, מבטא רגשות, מזהה רגשות אצל הזולת ואפילו חושב קדימה על מצבים מסוימים בהם ילד אחר עלול לא להרגיש בנח ומסיק מכך מסקנות איך כדאי להתנהג לאותו ילד. היום הילד בן 8. פרח של ילד. חבל על כל רגע.

דבר נוסף, אם יש צורך בטיפול כזה או אחר, הטיפול הוא חינם עד גיל 6, ואפשר גם עד גיל 9 (פחות טיפולים בסידרה). כדאי להזדרז מהבחינה הזו, במיוחד שהתורים בקופות ככ ארוכים ומחכים ממש הרבה זמן לכל תור. אני ממליצה לבדוק ולטפל כמה שיותר מוקדם.

בהצלחה רבה!

תמר