אליגוריה קצרה בפרקים – במסלול

[א ק]

איך שגמרתי לקרוא את הפרק כבר היו לי כמה כיוונים לאן הוא ימשיך…

באמת שהסתקרנתי.

תודה!

[אמונה ח.]

וואו! ממש יפה. ואכן, גם לי ישר היו כמה אפשרויות להמשך, אבל זו שהכי נראית לי זו האפשרות שזה מין משל לחיים שלנו, ועל הדרך שאנחנו עוברים מהפרוזדור לטרקלין. אני צודקת?

[רות רוט]

מי צודקת – תראינה בהמשך…
בינתיים מצורף פרק שני.
(בעיקרון זו אליגוריה אחת ארוכה, אבל חילקתי אותה לפרקים כדי שתתאים לקריאה
בדיגיטל).
במסלול – פרק ב’

אבל אני יודעת שזה לא טוב. אז אני ממשיכה ללכת ומביטה בערגת-אין-אונים אל
הסלעים. הם מזמינים אותי לשבת עליהם, להרגיש את הרוח מלטפת את פני, ומייבשת את
הדמעות – שאינן.

החיצים מורים את הכיוון, ואני כל כך רוצה לרוץ ולעקוף את השלט האכזרי “אין
מעבר, סכנה”. אני רוצה להגיע למטה, אל המים המפכים, אל המפלים היפהפיים,
שיאספו אותי אל חיקם. אני מתקרבת אליו, אל השלט. ואל הגדר. פסיעה אחורה, וארבע
פסיעות קדימה. לשם, אל הסוף.

אבל האוטובוס מחכה לי בסוף אחר. ואני חייבת להמשיך לפי החיצים. וזה לא משנה מה
אני רוצה. אז אני מתעלמת מעצמי, ומאפשרת לרגליים לסחוב אותי אחריהן, אחרי
החיצים הצבעוניים, של צבע המסלול שלי.

לפעמים הוא נפגש במסלולים אחרים. ואני כל כך רוצה לפנות שמאלה במקום לימין,
ולהמשיך במסלול האחר.

אבל האוטובוס מחכה לי דווקא בסוף המסלול שלי. ואני ממשיכה ללכת. ושוב לרדת,
ושוב לטפס, בין הצוקים הסלעיים, גורסת אבני חצץ חלקלקות ממים חורפיים שיבשו.
נופלת שוב, ונשרטת שוב. וקמה שוב. כי אין ברירה. כי אין אף אחד שיקום במקומי.
ואין אף אחד שילך פה במקומי.

ואני ממשיכה. ולא עוצרת. אבל אני רוצה. והכל משתולל. גבעת חול תחוחה קוראת לי
לשבת עליה, לנוח, להניח את הרגליים, ולהרפות. ואני יודעת שאסור לי להרפות, כי
זו תהיה הרפיה לנצח. והאוטובוס מחכה לי.

אני לא רוצה שהוא יחכה. אני רוצה להתקשר לנהג ולהגיד לו שיסע הלאה. שילך לאסוף
מטיילים אחרים, שהגיעו לסוף המסלול שלהם בשלום, בזמן. אני אגיע לסוף – אולי.
אבל לא בטוח שבזמן. ובטוח שלא בשלום. טיפות דם מזרזפות משריטה עמוקה ביד, ואני
מתעלמת. הן מסמנות את השביל בו הלכתי, ונספגות באדמה.

[אמונה ח.]

וואו! מטורף.

[רות רוט]

תודה, אמונה.
מצרפת את הפרק הבא: (נ.ב. בל”נ בסוף אכתוב מאיפה ההשראות והרעיון :))
אשמח לתגובות. וכמובן, גם לביקורת.
במסלול – פרק ג’
אני מביטה לאחור. מעבר לעיקול אני רואה, אולי בעיני-רוחי, את כל שהיה. את כל
הדרך שהלכתי. איני יודעת כמה נשאר עד סוף המסלול והאם עברתי את החצי. אני גם
לא יודעת האם החלק שמאחוריי כלל את שיא האתגר, או שממתינים לי אתגרים גדולים
ומשמעותיים יותר. אולי יש בהמשך חבלים ויתדות או מדרונות חלקלקים שצריך לרדת
בהם בלי ליפול. וגם בלי להחזיק, כי אין במה לאחוז. זה בלתי אפשרי, אולי.
והאחורה הזה, בו אני מתבוננת, צוחק לאידי. כן, כבר עברת אותנו. אבל זה לא
באמת. יש אחרים שעברו את המסלול הקשה הזה ביתר קלות. הם נפלו – אך לא נפצעו.
הם הצליחו לקום והם אפילו לא רצו לעצור. הם הצליחו ליהנות מהנוף הפראי שמלווה
את המסלול הנוראי הזה.
והוא צוחק, האחורה הזה, ומאיים לשטוף אותי במים שאינם. איני עוצרת, אף לא
לרגע. אני פוסעת קדימה, וליבי – לאחור. אי שם, בתחילת המסלול. רוצה כל כך
לחזור לשם, לנשום עמוק יותר. ועוד יותר עמוק. לא שיש לי ברירה, כי הכל על
כרחך, אבל אולי… אולי, לו הייתי יודעת מה קושי המסלול ומה רמת האתגריות שבו,
הייתי לוקחת נשימה עמוקה יותר ומצטידת באורך-רוח ארוך יותר. אולי, לו הייתי
יודעת מה קושי המסלול ומה רמת האתגריות שבו, הייתי מנסה לברוח מההתחלה ולא רק
מהאמצע. אולי הייתי פורשת מהמרוץ ואומרת שזה לא בשבילי.