אני הצגה או מיצג מוזיאוני? תיקנו כרטיס בבקשה!

[לאה א 😄]

נוגע ללב לקרוא!

והארת את תשומת ליבי כאימא לשים לב יותר לילדים שלי

כי לא תמיד זה בשליטתנו..

נשלף לי לשתף-

יש לי ילד עם תסמונת דאון,

והוא הבכור שלי.

וזה היה קורה לנו כל הזמן.

באוטובוס, בקופ”ח או סתם ברחוב…

כל מקום שהלכנו המבטים היו ננעצים

עד שיום אחד אמרתי לבעלי,

מהיום אני מסובבת את הראש לצד השני.

תתבוננו להנאתכם!!!

ותסיקו מסקנות איך זה זוג צעיר עם דאון?

איך הם קיבלו את זה ? הם שמחים ?

האמת שזה מענין? לא?

[מירי כ.]

אני גם אמא לילדת תסמונות דאון,

גם אצלי היא הבכורה…

נולדה אחרי 3 שנים- אז בכלל…

נהניתי מתגובה מסוימת של אמא חמודה לילד דאון,

ומאז אני נוהגת כמותה

עומדות ילדות ונועצות מבטים,

אני ניגשת אליהן ושואלת

“נכון שהיא חמודה?”

אין להן אלא להסכים,

ולעיתים אני מגלה שהן אפילו רוצות לשחק אתה…

פעם הייתי בדואר עם בכורתי,

ילד נעץ בה עיניים ושאל/קבע

“הוא חולה”

(למה החליט שהיא בן? לא יודעת…)

עניתי לו

“זו בת והיא מרגישה טוב, רק שיש לה תסמונת דאון”

הוא שאל עוד כמה שאלות, עניתי לו,

זה היה לא נעים, הרגשתי שאני בעצם עונה לכל באי הדואר…

אבל הרגשתי שליחה.

אח”כ ניגש אלי אדם חרדי שמור ואמר לי: ישר כח… חיזקתם אותנו…

זה כל כך ריגש אותי!

מי כעמך ישראל.

[אלישבע חמד I פנטזיה]

נראה לי שזה חלק מהותי בהתמודדות, לא?

מעניין אותי לשמוע מעוד חברות איך מתמודדים עם המבטים האלו

[לאה א 😄]

אני גם חושבת שזה קושי מהותי לגמרי ! חלק מהתמודדות …

שמעתי פעם מהרבנית ימימה מזרחי ,

מסר מדהים -שכל נשמה שבאה לעולם יש לה דרך לתקן

נשמות מיוחדות – לפעמים (תלוי מצב) לא יכולות לתקן – אז התיקון שבא איתם לעולם הוא של הסביבה שלהם ..

אבל, בהרגשה שלי שככל שעוברים השנים

וזה ברור לי וחזק אצלי שהוא הילד שלי ואני מקבלת אותו כמו שהוא!

הרבה פחות קשה לי עם המבטים…

[אלישבע חמד I פנטזיה]

זה ממש נכון מה שאת כותבת

אבל כשזה ילד, יש גם את הצד שלו, כלומר לא רק את מתמודדת, גם הוא שם לב למבטים וכו’

מה את עושה עם זה?

או שהוא עדיין לא בגיל ומצב ששם לב לדברים האלו?

[אפרת קופמן]

תראי זה לגמרי חלק מהתמודדות אותה אני לא מכחישה כלל וכלל.
תאמת שלי אישית כבר היום זה פחות מפריע אם בכלל…
אני מגיבה לאותם הילדים, כי זה לא משהו שהם צריכים לעשות להתבונן ולהסתכל.
ולא, זה לא שאני לא ‘מבינה עניין’ ולא קולטת שהם מסתכלים על כל דבר במגזר שלנו בסקרנות יתרה. (דוגמת טרקטור גורף חול או ציפור יפה שעפה לה בשמיים) הם צריכים לדעת ולהבין בעיניי שזאת לא הצגה.
והיום זה כבר לא מפריע לי הילדים, אבל ההורים כן, ויש הרבה לצערי.

[Sara Daum]

אפרת, מדהים!!
נוגע ללב ומרטיט!
כמה שזה נכון, כמה שזה עצוב שזה נכון…

ואלישבע ולאה, אני חושבת שכשהאדם שעליו מסתכלים לא מתרגש מהמבטים, ואולי גם מישיר מבט חזרה,
‘הטקט הנעלם’ עובר בלי מילים למתבוננים והרבה פעמים גורם להם להזיז את העיניים…
פתאום לא כל כך נעים להם…
קצת אירוני לומר, אבל ככל שלא נעים לך, אנשים מתבוננים יותר… זה לא תמיד נכון, אבל הרבה פעמים כן.

[אפרת קופמן]

תודה שרה! שמחה שזה נגע בך ואהבת.
אגב טקט זוהי מילה מדויקת.
למרות שהיום על הילדים אני פחות מתסכלת, אבל הורי הילדים זה כבר דורש קטע בפני עצמו…
שלא תטעי המצבים האלה פחות נוגעים בי ומשפיעים עליי כמו פעם, אני כותבת את הכל להעלאת המודעות והחשיפה. במגזר שלנו זה חשוב.

[Sara Daum]

אפרת, את כל כך צודקת!
אני מסכימה איתך.
זה מתסכל לראות כל מיני מצבים, וקשה להבין: אם את כך, מה את מצפה, שהילד שלך יהיה טוב יותר? שהוא יבין לבד שכמו שאת עושה- לא מתאים לנהוג???
איך בדיוק ילד אמור להגיע לתובנה הזו?
נראה לי שהבעיה המרכזית היא שלפעמים אנחנו לא מספיק חושבים על מה שאנחנו עושים…
לא תמיד קולטים שזו התנהגות חסרת טקט.
ואפרת, אני רוצה להוסיף משהו. לפעמים אנשים לא מסתכלים רק מסקרנות או לא ברור מה.
את יודעת כמה פעמים התאפקתי כל כך לא להסתכל על כל מיני, לא בגלל ש”וואו, בא לי לראות XYZ”,
אלא באמת מההערכה כנה!!
כמה פעמים כל כך רציתי לעצור מישהי ברחוב ולומר לה: “כמה אני מעריכה אותך!!” או
“את לא יודעת איך חיזקת בי XYZ…”, וברור שלא עשיתי את זה כי סתם מסכנה, מה נפלתי עליה…
ובואי שגם זה נכנס בהגדרה של חוסר טקט, אבל כדאי גם ליהיות מודעים לזה…
לפעמים המבטים מגיעים ממקום טוב.
ואת אומרת שעכשיו הילדים פחות מפריעים לך, בטוחה שזה אחרי עבודה (או הרבה עבודה…). מעריכה!!

[אפרת קופמן]

לא חושבת כמוך, אך זה בסדר שלא נחשוב אותו דבר.
יש חוסר טקט, הבנה ויש חוסר חשיפה.
בעיניי זה נובע מחוסר חשיפה.
אם דבר אחד אני מסכימה איתך שלעיתים הנסיבות גם חיוביות.

[Sara Daum]

לא הבנתי… למה את מתכוונת כשאת כותבת חוסר חשיפה?
ואז איך את מסבירה את התגובות השונות של האנשים? במה זה תלוי?
ואיך ניתן להתגבר על זה לדעתך? או לפחות “למזער נזקים”?
סקרנת אותי 😉.

[אפרת קופמן]

חוסר חשיפה הכוונה – כנראה שאת לא חושפת את הילדים שלך (אם יש לך) לתכנים שאת לא רוצה שיחשפו מכל מיני סיבות ובסוף יוצא שהם לא נחשפים בעקבות זה לדברים ולאנשים שהם צריכים וחשוב שיחשפו בגיל צעיר.
איך “למזער נזקים?” פשוט ללמד אותם, לחשוף אותם בצורה יפה חכמה ואינטליגנטית המותאמת לגילם.

[Sara Daum]

הבנתי, אז לדעתך יש “לחשוף” את הילדים למציאות שיש אנשים שהם נראים אמנם לא כמו שאנחנו רגילים, אך הם בדיוק כמונו. כל אחד והחיים שלו… גם הם לא אוהבים שנועצים בהם מבטים וכו’…
כלומר, להסביר ולהגדיר להם את המציאות בצורה נכונה ובריאה. פשוט להסביר להם את זה במילים ואחד על אחד.

זה ברור שזה קורה, אבל השאלה היא מתי.
נראה לי שבדרך כלל זה קורה אחרי הפעם הראשונה שהם נתקלו בזה, ואז חובה להסביר להם כיצד ראוי לנהוג.
לא?
(הרי אי אפשר באמת לצפות מראש כל תרחיש הגיוני ולקדים לו “רפואה”…)

[אפרת קופמן]

סליחה *עם*

[שרה לרנר]

בשנה שעברה הייתה לי התפרצות של מחלה מסויימת, ובגללה הייתי בכיסא גלגלים לכמה ימים.

כמה שניסיתי להמנע מכך – הייתי חייבת לצאת מהבית, בין היתר כדי להגיע לרופאה על מנת לנסות לצאת מהמצב…

בימים האלה קיבלתי הבנה חדשה, והערכה מחודשת לנשים שמתמודדות עם מה שאת, אפרת, מתמודדת.

תמיד הייתי בעלת טקט, נראה לי. אבל רק אז הבנתי מה זה להיות בסיטואציה הזו. להיות המוצג המוזיאוני.

רק אז הבנתי, יותר נכון הרגשתי, מה עושים המבטים הללו.

אני זוכרת איך כל מבט, גם של כאלו שלא הכרתי בכלל, צרב אותי.

ומה שהכי בער בי הייתה התחושה הזו, שהם מנסים לאבחן אם אני נורמלית למרות שאני בכיסא גלגלים.

(נראה לי שאני נורמלית, אבל גם אם לא – זה לא היה קשור…)

עצם השאלה מקוממת.

מה זה ‘נורמלית למרות שהיא בכיסא גלגלים’?

זה כמו לשאול אם מישהי נורמלית למרות שיש לה נמשים, או עיניים כחולות, או נעליים במידה 38.

לאחר מעשה שמחתי על ההבנה שנוספה לי בימים אלו.

(בזמנו לא שמחתי בכלל – בבחינת “לא הן ולא שכרן”…)

ולמדתי גם – אם קיבלתי כל כך הרבה הבנה משבוע אחד – כמה עומק יש לאישה שמתמודדת יום יום…

בקיצור – מעריכה אותך מאוד, אפרת, גם בלי להכיר אישית.

[אפרת קופמן]

תודה על המילים.
לא מרגישה ייחודית ומיוחדת כ”כ, אני רגילה לכל דבר ועניין.

[א ק]

נושא חשוב, היתה לי תחושה שהציבור שלנו, ואני מדברת על מבוגרים כמובן, יודע לקבל חריגות, ודאי וודאי אם היא פיסית. אפרת זה ממש לא נכון?

[אפרת קופמן]

המממ… חלקית.
תשמעי, עם ילדים אין לי “מה לעשות” – הם ילדים, מטבעם הם סקרנים.
הבעיה לדעתי נובעת שההורים לילד שמסתכל לא מעירים, ואפילו מסתכלים ומתבוננים גם הם, ואז מה הילד לומד מזה, שזה בסדר?
לילדים אני מעירה, מודה ומתוודה, אומרת שלום יפה ושואלת אם זה מעניין אותו, אבל להורים מרגישה שזה לא מתפקידי ולא מכבד מרגישה שקטונתי.
להרגשתי המגזר שלנו הרבה מקבל שונות וחריגות כלשונך בגלל (או בזכות) ערך ‘המידות הטובות’, הרחמים המרובים. לא מהמקום הנכון והמדויק.
המטרה שלי בכתיבה ובקטעים האלו להעביר מסר, מסר חשוב לציבור. לאו דווקא בפן האישי. אם כן בפן אישי.

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

אני לא חושבת שהציבור מקבל חריגות

יש לי ילד לבקן והכמות תגובות שקיבלתי דווקא ממבוגרים היא הזויה

החל מעצירה ברחוב, הרמת קול ושאלה ל-ב-ק-ןןןן?

או זה פאה? צבעתם לו את השיער?

אפילו מאנשים שדופקים בדלת ומבקשים צדקה

חושבת שבאמת כדאי לנו להכיר שונות וללמוד להכיל אותה.

[אלישבע חמד I פנטזיה]

מסכימה עם דבורה

קשה לנהל חיי חברה רגילים כל עוד אתה חריג

אבל הסביבה הקרובה (עבודה, משפחה, בי”ס וכו’) כן מבינה ומקבלת באיזשהו שלב (לא חלק לגמרי, אבל סביר 🙄)

השוני מורגש מאוד בסיטואציות חדשות, כל נסיעה בתחבורה ציבורית, הליכה ברחוב וכו’ שזה כל פעם אנשים חדשים שעדיין לא מכירים, אבל מצד שני עוד רגע כבר נפרד ושוב לא נכיר, ככה שפחות מפריע מה הם חושבים עלי ולמה

SARA DAUM אני מסכימה איתך,

המון אנשים עוצרים אותנו ברחוב עם שאלות, איחולי רפו”ש, ואפילו חופן סוכריות 🤣 אני בטוחה שזה מגיע מלב טוב, רק הם לא יודעים איך ‘לאכול’ את זה, אף פעם לא לימדו אותנו מה אומרים, מתי צריך עזרה ומתי לא להסתכל, מתי להתייחס רגיל ומתי לא צריך שום מילה (גם לא ‘גיבורה אחת, מעריכה אותך’)

אבל כן יש הרבה אנשים שזה מגיע מסקרנות, והם מנסים להוציא ממך עוד כמה מילים כדי להבין מה קרה לך ומתי… מה לעשות, בני אדם הם יצורים סקרניים (לא מצדיקה, אבל בהחלט יכולה להבין)

[אפרת קופמן]

לא יודעת ולא שואלת מה המוגבלות שלך, אבל את צודקת.
אני לא לוקחת קשה יותר מדיי, כי כמו שאת אומרת הם פשוט לא יודעים איך ‘לאכול אותי ולהתנהל בסיטואציה.
מה שתמיד חשבתי שנכון לעשות (ואני עדיין חושבת, לשם שינוי) הוא להכניס שיעור בנושא הזה במערכת הלימודים בתיכון במקום שיעור אחר. רק לצערנו בעיה למצוא מורות שמתאימות ויכולות ללמד את זה ועל זה. לי אין בעיה לקחת את ‘הפיקוד’ על זה ולעשות משהו בעניין. את מוזמנת לפנות בפרטי אם באלך. זה יכול רק להואיל ולתרום לדעתי.

[אפרת קופמן]

בול! מחזקת אותך!
מבוגרים יותר קשה לי, משתי סיבות:
1. הם מבוגרים – כבר עבר דבר או שניים בחיים, ועדיין מגיבים בצורה הזאת.
2. מרגישה שלא מתפקידי ולא ממקומי להעיר להם.
בעיה…

[אושרת ישראלי]

דבורה ,את יודעת מה עונים לאלה ששואלים על הלבקן שלך?

מצטערת, נגמר לי הצבע😁

הבדיחה הקבועה של הבני דודים הלבקנים שלי..

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

אושרת,

אני אומרת ברח לפני שצבעו אותו😂

אני חושבת שבאמת מתרגלים למבטים ולהערות

כשהוא היה קטן מישהי שאלה אותי אם על כל ילד אני שופכת עוד אקונומיקה (הגדולה בלונדינית)

אבל זה ממש יחידי סגולה שאין להם טקט בכלל

[א ק]

צריך להאיר כאן עוד נקודה, שמעתי פעם ממישהי שספרה שהיא וחברה שלה עברו התמודדות במשפחה הקרובה, לשתיהן אמרו את המשפט “נותנים אגוזים רק למי שיש לו שיניים חזקות” הראשונה ממש קנתה את המשפט וצעדה איתו והשניה התעצבנה כהוגן על המשפט הלא טקטי כביכול
מה אני מתכוונת להגיד? שאת אף פעם לא יכולה לצפות מראש איך יקבלו את מה שאת אומרת ולא תמיד נכון לא להגיב, אז גם הצד שמקבל את התגובות צריך לקחת את זה בחשבון, בלי להמעיט כמובן מהקושי.

לגבי הכנסה של התכנים האלו לתכנית הלימודים- נשמע לי הגיוני בהחלט! הבת שלי לומדת טבע ומולדת אבל עם כל זה שהיא חמודה ובוגרת יחסית אני לא בטוחה שהיא לא תיעצר ברחוב על מראה חריג כשלהוא למרות שהיא יודעת בראש שלא יפה להסתכל וכו’, אחרי הכל היא ב”ה לא נתקלה בזה מהמשפחה הקרובה ואין כ”כ הזדמנויות לפתח את הנושא.
כדאי שיהיה לימוד יותר עמוק על מוגבלויות.

[יונה גלבר]

“לשתיהן אמרו את המשפט “נותנים אגוזים רק למי שיש לו שיניים חזקות” הראשונה ממש קנתה את המשפט וצעדה איתו והשניה התעצבנה כהוגן על המשפט הלא טקטי כביכול
…את אף פעם לא יכולה לצפות מראש איך יקבלו את מה שאת אומרת ולא תמיד נכון לא להגיב”

מסכימה לגמרי

אבל מציינת שיש משפטים שנמצאים בסיכון להתקבלות שלילית… ויש משפטים שלא.

אני עצמי עוד לא הגעתי למסקנה ברורה האם כדאי לצאת מנותק ונמנע, אולי מרוחק, בסיטואציה רגישה

או לקחת סיכון של להכאיב למישהו… ולומר מה שאולי יחזק או יעזור מאוד…

כנראה שכל מקרה לגופו. וכל האנשים מנסים, ולפעמים נופלים (ומרגישים רע יותר מהאדם לו הכאיבו)

ולפעמים זוכים כן להיות האדם הנכון עם המילה הנכונה.

ואני גם לא מרגישה בנוח להבריח מבטים לפעמים מסיטואציה שמהווה משיכה למבטים כי זה מרגיש לי כרגע בוטה ומורגש.

(פתאום כולם מעיינים בלוח המודעות ובוהים בעננים… מחטטים בתיק ושולפים פלאפון לשיחה דחופה…)

כן התנהלות טבעית. השטת מבט כמו על כל שדה הראיה.

זה טיפות שצריך ללכת בינהן…

אגב, יצא לי לפעמים להעמד סתמית בין צופה קטן לנצפה כדי להפסיק את העניין באופן טבעי:)

[משתמש לא ידוע]

אני לא מתיימרת להשוות התמודדויות.

לבו שלי יש פזילה מסוג מסוים שנולדים איתו וגם נשארים כך…

(זה לא שריר חלש אלא נתק בין העצב למח – השריר הוא כמו חוט חשמל קרוע…)

הוא עם משקפיים מגיל חצי שנה וזה בסדר

אבל כמות התגובות וההערות הישראליות שקיבלנו על זה שהא פוזל ושנלך איתו כבר לרופא הייתה ועדיין מוגזמת.

אנחנו מטפלים בזה… נא להירגע!

הוא גם בלונדיני -אז יש כאלה ממש נבונים שפותרים תרגיל חשבוני של אחד ועוד אחד –

שיער בהיר + משקפי מגדלת = לבקן, אז תבדקו את זה… בבקשה!!!

כן , אז גם את זה בדקנו והוא לא, (וגם אם כן… הרי אין פתרון ללבקנות…)

אה , וגם כל מי שמוטרד אם יש ניתוח שיכול לתקן את הפזילה

אז יש ,אבל רק בגיל 6 ועכשיו הוא עדיין בן שנתיים וחצי אז עוד לא התחלתי לברר רציני.

בקיצור רציתי לחלק בין המבטים – שלעליהם כתבתן , לבין ההערות שחוזרות על עצמן שוב ושוב

ברמה שאני כל פעם מחדש לא מאמינה עד כמה זה קורה…

ואם להתגבר ולא להסתכל זה ממש קשה אז רק לסגור את הפה –

אני חושבת שזו בקשה סבירה , הלא כן?

[א ק]

תאור חי ומרגיז בהחלט.

נראה לי שהשורש או לפחות אחד הבולטים של כל הרעות החולות האלו זו הסקרנות!

[רעות אנסבכר]

וואו, זו תזכורת כל כך חשובה! לשים לב להתנהג בצורה שתעשה לזולת נעים ולא להיפך!

חשוב לי מאוד לסנגר על הציבור הקדוש שלנו:

נכון מאוד! יש אצלינו בציבור סקרנות. לפעמים נועצים מבט במישהו שונה. ה’חגיגה’ שיש כשמגיע אמבולנס לרחוב מגיעה עד לב השמים…

כל זה לגמרי נכון, יש המוןןן מה לתקן בזה, אני חושבת שיש גם מגמה איטית של השתפרות בתחום ויש עוד הרבה מה להתקדם.

אבל בואו נעצור שניה ונסתכל – מאיפה זה נובע?

בציבור אחר (אולי) לא ינעצו מבט. אולי לא ישימו לב. אבל למה? מאדישות. מהרגשה של – כל אחד חי לעצמו. אני עסוק בעצמי (ובמכשיר שלי), מה מעניין אותי מה קורה מסביב?

נכון, בציבור שלנו יש

סקרנות

ערנות

התעניינות

כולם שמים לב מה קורה לידם!

אף אחד לא חי לעצמו!

איפה בעולם עוד יש מבוגרים שסקרנים כמו ילדים קטנים? שהולכים ברחוב ומביטים סביב, ולא רק שקועים במכשיר שלהם? שכשקורה משהו בחוץ – זה מעניין אותם?

יצא לי פעם ללכת בתל אביב, אזור הומה ומלא אדם, ולא היה לי את מי לשאול איך להגיע לתחנה!

זה היה מפחיד. כל אחד על הקורקינט החשמלי שלו/האופניים/בריצה/עם כלב

אוזניות נעוצות באוזניים

כמעט אף אחד לא מדבר עם מישהו.

אין תקשורת. אין חיוכים. אין צעקות.

הגעתי משם לרבי עקיבא בבני ברק, שיא הקיץ (ואני כל כך לא בני ברקית… ולרוב ממש לא מרגישה בנח בבלגן הזה)

אוטובוס צפוףףףףףף. חם. נדחפים אחד על השני. עגלות עולות על הרגליים.

ואז מישהו רוצה לרדת ולא מצליח, וכולם – “נהג!!!!!!!!!”

ומציעים עזרה, וכן – נועצים מבטים…

פתאום היה לי כל כך נעים וטוב!

איזה יפה זה לראות מישהו בתחנה שרוצה למצוא אוטובוס מתאים – וסביבו דיון של אנשים שמתנדבים לעזור.

לראות מישהו עוצר את הכביש כדי לעזור לקבוצת ילדות לחצות את הכביש.

לראות את הנערה שעוזרת לסחוב עגלה במדרגות.

וכן… זה כולל גם את הנשים שמתחילות לייעץ לי בחנות בגדים בלי שהן התבקשו (ולי אישית זה לא נעים)

זה כולל את ההתקהלות וההתגייסות של כל הרחוב לעזור למישהו שרק נפל לרגע והוא כולו אדום מכל מי שמסתכל עליו…

זה כולל לפעמים סקרנות, חטטנות, התערבות לשני. עצות והטפות בלי שביקשתי. מבטים נעוצים ברגע שמישהו ‘מעניין’ עובר ברחוב.

כל זה – לא טוב. הלוואי שיהיה שינוי. יש לנו המון מה ללמוד.

אבל בואו נזכור מאיפה זה נובע!

ב’מגזרים’ אחרים אולי יש הכלה, קבלת השונה וכו’, ילדים לא נועצים מבטים, אף אחד לא נדחף.

אצלנו עוד לא

ועם כל החסרונות –

הציבור שלנו הוא הציבור הטוב בעולם, ולא באמת היינו רוצים להתחיל ללמוד את הערכים האלו ממגזרים אחרים.

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

רעות לא כ”כ מסכימה איתך,

אנחנו גרים בצפון אז יש לנו גישה לערים חילוניות (רופאים קניו וכו’)

את רואה ילדים חילונים בלי טלפון הולכים יחד, הם רואים מפנים את המבט וממשיכים הלאה!!

והם סקרניים!

אבל שם מלמדים אותם על שונות וקבלה של השונה.

(כמובן שלא מתכוונת לומר ששם הכל טוב, פשוט בואו נלמד להפסיק לחפור לשני)

[אלישבע חמד I פנטזיה]

דבורה,

לילדים האלו יש דברים הרבה יותר ‘מעניינים’ שמעסיקים להם את המחשבה, גם אם הם כרגע בלי טלפון ביד.

לעומת זאת ילד חרדי, בשבילו לראות אדם מוגבל זה מאד מעניין, אולי הדבר הכי מרתק שהוא ראה בחייו,

[אפרת קופמן]

אני חושבת שלפעמים סקרנות היא דבר חשוב ונצרך ולפעמים לא. לפעמים זה מתאים לסיטואציה וחשוב ולפעמים פשוט לא.

לא רק במגזר החרדי סקרנים, תני לי לגלות לך סוד (ואני לא באה לסנגר עליהם) גם במגזר הכללי סקרנים. הם פשוט עם חשיפה ולמידה יותר מעמיקה על שונים ואחרים. זאת המציאות לצערי הרב.
יש לנו עוד הרבה עבודה כמגזר (מניסיון) אפשר להיות אכפתיים ומתבוננים על הסביבה בטקט ובחכמה.
שוב, זה אך ורק בעיניי, (מלווה בסקרים ומחקרים אישיים ולא רשמיים שערכתי).

[שירה]

הרבה דיברו פה על סקרנות,

וזה נכון שבני אדם הם יצורים סקרנים, אבל יש עוד דבר מעבר שקוראים לו דחיית סיפוקים

זאת אומרת – אני ממש ממש סקרנית לגבי האישה הזאת / הילד הזה / לא משנה מה, אבל אני אתגבר ואעצור את עצמי מלהסתכל, כי אני יודעת שזה לא בסדר / פוגע בשני וכו’.

ועכשיו תאמרו לי בטח משהו כמו “זה שונה עם אנשים עם מוגבלויות, הם לא נחשפו לזה” וכו’

אבל לצערי אני בהחלט רואה את הסיטואציות האלה גם במקומות אחרים במגזר שלנו, שלא קשורים לחשיפה.

כמו למשל ילדים שבלי בושה מסתכלים למרפסת של השכנים שלהם וצופים, ואפילו לתוך הבית ברגע שהם העזו לפתוח את הדלת…

וכן, אני בהחלט יכולה לראות ילדים בוהים או נשים בוגרות אפילו סוקרות מכף רגל ועד ראש אישה דתיה / מזרוחניקית / חילונית. חוסר טקט גמור וגובל בחילול השם.

בשביל לדעת לא להסתכל לבית של השכנים ולא לבהות במישהי שמעדה ברחוב, גם אם זה נורא מסקרן, צריך דחיית סיפוקים – למרות שזה מסקרן להתגבר ולא להסתכל. וגם אם זו תגובה מיידית בלי מחשבה – לפחות להסיט את המבט מייד אחר כך.

רעיון שנראה לי יתאים מאוד להנחיל בבתי ספר (ראיתי את זה אצל חברה מדהימה בבית ספר, עברו יותר מ10 שנים ואני זוכרת את זה) –
מורה (וגם ההורים יכולים) תלמד את הבנות לא להסתכל על בת שמעירים לה או מענישים אותה. יקח להן זמן להתרגל, אבל זה בהחלט שווה את העבודה העצמית ויעזור להן לפתח רגישות כלפי אחרות, והתחשבות בזה שהן במצב לא נעים, ו”מה ששנוא עליך”…

[אפרת קופמן]

מדויק. תרשי לי לחזק ולהסכים איתך.
מוכנה ביחד איתך לקדם את הפרויקט שיכניסו שיעור כזה לבתיי הספר.

[malka lichtnshteyn]

אני קורא וזה נראה אנשים דווקא מאוד חכמים ואני אמא וגם לא יודעת איך להגיב

אצלינו היו אומרים שחולים בכל כיון שישכבו זה יכאב (באידיש)

יש לי שכנה מבוגרת שמנה מאוד וגם סיעודית בכל פעם שיוצאת מהבית צריך להוריד את המדרגות אנחנו

נמנעים מלצאת בזמן זה .

לפעמים אני בדיוק חוזרת או משהו ועוברת מהר

אני יודעת שזה גם יכול להכאיב שאני לא מסתכלת או אומרת שלום חטוף וממהרת

פשוט לא יודעת את הנוסחה שיהיה לה נעים

[CHANCE]

קוראת כאן על חוסר טאקט,
קושי בדחיית סיפוקים,
תגובות הזויות,
ויש לציין שאני די נדהמת.

אני גרה וחיה עם קהילה סגורה למדי.
תמיד דיברו איתי על חוסר הטאקט
וההתערבות הבלתי סימפטית של אנשים כמו אלו שבקרבתי.

ואז,
הגיעה תקופה שנעשיתי בה מוגבלת (זמנית, ב”ה. זמנית).
יצאתי עם ציוד נלווה למוגבלותי –
ציוד בולט,
והתכוננתי למטר.
הרי הם חסרי טאקט. לא?

אז, זהו. שכאן הגיעה ההפתעה שלי.
מעבר לשלום הרגיל ולדיבורים הרגילים שהייתי משוחחת עם נשים –
אף אחת לא נעצרה / התבוננה / הגיבה
באופן לא רצוי.
ומדובר אפילו בילדים ובתלמידות.
כולן – ללא יוצאת מן הכלל – התנהגו באופן מושלם!

הי,
אבל אני מוגבלת!
…

[אפרת קופמן]

שמחה שאצלך החוויה הייתה אחרת ושונה.
ברוב המקרים לא כך הדבר.
חשוב לי להבהיר ולהדגיש שהיום מבטים כאלו כבר לא ‘נוגעים’ בי ופוגעים בי. אני מבינה שזה פשוט חוסר חשיפה לתכנים רלוונטיים (כך אני קוראת לזה) או, סליחה מכבודך ומכבוד כולן על הישירות ועל הנחרצות לקבוע, פשוט חינוך לקוי בנושא זה.
לא יודעת איך ומה חושבים כולם, אני אינני מעוניינת ב’מידות טובות’ מזויפות (בעיניי) וברחמים מרובים של הסביבה אליי.

[ה ה]

קראתי את כל הדיון,

כמו שכבר אמרו צריך לחלק בין ילדים למבוגרים,

ילד זה טבעי ונורמלי שהוא מסתכל (לא שזה נהיה נעים) וגם כשההורים מעירים זה לא עוזר בטווח המיידי, אבל ב”ה אם הוא מקבל חינוך נכון הוא יגדל ויבין,

מבוגרים זה כבר בעיה אחרת, וסליחה שאני אומרת אבל למי שאין טקט – פשוט אין, לא נראה לי שיעזור לדבר על הנושא ולהכניס למודעות כי זה אופי / מידות רעות שצריכים טיפול מהשורש,

זה נכון שבמקרה של חריגות זה יותר בולט כואב ופוגע, אבל זה קיים בכל דבר ובכל תחום,

היה פעם אחת שלכל הילדים שלי היה חולצה זהה בצבע בולט, קיבלתי ים של תגובות מאנשים זרים, לכל אחד היה מה להעיר ולהאיר… מאז החלטתי שיותר אני לא מלבישה סט משפחתי.

כל אחת כאן יכולה לעשות רשימה של הערות שהיא קיבלה על השמיכה שמכסה את הפנים של התינוק, או הילד שנרדם בעגלה, ועוד ועוד… תמיד יהיה מי שלא מסוגל לעבור הלאה בלי להוציא מהבטן את מה שהוא חושב ומרגיש.

ולמי שטוענת שבציבור הכללי יש יותר מודעות, לדעתי זה לא נכון,

יתכן שהם פחות מגיבים או מסתכלים, אבל זה בגלל שהיצרים שלהם מתמלאים בצורה אחרת, כל עיתון / חדשות חילוניים מלאים ברכילות, שפיכות דמים, תמונות וסיפורים שחודרים עמוק לחיי השני, והם חיים מזה!!

אז אולי יש להם טקט תרבותי, אין להם מידות טובות באמת (ואני מדברת על רוב הציבור)

[אפרת קופמן]

את צודקת. לכולם מעירים, מאירים ומתערבים במגזר שלנו גם על דברים לא חשובים ומהותיים. יש הרבה הבדל בין להעיר ולהאיר בעיניי על בגדי סט בצבע וללכת לבין לבהות לבחון ולשאול שאלות חודרניות ופרטיות.

לפי מחקרים וסקרים שערכתי (באופן אישי ולא רשמי) במגזר הכללי יותר חשופים מקבלים ומכלים את השוה והאחר, אם כי לפעמיים גם אוכלוסיות שאצלנו בחיים שלא יקבלו.
זה לצערי בדוק ומוכח (ולא מתוך רצון לסנגר)

[ה ה]

אפרת, בואי ננסה לחדד את הנקודה,

את באמת חושבת שבציבור הכללי מכילים יותר?

ילד חריג יתקבל בחברה יותר מהר מאשר בציבור החרדי? יקבל יחס אנושי וחם, עזרה וירגיש חלק למרות שהוא חריג?

אדם עם נכות יתקבל לעבודה יותר מהר אצלם???

אני חושבת שלא, שבכיתה ובחברה – נקרא לזה בבית פנימה היחס לא יהיה אוהב ומכבד כ”כ

אולי אני טועה, לא עשיתי סקר…

אבל לפי מה שאני יודעת כל ההתנהגות הזו של הכלה וכו’… היא חיצונית לגמרי, היא נעשית ברחוב, בחוץ, זה לא משהו אמיתי ונכון,

אז אולי לעבור ברחוב חילוני יותר קל, אבל לחיות שם???

[אפרת קופמן]

לא דיברתי על לחיות שם. זה נורא תלוי במי אתה ומה אתה, כלומר מה אתה מרגיש כלפיי עצמך ומקרין.

זה נכון שבחברה החרדית הרבה מתנהגים לאדם ‘החריג’ הרבה יותר יפה מבחברה הרגילה, אבל הרבה פעמיים בעיניי זה נובע גם מאובר מידות טובות ורחמים כלפיו.
את אולי מכירה אותי רק מהכתיבה, אבל שבטוח אני לא מחפשת רחמים ואני לא מבקשת אותם בכלל.
זה מעצבן אותי. כאילו חושבים שאני לא קולטת את זה, אני קולטת.
זה מה שאני מתכוונת וזה מה שהתכוונתי.

[סטודיו פלאש]

ואו איזה נושא

אפרת, כל הכבוד על האומץ..

מהיכרות מקרוב, הבעיה הנוספת היא לא רק המבטים החודרים, אלא גם צורת הדיבור לאדם עם נכות גופנית

כאילו שהוא עוד עשה בר מצוה, דיבור רך ומתנגן כאילו אם הגוף נכה כנראה גם הראש נכה, זה הכי מעליב…

לצערי אני עדיין לפעמים חסרת אונים בסיטואציות שונות של ‘איך להגיב עכשיו’

כי אם למישהי רגילה אני אהיה כנה וישירה יותר, וישים לב לעצמי יותר מאשר אליה, למישהי עם נכות אני אהיה יותר ‘רגישה’ ו’אדיבה’ וישים לב בכל תנועה אם זה לענין או לא..

וזה גם פוגע ברמה מסוימת שמקבלים יחס מידי רגיש ואדיב ביחס לכולם… מצד שני להתנהג רגיל רגיל?

את מצפה לקבל יחס רגיל רגיל או כן מצפה ליחס יותר מתחשב?

לדוגמא את מעדיפה שישימו לב אלייך באירועים במשפחה ויקראו לך למעגל או שאת מעדיפה לעמוד בצד ולצפות?

את מעדיפה שאולי ישכחו לשאול אותך אם את מסתדרת ואם את צריכה עזרה או שאת מעדיפה שישאלו אפילו אם לפעמים זה לא במקום?

סליחה על השאלות החופרות, רוצה לעשות טוב…

[נעמה שרגא]

אם דברתן על המגזר הכללי, תרשו לי לספר משהו?
עבדתי בעבר בגנים של פיגור בינוני. באחד הגנים היה ילד חרדי, חייכן וחברותי עם
הרבה בעיות רפואיות, מכשירים ומראה חריג. כל יום שהוא חי- היה נס.
ביום הראשון ללימודים הגיעו הילדים עם ההורים. אבא אחד, חילוני מסגנון “להכיל
את האחר”, נעץ בילד עיניים ושאל בלי להתבלבל את האמא: “מה יש לילד הזה?!”
האמא ענתה בשלוה: “אנחנו לא שואלים מה יש לו. אנחנו שואלים מה אין לו!”
זהו. זה הספיק. יותר לא היו שאלות עד סוף השנה…
חומר למחשבה…

[נעמה שרגא]

חברות יקרות, עבדתי בעבר במוסד חינוך מיוחד שהיו בו ילדים מכל המגזרים.
משפחות חילוניות, מסגנון להכיל ולקבל את השונה – מתמודדות לבד! כשההורים
צריכים לצאת לסדורים הם נעזרים בסבתא, אם יש. בצבור שלנו על כל ילד מיוחד רבות
כמה בנות מקסימות!
משפחה אחרת שהכרתי קבלה עזרה- מתיכוניסטים דתיים.
רק אצלנו יש את הערך והמצווה של גמילות חסדים ונשיאה בעול, והערכה
אמתית לנשמות מיוחדות.
אין לנו מה לחפש אצלם תחת תוית של “להכיל את השונה” (כשזה נח לי ומשרת את האגו
שלי וגורם לי להרגיש טוב וחשוב.)
לכל הורה יש חובה לחנך את הילדים לרגישות ומידות טובות, והמפתח הוא אצלנו –
בעבודה עקבית וסבלנית, לא בחיפוש מחוץ לתחום!!!

[אפרת קופמן]

מסכימה איתך.
רק אני לא מתחברת לאובר המידות הטובות והנשיאה בעול. בואי, לא יודעת עם מי עבדת בעבר, אבל אם תכירי אותי תראי שאני ממש לא עול (ואני אומרת את זה בצניעות יתרה)
כמה אפשר עם אובר המיידות הטובות? זה ניכר לי מאוד לעין. תודה, אני לא צריכה, ולא רוצה שיעשו לי טובות.
אני כאד האדם (חוץ ממגבלת הרגליים).

[חיה]

המסקנה שלי מהדיון הזה זה פשוט להתפלל

שהתגובות שלי יעשו לאנשים טוב ולא הפוך

ושאזכה להגיד [או לא להגיד] את הדבר הנכון במקום הנכון…

הרי לא כל בני האדם עם התמודדות הם זהים, והגיוני שכל אחד מייחל לקבל יחס אחר….

צריך לבוא עם לב פתוח, הרבה כבוד ומחשבה על השני ולא על עצמי….

[ריקי פכטר]

אפרת חזק ברמות

נכון אמן שלכולן יהיה את הרגישות, השכל!

זה לרוב מגיע מחוסר שכל- באמת מה יגרום לאדם נורמלי לעמוד ולבהות

אגב אפרת- מקווה שאת מזהה אותי…

[Sara Daum]

חברות,
נהנית מאוד לקרוא את כל מה שאתן כותבות, רק בבקשה!! צריך זהירות יתירה לא להכנס ללשון הרע.
לא חייבים לומר מה אין אצל הציבור הכללי, מספיק לומר מה יש אצלינו…
זה מפחיד, כי את כותבת משהו שאחר כך הרבה נשים קוראות…
בואו נזהר עוד קצת.
סליחה.

[מ ל]

מעניין…

לדבר על הציבור הכללי זה לשון הרע, אבל לדבר על הציבור הכי טהור בעולם- זה לא?…

נקודה למחשבה

[אפרת קופמן]

אף אחד לא מוצא “שם רע” על אף אחד.

אני אומרת את האמת, מניסיון, גם אם זה קצת כואב לשמוע. (ואני מבינה את זה)

ניקח דוגמה היפותטית. אם את תראי אדם ברחוב עם שיער צבוע בצבע סגול, מה תגידי? אני לא באמת יודעת, כי אין לי נבואה. מסתבר “איזה משוגע,” “מה עבר עליו באותו הרגע שהוא צבע את השיער לסגול?”

במגזר הכללי יקבלו, יכילו ולא יגיבו ככה.

שוב, זאת דוגמה לשם המחשה בלבד.

[נעמה שרגא]

עוד נקודה:
החברה היא הרבה פעמים מראה של מה שאת מרגישה מבפנים.
אדם שמקרין שלמות פנימית, נינוחות וקבלה, יקבל בלי שום מאמץ מרוב החברה- כבוד
והערכה.
אדם שיש לו בפנים רגשי בלבול, נחיתות, חוסר קבלה- אפילו בדקות- יקבל את זה
חזרה מהחברה, ובגדול.

[אפרת קופמן]

מסכימה איתך לגמרי. זה “הסוד” שלי בחיים האלה.

אבל עדיין זה לא תמיד מצליח לצערי, מניסיון.

ואני האחרונה שיש לה רגשי נחיתות או מתמסכנת.

[מרים סולובייציק]

הלכתי פעם עם בני ברחוב, הוא היה בן 8-9, במעבר חציה ממול המתינה לירוק, היא היתה מאוד שמנה, ואני רציתי להיזכר מאיפה אני מכירה אותה, הבן שלי אמר לי מיד, אל תסתכלי עליה, היא מרגישה שמסתכלים עליה וזה לא נעים לה…

[t]

לאפרת, ולכל מי שמתמודדת.

רוצה לספר לך שאני רווקה וזו גם התמודדות עם עיניים, עם מבטים

ובעיקר בעיקר- טיפים.

עצות ותזכורות וסגולות ו”אני אומרת לך, תעשי…. ו??? מיד את מתארסת”

אמרה לי פעם מישהי שכל האמירות החכמות והאכפתיות והכואבות האלו נובעות מ…

הקושי שלהם להכיל את הקושי שלי.

לא נעים לספר, אבל לפעמים זה מה שאני מחזירה להם בתגובה:
עוזרת להם להכיל את הקושי שלהם. לא שלי!

אז— בואי נשאיר את הסקרנות בצד,

כי המבטים האלו הם לא רק משהו שטחי וחוסר שליטה או מידות טובות.

מה עושים עם זה?

מהצד המתמודד- מנסיון, זה מוריד את הכאב והקושי בחצי. ההבנה שזה שלהם ולא שלי.

ומהצד השני? כל אחת תעשה את העבודה העצמית שלה, אבל נראה לי שהתובנה הזו עושה משהו…

[אפרת קופמן]

מסכימה איתך בכל מילה.
אמן והמבטים ייפסקו.
זיווג הגון בקרוב מאוד.

[שרית כהן]

היי,
אשמח להפסיק רישום.