אתגר חדש 🧐 מרבים בשמחה

[מרים סולובייציק]

זה היה באשפוז הראשון שלי, היכרתי שם את מירה (שם בדוי),

ושוחחנו הרבה. מירה לא הרגישה טוב והתלוננה אלי שהיא לא מריגשה טוב,

אבל היינו צוחקות, כן, לפעמים צוחקות אף על פי שבדרך כלל

למירה היו הרבה טענות על המשפחה שלה שזנחה אותה ולא

באה לבקר.

״פרלה, נסתם לי הראש! תצחיקי אותי הרבה! אוי! אוי!”

היא תופסת ראשה בשתי ידיה, “אוי! נסתם לי הראש! יש לי

שם רעש איום!״

״מירה! הכול בסדר, אני כבר מביאה פומפה! לא לדאוג!

איפה סתום? האף? הפה? האוזניים? אולי להביא לך שרשור

של אינסטלטור? יש לשכנים שלי, להגיד לבעלי שיביא?

אולי יש פה, גם להם נסתם לפעמים, ואולי אקרא לאיש

אחזקה?״

מירה נענעה את ראשה, היא הצליחה בסוף לצחוק,

לצחוק עם פנים מיוסרות ודמעות בעיניים.

[מרים סולובייציק]

הביטוי “מזגן בתוך הגיהינום” הומצא על ידי, ועתה נוסף הוא לידידים נוספרים כגון “לעשות לימונדה מלימון” (איך אפשר לסחוט לימון ולהרוס לו את הצורה ובנוסף לערבב עם סוכר??? מה זה הביזיון הזה???) ולראות את הביגלה שבחור ולהסתכל על חצי הכוס המלאה. לפעמים הגיהינום כל כך חם כל כך שורף (הגיהינום שבעולם הזה, בעולם הבא אין לי השגות מה הולך שם) כל המציאות שרופה למולי ואני מרגישה מחנק, ואז פתאום, מתוך המחלה ומתוך המציאות הקשה והרעה פתאום מוצאים מעלות, למשל, אם לא הייתי חולה לא הייתי מקבלת סל שיקום, לא הייתי מתמודדת ועוזרת למתמודדות גם כן כי לא היה עולה בדעתי ללכת לאפיק זה כפרנסה קטנה מהצד, לא היינו מקבלים קצבת נכות, לא היינו מקבלים ליווי בדיור שזה אומר מדריכה, עו”ס (וגם מקופ”ח מדריכה עו”ס ורופא) וגם קניה של רהיט או מכשיר חשמלי לבית בהשתתפות של 3500 ש”ח אחת ל5 שנים. (והכל צריך להיות חדש כי רק בחנויות רשמיות מקבלים הצעת מחיר מסודרת למסירה למשרד הבריאות) זה אומר שלא הייתי עם מרץ בלתי נלאה ועוד ועוד ועוד…

[ג .]

מרים הכתיבה שלך מדהימה

את כל כך מחזקת אותי

המילים הכנות והאמיתיות כל כך שלך

נותנות הרבה כח!

תודה רבה רבה!

[malka lichtnshteyn]

תודה מרים

את כותבת מדהים

[נועה רז]

מרים, מדהים!!

מרגש ברמות.

תעלי עוד!

[שרה s]

מרים

את מדהימה ממש!

אני חושבת שהיופי בלכתוב על דברים לא פשוטים

הוא שהקורא לא מרגיש אחר כך רע, כאלו הזדקן ב20 שנה..

הוא קורא משתתף אבל לא יוצא מוחלש אלא מחוזק!

[מרים סולובייציק]

רק עכשיו ראיתי ששאלת איך יצרתי את ההומור

אז ככה, יש לי טביעת עין מי עכשיו סובלת ולא רוצה לראות אף אחד כולל אותי (הפסד שלה) אז אני לא ניגשת אפילו אם צצות לי המוני בדיחות על המצב. ואם אני רואה ש”יש עם מי לדבר” אז אני בוחרת מה הכי מתאים להגיד לה.

החוש הומור שלי הוא בדרך כלל הברקה של רגע, אני עושה מהחיים קריקטורה, וזה מופיע הרבה בספר שלי.

אני חושבת שנולדתי עם זה ככל שאני דומה לאבא שלי באופי וגם מסבתא שלי מצד אמא שלי. אבל אומר בצניעות רבה ששכללתי את זה עד כדי כך שזה נהיה אחד הכלים אם לא הראשון שבהם – שעל ידי זה אני מתמודדת עם הקשיים שלי.

יש לי המון רגעים עצובים בחיים, אם לא יהיה לי הומור איך אשרוד אותם? (יש זמנים שאני כל כך מדוכאת שאני לא מצליחה לשים מזגן בתוך הגיהנום, ואני נשארת שם בשריפה ובחושך ורק מבחוץ אפשר לעזור לי בבחינת אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכות ה:)

או במקרים אחרים שצריך להוציא אותי מבית האסורים אבל אני רוצה להישאר שם 🙂