*** אתגר כתיבה מספר 1 ***

[פנינה ריימונד]

סורי על איכות התמונות

פשוט לא הצלחתי להעלות אימוג’ים רגילים…

[אהובה מליח]

עד כמה שזה מעצבן כשמכתיבים אותתו,

אבל מה הדד ליין לכתיבה

ומה האורך הדרוש לאתגר? (בערך!!!)

[פנינה ריימונד]

עד יום חמישי, ט’ באדר א’.

בחצות. 😉

אורך: עד 700 מילים.

[אהובה מליח]

תודה רבה!!

[אהובה מליח]

אתגר מעולה!

את האתגר הזה אני מציגה כגירוי כתיבה בקורס ביבליותרפיה שלי והתוצאות אינן מאחרות להגיע.

תודה רבה!

[פנינה ריימונד]

זו מחמאה, חשבתי שזו המצאה שלי…

[בתא-ל טשיטיד מדריכה זוגית לכלות ונשים]

כל מה ששמת פה

או שאפשר להתמקד רק בתפוח?

…

[פנינה ריימונד]

מלכתחילה הכל חייב להיות כלול, זה האתגר 🙂

אבל אם החסרת משהו נוותר לך… 😉

בטוח תצליחי לקשר את התפוח לאחד מהרגשות, סומכת עלייך…

[רות רוט]

מה עושות אלה שהן רק דרך המייל? אין לי דרך לראות את התמונות.

[פנינה ריימונד]

היה עדיף לא לתמלל אותם [נראה קצת קיטשי..] אבל לטובת המייליסטיות…

רגשות: עצוב [יותר אַבֵל, מזיל דמעה]. ישן. צוחק עד דמעות. אוהב – מחבק.

חפצים: מיקרופון. דיסק. נר. ערימת ספרים. עט.

עכבר. קורי עכביש. תפוח. בקבוק תינוק. מחבת עם ביצת עין.

זמנים: חצות. 5:00. 9:30. חצי ירח [פרשני לבד…]

[פנינה ריימונד]

אופס, התפספס לי העננים עם הגשם.

עוד אימוג’י חמוד.

בהצלחה!!

[פנינה ריימונד]

מתחילה…

* * *

17:00 אחר הצהריים. ראש חודש ניסן.

הנחתי את שושקה בלול, נשקתי לה וזרקתי לצדה שתי קוביות, כדור אדום וצהוב, ומגדל טבעות שכמה מחבריו נעדרים.

חזרתי כמו בומרנג למטבח. שברתי ביצה לתוך מחבת ומיהרתי לשלוף מן המקרר תפוח לבֵּן החמש.
זה האחרון זייף בקולי קולות לתוך מערכת הקריוקי החדשה שלו, שקיבל ליום הולדתו האחרון. אמרתי כבר, בן חמש?
ברקע התנגן דיסק ישן של מונה רוזנבלום ואבק פָּרח מערימות ספרים שנחו בסלון, ממתינות לבעל הבית שינער גם אותן.

התלבטתי בין קילוף מהיר של התפוח ל”וויש” קטן נוסף מעל הארון. השני ניצח.
טיפסתי במעלות הסולם וגיליתי קור עכביש נסתר שעין לא ראתה מימות עולם. העפתי אותו בעזרת המטלית ונאנחתי. עיניי החלו לאכלס מים מלוחים בזמן האחרון. יותר מדי.

יללה אנושית מזכירה לי שהתינוקת מחכה לארוחה שלה. נוטשת את המטלית ומתחילה לחטא בקבוק, להרתיח מים ולשפוך אבקה. לשקשק, לוודא חום ולרוץ לחדר הילדים. לגלות אותה עומדת בלול עם חיוך רחב וגומה עמוקה, לטרוף אותה בנשיקות שלא מביישות אף אם בישראל, להשכיב אותה על כר גבוה ולהגיש לה את הבקבוק. שומעת את הצחוק שלה, טורפת שוב.

אני חוזרת למטבח, מציצה אל הסלון. בעלי קורץ לי, מנפנף בעט ישן שמצא בין המדפים, או הספרים. לא ממש חשוב. העיקר נמצאה האבדה. שהחיינו וקיימנו והגיענו.

“א-מ-א, אני רוצה ת-פ-ו-ח!!!” מזכירה לי מערכת הקריזה הביתית של בן החמש. [לא, זו לא טעות כתיב]. בסדר, הוד מלכותו.

“בתשע וחצי החברותא מגיע, כן?” בעל הבית מזכיר לי. אני מתחלחלת. הבית נראה כלאחר פוגרום.
אני מהנהנת, שוכחת שהוא לא רואה אותי.

עוברת דרך הסלון עם תפוח קלוף ושטוף בצלוחית פלסטית, “כן אני זוכרת. תשע וחצי”, מפטירה לעבר הבעל, שמשום מה אינו נגלה לעיניי. הו, הנה הוא, מבצבץ מאחורי הספה המוסטת. “אחרי פסח תארגן לנו צימר, אני חייבת”.
לנגד עיניי תמונה חלומית. ממוסגרת אורות אולטרא כחולים, נרות דולקים ופרחים אדמוניים. אוויר פסגות קריר. ושקט מהילדים, שיונחתו כמובן על חמותי, טרם הגיענו הנה. נזכרת בדירת הנופש האחרונה, שילמנו על לילה וקיבלנו עכבר מתנה.

“בעצם, אני מוותרת”. אני נמלכת בי, נמלטת מעיניו השואלות של אישי. מגישה תפוח נכסף לזאטוט בן חמש.

“ת-ו-ד-ה ר-ב-ה, אמא!!!!” מכריז הלה לתוך מיקרופון מוזהב. בכל השכונה שומעים את ה”ב-רוך, א-תה, ה-שם…” ואז הלעיסות שלו. לפחות לא מסתובב לי בין הרגליים. נחמת שוטים.

* * *

מוצאת את עצמי שרועה על מיטה שמאכלסת חוץ ממני עוד כמה דברים חוץ מציפה. פירוט? בקשה: ערימת כביסה ריחנית, לא מקופלת כמובן. מוצץ ורוד. עיתון מהבוקר ועוגייה נגוסה.

השעון מוכיח לי שחצי היממה הגיע.
אני נרדמת, כנראה. כי המלקוש מעיר אותי פתאום, מתריע על סיומו של חורף קר ושליו, ותחילתו של אביב מפרך.

[שולמית כהן]

איזה חמוד!! ומשעשע..

[שולמית כהן]

הנה שלי (לא הצלחתי להכניס את כולם, אבל הרוב בפנים):

חצות. חצי ירח עצוב תלוי לה בחלון. כן, היא יודעת, רוב העולם ישן עכשיו. אבל היא לא מסוגלת. העיניים משוטטות על פני החדר. כל הבלאגן נשאר. בשביל מי לסדר? היא ממילא לבד פה. אולי לתמיד? היא מנסה לא לדמיין את הבית של שרי. בטח הכל שם מתוקתק. התאומים רחוצים, ישנים כבר מזמן לבושים בפיג’מות תואמות בוורוד ותכלת, מדיפים ריח של כביסה נקיה, וסבון תינוקות משובח.

ערימה של ספרים זרוקה על השולחן, לידה עט, כוס קפה לא גמורה ותפוח חצי אכול. מערכת השמע כמו שולחת לה לשון מלגלגת, ועליה מונח הדיסק עם הנעימות, שעוזר לה לפעמים להרגע… שרי התקשרה הערב. בטח רצתה לדעת איך היה. איך היה? נו, עוד אחד. לכמה הגענו? אחרי הבחור העשרים היא כבר הפסיקה לספור. בדיוק שרי הייתה חסרה לה… כל מה שהיא רצתה היה לשקוע באיזה ספר טוב, ולשכוח… היא גם ידעה ששיחה עם שרי רק תוציא ממנה את החלק שהיא לא אוהבת בעצמה. כל הקוצים האלה שהיא מגדלת יותר ויותר בשנים האחרונות. אז בשביל מה?

2:00 בלילה, היא מתעוררת על הכורסה, עם צוואר תפוס וספר שמוט. עוברת למיטה עם בגדים. טוב ששרי לא פה כדי לצפות במחזה…

5:00 לפנות בוקר. קולות של תקתוק נכנסים לה לתוך החלום. אמאל’ה!! היא נזכרת בבעתה בביקור הלא נחמד שהיה לה לפני כמה חודשים. עכבר! לא ברור מי מהם היה יותר מבוהל מהפגישה.. היא מזדקפת במיטה בבת אחת, ואז היא מבינה שאלה פשוט דפיקות על הדלת. דפיקות?? מי זה יכול להיות עכשיו?

דרך העינית היא רואה את השכנה שלה. מזל שהיא נשארה עם בגדים.. היא לא נראית מי יודע מה, אבל גם השכנה לא ממש נראית כאילו היא יוצאת לאירוע, ובהתחשב בשעה ההזויה… היא מציצה אליה במבט שואל דרך החריץ שהיא פותחת בדלת. השכנה נראית נבוכה בעליל. הם חייבים לנסוע… ולא מצליחים להשיג אף אחד שיהיה עם הילד… לא נעים לה, אבל… הם ינסו להשיג מישהו מהמשפחה שיחליף אותה כמה שיותר מהר, הם תקועים בינתיים וחייבים לנסוע… אומרים שלידה שניה היא מהירה מאוד, את יודעת… אני מפחדת לא להגיע בזמן…

לא. היא דווקא לא ממש יודעת. אבל הקוצים הרגילים שלה איכשהו מתקפלים לנוכח המצוקה של השכנה. אין הרבה ברירה.. היא מוצאת את עצמה בדירת השכנים. הבלאגן חוגג שם… נראה כאילו מישהו נטש את הבית באמצע ארוחת הערב. על השולחן במטבח יש צלחת עם ירקות חתוכים, ועוד שתי צלחות מלוכלכות עם מזלגות. על הכיריים מחבת עם ביצת עין קרה. כיכר לחם פתוחה על השיש. הכיור מלא עד גדותיו… בקבוק של תינוק זרוק על הרצפה, ולידו בגדי פעוט מלוכלכים.

העייפות מתגברת עליה. היא נרדמת על הספה. אבל לא להרבה זמן. פעוט חמוד ומלוכלך בוכה לידה ברגליים יחפות. היא אפילו לא יודעת איך קוראים לו. היא מרימה אותו ומנסה להרגיע בלי הרבה הצלחה. אחרי נסיונות ללא הצלחה של כל הדרכים הרגילות. היא פתאום מצליחה להצחיק אותו. היא שכחה כבר כמה היא אוהבת ילדים. פתאום עולה בה געגוע לשמעוני ומיכל. כמה זמן שלא ראתה אותם. לאחרונה היא רק רצתה להתרחק משרי. שלא לומר להתנתק. אבל פתאום החוויה הזאת שנחתה עליה בלי לבקש רשות. היא מוצאת את עצמה מתגלגלת מצחוק ביחד עם הפעוט. צחוק מעורבב עם דמעות. הוא מגעגוע, ואולי גם בלבול. היא מגעגוע. ולא רק לתאומים…

היא רוחצת ומלבישה את הילד, מכינה לו בקבוק דייסה, שוטפת את הכלים, מנסה לשוות לבית מראה קצת יותר נעים. בשמונה וחצי הטלפון שלה מצלצל. מספר לא מוכר. קול מבוגר ומרוגש. הלו? את השכנה המסורה של מימי שלנו? אני ממש בדרך כבר, מצטערת כל כך על ההקפצה הלילית… את לא יודעת איך הצלת אותנו! מימי ביקשה ממני להודות לך גם בשמה. ברוך ה’, נולדה לנו נכדה הבוקר. תודה, תודה!! ברוכה תהיי! בשמחות אצלכם… אז אני בדרך, מקווה שאת בסדר שם עם מוישי, אני אצלך כבר בדקות הקרובות. שוב תודה וסליחה…

בהחלטה של רגע היא מתקשרת לאופירה. מזל שהיא בוסית כל כך נוחה. טוב, היא גם לא עושה את זה הרבה, אבל הפעם היא מודיעה שהיא לא מגיעה היום למשרד.

9:30
היא דופקת בדלת של שרי אחותה. שרי פותחת לה מופתעת. היא נופלת עליה בחיבוק. כמה
התגעגתי, שרי… שרי מחזירה לה חיבוק שהיא כבר כמעט הספיקה לשכוח. גם אני אהובי,
גם אני….

[פנינה ריימונד]

וואו. ממש אהבתי את הכתיבה שלך, שולמית!

ואהבתי את הביטוי:

ביצת עין קרה

…

ועמדת באתגר בהצלחה רבה!!!

שאפו.

[אהובה מליח]

כמה מילות הקדמה…

א. תודה על האתגר!

ב. הצלחתי להכניס את כל האימוג’י (ישששש! 👍) זה לא נורא שהמיקרופון הפך לרמקול, נכון???

ג. ביקשת 700 מילים. קבלת 700 מילים!! (ללא ההקדמה…)

ד. הרקע אמיתי לחלוטין. 16 שנה חלפו מאותו ב’ באייר ואני עדיין ‘שם’, עם הגעגוע!! זה פשוט פרץ לי החוצה, אני מתנצלת מראש על האוירה הנכאה של הדברים. אבל זה פשוט היה שם!

*******

אהבת החיים של סבא / אהובה מליח

קצת לפי חצות החל הגשם לנקוש שוב בעדינות על שמשת החלון. הוילון במטבח התנפנף מעט והעיד כי גם הרוחות מסרבות לנום את שנתן. דממה אופפת את הכל. העולם ישן שנת ישרים, דלת נטרקת בחדר מדרגות, תינוק מיילל ומצפה לבקבוק חם, ריח חביתה מטגנת של המאחרים לחזור הביתה, המכינים לעצמם ‘משהו להכניס לפה’ טרם יפרשו גם הם לשנת הלילה.

הזמן עובר בעצלתיים. יתכן שבחדרי היתה מתנגנת מוסיקה חרישית מתקליטור ישן, רגועה משהו, בשעה שאני כותבת, אך קשה לי לשמוע מוסיקה בלילה כזה. הלילה הוא לילה עצוב וחשוך של תחילת אייר. הלילה שלא ישכח עוד שנים רבות. והלב הוא זה שכותב, כותב בדם ליבו.

אני מביטה בשעון ובנר הנשמה חליפות. השעה חמש קמה וגם ניצבה מולי במלוא הדרה, אין סיכוי שאצליח לנמנם הלילה, למרות שבעוד ארבע וחצי שעות עלי לעמוד מול כיתה וללמד את בנות ישראל. אין לי שמץ של מושג איך אצליח לעשות זאת. מה אומר להן? שחיי השתנו מהיום בצהריים? שאצטרך לחיות ללא סבא? ובכלל, אין אני באמת מתחילה שיגרה חדשה בלי האדם המדהים הזה?

אחר הצהריים נכנסתי למחסן של סבא וחיפשתי משהו. משהו שהיה שלו וכעת אוכל להתחבר אליו דרכו. המחסן היה דחוס, כמו שהיה זכור לי כילדה, עם אותם עכברים, אותם קורי עכביש, אותו אוויר אפור. הכל נשאר כשהיה, רק בלי סבא.

ישבתי במחסן לבדי. באזני מהדהדת עדיין ההודעה שהועברה ברמקול רק לפני כמה שעות ברחבי העיר. סבא שלי, שכל כך אהבתי ואוהב לנצח כבר לא איתנו. הייתי בטוחה שאמצא אוצר בין שכבות האבק. סבא אהב אוצרות ישנים. זה היה יכול להיות ספריה ישנה ואפורה מאבק, מזרנים ושמיכות ישנות, אם יבואו כל הילדים ויצטרכו שמיכות חמות לילדים. שיהיה. תמיד טוב שיהיה. היה שם גם מפתח הצינורות הישן והחלוד, שהוא לא הבין מדוע סבתא אומרת שצריך לזרוק אותו. אני נזכרת, שעמד לידי, החזיק את מפתח הצינורות ואמר לי עם ניצוץ שובב בעיניים: “מה את אומרת שננקה אותו ממש טוב ונגיד לסבתא שמצאנו חדש, מה את אומרת?”. הוא עדיין היה שם, אמנם חלוד, אבל עדיין נמצא ואילו סבא שלי עם כל החיוך הנמרץ שלו כבר לא היה שם…

יצאתי. לא מצאתי את שאהבה נפשי. המחסן, שהיה קסום כל כך בילדותי, ניצב לו כעת בשממונו, עומד במערומיו. מאכזב.

שוטטתי בבית של סבא בינות לאנשים, רגלי הובילו אותי כמו מאליהן, מצאתי עצמי עומדת בהדרת כבוד מול חדרו. חדר הלימוד של סבא. החדר שרק שלשום הוא הסתובב סמוך לספריה ולספרים וליטף אותם במבטיו. ישבתי על הכסא, ליד הכסא של סבא. כל החדר היה מצבת זיכרונות ממנו. היו זיכרונות שהעלו חיוך על השפתיים, ודווקא אותם זיכרונות היו למדקרות חרב, כי היה ברור שחוויות כדוגמתם לא ישובו עוד.

הרגשתי כיצד הכאב מפלח את ליבי, סבא שלי, שגדלתי על ברכיו, הסבא שהיה לי למשענת עלה לגנזי מרום וכעת ישלח לנו את אהבתו משם. לא הייתי עצובה, הייתי מרוסקת. אלפי חלקיקים של געגועים עזים ועדיין לא עבר יום אחד.

חיפשתי בחדר של סבא משהו להיאחז בו, להתרפק עליו. על השולחן עמדה עדיין מיותמת כוס ריקה ששתה בה הבקר בזמן הלימוד. לצידה עמדה ערימת ספרים, הספרים שסבא עיין ולמד בהם כל יום. מבטי צד ספר אחד מתוך הערימה, ספר תכלת, עבה, ממנו סבא היה קורא סיפורים לסבתא, שהיתה מקשיבה לו בשקיקה. משכתי את הספר אלי, שם הספר “אהבת חיים” כמו צעק אלי את צוואתו של סבא כל חייו. ידעתי, שסבא נמצא איתי בחדר ומוביל אותי לצוואה שלו, “ילדה שלי, תאהבי את החיים, איך שהם, כמו שהם. תחייכי, כל החיים תחייכי!”.

עכשיו אני יושבת כאן בחדרי עדיין כותבת. כואבת. נהמת מנוע רכבו של השכן כבר נשמעת בחוץ, קולות אמהות משכימות נשמע מהחלונות, קרקושי כלים נשמעים דרך הקיר המשותף מהמטבח של השכנים, ריח קפה נישא באוויר מהול בנקודות חלב. העולם מפהק פיהוק אחרון של לילה ומתארגן ליום חדש.

הוילון עדיין מתנועע ברכות, אך הגשם הדקיק כבר פסק מלזרזף את הזרזיף העדין שנותר מהמלקוש, שמתקשה להיפרד ולפנות מקום לאביב.

הירח הקטן, שבתחילת הלילה הגיח מבין הכוכבים, מפנה מקומו לשמש העולה. הירח הקטן, כמו לחש לי בטרם לכתו, פעם גדול פעם קטן, אבל תמיד יש אור.

הבטתי שוב אל נר הנשמה של סבא, ראיתי מול עיני את הדרת פניו, את עיניו המאירות, את חיוכו הכובש ואת החיבוק שתמיד נסך בי את ההרגשה, שגם אם תפרוץ מלחמה אני מוגנת בין זרועותיו. הבטחתי לסבא באלם קול, שבעזרת ד’, בלי נדר, אעשה הכל כדי לראות את האור ולשמוח, כדי לאהוב את החיים. התפוח לא יפול רחוק מהעץ, למרות שהוא כרגע רחוק מאד מהעץ. מאד מאד!

[ג .]

בשעה 17:00. הטלפון מצלצל. אני משתיקה אותו שוב ושוב.

מי מתקשר באמצע העבודה “הקדושה” שלי? אני תוהה.

אני עושה רינדור נוסף לקובץ ובינתיים עונה לטלפון שחוזר ומצלצל בעקשנות.

זה אחי הבכור – “סיום”. מוצאי שבת. אתם באים?”

“וואו איזה מרגש! ברור שאנחנו באים! איזה כיף. מה אני יכולה להכין?”

מסיימת את השיחה בחיוך גדול. ובראש מנסה להכניס הכנה של בלינצ’ס, לזניה ועוגת גבינה אישית בכוסות ליומן השבועי העמוס שלי.

עוד רגע נרדמת. שני קליקים על העכבר סוגרות את המחשב, מכבה אורות ויוצאת.

המחשבות מלוות אותי כל הדרך הביתה.

מפגש משפחתי כבר חצי שנה לא היה.

יהיה כיף. אני מחליטה. טלפון לשירה אחותי הצעירה מזרים בי אנרגיות חדשות. אנחנו מתכננות עם גיסתי את שאר הפרטים. יהיה משהו עולמי בסגנון “דרשו”

—

“תעודה? מי צריך תעודה?” אני תוהה עם אלף סימני שאלה לאחותי במייל.

“צריך לעשות לו תעודה את לא מבינה?” היא מחזירה לי עוד כמה עשרות סימני קריאה ושאלה מעורבבים ועוד כמה אימוג’ים לא ברורים (מה הקשר שעון עם השעה חמש, נר, דיסק, חביתה ובקבוק תינוק? לשירה הפתרונים)

“הוא ילד בן 5 שצריך תעודה”? אני כמעט בוכה. ברור שאני אעשה את זה בסוף רק שאין לי שום זמן! איפה מכניסים את זה עכשיו?

זה יהיה מרגש את לא מבינה? היא טווה לי את קורי התוכנית ואני כבר יכולה לשמוע את השירה שתלווה את טקס חלוקת התעודות, סליחה תעודה…

מבט מהיר לשעון בקצה המחשב. השעה 12:00 יש לי עוד 3 שעות לסיום העבודה. יש! אני מעלה את הקבצים האחרונים לאתר ו… סיימתי. אני פותחת קובץ חדש נקי ומתחילה לעבוד.

מה לכתוב? אני שואלת אותה. אם אין לך נוסח מוכן אני לא עושה את זה.

אחותי לא מתרגשת. “את מנסחת מהמם יאללה לעבודה.”

אני שולחת לה טיוטה והיא שולחת לי תיקונים. “תכתבי אדר א’, תורידי פסיק…”

“הלו אני לא עובדת אצלך”, אני צוחקת “איזה עוד דרישות?”

“זהו מהמם. שלחי להדפסה” הפקודה מגיעה.

“שלחתי”. ברוך ה’

—

מוצ”ש, אנחנו אצל ההורים של בעלי צריכים להגיע לביתר.

אחי הבכור עושה סיום על כל הש”ס. ההתרגשות גדולה באמת. זה לא סתם משהו. זה התורה שלנו. 7 וחצי שנים של לימוד הפיקו את הערב המרגש הזה.

19:15אני, לחוצה, מסתכלת על השעון. איפה יוני? אנחנו צריכים לצאת כבר, כדי להגיע ב21:30.

דפיקה בדלת, זה הוא, מתנשף. לא היה בסוף “קידוש לבנה”, חשבנו שיהיה אבל הירח, החיפושים אחריו לא הניבו תוצאות. אני מחייכת, מנסה להסוות את הלחץ. “תודה שהבאת את כל הדברים” אני נזכרת פתאום. אנחנו יוצאים ברכב שכור עם סבתא ואחי ואחותי הצעירים.

בעלי נהג חדש אבל נהג מעולה תודה לה’. והכביש רטוב מגשם. הנסיעה חלקה חוץ מכמה הלחצות של אחי שמתעניין איך נוהגים ומבקש “לשים גז” כל 3 דקות ואני מבקשת שיסע בבקשה בזהירות.

—

“הנה הם!!!” שלושת אחייני רצים לכיוון הרכב. “תיזהר” אני מבקשת מבעלי

הוא עוצר את הרכב והילדים מיד מתנפלים עליו בהתרגשות. “יוני הגיע ויוני הגיע”

אביהם מתקרב אלינו ואנחנו מאחלים לו מזל טוב נרגש. נכנסים פנימה.

שולחנות ערוכים, אחים, גיסים, גיסות… מתרגשת כולי.

—

ארוחה חלבית טעימה שלא ברור איך במוצ”ש עדיין יש למישהו מקום להכניס אבל כולם טוחנים… מדברים מחליפים חוויות כל אחד ודרך החתחתים שהוא עשה עד שהגיע ל”חור” הזה

דפיקות חזקות על השולחן ושששש ארוך. שקט!

דמעות עולות בעיניים, לא של כאב, של שמחה אמיתית. תודה ה’ על הרגע הזה.

מביטה על אחי שעומד ליד המיקרופון ומסביר לנו את השורות האחרונות בש”ס.

השירה עולה ופורצת. מחבקת את גיסתי “מזל טוב!!!!!!” כל הכבוד לך!

—

“איפה התעודה” אני נזכרת פתאום. ממהרת לעבר אחותי שבאמצע לזלף ריבת חלב על הקינוח שיוגש עכשיו לקראת סיום תרתי משמע… היא הולכת לחדר שם מוחבאת התעודה היקרה שהדפסנו ממוסגרת, יוקרתית למראה, בשקית מכובדת עם שוקולדים וברכה שכתבנו בעט זהב. אני ממהרת חזרה לסלון.

“תעבירו את זה לאבא” אני לוחשת לאחי. הוא כבר תודרך מה לעשות עם זה.

נכנסת למטבח להכין לסבתא קפה ולחתוך תפוח לבקשת אחייני בן ה-3 כשאני שומעת את הקריאה “הם לא נורמליים! הרסו הכל! זה לא שווה”!!!

אני רצה מהר לסלון, מה השתבש, אני לא מבינה?

הטעות מתבררת מהר. החבילה הועברה בטעות ישר לידיו של החתן המאושר.

וכך בלי שירים, תזמורת ונאומים הוא פתח אותה, התלהב עד עמקי נשמתו ושמח באמת!

אבל בשביל שירה… “איך יכולתם לעשות את זה?” היא שואלת בתסכול “כמה תכננו! אוף

שום דבר לא עובד עם הבנים האלו!”

—

הם מתחילים לשיר שוב ואני מסתכלת על אחי, ועל האושר הקורן ממנו ופתאום כל האכזבה מתפוגגת

הדרן עלך והדרך עלן!

[ג .]

קצת על הסיפור

הוא אמיתי. ממש טרי והאמת התחלתי לכתוב אותו עוד לפני האתגר והוא התאים לי בול למקרה הנ”ל

שיניתי את השעות על פי הצורך אבל כל השאר אותנטי

קיבלתי אישור פרסום מהנוגעים בדבר קודם כמובן:)

[נחמי ברנשטיין אסטרטגיה ופרסום]

מהמם!

[מירי רוט]

כאחת שלמדה ביביליותרפיה למדתי לכתוב ממקום אחר

אני מסתכלת על החפצים ושוהה

ונותנת למה שעולה מבפנים, זה לא חייב להיות קשור לחפצים

ובדרך כלל תהיה איזו שהיא תובנה עם עומק שעלה דווקא מהתמונות הללו

וכל אחת תיקח את זה למקום שלה

לדעתי זה הרבה יותר גבוה ויפה ומחבר את האישיות והפנימיות של כל אחת מאשר לאתגר סוג של תחרות מי מצליחה לכתוב סיפור שיכלול את כ….ל הדברים הלא קשורים וזה די מלאה לקרוא את זה…האמת

שאני אנסה?

[שולמית כהן]

דווקא מאוד נהניתי מהאתגר כמו שהוא, וגם נהניתי לקרוא את הסיפורים שכתבו כאן, אני לא רואה בזה תחרות, אלא מקום ליצירתיות של כל אחת, וזה מעניין לראות איך כל אחת השתמשה בחומרי הגלם ולקחה אותם לכיוונים שלה. אבל אולי זה בגלל שאני לגמרי חובבנית בתחום… והתרגיל שלך הוא כמה רמות מעל… ולעומק…

[פנינה ריימונד]

יאללה, תעלי אתגר מספר 2. רעיון טוב, מדגדג לי באצבעות 🙂

[מירי רוט]

הנה לך אתגר מספר 2

התבונני בציורים שהעלית

מה זה עושה לך? מה עולה בך בעקבות ההתבוננות?

האם זה קשור לזיכרון? סיפור?

האם ישנם רגשות שחיים בך בעקבות ההתבוננות?

זה ענין של מיומנות ותרגול ללמוד להקשיב לבפנים בסבלנות ובאהבה

לדעת לשהות ולהיות בלי לעשות שום דבר

עד שמתהווה משהו

ואז לכתוב את הבפנים הזה

תתחלנה, תגלנה כמה זה איכותי ועמוק ,כמה זה שלכן

לא משנה האורך, לא משנה אם זה סיפור או סתם תובנה

קדימה!

אני לא מצרפת כרגע דוגמא כדי לתת לכן מרחב נקי

[פנינה ריימונד]

נשמע טוב, תהליך עמוק ומרפא.

כדאי לפתוח שרשור חדש לאתגר שלך 🙂

[אהובה מליח]

מירי יקרה,

אולי כביבליותרפיסטית את רואה את הדברים כפי שנראים לך.

האתגר היה כתיבה יצירתית / ספרותית.

מה שאת מבקשת הוא כתיבה טיפולית פנימית וזה כתיבה בסגנון שונה לחלוטין.

אין זה מחייב שתהיה שם יצירתיות, אלא הבעה של הדברים ולכן הכתיבה היא רק אחד הכלים שניתן להביע בה את הדברים.

זה לא “לא בסדר” אלא חשוב להדגיש שזו כתיבה מסוג שונה לחלוטין.

כביבליותרפיסטית אני מדגישה את הדברים בטיפול ובקורסי למידה כאחד. רמת הכתיבה אינה משנה אלא אך ורק עצם העלאת הדברים.

[רות רוט]

תפסת לי את המילים, פנינה.
מירי, תפתחי דיון חדש עם הכותרת ***אתגר כתיבה מספר 2 ***
בהצלחה!

[פנינה ריימונד]

יום אחרון להגשת האתגר (:

מירי @MILI , מוזמנת להעלות אתגר מספר 2