אתגר כתיבה: ערב פסח

[צ. ג.]

החנקתי פיהוק רחב למול הגונגל שהשתרר לנגד עיני. הייתי אחרי השכבה סוערת ומתישה לעדר נמרץ ואנרגטי שהשינה ממנו והלאה.

שיירי ארוחת הערב וכיור גדוש כלים הזדקרו אלי מהמטבח, סלסלה עמוסת כביסה לקיפול קרצה לי מירכתיי המרפסת וספה זרועת חפצים זעקה נואשות לפינוי.

קרסתי על הכורסה שהייתה ריקה למרבה הפלא ושפשפתי עיניים צורבות תזכורת ממשמרת בוקר מעייפת מול מחשב.

עוד רגע ואסתער על הבית…

אני אלופה בזה,

אבל אז התנערתי באיטיות ממקומי ופסעתי למטבח שולפת מהמקפיא ארטיק מרענן (דל שומן אם שאלתן) והתיישבתי לקרוא בניחותא בתוספת מגזין נשי משובח.

אני מכירה את עצמי הבית עוד יבריק בסוף הערב.

אבל הפעם מבחירה!!!

[חני מרנשטיין]

הזעקות הגדולות כבר שקטו ונדמו.

הזירה היתה נראית כמו לאחר קרב מתיש וארוך במיוחד.

נשארנו שם שנינו. הוא ואני.

הוא עוד זחל שם, מנסה למצוא מפלט.

עמדתי מולו חסרת אונים וישע.

לא יודעת איך לעזור לו, איך לחלץ אותו (ואותי) בשלום מהסיפור.

לרגע אחד נפגשו מבטינו ושיקפו את אותה התחושה.

פחד.

אימת מוות אמיתית שאפשר למשש בידיים.

לו רק היה פה מישהו לידי…

הבטתי שוב, מחפשת לברוח. מחפשת להישאר.

לא יודעת מה עדיף,

ברור הוא שהנותר האחרון ייקח את הניצחון.

הדקות נדמו כמו נצח.

השקט צרם לי באוזניים והפחד העביר בי צמרמורת קלה.

לפתע, זוג ידיים אמיצות תפסו אותו ופה קטן קרא:

“הי, שובב, אל תפחיד את אמא.”

איפה הוא היום שאלתם? בזבל…

מאחורי הסיפור – הייתי רוצה להמשיך בז’ ולקרוא ליצור זבוב, אבל מדובר במקק (לא) חביב שמגיע אוטוטו בקיץ… איכס……..

[גיטרה]

איזה יצירתיות ומעוף! יש לי מה ללמוד..
היה מתוק ומרתק!

[חני מרנשטיין]

תודה:)

[אסנת קטרי]

חני מהממת

איזה כתיבה יפה

אהבתי ממש

כשרונית!!!!!

[נחמי ברנשטיין אסטרטגיה ופרסום]

חני, שאפוו ענק

איך הצלחת עם כמה מילים מעצבנות ומגרדות

להצחיק את כולנו

??

כתיבה מדהימה

[חני מרנשטיין]

תודה נחמי 🙂

[רות רוט]

חני, חזק במיוחד! ההומור עושה טוב לכולנו 😉

[חני מרנשטיין]

תודה רות 🙂

[אסנת קטרי]

כתיבה נדירהה !!!!!1

מהממת אחת

[חני מרנשטיין]

תודה אסנת 🙂

[פנינה ריימונד]

בס”ד

טוביה טיפס על סולם העץ ושלף קופסה מאורכת במיוחד.

“זה מאוורר חזק, אתה לא תתחרט אם תיקח אותו”, הוא התנשף ופניו האדומות נטפו אגלי זיעה.

“גדול מדי”, הלקוח הניף ידו בביטול, וטוביה נאנח מעמקי נשמתו. זה המוצר העשירי, אם לא העשרים, שהוא מציע ללקוח הטרדן הזה. מה יהיה? הוא שוקל להתפטר עוד היום מחנות הטמבור הזו. די, קשה לו. נמאס לו. נשבר לו.

למזלו, הטלפון על הדלפק מצלצל. הוא מזנק מראש הסולם ומתנצל בפני הלקוח, שזו שיחה חשובה ובלה-בלה…

האמת הייתה

שמעבר לקו היה,

כמעט יותר משעה-

טוווווווווווווווט.

[רות רוט]

יפה, פנינה. מקורי. רק לא הבנתי את הטווווט.
והנה שלי:

הרעש היה מחריש אזניים. יהודית תחבה אצבעות כעוסות לתוך התנוכים. מה הם חושבים
לעצמם, כל אלה שיושבים שם, בפנים? ואם הם רוצים ליהנות – היא צריכה לסבול?!

מכונית חולפת עמעמה לרגע, אחד בלבד, את הרעש הנוראי.

האקוסטיקה לא-משהו שם, בפנים. מי האדריכל ההוזה וההזוי שאחראי לזה?

ככל שהתקרבה אל היעד, הרעש גבר. יהודית הביטה בשעון: 22:00. היא שקלה לעשות
“אחורה פנה”, אבל ההזמנה היתה מחייבת. והנה – היא מגיעה. תיכנס, ותברח.

יהודית דחפה את הדלת שניצבה מולה, ונכנסה לאולם, תרה אחר מקור הרעש.

על בימת התזמורת, בידו רמקול, צרח ילד כבן 3. מחפש את אמא שלו…?

והזמר? ישב ואכל אבוקדו.

[פנינה ריימונד]

ה”טווווט” זה צליל הניתוק.

לא היה אף אחד מעבר לקו….

[אם נאלצתי להסביר כנראה שזה לא היה ברור…]

[חני ל.]

דווקא אני הבנתי…

כנראה תלוי איך תכתבו אתם את הצליל ניתוק…

[ברוריה קרינקין- פרסום פלאש]

ועכשיו שלי…

תיהנו:)

אם מישהו מכם פעם חשב, אולי שיער, שהוא יודע- מבין- אפילו רק יכול להבין,

מה זה לחוש כבול ידיים,

שיחשוב שוב בבקשה.

לא סתם כבול. כלוא. תקועעעעע.

אוי כמה אני שונא את המילה הזו.

מכל מקום היא באה ואופפת אותי. עוטפת. מחבקת. חונקת—

לא מותירה לי מרווח לנשימה.

תקוע.

תקועה איתי המילה הזו.

להיכנס לאולם הומה ולקבל ברכות בכמות שרק בבא נותן…
“בקרוב אצלך!” “אמן”, “בקרוב אצלך!…”

בקרוב אצלי? חה!

כבר כמעט פסקתי להאמין.

כל כך הרבה שנים שאני כמה לצאת מהכלא הזה. לחוש משוחרר. שווה משהו.

ולא נכה רגשית, חסר ערך מינימלי…

רווק…

[גיטרה]

יפה מאוד, נוגע וקולע.
אהבתי שהשארת אותנו במתח עד הסוף..

[צ. ג.]

אהבתי מאד אחת אחת, חני פנינה רות וחני

אם הייתי מדרגת, אז כולכן מעל 9 נושק ל 10….

קצר וקולח ו…סוף מבטיח!

[גיטרה]

הוא כמעט ויתר על מקומו, ויתר על ישותו ובשביל… מה?!
כ”כ רצה דבר שידו אינה משגת. וכנראה גם לא תשיג:( אך כבר החליט שלא מאבד את שאסף בעמל.

בינתיים לא יודע את נפשו, יוצא למרפסת בשקט שואף שאיפה עמוקה מהסיגר מביט אל האופק, מחפש..

ולבסוף חוזר לדירה מתוסכל מסתובב בחוסר מעש. משועמם משהו.

והוא ימשיך עוד לנשוך שפתיים, להחזיק חזק בציפורניים, כי אם לא יתפוס את עצמו בזמן תקרה פה תאונה. ובתאונה תמיד יש נפגעים והוא ח”ו לא רוצה לפגוע באף אחד במיוחד לא בו, בעצמו ובעתידו.

לא, הוא לא רוצה כתם בנשמתו!

[צ. ג.]

מהמםםם

אהבתי את ההתנסחות היפה, את ההתחבטות המתוארת בחן…

[גיטרה]

תודה על המחמאות @zipigro 🙏 .
אני לא כותבת הרבה בסגנון הזה אבל בגלל האתגר – ניסיתי את מזלי 😅.
וזאת לאחר שקראתי את הקטעים היפים של כולללם כאן וממש נהניתי.
מדהים!
מחכה לעוד דברים מעניינים. (אולי צריך נספח תגובות לאתגרים)

[פנינה ריימונד]

מדגדג לי באצבעות לכתוב משהו עסיסי…

@RutRot כל כמה זמן את מעלה אתגר?

[רות רוט]

תודה על השאלה פנינה
קודם כל את יכולה לכתוב…
תנסי לענות על האתגר יותר מפעם אחת 😉
לגבי שאלתך-
כרגע אני לא מעלה עד לאחר הפסח. וכנראה שהתדירות הקבועה תהיה פעם בחודש.

[גולדי]

ישבתי על הכסא הנוקשה. מתוחה כולי. מסרקת את הפאה באצבעותי בעצבנות הולכת וגוברת.

היא ישבה מולי, נינוחה, לא מעיפה לעברי אף לא מבט קטנטן, מתקתקת על המקלדת בנחת, ולאחר רגעים ארוכים של שקט מורח עצבים היא מרימה אלי מבט ממושקף. “כן גברת פרץ. כרטיס קופת חולים בבקשה. “

התנשפתי בכעס מסווה (מקווה) מצביעה על הכרטיס המבויש המונח על שולחנה זה דקות ארוכות.

בתנועות איטיות היא לוקחת מידי, מעבירה את הכרטיס פ-ע-ם. ו-ע-ו-ד פ-ע-ם. כן. לצערה בסוף הכרטיס עבר.

“נו, מה התקדמנו מהפעם הקודמת? הבאת את הצילומים?” הנהנתי. מגישה לה חוברת תפוחה. היא עוברת על התכולה במהירות ראויה לציון. ומקץ דקות אחדות סובבה ראש ו…

משאירה לכן את הזירה…

[חני מרנשטיין]

אוף, ועוד בערב פסח להשאיר אותנו במתח.

אבל זה שהיא לא התייחסה ברצינות זה רק מרגיע שהכל בסדר 🙂

אז לכי הביתה להתארגן לחג בשמחה ובבריאות…

כתוב יפה מאד!
יפה איך שבכמה שורות קצרצרות גרמת לעניין ומתח-

איפה זה, מה ולמה.

[רות רוט]

גולדי, עמדת באתגר בהצטיינות (מורה מחלקת ציונים, נכון? ;)) נהניתי ששיבצת
המון מילים מהרשימות.
אהבתי את השפה העשירה ואת התיאור המגלה-טפח-מסתיר-טפחיים של הסיטואציה.

[ענבר גייזלר]

איזה אתגר חמוד!

טוב, אז ראיתי את האתגר וממש רציתי לכתוב

תיהנו:)

“ברגע שטובאל יצק את המים נשמעה הבשורה

‘צאו מתוך עמי’ ” ספרה מצי בדרמתיות

בגלל זה לא הייתי?!

ברגע הכי חשוב – יציאת מצרים!

מכירות את השאלה, איפה היית?

בדיוק, זה מה ששאלתי את עצמי

איך ככה פספסת את כל המעמד ההיסטורי

את כל הסיפור של היציאה והמעבר בלב ים…

ומאז כל שנה מחדש

אין לי אפילו אפשרות לעשות מועד ב’

אני מתחבא כל כך טוב כל השנה

אבל משום מה תמיד בניסן

מישהו מוצא אותי

ואז אני –

מוצא את עצמי בקופסה בפינת הדירה

חוזר לימי הגן שם היה לי שלט עם שמי

כאן גר בכייף

חמץ

[מניסיון מומלץ לקרוא פעם שניה]

פסח שמח

[רעות אנסבכר]

וואו!

לא הבנתי בהתחלה…

איזה רעיון חמוד ומתוחכם!

אהבתי:)

[משתמש לא ידוע]

עמדנו שם שלושתנו.

לב ים שוצף קוצף,

עשוי טקסטיל.

חמושות,

נואשות,

מול גלי כביסות –

מלאי בלתי גמיר.

.

באגרופים שלופים,

קיטור ולהבה

לרוצץ את האויב –

זו המשימה!

.

אז עבדנו, אלא מה?

קיפול-קיפול-גיהוץ-קפיצה.

.

וכשמפלס המים התמסמס,

נותרה חולצה א ח ר ו נ ה

.

צפצוף.

.

“אמא?

היא גמרה,

המכונה.”

[רחל R Y]

חחחח הפתעת!

אהבתי את החרוזים הקלילים והזורמים. כיף לקרוא!

כתוב באותנתיות שגרמה לי להרגיש בתוך הר הכביסות…

[רות רוט]

מאד יפה, BEE (דבורה, נכון?), צל”ש לעמידה באתגר – כל המילים באותה אות!
כתבת קצר, ולענין.
לא הבנתי מי אלה ה”שלשתנו”, אבל הן התמודדו בגבורה עם סערות מטריפות.
אהבתי את ה”בלתי גמיר”. משחקי לשון אהובים עלי תמיד 😉

[משתמש לא ידוע]

האתגר! לגמרי בטעות 🤭

תודה על הקומפלימנטים,

נהניתי מאוד!

[מיכל ברגר]

גלים.

נכון יותר סערה.

או שמא צונאמי מתרגש עלי.

שוב ערב פסח.

שוב הררי בישולים.

הררי כביסות.

אינסוף נקיונות

ו- שטיפה אחרונה…

צונחת על הספה באפיסת כוחות.

מפליגה בסירה שפתאום התהפכה.

אבודה בלב ים.

מערבולת מנסה רק לבלוע בלי להשאיר עקבות.

אני מפסיקה להילחם.

שתבלע אותי.

שתבלע.

עוצמת עיניים.

שומעת מתוך המים ניגון מוכר.

פוקחת עיניים.

הוא ישב בסלון.

ו- למד.

ולמד.

ולמד.

ולא הפסיק ללמוד.

האגודל המתנפנף כמו נשלח משמים.

אסף אותי לחוף מבטחים.

נסך בי כוחות לעוד יום יומיים.

יודעת שאקריב עוד זבחים ופסחים.

אך אמשיך בגאון לשאת את הלפיד.

את אש הלהבה.