כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
במהרה בימינו! ❤️
-
במהרה בימינו! ❤️
מוקדש באהבה לכל מי שרוצה יותר.
ניתן בשמחה להעביר הלאה לתועלת כולן…
והלוואי ייהפך תשעה באב המתקרב ליום של שמחה!
פתאום יבוא \ יהודית סלומונס
“להטנו שם. את שומעת?” מספרת לה רותי בהתלהבות על הרפתקאותיה בלונה פארק עם הילדים, “איך אפשר לבנות כזה מקום גדול ויפה בלי מזגן?”
ידו של אלעזר מושכת בשרוולה של תמרי, דורש שתבוא עכשיו, הרגע! לראות את הציור היפה שהכין בגן.
סירנת אמבולנס נשמעה ברחוב בחוץ.
“רגע”, היא אומרת לרותי. בלתי אפשרי לשמוע אותה! האמבולנס ממש מתחת לבית, ואלעזר ממש על סף דמע.
ואז היא לא שומעת כלום, הכל משתתק ורק קול אחד חזק נשמע ברקע.
לא קשה לזהות שזה קול של שופר.
חודש אלול עוד לא בפתח, היא לא בכותל. אז מה זה?
ובאיחור של שנייה היא קולטת. זהו לא קול רגיל של שופר.
זה שופר שקולו הולך וחזק, הולך וגבה. הקול נעשה בעוצמה אדירה, ממש בתוך האוזניים, דומה לאוזניות אבל בווליום מטורף שמעולם לא שמעה כמוהו.
אבל עם זאת – באורח פלא הקול לא מחריש אוזניים בכלל, זהו קול נעים לאוזן, רך כזה, מפנק.
כל גופה רועד. הידיים, הרגלים, הראש. הלב דופק בפראות והעיניים מרצדות סביב.
הקץ הגיע.
***
הרחוב מלא אנשים משולהבים, המומים ונרעשים, משוחחים בקולות מהוסים, ובקושי רב מפלסת תמרי דרך לעצמה בין שורות האנשים. עליה לרוץ לסבתא. סבתא, כמה מצער, אישה כבר ממש מבוגרת. ודאי קשה לה עכשיו לנסוע לירושלים לבד.
האנשים כאן כולם נוסעים לבית המקדש.
נוסעים! לבית המקדש!
תמרי דומעת, ממש. קשה עדיין לחשוב על זה כמציאות אמיתית! יכול להיות שזה קורה לה? להם? לכל היהודים?
כל מלאי האוטובוסים העצום של החברות השונות הופנה לכיוון אחד בלבד: לבית המקדש. הנהגים הם ערבים כולם. איזה נהג יהודי יסכים כעת להמתין, ואפילו עוד רגע אחד?!
כל הילדים כבר נסעו עם עקיבא בעלה לפני דקות. היא, ברוח התנדבותית לא מוכרת, הציעה לנסוע עם סבתא, וסבתא קפצה על הרעיון וברכה אותה בכל הברכות שבעולם. “אולי כבר לא צריך ברכות, סבתא,” היא צחקה, “הרי כתוב שבימי בניין בית המקדש השלישי לא יחסר דבר!” לא האמינה שכך היא מדברת. תמרי, שסלדה מכל אימרה של רוחניות בפומבי. אהבה להתעשר בנפשה, אבל רק באופן פנימי ולא מבוטא במילים.
היא מרגישה קרבת אלוקים עצומה.
וואו. נעצרת מול הרחוב המרכזי בו גרה סבתא, מביטה.
שיירה של אוטובוסים עומדים שם. אנשים לא מתנפלים, כפי שהיה מצופה מישראלי ממוצע לעשות כעת, אלא מחכים בסבלנות ובשקט לעלות. דממה יראה באויר, רק קולות שיחה נרגשים ברקע.
נראה שהאוטובוסים מתמלאים במהירות. כמובן. כל כמה דקות עוזב אוטובוס נוסף את הרחוב, נוסע למקום המקודש.
וכמויות המטוסים! כל הזמן רואים מטוסים חגים מלמעלה, טסים בכיוון אחד בלבד. היהודים מארבע כנפות הארץ חוזרים למקומם הטבעי. ברוכים הבאים!
לא ייאמן.
דור יראי השם. מקבלי פני משיח. זכו.
***
היא כבר כל כך רוצה להגיע. למי יש כוח וסבלנות לחכות עכשיו שעה נסיעה?…
מנסה בינתיים לדמיין איך נראה המקום. לא מצליחה, בראשה עולים רק הציורים הקלאסיים של בית המקדש מבחוץ ומבפנים, דגם תלת מימד שבנתה פעם ומשקפת של מציאות מדומה.
במוחה מסתחרר הפסוק שהיא מכירה עוד מהגן, מסתדר באותיות זהובות למול עיניה. “מי שלא ראה את בניין המקדש בתפארתו לא ראה בניין יפה מימיו.”
כתוב שבית המקדש השלישי יהיה נאה ומפואר עוד יותר מקודמיו. היא מתמלאת עונג.
***
תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים.
שער הרחמים. הרחבה שלפני השער הומה אדם ו – כבשים. המוני דוכנים של כבשים ניצבים לכל אורך הרחוב, ולמלוא העין פורקות משאיות נוספות את הכבשים, על המשאיות רמקולי ענק עם שירים מההלל. אנשם רוקדים! ריקודים של שמחה. של גאולה.
ניחוח טהור עומד באויר. תחושה של יום כיפור ושמחת תורה בערבוביה.
תמרי משלבת יד עם סבתא, זוכרת את הרגלה להישען עליה, מכינה את עצמה לכך, אבל מתבדה. “נו,” צוחקת סבתא, “כנראה נעשיתי צעירה בכמה עשרות שנים. הרי בזמן משיח בעלי מומים נפטרים ממומם! אין מום קשה כזיקנה!” הליכתה נמרצת כאילו הייתה ילדה קטנה שמשחקת תופסת ותמרי ממהרת אחריה, מאושרת.
אלפיים שנה של געגועים, של ציפיה. של מיליוני יהודים שנשאלו “ציפית לישועה?”
תמו ימי האבל. הציפייה הכואבת לאותם ימי אור וקדושה. נגמר עידן הסבל בהיסטוריה היהודית.
והיא בדור שזכה.
היא מרגישה מרחפת. פסיעותיה טפח מעל הקרקע. קרובה כל כך לעננים, וגם הם נראים לה קרובים מאי פעם. השם.
הן נעצרות המומות מול החורבה של רבי יהודה החסיד. מולן שלט “שיעור מעשי בענייני קרבנות מפי משה רבנו, שיעור חובה לפני הקרבת הקרבן.”
משה רבנו!
בעוד הן מנסות לעכל את המשמעות, נשמע מבפנים קול אדיר של ציבור מברך את ברכת “שחלק מחכמתו ליראיו”.
בין שאר האנשים עם הדרת הפנים הנרגשת, עקיבא יוצא מולן, זורח. “שלום תמרי!” הוא ניגש אליהן. “קניתי גם עבורכן קרבנות. השיעור היה מופלא כל כך!” עיניו נוצצות בברק זוהר שהיא לא מכירה.
הם ממשיכים לרחף.
בדרך לכות- לבית המקדש, הם פוגשים את שאר הילדים. פורסם שנפסק להלכה עבור בני דורנו שאסור לעלות בפעם הראשונה לבית המקדש בלי קרבן. כולם חיכו לעקיבא שיחזור מהשיעור, יאמר מה לעשות.
עכשיו רואה תמרי את כל הכבשים שקנה. עדר שלם!
“כל אחד ייקח את הכבש שלו ויוביל אותו לבית המקדש,” הוא מכריז ומתחיל לחלק כבש לכל אחד. הילדים נהנים במתיקות טהורה. כולם שותקים, אף אחד לא מקלקל את האוירה במילים, חגיגיות יותר או פחות. תמרי מקבלת בתודה את הכבש הלבן והחמוד, ומגחכת לעצמה. אם היה מדובר בזמן אחר היא לא הייתה מדמיינת על עצמה שהעיזה להחזיק בידה כבש, ועוד ללטף אותו. אבל זה בדיוק מה שהיא עושה עכשיו. ולא כי היא חייבת. כי היא רוצה. כי זה הקרבן שלה.
עם סגולה פוסע איתם יחד באותו כיוון. בדרך למקדש. בדרך לחירות.
***
הם מגיעים לרחבת הכותל המערבי. לשעבר. המקום צפוף מאנשים ובהמות, אין מקום לזוז, בקושי מרווח אויר לנשימה. אם לא הנסיבות, הייתה חוששת שהולך לקרות פה איזה אסון מירון מספר שתיים.
ואז היא מרימה את מבטה למעלה. ונעתקת נשמתה.
בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר: “ענווים הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזורח”…
***
הם עולים למעלה, אל הר הבית. הדרך מלאה בנשים בוכות. ילדים. קדושה.
קול קריאת ברכת “חכם הרזים” הנאמרת בציבור של שישים אלף יהודים נשמעת. קולות מתוקים, של ילדים שחזרו לידיים של אבא אוהב שחיכה להם כל כך הרבה זמן.
בכניסה לעזרת הנשים נפרד מהם עקיבא “כל אחד מביא לי את הכבש שלו, אני הולך לכהן ומוסר אותו לקרבן עבורכם.”
הנשמה עולה על גדותיה.
מרגישה חיבור בלתי מוסבר לכבש שלה. מתכופפת אליו. “אתה תמים וטהור,” היא לוחשת לו, “אין לך שום מום. ואתה הולך למות עכשיו במקומי ולכפר לי על העברות הרבות שעשיתי בימי חיי.” היא מסתכלת בעיניו החרוזיות, השחורות, שמתבוננות בה, וצחוק עם דמעות עולה בה.
שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
_____
“כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא לא יאחר”… (חבקוק ב, ג)
אין לסמוך על המובא בסיפור,
הסיפור לא בא להורות הלכה או מה יהיה לעתיד לבוא אלא אך ורק לפקוח את עינינו לטוב ולמתוק שיהיה, לצפות קצת יותר. כי אנחנו בדור אחרון של גלות. ענוים הגיע זמן גאולתכם!
ואם התעורר בך איזה שהוא רגש דק של ציפייה לגאולה – והיה זה שכרי.
“אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ. עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא“.
-
7 תגובות
-
היטבת לתאר את הימים היפים שיבואו,
ממש ריגשת!
הצלחתי לראות את זה קורה.
הלוואי שנזכה!!!
-
וואו!
אני כולי צמרמורות!
תודה רבה,
העצמת לי את הציפייה!
-
-
פשוט מתוק!
מרגישים את החיבור.
מאוד אחר מכל מה שזכור לי שקראתי על בוא משיח,
לא תיארת הרבה דברים שבעצם איננו יודעים שיהיו, אבל השינוי שעברה תמר, החיבור וההתעלות,
זה שהיא אוהבת את הכבש פתאום רק בזכות שהוא קרבן
כל התיאורים האלו מכניסים מאד לאווירה של ציפיה, של משהו מתוק וטוב.
והקטע כתוב גם מבחינה ספרותית לשונית יפה וזורם.
אהבתי!
-
תודה!
תודה על כל תגובה!
מחמם את הלב אחרי כל ההשקעה… -
צמרמורת! תודה על השיתוף, מחזק ומעורר.
-
גם לשון וגם תוכן יש פה הרבה.
-
אמאלה,
עשית לי צמרמורות…
Log in to reply.
