דלת נעולה / מ.ברא”י

[מרים סולובייציק]

גם אני שמחה שהעלית עוד שני פרקים הסיפור שלך מעניין מאוד, ולדעתי גם עם מסר וידע.

[שרה לוי]

מירי,
דחוף המשך——–
אני כל בוקר מסתערת על המחשב לחלק ההמשך…
אלופה!!!

[מירי כ.]

איזה מתוקות אתן!

אילו תגובות מפרגנות…

תודה!🌹

[מירי כ.]

12

מברישה שערות בעדינות, אוספת לתוך גומייה רחבה.

המראה מולה מחייכת אליה, בבגד שבת תכול בהיר, עיניה הכהות מלאות דבש ונחישות.

‘אעשה את זה! אני מסוגלת!’ הבטה לתוך עיניים. עמוק עמוק. ‘את באמת מסוגלת? את תצליחי?’

פתאום הכתפיים נופלות, שחוחות מעט, הברק בעיניים מעומעם. והראש מורכן.

‘אני לעולם לא אצא מזה…’ ייאוש. רטיבות דבשית, ‘שבת היום!’ זועק, מתריע. מתקומם.

עוד מבט אחד, ‘אנסה’. עוצמה בעיניים. תנועות נוקשות. ‘אמא לא תצטרך להעיר לי על התיק, הפעם…’

חמיצות בפה. מרירות.

“שבת שלום רוזי, את הולכת לארגון? בהצלחה!” אמה מאחלת. מנופפת לשלום.

הפסיעות נמרצות, הלב פועם במהירות, ‘אני יכולה. אני מסוגלת. אני אצליח.’

בקצה הרחוב השני משהו כבר חורק לו בפנים…

‘אולי אשוב… אני לא כל כך מרגישה טוב… יבש לי בפה. ואני מרגישה מעט חולשה…’

הדרך עייפה אותה. הרחוב נראה לה שונה מעט פתאום, אולי חשוך מעט… שמש יוקדת חיממה את קודקודה

מזכירה לה את היום ההוא בסמינר…

‘די. אני חוזרת! אני לא מסוגלת לצאת מהבית בלי השוקולד… עלול לקרות לי משהו נורא!

אבל עד שהגעתי עד לפה… ועשיתי את כל המאמץ הזה… ומה אמא תגיד? היא תכעס מאוד!!!’

בכי מיואש עומד לו בקצה האף והעיניים. מנסה לדחוק אותו פנימה. פרצות קטנות נותנות לשבילים להתהוות.

משקות לחיים. נכנסת לגינה סמוכה, ריקה ושקטה. נצמדת לעץ צדדי. מתייפחת. בוכה את נשמתה.

עמוס לה בלב. עצוב. כואב. רקותיה הולמות. שחור לה בעיניים. ‘עוד רגע אתעלף’ פוחדת. חרדה.

דחף עצום גורם לה לרוץ לבניין הסמוך. עולה 5 מדרגות, פוחדת למעוד. דופקת על דלת ראשונה.

אישה צעירה בפתח. “את מרגישה טוב?” מתעניינת, “רוצה כוס מים?” דואגת. מתחשבת.

מכניסה אותה, מושיבה. מגישה כוס מים קרים ו2 קוביות שוקולד.

רוזי נפעמת. לוקחת את השוקולד בתודה מברכת, ממיסה אותו בפיה, בולעת. שותה את כוס המים עד תומה,

הדופק מתייצב. הכל מתבהר מול עיניה.

“הצלת אותי!” חשה הכרת הטוב עצומה לאשה שאינה מכירה כלל.

“הכל בסדר. שמחתי לעזור.” נשארת עוד דקה שתיים, מודה שוב, ובורחת החוצה במבוכה רבה.

‘מה עשיתי? הגזמתי לגמרי! אפשר לחשוב… בסך הכל הייתה זו חרדה, יחד עם מזג אויר חם מעט, וזיכרון מלחיץ מן העבר הלא רחוק… לא הלכתי להתעלף. קל וחומר לא למות… אילו בושות… נס שהאישה ההיא לא מכירה אותי…’

‘מה אעשה עכשיו?’ חוככת בדעתה.

‘להמשיך ללכת- אני פוחדת. לחזור הביתה- אני חוששת’

השעון מביט בה מבשר לה טוב. ‘יופי. עוד שעה אמא יוצאת לסבתא לסעודה שלישית. אוכל אז לחזור הביתה…

שעה זה לא נורא’ מנסה לנחם את עצמה.

‘אשב פה בגינה אעביר את הזמן…’

ילדים משחקים מסיחים את דעתה. אימהות מתעסקות עם ילדיהן, רצות אחריהן עם פרוסת חלה.

הנה, תכף, מתקרבת השקיעה…

[ריקי אבנהר]

ווואו,

נדיר, מיוחד!!

[מירי כ.]

13

חולצה מוכנסת בקפידה. עוד מכנס. שמלה. המזוודה מלאה עד תומה, מתקשה להיסגר.

והיא בסך הכל מיועדת לשני אנשים לשלושה ימים…

רוזי כוססת ציפורניים, רוקעת ברגלה על המרצפות המבהיקות.

מנות מבושלות על השיש ממתינות להתקרר ולהיכנס למקפיא.

הכלים רחוצים במייבש, ואשת החיל עומדת עם סיפוק בעיניה מול כולם.

“תהיו ילדים טובים!” היא מבקשת. “ואת רוזי, אני סומכת עליך, שתנהלי את הבית בחוכמה בהעדרנו”

נפנוף שלום. אביה צועד קדימה נתמך בקביים, אמה אוחזת בידיה מזוודה עמוסה ועוד שתי שקיות גדולות.

עוד נפנופון אחד, הרכב מותנע, והם יוצאים לדרך.

רוזי תולשת שערה. חורקת שיניים ועולה הביתה חזרה.

“ישראל. אין לך עכשיו ‘סדר לימוד’ בישיבה?” קול עצבני יוצא לה מהגרון.

“אל תתערבי לי. אני ילד מספיק גדול.” מושיט ידו, שולף ספר מתח מהארון, ופונה לחדרו.

“מלי, יש לך שיעורי בית? מה את חולמת???” פנים פגועות. “את לא יודעת שיש לנו חזרות למסיבת בת המצווה?” משתמטת והולכת, לוקחת איתה את האלחוטי לשוחח עם חברותיה הטובות.

“ואתה, מאיר. בוא תאכל ארוחת ערב ותתארגן לשינה.” פרצוף חמוץ מביט אליה “אבל מוקדם עכשיו עדיין. ואמא מרשה לי לרדת לשחק עם יהושע”

חוסר אונים. ידיים רפויות. ‘אני את שלי עשיתי’

‘לא. אמא סומכת עליך. את חייבת לעמוד על שלך!’

“ישראל!!! קום הרגע! סגור את הספר ולך לישיבה!!!” כואב לה הגרון לצעוק כך. כואב לה הלב.

מרגישה שזה לא בשליטתה. היא כועסת. מתוסכלת.

“מלי. את לא יכולה לדבר כל היום בטלפון עם חברות! אולי תעזרי לי להכין ארוחת ערב?” אוף. למה היא אחות רעה כזו? ולמה הם שלווים כל כך, מוציאים אותה מדעתה.

“מאיר? מאיר!!! תעלה הרגע הביתה! אני לא מרשה לך להסתובב כך ברחוב! תראה איך אתה נראה!”

עולה הביתה, מאוכזב. מסדרת לו חולצה במכנסיים. סוגרת כפתור עליון, שוטפת פנים וידיים.

“אתה יכול לרדת עכשיו” היא אומרת. הוא מושך בכתפיו, “עכשיו אני כבר לא רוצה.”

האויר יוצא לה מהפה, מנמיך כתפיים. מביא לחלוחית לעיניים.

“רוזי! יש לך טלפון!” מלי מגישה לה את האלחוטי.

[מירי כ.]

14

“שלום רוזי. זו דבורי, המדריכה מהארגון”

“אה, שלום” ‘מה היא רוצה ממני? אני דווקא די מחבבת אותה, מעניין איזה פרויקט תרצה לשים עלי… אומר לה שאיני יכולה.’

“מה שלומך, רוזי? כבר המון זמן שלא באת לארגון. אכפת לי ממך. את כל כך חסרה לנו!” משהו מתחמם לו בלב. משהו בגוף נרגע לו.

“אהם… בסדר. אני … ההורים שלי יצאו ואני צריכה להשכיב תכף את הילדים…” מבוכה.

“תרגישי בנוח. אני אשמח לדבר איתך. בתשע נוח לך שאצלצל?” רוזי מסמיקה. נעים לה. מאוד.

“אני חושבת שכן… ו- תודה” צעדיה קלילים. היא מזמזמת לה שיר, חותכת ירקות לסלט, מטגנת חביתות,

אפים נתחבים למטבח, בטנות רעבות הומות לשולחן. היא מוציאה אף גבינה וחומוס,

פורסת לחם, בוזקת מלח ופלפל, טוב לה. הלב שלה רוקד משמחה.

בתשע הבית שקט, מאיר נם את שנתו, מלי קוראת במיטה, וישראל יצא למעריב.

רוזי מביטה בשעון, תשע וחמש דקות. היא יושבת במטבח ליד השולחן המפונה, משרבטת ציורים על דף ממו ורוד. מציירת לבבות. כוכבים. וקווים אלכסוניים.

‘בטח שכחה ממני… מה אני מעניינת אותה בכלל?’

הטלפון מצלצל, מראה על הצג את מספר מיוחל. ממתינה עוד רגע, ומרימה

“רוזי, כמה טוב לשמוע אותך! ספרי לי מה שלומך?” רגועה יותר היא מספרת על נופש זוגי ועל עול של בית.

מזכירה במילה שתיים גם לחץ ומתח. לא מרחיבה.

“את יודעת שגם אני מנהלת חצי בית?” דבורי מפתיעה אותה. “מ…מה זאת אומרת?” מתפלאה,

“אמא שלי עברה תאונת דרכים לפני שלוש שנים, ומאז היא משותקת, וכמעט לא מתפקדת. באמת לא קל לתפקד כמו אם.” לא קשה לדמיין את דבורי מתקתקת עניינים, מעמידה סירים, מארגנת בית…

“שמעתי שגם ההורים שלך עברו תאונה, זה נכון?” מרגישה בסירה אחת עם דבורי, וזה נותן לה כוח.

וזה מעודד. “כן, ברוך ד’ אימי יצאה ללא נזק. רק אבא שלי נפגע ברגליו.” דומיה. הקשבה מלאה.

גורמת לה להוסיף מהר “אני אשמה בתאונה” רעד קל בידיים, לב דופק חזק. ‘מה היא תגיב על זה?’

[יסכה ב]

יאווו

מירי אלופההה

עוד 3 פרקיםםם

איזה כיףףף

תודהה!!

[מרים סולובייציק]

שלום מירי, נהניתי מאוד לקרוא את הפרקים ששלחת לנו הפעם, והפעם ברצף

אני מאוד חושבת על רוזי, ומנסה לדמיין מה יהיה איתה במרוצת הסיפור.

את גם כותבת בכזאת רגישות – זה נראה שאת מכירה את התופעות האלה מקרוב ממש.

[מירי כ.]

אין עליכן!

התגובות שלכן מחזקות ביותר!

והתוצאות בהתאם… (3 פרקים ביום אחד…)

מעריכה!

מירי

[מירי כ.]

15

“רוצה לספר לי למה את חושבת שאת אשמה?” מכיל. מקשיב. לא שופט.

“דיברתי עם אבא שלי בטלפון, כשפתאום קרתה התאונה… אני חוששת שבגללי הוא לא התרכז מספיק בנהיגה…” משהו רובץ שם בלב. שולח זרועות לגרון.

“וואי… זה באמת נורא להסתובב עם הרגשה כזו…

ככה את מרגישה תקופה כל כך ארוכה? זה קשה! איך יש לך כח? את גיבורה! אני הייתי מזמן נשברת…”

“לא. אני ממש לא גיבורה. אני פחדנית גדולה. מלאה בחרדות…” דמעות מקשטות עיני דבש, ממלאות, מטשטשות שולחן ומפה.

שקט מאחורי הקו. ‘מה היא חושבת עלי עכשיו?… בטח מתחרטת שהיא משוחחת עם נערה ילדותית כל כך…’

“רוזי. אנחנו עכשיו בשבועיים מבחנים. אני רוצה להציע לך משהו- רק תרגישי בנוח לסרב.”

עיניים גדלות, ‘מעניין מה היא רוצה להציע… מה זה יכול להיות? ללמוד איתי למבחן? נכון שהיא שתי כיתות מעלי בסך הכל, אבל אנחנו לומדות חומר שונה לחלוטין!’

“רוזי?” תמיהה. חשש. “את עדיין שם?” אהבה ורצון להיטיב, “אה. כן. אני שומעת…”

“תרצי לבוא איתי אחרי המבחן לשבת יחד בגינה שקטה? נדבר קצת?…” התרגשות, לב מחסיר פעימה. דגדוג קל בגב. “אני אשמח. כן!. ממש תודה לך… אני מרגישה שאת מבינה אותי, ולא לועגת, וזה עושה לי טוב”

“איזה יופי. אני מחכה כבר להיפגש, את נשמעת בחורה עמוקה כלבבי. אז נהיה בקשר!”

שיחות אחרונות, דבורי. רעד בגב, רגשות נכנסים ויוצאים מליבה של רוזי.

מתהפכת במיטה. השעה שתים עשרה וחצי. עוצמת עיניים. פוקחות. שתיים עשרה וחצי.

מתייאשת. קמה. מכינה לעצמה כוס קפה חמה. עם שתי קוביות שוקולד. מוסיפה עוד שתיים. שיהיה לה מתוק מתוק.

התיק מוכן. מאורגן למחרת. גם עשרת חפיסות השוקולד נמצאות.

מצחצחת שיניים. שוב. מנשקת מזוזה. פעם ועוד אחת. מתקשה להיפרד.

‘אבאל’ה שלי. אבא יקר! תודה על השליחים שלך. שמיטיבים איתי כל כך!

תעזור לי, אבא. שיהיה לי נחמד מחר עם דבורי. שתבין ולא תלעג. שתעריך ולא תזלזל.

אני כל כך אוהבת אותך, אבאל’ה שלי!

ומתגעגעת אליך. מאוד!’ המזוזה הולכת ונעלמת. במקומה מופיעות גשמי ברכה מלוחים ומתוקים כאחד.

דמעות של געגוע. דמעות של קירבה.

[שרי קוהן]

ואוו סיפור מדהים מחכה להמשך!

[מירי כ.]

תודה לך!

[מרים סולובייציק]

כל פרק שלך יותר יפה מהשני, כתוב ברגישות כל כך, וכל כך אמיתי, כי הקשיים שעליהם את כותבת אמיתיים בלי שום בלוף ופוזות והכל בפשטות ובענווה

[מירי כ.]

תודה, מרים,

איך את מפרגנת!

מעריכה מאוד!

[מירי כ.]

16

ספסל תחתיה. אבנים קטנות לרגליה.

מעיפה אחדים מהם. נבוכה.

“היה לך בסדר המבחן?” דבורי לא שמה לב למבוכתה, או ששמה עצמה כלא מבחינה.

שמחה על המוצא. עונה “די בסדר. כלומר, האמת… הרוב לא ידעתי לענות…” מרימה זוג עיניים חוששות. דואגת מתגובה. “אוי. זה כל כך מתסכל… בטח למדת המון…” חצי הנהון ‘שתפרש אותו איך שתרצה.’

“רוזי. נעים לך שנדבר קצת על התאונה? או שזה קשה לך מידי?” “לא. זה בסדר גמור.” היא עונה מיד. יותר מידי מיד…

“הבנתי שאבא שלך כבר לא בכיסא גלגלים. ברוך ד’! איך הוא מרגיש?” צביטה קלה בלב.

“ברוך ד’ טוב יותר. הוא מתנייד כרגע עם קביים. הפיזיותרפיסט מרוצה. וגם אנחנו… ואיך את. מסתדרת?”

“אני באמת מוותרת הרבה על לימודים, אין ברירה… חייבים שהבית ינוהל. יש לי סדר עדיפויות.”

“וואו. את נשמעת גיבורה מהאגדות…” צחקוק טוב לב. “ואני ממש לא כזאת!. קשה לי מאוד…

לפעמים הייתי מעדיפה להיות תלמידה רגילה… אבל האמת שבדרך כלל אני נהנית לעשות ‘ויברח’ מהלימודים…” חיוך על פני שתיהן. טוב להן יחד.

“לך אני מגלה ראשונה, רוזי. שבוע הבא יהיה כנס גדול בסמינר, מטעם הארגון. יהיה כיף… רגע, ההורים שלך כבר יחזרו עד אז, נכון? את חייבת להגיע!”

“הם- כן. אני לא אבוא בכל מקרה…” הלם. “למה? זה בגללי???” “ממש לא בגללך! זה קשור אלי עצמי.”

ידיים על הלב. “כבר נבהלתי. אבל את מסקרנת אותי ממש! לא תספרי לי למה את לא באה?”

רוזי מכווצת את מצחה. נאנחת. “מה את נאנחת לי פה כמו אשה בת 70?…” דבורי עם זיק שובב בעיניים, מכריעה לטובתה.

“תגידי, דבורי, את אוהבת לכתוב?” עיניים מתקרבות יוצרות קווים ישרים ביניהן. “מאד. את סודית היום, אה?” חיוך מבצבץ על שפתיה של רוזי. “אז מה דעתך שנתכתב?” עננה חולפת. “האמת? שאני קצת חוששת… לא יודעת לאן יגיעו מילותיי. פוחדת לתת אמון. הייתה לי בבית הספר היסודי חברה טובה. ו… טוב. אני מעדיפה לא לדבר עליה עכשיו. זה כואב לי מידי” צמרמורת כאב. עיניים מושפלות. דוק עליהן.

“אני גם חוששת שבנות תשמנה לב לקשר בינינו. לא מתחשק לי שיקנאו או ידברו…”

שקט. רוזי מאוכזבת. מרגישה נכזבת.

“יודעת מה?. יש לי רעיון!” ושוב הקריצה השובבה שבה לה לשכון על פניה.

[מרים סולובייציק]

את משאירה אותנו במתח או מה?

[מירי כ.]

מנסה….

אולי כך יהיו עוד תגובות…😝

האמת שאני באמצע (יותר נכון יחסית בסוף)

הפרק הבא.

רק שאיני יודעת, כרגע, איך לסיימו…

[יסכה ב]

וואו

עצרת ממש באמצע

מחכה להמשך…

[שרי קוהן]

סיפור מדהים מחכה לפרק הבא!

😉

[מירי כ.]

תודה על התגובות.

גם אני מחכה להמשך…🙃

שיצוץ לו מהיכנשהו…

(צריכה לתת לזה להתבשל קצת…)

[מירי כ.]

17

היא פוסעת לעבר הברזים.

חברותיה ספונות כבר מזמן בכיתה, עסוקות עם סנדוויץ’ אישי מהבית.

ממששת מודעה על מכירת תלבושות. כמעט צוהלת משמחה כשחשה בבליטה.

משחילה את היד בין המודעה לקיר, מוציאה דף מקופל.

שמה בכיס חולצתה, ופונה לחצר לפינה שקטה.

‘שלום יקרה!

מה שלומך?

מחכה למכתב מסביר ממך!

ולא, תענשי קשות! (סמיילי קורץ)

אוי, המורה מעירה לי שאיני מקשיבה.

להתראות!

ממני ד. ‘

מציצה לצדדים, חיוך על שפתותיה, עיניה בורקות. המכתב מוחזר לכיס,

והיא פונה ממהרת לכיתתה…

מוציאה מחברת, תולשת דף.

‘ ד. יקרה.

שמחתי לקבל ממך מכתב.

ביקשת לדעת למה ועל שום מה.

אסביר לך, ואל נא תצחקי עלי…

אני פוחדת.

חוששת שיקרה לי משהו.

אפרט לך כבר בטלפון…

חשבתי שיהיה לי קל יותר בכתיבה…

ומגלה שממש לא.

מתנצלת.

“ממני בני”…’

המכתב מוכנס מקופל לאותו המקום.

ממתין בסבלנות לדבורי שתוציא אותו…

***

מסירה את התיק מכתפה, שותה כוס מים, ומצלצלת מספר אהוב.

“שלום רוזי. איזו זריזה! כבר צלצלת… היה דווקא נחמד להתכתב היום. למרות החששות שלי…”

“כן. גם לי היה נחמד. רק שפתאום דמיינתי ילדה שפותחת את המכתב וקוראת…

נהיה לי רע.”

“אז בואי נשתמש במכתבים רק לדברים פחות חשובים. ולשאר הדברים- נאלץ להמתין לטלפון…

ספרי לי, רוזי. ממה את פוחדת?”

רוזי מספרת, על כמעט התעלפויות, ועל חרדות. על מטפלות, ועל כאבי בטן…

“והיום סוף סוף מצאתי את גילה. היא מקסימה!”

“שמחה בשבילך. וכואבת. איזו גילה? גילה תפארת?”

“כן! איך את יודעת?” פליאה. הלם. בלבול. “כי גם אני הולכת אליה! היא מיוחדת!”

התרגשות אדירה. שמחה.

שיחה ממתינה.

רוזי בודקת- ‘אמא’

רוצה לומר מילה לדבורי. לומר שתכף תחזור אליה.

לא מצליחה להשחיל מילה.

לא מעזה…

דבורי משוחחת בהתרגשות, מספרת על גילה תפארת, ועל תפארתה…

ורוזי שותקת. לחוצה…

אמא מצלצלת שוב ושוב. לא מתייאשת.

‘אולי קרה משהו נורא?’ הידיים מרעידות. הלב דופק חזק.

“טוב רוזי, אני חייבת לסיים עכשיו, אבא שלי צריך את הטלפון,” ככה. חלק. בלי גמגומים. בלי לחצים.

‘אני צריכה ללמוד מדבורי’. היא מחליטה נחושה.

[מרים סולובייציק]

הפרק הזה היה מיוחד, היה שווה להמתין לו גם בקוצר רוח.

איך את מתארת את החרדות, ממש אמיתי, כבר כתבתי לך את זה.

בכלל, אני מכירה את כל הקטעים האלו מהחיים

ושמחה שאת כותבת על זה (בטח על מישהי שאת מכירה, ככה נראה לי)

ככה גם מתמודדות יכולות להרגיש בנוח בחברה שלנו.

[שירה ג.]

וואאאווו!

איזה סיפור מיוחד!

והקושי של האמא- כמה שהוא קשה הוא כ”כ מציאותי☹

היא תצליח בסוף להכיל ולהבין אותה? בבקשה!

[מירי כ.]

למה השורה הבאה מצונזרת?!

שמה בכיס חולצתה, ופונה לחצר לפינה שקטה.

[מירי כ.]

היא שמה את המכתב בכיס של החולצה ויוצאת לחצר לחפש בה פינה שקטה

[מרים אלמליח]

איזה יפה את כותבת,

כל פעם אני מתבאסת שנגמר…

רק אני מריחה פה תסבוך מסובך ודביק????

בקשה לא!!!
יש לה מספיק צרות…לא?

[מירי כ.]

18

“רוזי. עם מי דיברת כל כך הרבה זמן? זה לא בסדר. צריך גבולות. בפרט אם זו אמא שלך שמצלצלת.”

“אמא, סליחה. זו הייתה המדריכה שלי מהארגון. לא היה לי נעים לעצור את שטף דיבורה…”

“עוד יותר גרוע. צריך לדעת לשים קווים. לדעת לעצור. מה רצתה המדריכה?” מתפלא.

“סתם… לדבר… היא ממש נחמדה. היא סיפרה שאמא שלה עברה תאונה לפני כמה שנים, היא בחורה מיוחדת. את צריכה להכיר אותה!” תחינה? בקשה?…

“לא מוצא חן בעיני הקשר הזה שיצרת… תתחברי עם חברות מהכיתה. מספיק החסרת המון בשנה שעברה”

טעם חמוץ. אכזבה. כעס.

“היא יצרה את הקשר. לא אני. והיא בחורה מאד ערכית. עובדה שבחרו בה להיות מדריכה. ואני לא חושבת שהקשר איתה אמור לסתור את הקשרים בכיתה. אנחנו לא מדברות בכלל בסמינר.”

‘אולי בעצם הקשר כן יפריע לי ליצור קשרים בכיתה? אבל ממילא אין לי קשר ספציפי עם שום חברה…

דבורי באה ממש בזמן!’

דממה. עיכול הדברים. “יודעת מה. אם זה לא בא על חשבון הכיתה, ואם תלמדי להרים לאמא שלך את הטלפון כשהיא מתקשרת,” הסמקה. “אז זה בסדר מצידי. ותזכרי- מילה לא על החרדות שלך. חסר שכל העולם ידע מזה… ומה יהיה בשידוכים?!…”

‘אבל כבר סיפרתי לה…’ היא לא אומרת.

***

“רוזי? במה את עסוקה כעת? שבי ישר ותקשיבי. זה חומר נחוץ למבחן.” המורה מביטה בה במבט חמור.

היא מכניסה את הדף לתיק. דוחפת עמוק עמוק. לא הספיקה לקרוא בהפסקה את המכתב שחיכה לה ליד הברזים. קיוותה שהמורה תעלים עין.

מרפק על שולחן. ראש נשען על כף יד. מבט בוהה תוהה. ‘מעניין מה כתבה לי דבורי… ההתחלה נראתה ממש מבטיחה…’

‘ שלום יקרונת ‘

כך כתבה…

‘מקווה ששלומך בטוב…

מתגעגעת לשיחות שלנו…’

פה בדיוק עצרה אותה המורה.

משאירה אותה במתח.

פיהוק. היסטוריה. על מה ההיסטריה?

אז היא תצליח. או שהיא לא.

את מי זה מעניין?…

בין כה וכה חסר לה חומר רב מאז שחסרה. טרם השלימה.

אולי באמת תיגש למורה טאוב שתלמד איתה בפרטי,

‘כמו תלמידה נחשלת… אבל אני לא כזאתי! תמיד הייתי מהמצטיינות! תמיד קצרתי מאיות!’

מלחמה בתוכה. על שפיות. על תחושה. על הצלחה ועל בושה.

[ה ה]

וואו איזה אימא נוראית 😡

לא נמצאת בבית ורק תלונות יש לה להגיד..

[מירי כ.]

היא אמא נורמאלית והגיונית.

אולי טיפה פחות מבינה שפה רגשית,

היא בסך הכל דואגת מאוד לרוזי וחושבת על טובתה.

[מרים אלמליח]

לא מרגישה שהיא נוראית…

היא צודקת לדעתי…

בואי שזה כבר מרגיש תלותי…

אולי יש דרך חכמה יותר לעצור את זה, הגיוני…

היא כל היום מחוץ לבית עם בעלה לא? היא לא הולכת לפיקניק…

[ה ה]

בואנה זו בחורה בסמינר, האימא כועסת עליה שלא עברה מיד לממתינה,

מכתיבה לה עם מי להתחבר,

מוגזם – לדעתי בכל אופן..

[נעמי 🌸]

סיפור מדהיםםםםםם

זה פשוט כתוב יפה ונוגעמ

מחכה לספר….

ממש נהנית כל פעם מחדש

[מירי כ.]

תודה על התגובה!

מחממת את הלב…