דלת נעולה / מ.ברא”י

[מרים סולובייציק]

התגובה הזאת היא עדיין בסדר

באחד הפרקים הקודמים היתה תגובה יותר גרועה כשנודע לאמא שרוזי עלתה במדרגות במקום במעלית בבית החולים היא אמרה לה “היה עדיף שהיית נשארת למטה” וזה הרבה יותר גרוע בעיניי

התגובה הזאת, גם לא נחמדה במיוחד אבל סוג של “נסבלת”.

[ה ה]

צודקת,

אבל כנראה מבן אדם שיכול להכיל חולשות של אחרים לא היינו שומעות לא את זה ולא את ההוא.

[מירי כ.]

19

הפסקה מצלצלת. קופצת. מנתרת.

בורחת. נעלמת. פתק מוציאה. נשאבת.

‘שלום יקרונת,

מקווה ששלומך בטוב…

מתגעגעת לשיחות שלנו…

לא מוותרת על הגעתך ליום עיון שיהיה מחרתיים!

אני מאמינה בך שאת מסוגלת!

תביאי מה שיעזור לך להעביר את זה ביתר קלות.

ובואי!

אני צריכה אותך שם…

בין כל החניכות החמודות שלי…

סומכת עלייך…

ד ‘

דמעה זולגת. מצרפת חברה.

‘היא בוטחת בי. מאמינה שאני מסוגלת.

אני אראה לה שהיא צודקת.

לא רוצה לאכזב אותה…

אבל קשה לי כל כך… קשה באמת!!!

***

עיניים תרות. מצפות. מחפשות בין כולן. דמות רזה עם קוקו ארוך. שאי אפשר לפספס.

נתקלות בקוקס, בקוקו נמוך, קטן, בלונדיני, שטני, גם ג’ינג’י.

הקוקו החום כהה, הארוך, איננו. ‘אולי היא תכף תגיע’

מרכזת חברתית עומדת פעילה. מזרזת את כולן לעלות לאוטובוסים.

והיא עדיין מחכה. מביטה לעבר כיתה י”ב. כולן כבר עולות, ודבורי איננה.

ידיה נקמצת חזק על שקית ועל חפיסות. צובט לה בלב. היא חשה אכזבה מבוכה וכאב.

מתלבטת אם לעלות. שוקלת להשתמט.

“רוזי!” המרכזת דוחפת לה פלאפון. “מהר וקצר!” היא מתרה.

מתפלאת, מצמידה שפורפרת לאוזן. קול של מי תשמע עכשיו?

“רוזי!” זו דבורי! לפחות היא מצלצלת…

“אמא שלי התאשפזה, אבא שלי איתה כרגע, אבל אני חייבת להישאר בבית. הילדים תכף חוזרים ואין לי ברירה… את מאמינה לי, רוזי?” הלם. “את כועסת עלי?”

הפה לא מוציא אף מילה. המוח מנסה לעכל את המצב, המום כולו.

“רוזי. תדמייני שאני שם. איתך. תיסעי עם חברותיך, תשתדלי להנות. אני אתפלל עליך מהבית. סיכמנו?”

“אהם… טוב.” מאוכזבת. עצובה. מחזירה מכשיר לבעליו. עולה מהורהרת לאוטובוס עמוס בפטפטת.

מוצאת מקום ריק ושקט, מתיישבת. עיניים בחלון. מורמות למעלה.

‘ד’. אבאל’ה שלי. שמור עלי. עזור לי שלא אפחד. אתה הרי אחראי לכל המתרחש. שום דבר לא קורה סתם. אף על פי שעכשיו קשה לי להאמין בכך…’ דמעה מידרדרת מעין. מצרפת חברות למסע. מרגיעות נפש סוערה.

מוציאה תהילים מהשקית, מצמידה לליבה. חזק. יותר חזק. רוצה להרגיש. לחוש את אבאל’ה שלה. האהוב. האוהב.

[שירה ג.]

אוי, מרגישה נבגדת…

אבל מהצד של דבורי- הייתי יכולה להמר שהיא מתייעצת עם אשת מקצוע שמבינה

ועושה את זה לטובתה של רוזי…

אולי אני בהכחשה?

[מירי כ.]

יכול להיות רעיון.

בהכחשה של מה?

[שירה ג.]

בהכחשה לרגשות הבגידה שצפים כאן.

מעדיפה להאמין שהיא עושה את זה בצורה חכמה ומודעת,

מאשר לחשוב שהיא לא באה פתאום כי לא יכלה.

למרות שלא אנחנו מנהלים את העולם, אבל זה הרגש שמרגיש לי.

[מ ל]

הסיפור ממש מעניין!

נראה לי שיותר מתאים שכל הכיתה תתפלא איפה המדריכה שלהן ויסבירו לכל הכיתה לאן היא נעלמה, לא?

[מירי כ.]

תודה!

צודקת…

רק שהפעילות לא קשורה למדריכות- כך שאין מניעה שלא תבוא ללא הסבר לכולן.

[מ ל]

היא כתבה לה :
“<b style=”background-color: var(–bb-content-background-color); font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color);”>אני צריכה אותך שם…

בין כל החניכות החמודות שלי…”

זה נשמע שזה כן עם המדריכות…

[מירי כ.]

צודקת.

אולי כדאי באמת לשנות …

[מירי כ.]

כתבתי את זה בעיקר כדי להראות שהיא טיפוס שמחבב אנשים, (החמודות)

ולא שהיא פה מגזימה לגבי רוזי.

[א ש]

לדעתי זה ממש הגיוני

שאמא לא נמצאת בבית וכועסת על הבת שלה שלא עוברת אליה ממתינה

במיוחד שהיא מתקשרת כמה פעמים

זה מגיעה מדאגה

אבל לאמא הזאת יש משהו קשוח מעבר לנורמה

[שרי קוהן]

ואוו סיפור מדהים!!!!!!!!

מחכה להמשך…….

[דיני נחמני]

מתי את מעלה המשך?????😆

[מירי כ.]

שאלה מעולה!

אם יש לך רעיון להמשך- אשמח מאד!

כרגע אני קצת תקועה…🙁

[ריקי אבנהר]

וואו,

הלוואי שפתאום ישפך עליך ים של יצירתיות

ומאן שהוא יהיה לך השראה.

העיקר שהסיפור היפה הזה ימשך 🙂

[מירי כ.]

תודה יקרה!

אמן ואמן!

[שירה גיאת]

וואו,

סיפור יפה,

ומשאיר טעם של סקרנות בפה

מה עוד הולך לקרות,

והקצב של העלאת הפרקים בכלל…

[מירי כ.]

תודה!!!

כיף לקרוא!

[מירי כ.]

סוף סוף הפרק סיים לרקום עור וגידים…

20

האוטובוס מסתובב, מסובב אתו את בטנה…

‘רק שלא יתהפך…’

“הכל בסדר איתך, רוזי?” אסתי יושבת לצידה. רואה את הבעתה. את הבעתה…

“א.. אני לא כל כך מרגישה טוב… אני קצת מסוחררת…” מנסה לנשום לאט, להרגיע פעימות.

לעצור התקף.

“גם אני ככה בנסיעות. יש לך בחילה? אני אפתח את החלון, וכבר תרגישי טוב יותר.”

האויר הצח חודר אל ריאותיה, מרגיע ומיישב את דעתה. “תכף כבר מגיעים…” מוסיפה אסתי לתחושתה הטובה. מודה בליבה לריבונו של עולם, על שליחה מיטיבה ששלח במיוחד עבורה.

***

“דרך חזור הייתה לי הרבה יותר קלה!” דבורי מקשיבה מעבר לשפורפרת, אמפטית, מכילה. “את לא יודעת כמה הקשר איתך תורם לי. ממלא אותי בכוח, בשמחה.” “אני שמחה לשמוע. גם לי הקשר מוסיף הרבה! יש לך המון מה לתת, רוזי. יש לך נפש עשירה, אהבה לזולת, אוזן קשבת, מידות טובות. הלוואי ואלמד ממך.”

היא מסמיקה. בלב מפרפר לו שיר נחמד. צמרמורת בגבה.

***

המודעה לא מאכזבת. מכתב מצפה לה. דרישת שלום חמה מדבורי.

מצמידה כפות ידיים על דף מקופל. מחממת, מתחממת.

פינה שקטה בחצר ממתינה רק לה. פותחת. עוברת לאט על האותיות. מתענגת על כל מילה.

‘שלום לך, יקרה.

שמחתי מאד לשמוע על התגברותך.

מעריכה אותך מאד!

תדמייני לך סולם גבוה, ואת עולה בו שלב אחרי שלב.

מתקדמת. כובשת.

עד שתגיעי לפסגה.

תגיעי גבוה.

ותעשי לי שלום מלמעלה… (אימוג’י קורץ)

מאמינה בך.

ד. ‘

חם לה בלב. שמח.

חיוך מתפשט על לחיים יודעות דמע.

מרימה עיניים מודות לרקיע.

זוכרת אותו שם במרומים.

כי ממנו הכל.

והחכמה היא לזכור זאת לא רק בעתות מצוקה וכאב.

כי אם גם כשרגוע ושליו…

“רוזי. אחרת לשיעור. וזה לא מקובל עלי כלל וכלל.

פעם נוספת שזה קורה לך ואת נבחנת על כל פרק ד’.

מובן?”

הנהון חלש. צביטה.

[מירי כ.]

21

מיטה מאורגנת, ילקוט מתוקתק, מלי עודה מכינה שיעורי בית, מסמנת לה שקט “שאמא לא תראה שזה מה שאני עושה עכשיו…”

ישראל יושב במטבח מפטפט עם אביו, בא הביתה לישון, ונשאר לבלות קצת שעת איכות.

אמה שכבה כבר לישון, הגיפה תריסים, מיגרנה תקפה אותה.

מאיר כבר נם את שנתו,

ורוזי עם ספר, עושה עצמה קוראת.

חושבת על עצמה ועל דבורי. על הקשר ביניהן. ‘כמה סיעתא דשמיא מלווה אותי… תודה ד’ שאני גם זוכה לראות ולהרגיש את זה’

הטלפון מצלצל. ישראל ממהר להרים שהצלצול לא יעיר את אימם.

שקט. רחש חלוש של פסיעות, והטלפון מוגש לה בדממה. ישראל מסמן לה לצאת למרפסת.

היא ממהרת, לפני שבצד השני ינתקו מחוסר תגובה.

“שלום” סוף סוף אפשר להרים קצת את הקול…

“רוזי. תנחשי מה.” דבורי מרוגשת מהצד השני של הקו, מתאפקת בקושי שלא לספר עדיין.

“א…את.. מתארסת???” הלב של רוזי פועם חזק. סוסים דוהרים בתוכה. טיפות זיעה מבצבצות על מצחה.

“איך ידעת?! מחר, אם ירצה ד’. אבל זה סוד עדיין! רק לך גיליתי…” פיה יבש וצחיח. ‘למה אני לא מתרגשת? מה זו התגובה שלי הזו?’

“אז מה את אומרת?” דבורי, ברקיע השביעי, אין היא שמה לב לשתיקות או דרמות מעבר לקו. אצלה הכל פשוט ומובן… “נכון שזה מרגש? את תבואי לאירוסין שלי כמו שושבינה…

מחכה כבר למחר, לפגוש אותך… להתראות!” הטלפון משתתק. מונח עדיין על אוזנה, שותקת. המומה.

איך ימשיך הקשר שלהן ממחר, אם בכלל?

עכשיו תהא דבורי עסוקה עם אירוסיה, תשכח ממנה.

היא אפילו לא שמה לב שלא אמרה לה מילה…

תחושה חמוצה. אכזבה. עצב.

‘דבורי מתארסת!!! תשמחי בשבילה!’ אפס. מאומה.

עם תחושה מדוכדכת היא שוכבת לישון.

“מה את נראית כמו איזה חמצוץ?” מלי לוחשת. רוזי שומעת אותה היטב.

מתקפדת לתוך תוכה. מכסה את פניה. “לילה טוב, מלי” היא לוחשת חזרה.

סוגרת פתח לדיבורים.

[מרים סולובייציק]

לפרגן לשני, אוי כמה קשה!

לשמוח בשמחת הזולת, לא פשוט

לא פשוט.

[רעות סימינובסקי]

אויש, שרוזי תשמח עם דבורי ושדבורי לא תשכח את רוזי:)

[מרים אלמליח]

שתשכח …

משהו שם לא מריח לי!

[מירי כ.]

22

צועדת מתרגשת. הדרך ארוכה. שקית “פת בסלו” בידה.

מדמיינת, נזכרת, מדבורי האצילית, שפגשה באירוסין. גבוהה, יפה, נרגשת…

איך חיבקה אותה בעוז, שמחה בבואה. הצטלמה איתה ועם יתר חניכותיה.

טעם מתוק בפיה. לב רוגש.

מזהה את הבניין מתקרב. רואה כבר חברות מתגודדות למטה. כולן שבתיות, מדברות, מרחשות.

מצטרפת אליהן, נראית כמותן, רק מי יזהה שמכונסת היא בתוך בועה? חלומית, מרגשת…

המלאי מתעצם, והן עולות.

קבלת פנים מאושרת מקדמת את פניהן, מעגל כסאות שמח ליישב אותן,

דפים מחולקים והן נעות בשירה.

‘לך כלה

נישא תפילה

על בית שתקימי

נווה משכן להשם

חלומך מתגשם

עוד פסיעה תפסעי’

היא שרה עם כולן, מביטה משתהה בדבורי הזורחת.

מקווה בשבילה שתמיד תהיה כך מאושרת.

מתפללת בשקט גם על עצמה. הלוואי ותזכה אף היא להתארס…

מסיימות. אוספות דפים לשקית. מאחלות שבת שלום ופונות לצאת.

אחרונת הבנות יצאה, לא שמה לב לרוזי שטרם. הדלת נטרקת על ידי דבורי, חיוך על פניה.

“את נשארת עכשיו לראות תמונות מהאירוסין” היא קובעת. משהו מדגדג לה לרוזי. היא מוחמאת.

יושבות זו לצד זו על הספה,

אחיותיה של דבורי יושבות איתן אף הן,

מדפדפת בתמונות, מסבירה דמויות, כיף להן יחד.

רוזי מציצה בשעונה “מאוחר!” נבהלת. קמה, נפרדת, ממהרת.

אצה רצה לביתה.

“כל כך מאוחר סיימתן?” שואלת אימה

שותקת במבוכה. פוחדת לספר.

“שוב הלכת עם השקית.” ה’ הידיעה מודגשת. כועסת. מאוכזבת.

“חשבתי שסיימת איתה…”

השקית בוערת בידיה. היא רצה לחדרה, מחביאה- דוחקת ממצא למדף.

חיוך מחוק על פניה. הרגשה טובה נעלמה ואיננה.

אבא ממתין בסלון. עומד עם גביע בידו, מוכן לקידוש.

היא מצטרפת מהר, מסיטה מבטה, לא מסוגלת להביט על אימה.

הגביע מועבר בין הנוכחים.

מאיר מכריז בחוסר טקט, “אמא, רוזי עצובה” היא מנסה לחייך אליו, להפריך אמירה.

“גם כשהיא מחייכת” הוא מוסיף “אני רואה שהיא רק מנסה…”

בולעת דמעה, מסתובבת, הולכת לחדרה, נועלת אחריה, ובוכה.

‘שבת עכשיו. אסור לבכות’ קול גוער בה. ‘אפשר לחשוב מה אמא שלך אמרה!’ הקול רודף אותה ללא רחמים, יורה חיצים בדיוק למטרה. היא משפשפת עיניים, מביטה במראה, מותחת שפתיים לחיוך, שהופך לו שוב מיד לבכי.

[מרים סולובייציק]

מתי יגיע השכל לראש של האנשים???

מתי סוף סוף יטפלו ההורים האלה ברוזי – הבת שלהם?

מה עוד צריך לקרות כדי שמשהו יזוז?

[ריקי אבנהר]

וואו,
כאב לי בשביל רוזי,

כתוב מדהים, מחבר ומרגש.

[שרי קוהן]

ואוו סיפור מדהים ומרגש….

[רות]

כואב כואב

וואי כמה רגש בכל מילה

אוהבת את התיאורים הכובשים שלך

הקשר עם המדריכה נשמע לא בריא בכלל… כואב על רוזי

סומכת עליך שתוציאי אותה מזה😔

[מירי כ.]

23

“דבורי, את שומעת?” מספרת על חרדות ועל קשיים, דבורי מקשיבה בחצי אוזן, קוטעת אותה…

‘זהו. אני צריכה לקלוט שהיא התארסה. כבר אין לה זמן אלי… אני צריכה פשוט לשכוח ממנה…’

עצב דק יורד עליה. השיחה המנותקת מותירה עליה מועקה. אכזבה, כאב.

‘אני לא מעניינת אותה יותר…’ צער אינסופי… ואין לה אפילו למי לספר… את מי תשתף? מי תבין ותכיל את כאבה?

לגילה הפסיקה ללכת.

הרגישה שמיצתה שם.

פותחת ארון, מוציאה שמיכת קטיפה עבה. נכנסת מתחתיה, מתעטפת.

“רוזי, את הולכת לישון עם בגדים?!” מלי. שתהא בריאה. “את לא הבייביסיטר שלי!” כעס. טוב שיש על מי להוציא. “רק ציינתי עובדה” ממשיכה מלי בדיאלוג. רוזי מתמתחת “אז תפסיקי לציין עובדות לידי. טוב, הוד מעלתך???” היא תופסת בכרית מעיפה אותה ישר לפרצוף ההמום שמולה.

אחותה מתעשתת, מרימה כרית מרצפה מעיפה חזרה, מחטיאה, הישר למדף חפצי הנוי של רוזי.

בום טראח- – הדובי הסגול נופל ונשבר לרסיסים. רוזי מתקצפת. קמה ממיטתה ובלי לחשוב מנחיתה סטירת לחי לבת השתיים עשרה…

צרחות אימים נשמעות מחדר הבנות, מריצות את כל המשפחה לחזות בסצנה…

“רוזי! מה עשית! הכית את מלי?! את לא מתביישת? ככה את רבה איתה? היא אפילו לא בגילך… תרחמי עליה!” היא עוצרת לנשום “אני לא אעבור על כך בשתיקה!” מתקרבת לרוזי באיום. רוזי מתכווצת. פחד ממשי מזדחל בתוכה, היא לא מספיקה לספור עד שלוש כשסתירה הגונה פוגשת את פניה, נפגשת חזיתית עם אפה.

הדם לא מחכה הרבה, מיד הוא זורם החוצה בשטף.

חבילת הטישו לידה מסתיימת במהירות שיא,

האף עודו דולף…

מרגישה רע. נפשית. ‘כנראה שאני באמת נוראית. למה הרבצתי למלי? מגיע לי! יופי לי!’

מחזיקה את עצם האף, לוחצת חזק.

הדם מתמעט והולך. חפיסת הטישו השנייה נגמרת אף היא בטפטופים קלים. זכר לשטף שחלף לו.

רוזי שוכבת גמורה במיטתה.

חורקת שיניים. ‘אני כבר גדולה. למה היא הרביצה לי?! ועוד גרמה לי בטעות לשטף דם… בעצם גם מלי גדולה יחסית, ואני הרבצתי לה. זה הגיע לי ביושר…’

נרדמה בבגדיה על מיטה המוכתמת בדם לבבה.

[malka lichtnshteyn]

יש לי קושי בסיפור שמרגיש שאמא רע כלפיה

ואנחנו חונכנו לכבד הורים גם במחשבה

לראות את כל הדברים הטובים שהורים עושים …

[תהילה ב]

לי הפריע האופן בו האמא סוטרת לה. מוזר לדרוש מילד לא להכות ואז לעשות את זה בעצמך. היא יכלה להעניש, לשלול ממנה משהו שחשוב לה, אבל לסטור?!

מדברת ממבט של האמא, לא משל הילדה.

לגבי הענין אם זה נכון להנגיש מציאות כזו – לדעתי זה בסדר, אבל בטעם. לא להפוך את זה למסר של הסיפור. כלומר: אפשר לכתוב שהאמא מתנהגת באופן שלא עולה על הדעת (שלי, לא של רוזי) אבל הרגשות של רוזי לא אמורים להעלות לנו גם את ההרגשה הזו. האמת שזה קצת מסובך להסביר ומניחה שעוד יותר לתרגם בסיפור…

[ג .]

וואו מירי את כותבת מהמם!

ממש כואב לי על רוזי

ממש נראה שנופלת עמוק עמוק

מסובכת עם עצמה ועם כולם כולל המשפחה

ואפילו דבורה המדריכה נטשה אותה

וכואב לקרוא על אמא כזו

חיה בהכחשה לסבל של הבת שלה

והורסת לה את החיים במקום לעזור לה לצאת מזה

הזוי ונשמע כמעט לא הגיוני

(לא הייתי מאמינה אם לא שאני מכירה מישהו שעבר ילדות דומה מאוד)

[ה ה]

הלוואי שהיינו מושלמים ומגיבים בהגיון ובהשכלה לתגובות של הילדים שלנו

[מירי כ.]

צודקות כולכן…

באמת מסובך מציאות כזו שלאמא קשה להתמודד עם הבת שלה.

ואולי לסטור לא היתה התגובה הנכונה במקרה הזה.

משתדלת מאוד להלך בין הטיפות…

מקווה שמצליחה.

[מירי כ.]

24

מחברות, סיכומים, חפיסת עוגיות ובקבוק מים.

רוזי שוקדת על החומר למבחן בהיסטוריה,

מלי נתבקשה לצאת מהחדר,

מאיר משחק בסלון עם חבר,

ורוזי משרבטת בלחץ איקסים על אחד הסיכומים.

מעדיפה ללמוד לבדה. קוראת את החומר פעם פעמיים וגם שלוש, מרגישה שמיצתה.

אוספת הכל לשקית גדולה, ואומרת 2 פרקי תהילים בכוונה.

‘את שלי עשיתי, ד’ אתה תעשה את שלך!’

הבנות יושבות במתח, מצפות לדפים, רוזי מוציאה טישו לקנח את מצחה המיוזע,

נתקלת בצלופן מרשרש, ‘מי הכניס לי לילקוט צלופן?’ מתפלאה. ‘יש סיכוי שזו דבורי?’ משלה את עצמה… ‘הלוואי!’ בתחושת דריכות מוציאה שוקולד אהוב ארוז בצלופן, פתק פורח מוצמד בחלקו העליון,

“לרוזי היקרה, בהצלחה רבה במבחן, מאחלת אמא.” שמחה מהולה באכזבה…

‘חבל שזה לא מדבורי…’ צביטה של כאב. ‘כבר המון זמן לא שוחחנו…’ פנים נפולות.

המבחנים מחולקים, רוזי נושכת את העט בהיסח הדעת. רטיבות מטשטשת את השאלות, כל החומר מתערבב לו במוחה, לא נמצא תחילה אמצע או סוף.

משרבטת מבלי משים לבבות על דף השאלות. סימני שאלה מצטרפים לציורים, זועקים את הכאב, את הבלבול.

צלצול מעיר אותה מים של מחשבות, מאפס אותה, גורם לה לריכוז. הדפים מתמלאים חיש בתשובות, ומהר מאד היא מוצאת עצמה בשאלה האחרונה.

‘זהו! סיימתי!’ סיפוק ממלא את ליבה.

מגישה את המבחן, מכתפת תיק, ופונה לביתה.

“איך עבר המבחן?” אמא, ידיה בוחשות בסיר מרק.

“ברוך ד’ היה בסדר גמור!” נזכרת, מוסיפה מהר- “ו… אמא תודה על השוקולד והברכה! ממש שמחתי שזכרת אותי!” חיוך מרוצה מבקר את שתיהן.

רוזי פונה למרפסת, ‘אני חייבת לנסות. אולי בדיוק בפעם קודמת הייתה עסוקה…’

המספרים נלחצים אוטומטית. דבורי מרימה. “א… רוזי…” יבש כזה. חסר לחלוחית. “אני לא ממש יכולה לדבר. רצית משהו חשוב?” אבן כבדה על לב. משקולת.

“ממש לא חשוב.” טעם חמוץ. “סליחה שהפרעתי” מחכה לנוסח ‘את ממש לא מפריעה’, אך זה לא מגיע…

ניתוק, ודי.

היא רוצה להעיף את הטלפון לכל רוחות השמים. לזעזע ארץ.

קשה לה ככה. כואב. צורב.

לאן נעלם הקשר היפה שהיה לנו???

[תהילה שחר]

יאו

יופי שאמא של רוזי עשתה את זה…

ועדיין כואב על רוזי בעיניין עם דבורי

יש מצב שהיא שברה???

[מירי כ.]

לא הבנתי.

שברה מה?

את הקשר?

[בתיה =)]

מרגיש לי שאמא של רוזי פנתה לדבורי להפסיק את הקשר.

אני צודקת?

[מירי כ.]

דבורי סיימה מעצמה את הקשר.

קורה הרבה בקשרים מסוג כזה שהגדולה מתארסת ועוזבת את הצעירה יותר.

לא מתוך רצון לשבור,

אלא מתוך ריחוף, ותחומי עניין שונים פתאום…