דלת נעולה / מ.ברא”י

[מירי כ.]

25

רוזי יושבת על מיטה.

מרעידה רגל,

נושפת החוצה בחוסר מצב רוח,

עוצמת עיניים בלאות.

מכווצת מצח, ומרגישה רע. רע.

משתטחת על מזרן, מתהפכת. ובוהה בתקרה.

מלי נכנסת לחדר. פוסעת בעדינות על מרצפות שבירות. חוששת להעלות את חמת רוזי עליה.

מביטה בה לרגע קט, מושכת בכתפה ופונה לענייניה.

כך חולפים להם רגעים ארוכים, מלאי מחשבות, תהיות ופחדים.

“איפה רוזי?” אבא, נמרץ, נכנס לחדר, מביט ימין ושמאל. “רוזי? את עייפה???” מזיזה ראש באיטיות, “קצת” מודה. “בואי. נוסעים!” משהו מתעורר בה מעט, “לאן?” מתערבת מלי. “רק רוזי נוסעת איתי כרגע” מלטף אותה אביה. “רוזי, בואי!” מנחשת את יעד הנסיעה, מתקשה לקום.

‘אוווף.. עוד פעם לפסיכיאטר. אין לי כח לשאלות שלו. מה אענה? בעצם, סך הכל לרוב אני בסדר…’

התיק ארוז, ורוזי נסחבת איתו אל הרכב. הרוח מכה בה, מצמררת. משאירה חלון פתוח. חשה בצורך להכאיב לעצמה. אולי כדי לא לחוש כאב אחר…

“אבא” היא שואלת פתאום “למה יש אנשים מכאיבים בעולם?” מביט בה לשבריר שנייה.

אחר מתרכז בנסיעה. “רוזינקה יקרה שלי, האנשים הם שליחים של הקדוש ברוך הוא. לפעמים רוצה השם לנסות אותנו. עד כמה אנחנו קרובים אליו. עד כמה אנחנו מאמינים בו. ואז הוא שולח כאב. עיתים קטן, עיתים גדול. וזה יכול להגיע גם דרך הקרובים אלינו ממש…” עיניו מצטעפות. חושב הוא על הכאב שד’ שולח דרך הפחדים של רוזי שלו. עוצר בכוח דמעות. מביט לכוון הנסיעה מסיח דעת.

“איך אפשר להתקרב אליו דרך כאב?” שואלת בתמיהה. “כשכואב לנו, אנחנו נעצרים לחשוב. ואם אנחנו זוכים, אנו מבינים שהשם אחראי לכל. ובידו לשכך כאב. ומתקרבים אליו בתפילות שיעזור לנו”

“אבל אבא! אם אנחנו חושבים שהשם אחראי על הכאב, אנחנו עלולים לכעוס חלילה. לא?”

“צודקת ילדה חכמה שלי” מעביר ליטוף על כתפה. “רק מה. אנחנו יודעים ומאמינים שהשם מקור הטוב. ואין הוא שולח סתם כאב וקושי. הכל מחושבן ועם סיבות מדויקות.” לא מתעייף לענות לה. נהנה מעמקותה ומבגרותה. פתע צמחה לו נערה ורק כעת שם לב…

[מירי כ.]

יצאתי מטיפה?

זה יצא לי באוטומט…

הפרק כבד מידי?

תנו ביקורת! בעדינות…

[תהילה ב]

לדעתי מסר עדין מאד. ויפה.

רק משהו קטן:

“איך אפשר להתקרב אליו דרך כאב?” שואלת בתמיהה. “כשכואב לנו, אנחנו נעצרים לחשוב. ואם אנחנו זוכים, אנו מבינים שהשם אחראי לכל. ובידו לשכך כאב. ומתקרבים אליו בתפילות שיעזור לנו”

החלק המודגש זה האבא אומר? נשמע שזה המשך הדברם שלה, התוכן נשמע של האבא.

[מירי כ.]

המודגש- אכן, תוכן של האב.

זה לא מספיק ברור?

[תהילה ב]

זה ברור שהתוכן של האבא, אבל נכון יותר שתקפיצי אותו לשורה הבאה. כשזה צמוד לדברים של רוזי זה נשמע כמו המשך שלה. רק כשקוראים מבינים שלא…

[מירי כ.]

תודה!

אקפיץ…

[ריקי אבנהר]

וואו,

כתוב מדהים.

את מתארת רגשות מדויק.

“חשה בצורך להכאיב לעצמה. אולי כדי לא לחוש כאב אחר…”-

כמה עצוב וכואב 😔

[מירי כ.]

תודה על התגובה!

מוסיף לי המון!!!

[מרים סולובייציק]

הפרק כתוב יפה. רק שתקחי בחשבון את העובי של הספר כולו. כדאי לצמצם שורות חדשות כיון שאחר כך כשהספר עבה מדי: 1. העורכים הספרותיים לא אוהבים ספר עבה מדי, מהניסיון שלי, צריך אחר כך לשחוט את הסיפור, לרק מה שהכי מעניין, וכל השאר מוחקים. עם כל הצער שבעניין (הם אומרים שלאנשים אין סבלנות לקרוא ספרים עבים מדי (זה נהיה בעובי של ספר טלפונים שמי שיקנה את זה, הוא יעשה זאת רק אם יש לו למי ועל מה לזרוק עליו את זה.) 2. תיזהרי שלא תחפרי מדי – זה קורה בספרים עבים. אם גם יש שם ביקורת על אנשים, תעשי את זה בעדינות. הציבור לא אוהב לשון הרע וזה יכול להביא לתביעת דיבה.

חוץ מזה מאוד נהניתי לקרוא את הפרק הזה ואת כל הסיפור בכלל.

תודה רבה.

[מירי כ.]

תודה על המשוב שלך!

חוששתני שהספר לא יהיה עבה כלל…

קשה לי בד”כ להגיע למספר פרקים גבוה בסיפורים בהמשכים.

תודה בכ”א על הטיפ של העברת שורה.

אחת הסיבות שאני עוברת שורה -שיראה יותר נעים לעין,

כשזה שורות ארוכות- לעיתים הקורא מתעייף… (אני בכל מקרה…😉)

ושוב תודה על תשומת הלב והאכפתיות!

מירי

[מרים סולובייציק]

הציבור מתעייף כשזה שורות ארוכות..

זה קורה במיילים לא בספרים כתובים.

בדוק ומנוסה!

[שרי קוהן]

ואוו סיפור מדהים מחכה בקוצר רוח לפרק הבא!

[דיני נחמני]

מתי יש המשך??????????

[מירי כ.]

שאלה טובה.

אולי בזכותך זה יהיה היום…

[יסכה ב]

יאוו

אני מתחילה להתרגש!!

הרבה זמן לא היה

התגעגעתי…

מחכה ממש

[מירי כ.]

26

“אבא” שאלה גוררת שאלה. כמו קטר הגורר אחריו קרונות…

“למה צריך בכלל את הכאב?” הפחד מדבר מגרונה. שואל על מקומו. על קיומו.

“כדי שנתקרב להשם.” עונה לה בסבלנות.

“ואי אפשר שנתקרב ללא הכאב?” כואב לה כל כך שהיתה מעדיפה לוותר על כל זה.

“מתוקה שלי. בלי הכאב, אנחנו שוכחים מי אנחנו ולאן אנו שואפים. אשרי מי שזוכר, וזוכה להתקרב מתוך השמחה.”

עמוס לה. מאוד. מחשבות מתערבלות בתוכה, מחכות להתרווח ולהיכנס לתא המיועד להן.

היא שותקת את שאר הדרך. מאזינה לקולות הפנימיים שעולים בה.

***

הוא ישב שם על כסא משרדי. כרסו מונחת לפניו דוחקת שולחן.

רוזי מספרת על עצמה, על חפיסות השוקולד, מבליעה מבט חושש אל אביה.

מדגישה חרדות ששככו מעט, ותרופה שנלקחת.

הרופא מסיר את משקפיו אוחז בידו, מנופף בהם תוך כדי דיבור.

“ומה עם טיפול פסיכולוגי? את הולכת לשיחות?” מרכינה ראש. נבוכה.

“הרגשתי שמיציתי” מתנצלת.

“לפי מה שאת מתארת, לא מיצית כלל. אולי כדאי שתחליפי מטפלת. אבל אל תוותרי על שיחות בשום אופן. מובן מה שאמרתי?” היא מהנהנת ברעד. בתסכול. בהבנה.

***

יושבת לצד השולחן. מרפקים מונחים, אגרופים מכווצים על לחיים מלאות כלום.

הלב מקפץ לו בפנים, הראש עולה ויורד. מביט בשעון, ומתייאש לראות שלא זז עדיין.

מתלבטת בתוכה אם כדאי שינוע אם לאו. מחליטה שכן. להיות כבר אחרי וזהו.

רגל רוקעת, מקפצת.

בהחלטה של רגע, קמה. מארגנת תיק עמוס בשוקולדה.

מוסיפה חפיסת טישו. ספר תהילים, בקבוק מים, ונגן עם אוזניות.

מפריחה “שלום” לחלל, ויוצאת.

בחורות חולפות לידה. כולן נורמליות. הכל אצלן זורם וחלק. כולן רגועות. מתקתקות.

רק היא נערה תקועה.

לא יוצלחית. פחדנית. מטופלת.

רק אצלה חסר הוורוד.

הכביש בולט למולה בשחרותו.

חליפות ומגבעות עוברות לצידה משחירות לה עיניים.

‘רואת שחורות’ שכמותה…

בנין מספר 8 מצפה לה משמאל. תחכה עוד דקה שתיים ותעלה.

רק שלא תפגוש עכשיו אף אחת מוכרת…

למזלה הגרוע, פנים מוכרות צועדות למולה בחיוך.

היא מתכווצת בתוכה, מנסה להיבלע בגדר האבן הסמוכה…

הדמות מביטה ישר אליה, לא מפספסת אותה.

“את לא גרה באזור? נכון?” המחנכת שלה… המורה חנה…

[מירי כ.]

27

“מה שלומך, רוזי? איך את?” מאדימה. אוחזת חזק בשעונה, אולי יעצור עבורה…

“א… המורה, לא נעים לי… אני ממהרת עכשיו… יש לי פגישה חשובה…” ‘אוף, יצאתי כזו טפשית…’

המורה טופחת על שכמה. “תרגישי בנוח. גם אני די ממהרת… אבל הייתי רוצה לדבר איתך בהזדמנות… להתראות! ובהצלחה רבה!” רוזי עולה מהר במדרגות, מחפשת את משפחת לוי.

‘רק שלא תחשוב שהלכתי לפגישת שידוכים…’ הדלת נפתחת, אשה עם פאה שחורה פותחת לה בחיוך מתקתק את הדלת. “את רוזי? כנסי” אינה מצפה לתשובה.

“אז מה מביא אותך אלי?” היא שואלת, נעה ימין ושמאל בכסאה המשרדי.

נמאס לה לספר. היא מקצרת.

“ואני סוחבת איתי שוקולד לכל מקום” לא מעזה לומר ‘עשר’

“את סוחבת איתך שוקולד לכל מקום?!” מרכינה ראש. נושכת שפה. ‘טוב שלא אמרתי לה על העשר…’ חושבת. מתכווצת. דפים מתמלאים לפניה במלל רב. שם. משפחה. גיל. עבר. הווה. “אז כמה זמן את כבר עם החרדות האלה?” אצבע דוחפת משקף אל מקומו המקורי. “אני חושבת ששלוש שנים…”

“כבר שלוש שנים את עם החרדות?!” שוב הטון הזה. רוזי לא ברורה עם עצמה. תחושת אשמה ממלאת אותה. רצון עז לברוח… בבגרות ובאומץ, היא מחליטה להיות כנה וישירה.

“אני מרגישה עכשיו רצון חזק לברוח… קשה לי…” היא אמרה את זה! ציון לשבח מגיע לה…

“אז מה אם קשה לך. לא בורחים. מתמודדים! ככה לא תגיעי לשום מקום!” מילים מילים. הורסות כל חלקה טובה בליבה של רוזי. שורפות. הופכות. מערבבות. ומבלבלות…

***

“לא היה לי טוב, אבא. מרגישה שהיא שופטת אותי. מקטינה…” מהנהן. מקשיב. שומע. לוגם עוד קצת מהקפה, “אני חושב שמפגישה ראשונה קשה עדיין להתרשם… אולי בדיוק היה לה יום קשה?” מביט אליה, מבטו רך. “אני חושב שאת לא נותנת צ’אנס. היא אחת מקצועית מאוד!” היא שומעת. בולעת את רוקה. עצב בליבה. חשה בודדה. לא מובנת.

בעצב פונה לחדרה. מדוכדכת. מתיישבת על המיטה. חופנת פניה בידיה.

מר לה. מאוד.

צלצול מגיע מהטלפון שעל המכתבה.

קמה בלאות. מושיטה יד. “הלו” חלש. עייף. יבש…

“רוזי? כמה שמחתי לפגוש אותך היום!, מה שלומך?” שקט. הלם. דממה.

“את יכולה לשוחח כעת?” הנהון. צחקוק קל. “כן. זה בסדר!”

“אולי המורה תצליח להרים לי קצת את מצב הרוח…”

[א ש]

די נמאס לי שעדיין נשאר לה יותר מדי אמון באנשים

איך זה הגיוני שהיא מוכנה ללכת למטפלת נוספת

אחרי שהיא נדפקה אצל הראשונה

איך זה הגיוני שהיא עכשיו הולכת לשתף את המורה שלה

אחרי שהיא חוותה בגידת אמון מהמדריכה

[מירי כ.]

צודקת.

שאלה טובה.

אנשים הם בלתי צפויים לעיתים…

[יהודית סלומונס]

וואו! וואו! וואו!

אני מרותקת…

אגב, לא קשור אלייך, זה אצל כולן ככה,

אבל קצת לא נוח לקרוא בצורה כזו, מהאתר, טקסטים ארוכים…

אין שום אפשרות להעלות כאן קבצים?

[מירי כ.]

28

“מה קרה למצב הרוח שלך? עצוב לי לשמוע שהוא לא במיטבו.”

טוב לה לרוזי. היא מרגישה עטופה. חשובה. חושבים עליה. דואגים לה.

“ובכלל. רוזי. אני ממש דואגת לך. מרגישה שמשהו לא טוב עובר עליך… תרצי לשתף?”

קולה רך. נעים לאוזן. רוזי מתמכרת. מתי דאג לה מישהו כך? חשב עליה? אה. דבורי… חמיצות ממלאת אותה. דבורי שייכת לעבר. עדיף לשכוח ממנה ומהר.

“רוזי? את מעדיפה שנסיים עכשיו? נכנסתי עמוק מידי?” כל כך רגישה. אנושית. רוזי נמסה. “הכל בסדר. כלומר… היה לי קשר טוב עם המדריכה. ומאז שהתארסה- שכחה ממני. והיא מתעלמת מהקשר שהיה לנו. קשה לי…” קולה נקטע. דמעה זולגת. ‘חשבתי שהשלמתי כבר עם זה… מסתבר שטרם…’

“זה כואב” המורה משתתפת בצערה. “אני מבינה אותך” רוזי מנגבת דמעות. “אני מרגישה כל כך פגועה ממנה… ככה פתאום כבר לא אכפת לה. הפסיקה להתעניין, לשאול לשלומי…” המעיין לא פוסק. הוא מתגבר.

המורה מקשיבה. מכילה. “היא כל כך הבינה אותי. שמעה אותי. השתתפה איתי. עודדה. ועכשיו… אני מרגישה כל כך לבד… נטושה…” מתייפחת. פורקת. נשענת.

“התנהגות כזו פוגעת ממש! לא פלא שזה כואב וחודר לעומק. זה מראה עד כמה את רגישה ומיוחדת. רוזי. אני שמחה שאת פורקת. זה חשוב. אני חושבת, אולי היה כדאי להוציא את כל הכאב אצל אשת מקצוע… מתאים לך?” כל כך בעדינות. ברגישות. בהכלה. “אני בדיוק נמצאת כרגע אצל מישהי. ציפורה לוי. בגלל החרדות שלי…”

“אהממ… ציפורה לוי? שמעתי שהיא מאוד מקצועית. אני לא מכירה אותה מקרוב, אבל כל הכבוד לך שאת הולכת! זה מראה על נפש בריאה, ועל חכמה! אני מעריכה אותך! זה אומץ של ממש!”

טוב לה לרוזי. אבן יורדת מליבה. מצאה פתאום פינה להתנחם. להרגיש שייכת, רצויה.

היא חשה חבוקה. עטופה. נעים לה מאוד.

“רוזי! את בטלפון? אני צריכה את העזרה שלך. הכלים מחכים לך כבר המון זמן! היה עדיף שתדברי אחרי שאת מסיימת את מטלותיך…”

באחת נזרקת אל הווה. והוא מר. והוא כעוס, ומרוחק, ופצוע…

[מרים סולובייציק]

האם יש מצב שהאמא שם תתעשת, תיקח את עצמה בידיים ולא תהרוס את רוזי?

[ה ה]

כמו שזה נראה, החרדות התעצמו למימד כזה כי האמא העצימה את החוסר אונים של רוזי.

[מרים סולובייציק]

לפעמים יש אימהות שצריכות שהבנות שלהן תהיינה חלשות כדי להשתלט עליהן, קשה להן שהבנות שלהן לוקחות עצמאות על עצמן. אני מכירה אישה שהבת שלה ישנה איתה בחדר מאז שהיא תינוקת(!) היא משפילה אותה צועקת עליה כל הזמן, גם כשאני שם, ואז היא אומרת לי עם המון כאב, הבת שלי לא היתה כזאת (הבת סובלת ממחלה כלשהי שגורמת לה להידרדרות נפשית וקוגניטיבית) והיא לא מבינה למה הבת שלה לא עוזרת לעצמה, למה היא כל כך תלותית והיא לא שמה לב למה שהיא בעצמה עושה, שהיא גורמת לכל הסיפור לצאת מפרופורציה.

נוצרה תלות שהאימא תלויה בבת והבת תלויה באמא. (האבא הוא צדדי בסיפור) ויש שם עוד בעיות שזה לא רלוונטי לפרט כאן.

[מירי כ.]

ממש לא פשוט.

זה קורה מחוסר ידע. חוסר השכלה, או חוסר אחר…

ולעיתים זה אפילו מגיע למצבים לא פשוטים בכלל…

[מרים סולובייציק]

הבחורה הוציאה תעודת בגרות, למדה בתיכון במגמת אומנויות. היא מוכשרת ויצירתית בצורה יוצאת מן הכלל.

ומצד שני…

מתנהגת לפעמים כמו תינוקת.

היה לי קשר מצוין איתה אבל בשל סיבות התלויות באמא של הבחורה (נשחקתי כבר מרוב לשמוע את הצעקות שלה, היא היתה צועקת עלי צעקות נמרצות על דברים שהבת שלה עשתה כאילו אני אשמה במה שהיא עושה.)

אז בגלל האמא ובגלל דברים שהבחורה אמרה החלטתי לעזוב אותה וגמרנו.

[ה ה]

מרים,

הילדים ניתנו לנו כדי שנגדל אותם ונכין אותם לחיים,

לא כדי שישמשו אותנו וימלאו את הצרכים שלנו,

(הם כמובן חייבים בכיבוד הורים – אך זה משהו אחר – זה חיוב של הילד ולא קשור להורה)

ויש הורים ששוכחים או לא מבינים מה התפקיד שלהם והם הופכים את הילד לחפץ אישי,

ומכאן מתחילים הבעיות..

[מירי כ.]

29

כבר חלף לו שבוע?!

רוזי מכתפת תיק. מפריחה “שלום” ויוצאת מהבית. בלי. בלי חשק בכלל.

היא מאחרת בדקה, וציפורה כבר ממתינה לה עם דלת פתוחה.

“שלום רוזי. כנסי” כאילו יש לה ברירה אחרת… מתיישבת על קצה הכיסא, ממוללת את המפה.

“אז מה חדש?” שואלת ציפורה. “הכל ישן” עונה רוזי. במשהו תעוזה… “החרדות לא עזבו אותי עדיין…” “והן גם לא תעזובנה אותך מהר כל כך. זה תהליך. כמה זמן את כבר עם החרדות?” ושוב היא עם דפים. חדשים. רוזי מתעצבנת בתוך תוכה. ‘כבר אמרתי לה פעם קודמת… והיא אפילו כתבה לעצמה. למה היא שואלת שוב???’ “כמה?” ציפורה מביטה בה ראשה רכון אל הדף. מוכנה לכתוב את התשובה. ‘בשביל מה היא כותבת אם היא כלל לא זוכרת?’ “הרבה זמן” עונה בלי חשק. כועסת.

“את כועסת?” שואלת אותה ציפורה. היא לא עונה. ‘זה לא ברור שאני כועסת? למה היא שואלת?’ מביטה במפה. לא מרימה ראש. רוצה לברוח משם. להתעופף כמו ציפור. בלי דאגות. ללא מטפלות…

“על מה את חושבת?” חודרת לה למחשבות. ‘אהיה כנה. אין לי מה להפסיד.’ “אני רוצה לברוח מפה.” מצפה במעט לחץ לתגובה. “את תתחרטי על זה. לא שאני באה להגיד לך מה לעשות. אבל את עוד תרצי לחזור. חבל שאת לא נותנת צ’אנס לטיפול”

“נתתי צ’אנס. ואני לא חושבת שזה מתאים לי.”

“שתי פגישות זה לא נקרא לנסות”

‘זה כן. אוף. היא מעצבנת אותי ברמות על.’ היא כמעט שורטת את השולחן. מתאפקת בכוח.

וכך חולפת לה פגישה, רוזי עם שפתיים חשוקות. וציפורה עם חיוך רחב. קצת יותר מידי.

השעון מראה שחלפו חמישים דקות. רוזי מאושרת. סוף סוף.

“אז למתי אנו קובעות?” שואלת ציפורה. רוזי שחשבה להתחמק מקטע זה, ממלמלת. “נראה כבר…”

“נקבע אחר כך” היא מוסיפה. כשהאחר כך מבחינתה הוא אף פעם…

“לא. נקבע עכשיו ליום רביעי הבא באותה שעה.” רוזי נאנחת. לוקחת תיק ויוצאת בלי מילה נוספת.

בחוץ. מרשה לעצמה לשחרר אוף אחד ארוך.

‘קשה לי אצלה. ואני אפילו לא יודעת לשים את האצבע על מה בדיוק מפריע לי שם… אז מי יוכל להבין אותי בצורה הזו?…’ תסכול. עצב. ייאוש.

[עטי בעק]

מירי יקרה,

את מוכשרת באופן נדיר,

מימי לא התחברתי כ”כ לסיפור

[מירי כ.]

תודה יקרה!

מחמם את הלב לקבל כאלה מילים חמות…

[מירי כ.]

30

“מזל טוב”

“מזל טוב”

רוזי. נפולת פנים. כתפיים שמוטות. עומדת לצד חברותיה. מחכות שיתפנה קצת מקום להיכנס לאולם.

‘דבורי מתחתנת’ רוזי מעיפה אבן קטנה הצידה. ‘איך את עם זה?’ שואלת את עצמה. ‘לא יודעת’… היא עונה.

מתערבבים בתוכה כעס, עם אכזבה. תחושת בגידה עם אהבה. ‘תאחלי לה מזל טוב?’ שוב בדיאלוג פנימי, החברות מתחילות להיכנס. היא נגררת אחריהן. ‘הגעתי עד כאן ולא אגש אליה?’

המוזיקה מחרישה את אוזניה. רוצה לאטום אותן, לצאת רחוק ככל האפשר. משתוקקת להישאר, להציץ אל הכלה. ואולי גם להתחבק איתה… מעורבבת היא צועדת אחרי חברותיה.

“רוזי!” זוג ידיים תופס בה. מכניס פנימה אל תוך מעגל. היא רוקדת. רק היא. ודבורי. פתאום הן כמו פעם. קרובות קרובות. היא מתחככת בשמלה הלבנה. סמוקת לחיים. ‘נס שהנחתי את התיק בצד…’ חושבת בהקלה. דקות ארוכות הן רוקדות כך. רוזי יוצאת מסוחררת. פונה אל הבר למזוג לעצמה כוס שתיה.

‘האם גם אני אזכה אי פעם לרקוד עם שמלה לבנה?’ היא בוהה לכיוון הרוקדות. מסתנוורת מפלאשים חוזרים ונשנים.

***

“המורה מבינה?” רוזי רוצה להיות בטוחה, “רגע היא מתחמקת ממני. עסוקה. ורגע אחר כך היא פתאום החברה הכי טובה שלי!…”

“אהה. זה באמת מבלבל מאוד. מרגיז אפילו.” רוזי מהנהנת. שוכחת שהמורה כלל לא רואה אותה כעת…

“אז מה את חושבת לעשות, רוזי?” היא שואלת. “אני חושבת שאנתק איתה קשר וזהו” אומרת רוזי שחשבה המון על הקורה איתה. “בין כה וכה שזה לא יהיה קשה כל כך… ממילא דבורי לא יוצרת איתי קשר…”

“אני חושבת שאת ראויה להערכה. את עושה צעד חכם.” היא מסמיקה. “מקשר לא בריא- עדיף תמיד להתרחק.”

היא מנתקת את השיחה, יושבת מהורהרת על כיסא במרפסת. מביטה בשמש שהולכת ושוקעת.

‘ככה זה. חברויות הולכות ושוקעות…’ השמים נצבעים באדום וסגול. ‘גם להם כואב. גם הלב שלהם מדמם…’

‘די’.. היא קמה מתנערת. מסירה מעליה שאריות מחברות. שאריות תקווה. אהבה. קירבה.

‘איך אמא תמיד אומרת? “תמצאי לך חברות בגילך…” בעייתי שאני מסתבכת עם חברויות ששונות ממני בגיל…’

[מירי כ.]

תגובות?

דעות?

מחשבות?

מחכה לכל אחת מכן!

[מרים סולובייציק]

המורה צודקת וזו פרספקטיבה נכונה על החיים, לא תמיד אנחנו רואים את הדברים כמו מישהו מהסביבה, במיוחד אם היא מבוגרת יותר, בעלת ניסיון בחיים בכלל ובמקרים כאלו בפרט.

ובמיוחד המורה שבאמת רוצה את טובת התלמידה.

[מירי כ.]

תודה, מרים.

שמחה על תגובתך!

[שרי קוהן]

ואוו הסיפור הזה מדהים וכובש….

[מירי כ.]

תודה, שרי!

מעריכה!

[שירה ג.]

מירי יקרה!
הרבה זמן לא הצלחתי לעקוב,

ועכשיו קראתי הכל בנשימה עצורה בלי הפסקה!

את כותבת מדהים, מצליחה להכניס אותי חזק ללב של רוזי ולהטלטל יחד איתה.

אהבתי במיוחד את פרק 25.

הקשר שלה עם אבא נותן הרגשה מנחמת שיש מישהו קרוב שנמצא שם בשבילה,

והיא מרגישה מספיק פתוח איתו להעלות כאלו שאלות טעונות ורגישות…

ועכשיו המורה שנכנסת כאן – נשמע שהיא הולכת להיות מועילה כאן למצב.

את נותנת תקווה כ”כ טובה בתוך כל המערבולת של פחד, חרדה, אכזבה, כעס ויאוש!

[מירי כ.]

תודה על התגובה הארוכה והמפורטת.

אכן, נס שיש בתוך הקושי שליחים טובים מרבוש”ע.

שמחה שאהבת את הסיפור.

מירי

[שרי קוהן]

מחכה לפרק הבא!!!!!!!!!!!!!

[דיני נחמני]

איפה ההמשך??? אנחנו מחכות🫠