כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
דלת נעולה / מ.ברא”י
-
דלת נעולה / מ.ברא”י
-
מתנצלת על העיכוב…
31
יום רביעי מפציע. משהו מציק לה בלב. תחושה לא נעימה… עקצוץ.
היום יש לה פגישה אצל ציפורה. צמרמורת. בחילה. רוצה להפסיק, לא מעזה.
‘כנראה שאני הבעייתית פה. שלא רוצה לנסות אפילו… אבל כל כך רע לי אצלה… אולי זה בגלל הזיכרונות הטובים מגילה?’
השאלה צועדת איתה יחד. נותנת לה יד ברחובות, מלווה במעלה המדרגות.
שוב עומדת מחכה מעבר לדלת. לא רוצה לדפוק. ממתינה שתיפתח מעצמה.
הדלת נפתחת ואיתו חיוך רחב מידי. מעקצץ לה בגב. מכווץ את הלב. נושכת שפה ונכנסת.
“שלום גילה. אז מה שלומך?” היא שואלת. רוזי מביטה בה בתימהון. לא מתקנת. מחמיא לה להיקרא בשם של המטפלת שכה העריכה…
‘משהו פה מוזר לי מידי… הזיכרון של המטפלת הנוכחית לא נראה במיטבו… ואיך שהיא מהדהדת לי משפטים, ממש מכווץ אותי לגודל חיפושית.’
***
“אז המורה מבינה? משהו פה לא ברור לי בכלל!” רוזי פותחת וילון, סוגרת. “תיזהרי שלא תיקרעי את הווילון” צועקת לה מלי תוך מעבר ליד החדר.
רוזי מתעלמת. “אני חושבת שהכי כדאי שתקשיבי לעצמך, רוזי. הלב שלנו אומר לנו הרבה פעמים דברים חכמים, ואנחנו מתעלמים בגלל רעשים ברקע, או חוסר אמון מהסביבה…” רוזי עוברת לתריס, פותחת ומגיפה. ממצמצת בכל פתיחה. השמש בזמן שקיעה נמוכה היא וחודרת לחדרן בחוזקה. דממה קלה עוטפת אותן, שתיהן מהורהרות. המורה מתנערת. “תחשבי מה יעשה לך טוב באמת. מטפלת אמורה להכיל ולא לשפוט כלל. אחרת אינה ראויה לטפל בנשמות.” דמעה זולגת על לחייה. גוררת אחריה עוד אחת. כמה טוב שיש מי שמבין. כמה היא צריכה להודות לקדוש ברוך הוא שיש מי שמייעץ. ומכיל.
“תודה המורה. אני מרגישה עכשיו שיש לי יותר כח להסביר להורי שמשהו כאן לא תקין. ובעזרת השם, גם את העוצמה לעמוד מול ציפורה ולהודיע לה שאני עוזבת.” מעבר לקו אנחת רווחה. לב פועם באהבה, בהבנה. רוצה כל כך את טובת השני. בלי תגמול פרס או מחמאה. לב יהודי אמיתי.
-
הסיפור ממש מרתק!!!
למה היא הפסיקה אצל גילה אם היא נהנתה ממנה? זה היה כתוב? אני לא זוכרת…
-
תודה רבה!
הרגישה שמיצתה אצלה…
-
-
נהניתי מאוד לקרוא, ברוך שובך.
-
תודה!🌹
-
-
שמחה שחזרת לסיפור…
אם היא מיצתה אצל גילה ועכשיו שוב צריכה עזרה –
למה היא לא חזרה לגילה אם שם היה לה טוב?
הרי יש לה נסיון עשיר במטפלות שהיא לא הסתדרה איתן,
למה ללכת שוב למישהי לא מוכרת אם היא יודעת שאצל גילה טוב לה?
נקודה נוספת, זה מוזר שהמטפלת קוראת לה בדיוק בשם גילה… שניה אחרי שרוזי חושבת על גילה…
כי אם המטפלת לוקה בשכחה כלשהי (האמת שהייתי מצפה שהיא לא תקבל מטופלות בינתיים),איך היא בדיוק קראה לה גילה?!
-
היא מיצתה את הקשר אצל גילה- הרגישה שכבר לא יכולה לעזור לה הלאה.
זה באמת מוזר שהיא חשבה על גילה, והמטפלת קראה לה כך.
הרבה דברים מוזרים קורים בחיים. (האמיתיים)
שאלה טובה לגבי הזיכרון של ציפורה.
אין לי תשובה לכך. כנראה שמדובר בחוסר מודעות.
(אני לוקחת הרבה פרטים מסיפורים אמיתיים שקרו.)
-
-
32
אני מרגישה כזה מן יובש.
ריק לי בפנים.
אין לי מילים. אין רעיון.
לאן אני רוצה להגיע?
אולי לחתן אותה…
אז מה? לארס כבר עכשיו???
איך. עם מי?
אולי זה הקיץ והחום?
שמייבש כל כך…
אולי אקפוץ כמה שנים קדימה.
נייצר שיחה מפייסת עם האמא…
אבל איך מתחילים?
הרצפה שטופה,
הכביסה מקופלת.
הילדים ישנים רגועים.
ורוזי לוקחת את השפופרת.
“שלום אמא. מה נשמע?” מתעניינת.
“ערב טוב, רוזי. מה שלומך? איך הילדים? ישנים כבר?”
מיישרת את המפה על השולחן בסלון
“כן אמא, הילדים ישנים. ברוך ד’!” כמה רצה אחריהם, האכילה, רחצה, הלבישה, סיפרה.
“ומה איתך, רוזי? את יודעת, יש לי כאלה נקיפות מצפון על איזו אמא שהייתי” אנחה כבדה באה מעבר לקו.
“איזו אגואיסטית ורעה. הרסתי אתכם…” רוזי מסמיקה. “אמא. את היית הכי בסדר שיכולת באותם זמנים. לא הייתה לך אופציה אחרת. לא ידעת משהו אחר.” אמה כמו לא שומעת, ממשיכה. “הייתי אמא נוראית. לפחות אני מתנחמת שאת אמא מקסימה לילדים שלך. איזו סבלנות יש לך אליהם!” רוזי נהנית מהמחמאה. מרימה ידיה בייאוש. כברת דרך ארוכה עשתה אימה עד כה.
טיפלה בעצמה. לא נרתעה. עבדה קשה. הערצה מגיעה לה.
“אמא. אם היה לי כתר- הייתי מביאה אותו לך. כמה מאמץ ויזע. כמה קושי עברת ואת עדיין עוברת כדי להשתנות. ואני יודעת כמה זה לא קל. מגיע לך צל”ש!!!” “עזבי… מה אני כבר עושה… הייתי צריכה לתפוס את עצמי בזמן… לפני שהרסתי אותך… ואת הנפש שלך…”
רוזי לא מסוגלת לשמוע את הדיבורים האלה. “אמא, די. הכל בסדר עכשיו. מי מגיע אליכם לשבת?” מעבירה נושא מהר. רגישה היא. ודואגת להרגשתה הטובה של אימה.
הן משוחחות בנעימות. אי אפשר להשוות את השיחה למשפטים שהעבירו לפני שנים לא רבות…
השיחה מסתיימת ברוגע. ורוזי מרימה מבט מצועף למעלה.
“תודה לך ד’! על שהפכת את ליבה של אימי.
על שנתת לשתינו כוחות להתמודד ולא לברוח.
על שסייעת לנו לעבור משברים וכאב.
על שגרמת לנו לגדול ולצמוח.
תן לי הלאה כוחות ואמונה, לעבוד אותך בשמחה.
ושאדע ושאצליח לחנך את ילדי בדרך הנכונה.
בדרך של סיפוק ושמחה”
כוכבים נוצצים מביטים בה בהשתהות.
זוכרים לה לילות של דמעה וקושי.
כמה בכתה אז בתוך השחור.
כמה דמעה וביקשה את האור.
לא ידעה שהשחור הוא כי היא חבוקה בידיו של אבא רחום.
ואף קרן אור לא חודרת…
רק כי היא עטופה היטב ומוגנת.
שום דמעה לא הלכה ריקם.
שום תפילה לא נפלה ככה סתם.
הכל ארז לה הקדוש ברוך הוא.
שמר במיוחד, שומר לה לעד…
מחכה מאד לתגובותיכן!!!
מירי
-
כמו תמיד, וכמו כל פרק, הכל אצלך מוצלח ומושלם.
האם יש המשך?
-
תודה! –הלוואי…
כרגע לא.
אולי בהמשך…
-
-
אז הסיפור נגמר???
זה ממש נגמר יפה! אהבתי את ההתנצלות של האמא, זה לא דבר פשוט ומובן מאליו, זה מראה על ענווה.
-
ואווו מירי קראתי עכשיו מלא פרקים יחד
רחמיי על רוזי 😢
נס שיש לה אבא טוב ומבין…
הפרק האחרון מנחם שמשהו בה נבנה והתפתח
אולי בחורף תבשלי לנו כמה פרקי ביניים עוצמתיים שיבשרו על השינוי שלה……….
תודה רבה מירי 💛
-
מירי- איזה סיום יפה!!
לא ציפיתי להגיע כ”כ מהר לסוף וקצת חסר לי מה קרה לה באמצע ואיך..
הפרק האחרון מוצלח ממש בתור פרק אחרון וסוגר לנו את המעגל
תודה
-
תודה יקרות!
על התגובות המרגשות שלכן!
מקווה שאצליח להשתחל פנימה ולהוסיף עוד פרקים…
תתפללו עלי…
-
מירייייייייייייייייייייייי
אלופה!!!!!!!!!!!!!
היה מרתק כל פרק מחדש.
ומעצים! ומעשיר! ומחכים ובעיקר מעודד………..
את ענקית!!!
-
-
מירי, הסיפור שלך היה מדהים,
חסר לי התהליך שהיא עברה עד השינוי,
ועכשיו גם התהליך של אמא שלה,
אז יום אחד אולי תשלימי לנו, – ונשמח
תודה רבה!
-
ואוו סיפור מדהים,
היה כיף לקרוא……..
Log in to reply.
