הסיפור שלי מבקש את הביקורת שלכן

[מימי קדוש]

לילה טוב.

תודה לכולן על התגובות, כל אחת מהן נקראה במלוא תשומת הלב. מעריכה!!!

מצרפת כאן, סופסוף את פרק 13.

(מחסומים בכתיבה מישהו?)

פרק שלושה עשר

פרק זה נמחק, כדי לשמור על זכויות היוצרים של מימי.

תוכלי למצוא אותו, כמו גם את שאר הפרקים, באזור היצירות.

[שולי סרף | סטודיו SARAF]

הי מימי בוקר טוב

תודה על עוד פרק ועל התגברותך על מחסומי הכתיבה (אין לי עיצה איך מתגברים על זה 😑)

אני רוצה לשתף אותך בחווית הקריאה שלי…

התחלת את הסיפור אי אז והפכתי למכורה.

כל הקפצה של השרשור מיד זכתה לתשומת לב, הרעידה שם משו “הלוואי ויש המשך” עוד פרק ועוד פרק ואחד יותר משובח מקודמו, מגוון את הסיפורת הידועה, מכניס לעלילה ולאווירה הדרושה…

ואז התחילו הטפטופים

אזעקות שווא של “הסיפור שלי צריך את הביקורת שלכן”

וכנראה שהתפתח אצלי סוג של מנגנון הגנה…

אני קוראת את הפרק הנוכחי, נכנסת לאיטי לאווירה, מזכירה לעצמי את הדמויות ומי מול מי. מסיימת, אומרת “וואו”

ואז מיד יורד מן מסך שמזכיר “את לא יודעת מתי יבוא ההמשך אז אל תכנסי לזה יותר מידי”

מחסומי קריאה 😔 מישהי?

[מימי קדוש]

אויש.😏

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

איזה מניפולציות מפעילים עליך מימי😯

לא משנה כבר מה יגידו העיקר תמשיכי להלות לפה חומר משובח וטוב.

נ.ב בשורה השנייה יש טעות בניסוח

אי אפשר לשלם את כולם.

[מימי קדוש]

מישהי נותנת לי יד…

כן, יש כמה טעויות בניסוח, העליתי את הפרק מייד שסיימתי לכתוב,

אז סביר להניח 🙂

כתבתי גם “אם זאת”

במקום “עם זאת”

ועוד כמה…

[שולי סרף | סטודיו SARAF]

😲

קראת לתגובה שלי מניפולציה?

😣😒😥

[מימי קדוש]

פרק14! לא 13.

טעות שלי

[רחלי]

בתיקיה יש רק עד 11, איפה 12-13?

(בשביל הרצף…)

[מימי קדוש]

אבקש מרות רוט להכניס,

אינלי מושג איך עושים זאת…

[רעות אנסבכר]

יש!!!!!!!! עוד פרק!!!!!!!

[רות רוט]

לא הכנסתי את 12 לתיקיה????
את 13 אני יודעת שעדיין לא הכנסתי.
אבל אני לא אוחזת אם מחקתי אותו כבר, כי התחלתי להתבלבל במספרי העמודים…
אטפל בזה בתחילת שבוע הבא בל”נ.

[לאה ר.]

שלום לכולן, רק עכשיו נכנסתי וראיתי את השרשור..

אני מתעניינת בכתיבה ספרותית, ואשמח לקרוא את הפרקים שפורסמו (ולהגיב…🙂)

ניסיתי להיכנס לאזור יצירות ולא מצאתי את הסיפור של מימי..

אשמח אם תוכלי לכוון אותי במדויק כיצד אני כן יכולה לראות את הסיפור….

[מירי]

מימי

הולך ומשביח מפרק לפרק!

ו-להארות… (לקחתי אותך קשה, קחי את זה כמחמאה 😉)

1. בקטע של אניל ועילאי (איך אני אוהבת את הקטע הזה!!!):

הנערים חוששים, כל אחד מהם בטוח שבגלל בעיותיו מציעים לו להצטרף, נדמה להם כי זו קבוצה לנערים מתקשים.

קצת הפריע לי שהמשפט מניח את העובדות ככה ישיר

הייתי מתחברת יותר לניסוח עמום יותר, שנותן מקום להבין לבד

משהו כמו: הנערים חוששים, מנסים, כל אחד בדרכו, להבין – למי מיועדת הקבוצה הזאת בעצם? למה דווקא להם הציעו להצטרף?

ובקשר לעילאי – הייתי מצפה ל”להרגיש” שהוא לא רק אמין, אלא גם ידידותי, אבל אולי בעצם הוא לא כזה בסיטואציה הזאת?

2. בחלק של רעיה והמשפחה –

* רשמת פעמיים במשפט אחד “כלתה” תנסי אולי להחליף למשהו אחר?

רעיה פתחה את הדלת לבנה וכלתה, מחבקת את שני נכדיה הקטנים ולוקחת את התינוק מידיה של כלתה.

* המילים האלה מרגישות לי מיותרות – “שלא הייתי כאן בשבילכם.”

אולי זה טעם אישי שלי, אבל כשמכניסים לי את המילים לפה וכאילו לא סומכים על האינטלגנציה שלי (שאני יבין לבד על מה היא מצטערת…) זה קצת מציק לי בקריאה

טוב

אני רואה שאני הופכת להיות פה מבקר המדינה

אז תעצרי אותי כשמתחיל להמאס לך ממני בתפקיד הזה 🙊

[מימי קדוש]

אני מודה לך, מבקר המדינה!

הביקורת שלך כל כך חכמה,

ואת לא סתם כותבת “לא לעניין” “לא נכון” אלא מסבירה ומפרשת,

כל הכבוד לך!

1. האם בעינייך עילאי צריך להיות ידידותי מהרגע הראשון, או שאפשר ליצור את קשרי הידידות בהמשך?

2. ההערה על כלתה, כל כך צודקת, גם לי זה הפריע…

3. בתור מישהי שעובדת עם קבוצות נוער- הרבה פעמים יש דיונים ומחשבות על כך שהנערות חוששות שזו קבוצה למתקשות. זה פשוט ציטוט אמיתי מהחיים שלי…

אני אוהבת וזקוקה לביקורת שלך!

מעריכה ❤

[מירי]

שמחתי לתת שירות 🙂

1. קשרי ידידות קרובים, אם לזה את מתכוונת – וודאי בהמשך

אני מתכוונת לזה שהוא יכול לשדר יותר נחמד אולי

הוא מאוד טקטי, חכם ואמין, אבל בהתאם לתפקיד ששתלת אותו – הייתי מדמיינת שהוא אמור להיות קצת יותר זורם וחם

3. אני לגמרי מסכימה עם התוכן, הוא נכון ואמיתי

רק תוהה אם נכון לכתוב ככה ישיר או לתת לקורא להרגיש בעצמו את מה שהנערים חושבים ומרגישים כשהם מקבלים הזמנת הצטרפות לקבוצות

אבל שוב – זו דעה אישית שלי

[רעות סימינובסקי]

מיוחד מימי!!
נהנית מאוד לקרוא!

משמח שהעלית פרק חדש, יש מה לקרוא 🤩

קצת הפריע לי שבשורה אחת רעיה בכלל לא יודעת שנכדתה חולה ומסתכלת עליה ופתאום דילגנו שהיא חולה שלושה חודשים, מנסים לזרוע תקווה…
לא חושבת שצריך לפרט ממש כל מילה אבל היה לי מדי מתוקצר, כאילו הכל היה חייב להכנס לפרק אחד וזהו

אבל נראה שזאת רק הרגשה שלי מהתגובות פה:)

[מירי]

אני איתך בקשר לרעיה והנכדה

אבל עברתי את המכסה לפרק הזה 😶

[רות רוט]

מירי ס’ – לי דווקא מסתדר ההתנהגות של עילאי. לא מרגיש לי שהוא לא מספיק חביב.
ולגבי זה שכל אחד בטוח שבגלל בעיותיו מציעים לו להצטרף, והצעת לשנות לניסוח
יותר עקיף – אני חושבת שבגלל שמדובר כאן במחשבות של עילאי, זה בסדר ”לשים הכל
על השולחן”. אם דמות-המספר אומרת את זה, באמת עדיף ניסוח עקיף. אבל אם זה רק
המחשבות שלו (מימי, אולי כדאי לשנות את הניסוח שיהיה ברור יותר שזה המחשבות
שלו) – אז זה בסדר גמור. כי עילאי כזה, ישיר. לא?
רעות, מסכימה איתך. אכן חסר בדו-שיח את החלק בו הם הבן מודיע לרעיה שלונה חולה.
אבל מדובר בסך הכל בהוספת שורה-שתיים.

[מירי]

לגבי עילאי – זה באמת ענין של טעם

אישית אני יותר אוהבת שמשאירים מקום לקורא להבין ופחות מאכילים אותו בכפית

אבל זה בהחלט הגיוני לראות את זה כמו שאת מתארת

לגבי הדו שיח – הוא מתאר שהבן מודיע לאמא שלו שלונה חולה, מהבחינה הזאת זה בסדר

איך שאני מבינה את רעות (או את עצמי 😉)

יש בחלק הזה המון המון מידע חדש:

לאוריה וראיה “נולד” בן שלא ידענו על קיומו עד היום

ולבן הזה יש 3 ילדים

והוא גם כועס על ההורים שלו כי הם נורא עסוקים

והם לראשונה מתוודעים לכעס הזה

ולזה שהוא בעצם צריך אותם ואין להם זמן אליו

וגם הוא מסםר להם שלונה חולה

כשסיימתי לקרוא את הקטע הזה קצת הרגשתי כאילו קראתי 3 פרקים ביחד 🙂

[מירי]

ועוד הגיג בקשר לעילאי –

יכול להיות מענין לשמוע מתישהו מה <u style=”font-weight: bold;”>הוא חושב / מרגיש עם המינוי החדש

בינתיים פגשנו אותו בהקשר הזה רק בסטטוס של מבצע פקודות

[רחלי]

מימי, איזה כיף לראות עוד פרק! תודה!!! 🙂

אני מסכימה עם רעות ומירי בקשר לרעיה,

ועוד הארה לשונית קטנה:

הוא חייך לעצמו שתכנן את השיחה עם אחיטוב על משכורת העובדים, חיוכו התרחב שחשב על העניין השני שבשלו הוא מגיע.

הוא חייך לעצמו כשתכנן, חיוכו התרחב כשחשב.

האמת שאני מרגישה קרציה להיות זאת שכל פעם נתפסת על הפיפסים הקטנים והמעצבנים האלה, שאולי הם בכלל סתם שגיאת הקלדה ובכל מקרה העורכת הלשונית כבר תטפל בהם כשהסיפור יצא כספר (בקרוב, בעז”ה. אמן!!!). אבל זה פשוט קופץ לי לעיניים…

אז מימי, אולי תכתבי לי אם יש לך עניין גם בהערות מהסוג הזה. כי אם לא- אני אשתדל להפסיק להציק איתן…

[רחל שוורץ]

מימי

מתי צפי לפרק חדש? אני במתח….

[רות רוט]

מימי, אני מצטרפת.
נראה שנעלמת 🤔

[שילת ועקנין ועקנין]

זה נדמלי אחד השירשורים הכי ארוכים בקדם מאז היווסדותו!!
וואוו

[מימי קדוש]

שלום כולם!

אני בתקופה עמוסה מאוד, אבל משתדלת (בעיקר בשבילי, אבל גם בשבילכן)

להעלות פרק פעם בשבוע.

בעז”ה אעלה פרק חדש מידי יום חמישי.

תודה על התגובות העוטפות שלכן:)

[מימי קדוש]

פרק חמישה עשר

פרק זה נמחק, כדי לשמור על זכויות היוצרים של מימי.

תוכלי למצוא אותו, כמו גם את שאר הפרקים, באזור היצירות.

[שולי סרף | סטודיו SARAF]

אוי, מימי, אני אוהבת אוהבת אוהבת את הסיפור הזה

תודה רבה לך עליו

(ואל תצעקי מה אני עושה על המחשב בשעה הזאת. ראיתי שהוספת פרק רק אתמול בלילה- לקרוא אותו זה היה המתנה אחרי שמתחיל להראות פה שבת 😊)

אז שוב תודה!

ולגבי הארות או הערות, מירי עושה את התפקיד שלה מצויין!

אז שבת שלום לך

מחכה לפרק הבא 🙏

[מימי קדוש]

❤

[מירי]

מימי, את לא נורמלית!!!

יום חמישי בלילה, אני יושבת על המחשב (כנראה לא מרוב שיעמום….)

ומקום לעבוד – יושבת וקוראת!

נשמע לך סביר????

טוב,

סליחה על ההתקפה

לא מגיע לך

רק תראי לאיזה רמת התמכרות הבאת אותי 😉

ולענייננו –

וואוווווו

קפיצת מדרגה עם ההתפתחויות בפרק הזה, בחלק של המכתבים למלך

מפתיע ולא צפוי!!!

והחלק של אחיטוב – כל כך אותנטי ונוגע!!!

וכמו שאת מכירה אותי כבר – אני לא יודעת רק להחמיא

קשה לי…..

* כשקראתי את המשפטים הראשונים: אוריה זכר כי בנו מגיע אליהם היום, לפיכך מיהר לביתו, אך כשפנה לצאת מהארמון- עצר אותו רוד. בפנים נבוכות קמעה הוא התעניין אודות השידוך שהציעה לו חמותו. “אתה יודע, אולי, מה קורה עם זה?” שאל את אוריה, “כבר ישבתי עם חמותך, פגשתי באחיה, ומאז לא שמעתי דבר.”

לרגע לא הייתי בטוחה שאני בשרשור הנכון

הכתיבה שלך כ”כ משובחת ועשירה, והמשפטים האלה – פחות…

חסר לי שם גם השם של הבן. זה הופך אותו למישהו רחוק ואנונימי

כשהגעתי למשפט הזה: עיניו של רוד ברקו, החשש ריצד בתוכן. חזרתי להרגיש בבית 🙂

* הקטע של ברוד ונואר – נוגע ממש! אבל קצת הרבה לי לקרוא ברצף על רופאים ומחלות, קטע אחרי קטע, ובהמשך ללונה מהפרק הקודם (אולי שתיים כבר? אני לא מספיק אוחזת)

אולי אפשר לשתול אותו במקום אחר, “נקי” יותר…

* כמה הצעות בקשר לניסוחים מסויימים:

> “אני, רוצה לשאול אותך משהו, אולי זה קצת אישי.” – המילה “זה” מיותרת לי כאן

> חולשה מערפלת חיבקה אותו לתוכה. הוא נכנע, נופל לתוכה ברכות – המילה לתוכה מופיעה כאן פעמיים ממש בסמיכות, יש סיכוי למצוא לה תחליף?

> כשעלו לנגד עיניה בפניה ההלומות של אמה, – האות “ב” גם כן מיותרת בעיני

> חיוכה קטן כשהגיעה בזכרונה ליום הלידה – לפי ההקשר אני מבינה שהוא לא נעשה קטן אלא לגמרי נעלם, לא?

תמשיכי לכתוב,

אבל פליז – לא בחמישי בלילה…..

[מימי קדוש]

היי מרי,

חיכיתי לתגובה שלך…

שלוש ההערות האחרונות צודקות במאת האחוזים, רצה לתקן.

לגבי המשפטים הראשונים לא הצלחתי להבין מה בהם הפריע לך?

(שמחה לשמוע שאת מרגישה בבית בסיפור שלי😉)

חשוב לי לציין שהפרקים עוד לא מסודרים, כמובן שאסדר אותם בסדר שונה על פי מה שיראה מדוייק ונכון יותר. כרגע הכתיבה שלי מעט אסוציאטיבית- זה למה יש הרבה שידוכים בפרק אחד והרבה מחלות (ל”ע😁,) בפרק אחר.

לגבי בנו של אוריה שנראה כמשהו מרוחק ואנונימי-

אני רוצה ליצור את התחושה הזו בקורא. בדיוק אותה.

מי המשפחה של אוריה ורעיה? כל כך הרבה קוראים על העזרה שלהם לסביבה, יעוץ לכולם, הם כתובת לכל כך הרבה אנשים. מה עם הילדים שלהם? שכחו אותם? כדי ליצור איזושהי הזדהות עם הבן שביתו חולה, וכדי להבין בהמשך מדוע קרה מה שקרה לבן השני- בחרתי בדרך זו.

אולי עלי לציין את שמו. איך לדעתך אקרא לו?

תודה על תגובותייך, אני מכורה🤣

[מירי]

שתהיי בריאה

גם כן התמכרות…

לגבי המשפטים הראשונים – הם קצת סתמיים כאלה, כאילו מתארים את ההתרחשות בשפה הכי פשוטה ובסיסית שאפשר. (הייתי רעבה אז הלכתי לאכול….) מסוג המשפטים שלוקחים כדוג’ לניתוח בשיעור תחביר 🤣

מרגיש לי מינימלי מידי בשביל כתיבה ברמה שלך

(סליחה על ההקצנה עם הדוג’, מקווה שזה עזר להסביר למה אני מתכוונת….)

לגבי הבן – בפרק הראשון שאזכרת אותו, מאוד ברור שיש שם איזושהי בעיה במערכת יחסים, לא יודעת לשים את האצבע למה בכל אופן הרגיש לי מידי מרוחק בניסוח הנוכחי. יכול להיות שהייתי מחפשת דרך אחרת להציג את המורכבות הזאת

אולי לתאר שהוא התעכב בארמון למרות שXXX הבן שלו מגיע לביקור. הוא היה שמח להקדים, אבל הארמון קרא לו. ככ הרבה אנשים טובים זקוקים לו שם…

יכול ללכת?

תחשבי גם אם את רוצה להציג אותו כאכפתי אבל לא מספיק ערני לצרכים של המשפחה, או כלא-אכפתי ביחס לילדים שלו. בינתיים זה עדיין לא מספיק ברור (אוליבכוונה) אבל אני חשבת שזו הבחנה חשובה, וזה אמור כמובן להשליך על האינטרקציה ביניהם (התיאור הנוכחי מרגיש לי מכוון לאפשרות השניה שציינתי)

[רעות אנסבכר]

איזה כיף זה לגלות שיש פרק חדש!

פרק מלהיב עם התקדמות מפתיעה

סקרניתתתת לגבי ההמשך…

(אבל למה ביום חמישי? 😱)

@MiriamS , תענוג לקרוא את הביקורת שלך!

כשאצטרך אולי אשלח לך לביקורת…

ביקורת משובחת, מדויקת וברורה

נגעת בכמה נקודות שגם לי הציקו ודיברת עליהן גם במקומי

מימי תודה על הפרק!

הלוואי שתחליטי להעלות בימי ראון

וככה לא נצטרך לחכות הרבה לפרק הבא…. 😄

[מירי]

רעות,

הסמקתי 😊

[נעה שיר]

היה פרק 14?????????

🧐

🧐

[מימי קדוש]

כן, רק שבטעות קראתי לו 13.

יש שני פרקי 13 🙂

[מימי קדוש]

רוב ההערות שלכן הביאו לתיקונים משביחים.

אשמח מאוד לשמוע עוד!!!

פרק שישה עשר

השומר שאל אותו לרצונו והוא ביקש להיפגש עם בעל הבית. בעמידה נבוכה משהו, הוא המתין לבואו של אביו של אניל. הוא שפשף את עורפו בעצבנות, מחזיק את עצמו בכוח שלא לברוח משם.

‘לבקש תרומה. הו, זה מביש כל כך! מעולם לא ביקש טובות מהבריות. הוא מסוגל להסתדר היטב בכוחות עצמו. עובדה. כבר שנתיים חלפו מאז הלך אביו ולא חזר, שנתיים! והוא ונואר הקטנה מתפקדים נפלא.’

פניה החיוורים עלו למולו, היא חייבת תרופה. נואר שלו.

משרת בעל פנים רציניות ניגש אליו. “בעל הבית מבקש שתיכנס.” הורה לו, מכוון בידיו לדלת הכניסה הרחבה, “הוא מחכה לך שם.” הוא צעד לכיוון הכניסה, ידו מגרדת את עורפו לאורך כל הדרך.

“שלום לך,” אחיטוב הגיש לו את ידו, עיניו מחייכות. “תזכיר לי את שמך?”

הוא לחץ את ידו של אחיטוב, מתעטף בחומה. “אני ברוד.” צרידות פתאומית תקפה אותו.

“שב, ברוד.” אחיטוב מזג לימונדה קרה לכוס זכוכית גבוהה, מגיש לו. “מה מביא אותך אלי?”

“אחותי.” עיניו של ברוד האדימו, הוא בלע את רוקו. “היא חולה. מאוד. יש תרופה אחת. יקרה. הרופא אמר. אבל אין לי כסף.”

“בת כמה אחותך?” שאל אחיטוב רכות.

“היא רק בת עשר.” קטנה וחלשה.

“אני מבין שההורים לא נמצאים.” שמץ של סקרנות לא נשמע בקולו, רק דאגה כנה.

“אמא שלי מתה.” ברוד גרס את המילים ביובש, “אבא שלי הלך.” הוא לא אמר לאן ואחיטוב לא שאל.

“אז זה רק שניכם.”

“כן.” ברוד הנהן, “בדרך כלל אנחנו מסתדרים מצוין. אבל עכשיו נואר חולה ממש.” הדמעות טיפסו לעיניו, מבריקות ושקופות.

“מיהו הרופא שמטפל בה?” הוא ניסה לדמיין את החיים של השניים האלה. בית קטן, מוזנח, אח אחות דואגים לעצמם. זה כאב.

“ליאו. זה הרופא הכי טוב שמצאתי בכסף שהיה לי.” הוא התנצל.

“נצטרך להעביר את אחותך לכאן, קוט, רופא הממלכה הזקן חייב לבדוק אותה.” אחיטוב בנה תכנית.

“אין לי כסף לרופא גדול.” הוא לחש את המילים בבושה.

“הו, ברוד יקירי.” הוא לגם מהלימונדה הקרה, נושם עמוקות. “המלך הקים קופה מיוחדת לחולים.” הוא הביט בו, עיניו טובות. “אחותך חולה. לא?”

“מעולם לא ביקשתי צדקה.” ידו שבה לגרד את עורפו.

“זו אינה צדקה, זהו כסף מהמלך.” הוסיף כשראה את הפקפוק של ברוד הוסיף, “בתפקידי אני משמש כשר האוצר. את הקופה הזו ביקש המלך להקים, הוא דאג לחולים.”

ברוד הנהן נותן למילים לחלחל בו. המלך. זה הכסף שהמלך נותן לו בעצם. המלך דואג לו.

“תן לי את כתובתך ונעביר את אחותך עוד היום.”

***********************************

הם היו שישה צעירים, הוא ועילאי. הוא לא ידע מה לומר, איך לפתוח. עילאי קלט את התרגשותו ופנה לנערים.

“שלום לכולם כאן, אני עילאי, וזה-” הוא הצביע לכיוונו של אדם שהביט בהם בפנים סמוקות, “אדם. בהוראת המלך קמה הקבוצה הזו. כאן ניפגש מדי שבוע ונעזור זה לזה, לגדול בצורה הטובה ביותר. נשב?” הוא שאל, מתיישב על הדשא הלח.

אדם התנער מהתרגשותו, מתיישב בהיסוס על הדשא. “כל אחד כאן יגיד את שמו ומשהו על עצמו.” הנערים הנהנו, נבוכים מעט.

“אני אדם, הייתי שומר ראש של המלך, אני חי לבד.” השיתוף היה טבעי בעבורו. כולם יודעים זאת עליו. הוא חייך לעילאי, “תמשיך?”

“אני עילאי, אני בן בכור, אוהב לעצב, עובד בגננות.” הוא נשם לרגע, “ולא אוהב את העבודה שלי.” הוסיף במאמץ קל.

“אני טד,” נער בהיר ועדין מראה המשיך אותו. “אני שומר הסוסים בארמון. אני אוהב סוסים.”

“אני מולא, אני אוהב לצחוק. אני המלוה של קוט, הרופא.” הוא צחקק לעצמו, במבוכה, אחר השתתק, מפנה מבט לאניל שישב לימינו.

“אני אניל.” פניו סמקו וגרונו יבש. מה יגיד על עצמו? שיחקתי עד לא מזמן בהימורים? אבא שלי הוא שר האוצר?

“אניל.” אדם חזר אחריו, מעודד אותו להמשיך.

“ואין לי מה לומר.”

*************************

כשהתאושש אוריה, פנה ללכת לביתו. מוחו עוסק בגילויים החדשים. ישנה אפשרות לשלוח למלך מכתבים. יש דרך להעביר לו מסרים. יש שניים שיודעים היכן נמצא המלך. הוא לא יודע היכן. בכנות אמיצה הוא הנהן חרש. זו הנקודה הכואבת. יש מי שיודע היכן המלך, אבל זה לא הוא.

זו קנאה, מה שהוא מרגיש כעת? סביר להניח. ‘שלום אוריה,’ המחשבות עלו בו מבקרות, מכאיבות. ‘נעים מאוד. אתה פשוט קנאי. מקנא באדם שנבחר להנהיג את הצעירים, מקנא בעוז סופר המלך ובדן העלום. קנאה פשוטה, אוכלת.’

זה מה שהוא? יכול להיות שזה מה שהוא? השאלה הטריפה אותו, חובטת בו ומנערת. קנאי.

את רעיה הוא מצא במרפסת הבית, נשענת על מעקה האבן.

“רעיה?” הוא לא רגיל לראותה כך, נשענת, חלשה.

היא סובבה אליו עיניים אדומות. “בכית?”

הא נכנס לבית, חולט עלי תה בקנקן קרמיקה מצויר, מוסיף סוכר, מערבב. הוא יוצא חזרה, מניח על השולחן הצר תה וכוסות.

רעיה מתנתקת מהמעקה, מתיישבת למולו.

“לונה חולה.” המילים שלה רכות כל כך, חלשות.

“לונה? של גד?” חרדה עטפה אותו. הנכדה שלו.

“כבר מזמן. הם כועסים. אומרים שאין לנו זמן אליהם.” שפתיה רועדות, פולטות מילים בצרורות.

“זה לא נכון.” הוא ניסה להרגיע אותה.

“אוריה.” היא הביטה בו, מדברת בעיניה. זה נכון. אין לנו זמן. לא דאגנו להם מספיק, היינו עסוקים מדי.

אוריה נעמד, כסאו נופל באחת לאחוריו. הכול סוגר עליו. הוא רוצה לברוח. הוא יעלם. הוא לא יכול יותר.

איפה נמצא השומקום?

[מימי קדוש]

“זו אינה צדקה, זהו כסף מהמלך.” הוסיף כשראה את הפקפוק של ברוד הוסיף, “בתפקידי אני משמש כשר האוצר. את הקופה הזו ביקש המלך להקים, הוא דאג לחולים.”

#אמר

[מירי]

וואו, ועוד פעם וואו!!!

אומנות!!!!!! 🏆

ובמעבר חד לכובע השני שלי 🤣

1. מה דעתך על כמה שינויים קטנים בתחילת-ההתחלה?

* להכניס תיאור על הבית-ארמון המפואר, היציב והמעט זחוח אפילו, מצד אחד, והמראה הפשוט של ברוד מצד שני

לא רק לכתוב שהוא עומד נבוך, לתת לנו להרגיש את זה חזק

* להחליף את “אביו של אניל” בשורה הראשונה, ב”בעל הבית”

ואת “בעל הבית” בשורה 6, ב”האדון”

לפני שאת מאכילה במידע, תעלי לנו את הרוק 😋

2. במשפט הזה:

“אחותי.” עיניו של ברוד האדימו, הוא בלע את רוקו. “היא חולה. מאוד. יש תרופה אחת. יקרה. הרופא אמר. אבל אין לי כסף.”

אני בטוחה שיש סיבה שהמשפט ככה קטוע, וחסר לי נימוק 😉 תיאור כלשהו ש”מצדיק” את זה (מאמץ, התנשפות, מבוכה….)

3. “הו, ברוד יקירי.” הוא לגם מהלימונדה הקרה, נושם עמוקות. “המלך הקים קופה מיוחדת לחולים.” הוא הביט בו, עיניו טובות. “אחותך חולה. לא?”

מה דעתך לוותר על המילים האלה? מפריע לי שאחיטוב שותה באמצע המתח 😯, פחות מתאים לאיש הטוב שהוא מגלם, וגם יש שם די הרבה “הוא”ים בסביבה….

4. בקטע המושלם של אוריה ורעיה, חסר לי אזכור לזה שהוא הגיע, אבל גד (אהבתי את הבחירה!), אשתו ולונה כבר לא היו שם (אם הם באמת לא היו שם)

5. רגע לפני שאני משחררת אותך…

* הוא נכנס לבית, חולט עלי תה בקנקן קרמיקה מצויר, מוסיף סוכר, מערבב. הוא יוצא חזרה, מניח על השולחן הצר תה וכוסות. מיותר לי שם שוב המילה הוא, ובפעם הראשונה חסרה האות ו’

* היא סובבה אליו עיניים אדומות. “בכית?”

מה דעתך להוריד שורה את המילה “בכית?”

ברגע הראשון לא היה ברור לי מי אמר למי…

* כשהתאושש אוריה, פנה ללכת לביתו. מוחו עוסק בגילויים החדשים. ישנה אפשרות לשלוח למלך מכתבים! יש דרך להעביר לו מסרים! יש שניים שיודעים היכן נמצא המלך. הוא – לא!!!

בכנות אמיצה הוא הנהן חרש. זו הנקודה הכואבת. יש מי שיודע היכן המלך, אבל זה לא הוא.

מה אומרת? הולך ככה? (פיסוק, חלוקה לשורות)

וצל”ש שהקדמת לרביעי

כבר שקלתי לעדכן אותך שפרק ביום חמישי בלילה צריך להגיע ביחד עם אוכל לשבת 🙂

[מימי קדוש]

יש, הביקורת של מירי!

טוב אז עשיתי שיעורי בית. רוב מה שאמרת התאים לי וקיבלתי. לחלק מהדברים פחות התחברתי. לא כי הם לא נכונים, הם פשוט פחות הסגנון שלי.

ככה:

לגבי תיאור הבית- מיליון אחוז. שיניתי.

לגבי בעל הבית- באותה שורה כתוב כבר בעל הבית, זה די מתיש ומכביד לכתוב זאת שוב. מלבד זאת: אני חייבת להזכיר את הקשר של ברוד לאחיטוב- הוא הכיר אותו דרך בנו אניל.

האדון- קיבלתי. מדויק!

המשפט הקטוע של ברוד- מרוב שדמייינתי אותו והיה לי ברור שכך הוא ידבר= לא הסברתי. תיקנתי גם את זה.

את הקטע של אחיטוב לוגם לימונדה קרה ובד בבד מקשיב לברוד- אני דווקא אוהבת. יש באחיטוב הרבה תכונות שנוטות לשני הפכים. הוא דואג לבנו- אך לא מחנכו כראוי, הוא מוכן לעזור- אך לא שוכח את עצמו, הוא טוב אבל גם נהנתן קצת…

הוספתי מילים על הגעתו של אוריה הביתה, למרות שבפרק קודם הזכרתי שהם יצאו לפני שאוריה חזר.

לגבי הוא הוא הוא- צודקת, תוקן.

לגבי הוא- לא!!! אני לא. אוהבת. סימני. קריאה. בטח לא שלוש. אבל שיניתי את המשפט, אהבתי איך שכתבת.

מצרפת פרק מתוקן,

מחכה להערות חדשות 😉

פרק שישה עשר

הוא עמד לפני הבית הנאה, הניצב גאה, כמו מכיר ביופיו ופארו, סוקר בעיניו את הלבנים הוורדות המסותתות, החלונות הקמורים ודלת העץ הרחבה. ארמון של ממש. החצר הגדולה שהקיפה את הבית ההדור היתה מטופחת גם היא. שבילים מסודרים בין ערוגות פרחים מדיפי ניחוח, עצים מסוגים שונים ובריכת שכשוך קטנה. הו, לו היתה רואה זאת נואר! נראה כי זהו בית חלומותיה. הוא נשען על השער, נער פשוט בבגדים פשוטים וממתין.

שומר ניגש אליו, שאל לרצונו והוא ביקש להיפגש עם בעל הבית. בעמידה נבוכה משהו, הוא חיכה לבואו של אביו של אניל. הוא שפשף את עורפו בעצבנות, מחזיק את עצמו בכוח שלא לברוח משם.

‘לבקש תרומה, זה מביש כל כך! מעולם לא ביקש טובות מהבריות. הוא מסוגל להסתדר היטב בכוחות עצמו. עובדה. כבר שנתיים חלפו מאז הלך אביו ולא חזר, שנתיים! והוא ונואר הקטנה מתפקדים נפלא.’

פניה החיוורים עלו למולו, היא חייבת תרופה. נואר שלו.

משרת בעל פנים רציניות ניגש אליו. “האדון מבקש שתיכנס.” הורה לו, מכוון בידיו לדלת הכניסה הרחבה, “הוא מחכה לך שם.” הוא צעד לכיוון הכניסה, ידו מגרדת את עורפו לאורך כל הדרך.

“שלום לך,” אחיטוב הגיש לו את ידו, עיניו מחייכות. “תזכיר לי את שמך?”

הוא לחץ את ידו של אחיטוב, מתעטף בחומה. “אני ברוד.” צרידות פתאומית תקפה אותו.

“שב, ברוד.” אחיטוב מזג לימונדה קרה לכוס זכוכית גבוהה, מגיש לו. “מה מביא אותך אלי?”

“אחותי.” עיניו של ברוד האדימו, הוא בלע את רוקו, פיו יורה צרורות של מילים בלחץ, בדאגה. “היא חולה. מאוד. יש תרופה אחת. יקרה. הרופא אמר. אבל אין לי כסף.”

“בת כמה אחותך?” שאל אחיטוב רכות.

“היא רק בת עשר.” קטנה וחלשה.

“אני מבין שההורים לא נמצאים.” שמץ של סקרנות לא נשמע בקולו, רק דאגה כנה.

“אמא שלי מתה.” ברוד גרס את המילים ביובש, “אבא שלי הלך.” הוא לא אמר לאן ואחיטוב לא שאל.

“אז זה רק שניכם.”

“כן.” ברוד הנהן, “בדרך כלל אנחנו מסתדרים מצוין. אבל עכשיו נואר חולה ממש.” הדמעות טיפסו לעיניו, מבריקות ושקופות.

“מיהו הרופא שמטפל בה?” הוא ניסה לדמיין את החיים של השניים האלה. בית קטן, מוזנח, אח אחות דואגים לעצמם. זה כאב.

“ליאו. זה הרופא הכי טוב שמצאתי בכסף שהיה לי.” הוא התנצל.

“נצטרך להעביר את אחותך לכאן, קוט, רופא הממלכה הזקן חייב לבדוק אותה.” אחיטוב בנה תכנית.

“אין לי כסף לרופא גדול.” הוא לחש את המילים בבושה.

“הו, ברוד יקירי.” הוא לגם מהלימונדה הקרה, נושם עמוקות. “המלך הקים קופה מיוחדת לחולים.” הוא הביט בו, עיניו טובות. “אחותך חולה. לא?”

“מעולם לא ביקשתי צדקה.” ידו שבה לגרד את עורפו.

“זו אינה צדקה, זהו כסף מהמלך.” הוסיף כשראה את הפקפוק של ברוד הוסיף, “בתפקידי אני משמש כשר האוצר. את הקופה הזו ביקש המלך להקים, הוא דאג לחולים.”

ברוד הנהן נותן למילים לחלחל בו. המלך. זה הכסף שהמלך נותן לו בעצם. המלך דואג לו.

“תן לי את כתובתך ונעביר את אחותך עוד היום.”

***********************************

הם היו שישה צעירים, הוא ועילאי. הוא לא ידע מה לומר, איך לפתוח. עילאי קלט את התרגשותו ופנה לנערים.

“שלום לכולם כאן, אני עילאי, וזה-” הוא הצביע לכיוונו של אדם שהביט בהם בפנים סמוקות, “אדם. בהוראת המלך קמה הקבוצה הזו. כאן ניפגש מדי שבוע ונעזור זה לזה, לגדול בצורה הטובה ביותר. נשב?” הוא שאל, מתיישב על הדשא הלח.

אדם התנער מהתרגשותו, מתיישב בהיסוס על הדשא. “כל אחד כאן יגיד את שמו ומשהו על עצמו.” הנערים הנהנו, נבוכים מעט.

“אני אדם, הייתי שומר ראש של המלך, אני חי לבד.” השיתוף היה טבעי בעבורו. כולם יודעים זאת עליו. הוא חייך לעילאי, “תמשיך?”

“אני עילאי, אני בן בכור, אוהב לעצב, עובד בגננות.” הוא נשם לרגע, “ולא אוהב את העבודה שלי.” הוסיף במאמץ קל.

“אני טד,” נער בהיר ועדין מראה המשיך אותו. “אני שומר הסוסים בארמון. אני אוהב סוסים.”

“אני מולא, אני אוהב לצחוק. אני המלוה של קוט, הרופא.” הוא צחקק לעצמו, במבוכה, אחר השתתק, מפנה מבט לאניל שישב לימינו.

“אני אניל.” פניו סמקו וגרונו יבש. מה יגיד על עצמו? שיחקתי עד לא מזמן בהימורים? אבא שלי הוא שר האוצר?

“אניל.” אדם חזר אחריו, מעודד אותו להמשיך.

“ואין לי מה לומר.”

*************************

כשהתאושש אוריה, פנה ללכת לביתו. מוחו עוסק בגילויים החדשים. ישנה אפשרות לשלוח למלך מכתבים. יש דרך להעביר לו מסרים. יש שניים שיודעים היכן נמצא המלך. הוא לא.

בכנות אמיצה הוא הנהן חרש. זו הנקודה הכואבת. יש מי שיודע היכן המלך, אבל זה לא הוא.

זו קנאה, מה שהוא מרגיש כעת? סביר להניח. ‘שלום אוריה,’ המחשבות עלו בו מבקרות, מכאיבות. ‘נעים מאוד. אתה פשוט קנאי. מקנא באדם שנבחר להנהיג את הצעירים, מקנא בעוז סופר המלך ובדן העלום. קנאה פשוטה, אוכלת.’

זה מה שהוא? יכול להיות שזה מה שהוא? השאלה הטריפה אותו, חובטת בו ומנערת. קנאי.

כשנכנס לביתו, גילה אותו ריק. גד ומשפחתו כבר לא היו שם, הוא התעכב כל כך. את רעיה הוא מצא במרפסת הבית, נשענת על מעקה האבן.

“רעיה?” הוא לא רגיל לראותה כך, נשענת, חלשה.

היא סובבה אליו עיניים אדומות. “בכית? רעיה, את בכית?” הפלא נשקף מפניו.

הא נכנס לבית, חולט עלי תה בקנקן קרמיקה מצויר, מוסיף סוכר, מערבב. יוצא חזרה, מניח על השולחן הצר תה וכוסות.

רעיה מתנתקת מהמעקה, מתיישבת למולו.

“לונה חולה.” המילים שלה רכות כל כך, חלשות.

“לונה? של גד?” חרדה עטפה אותו. הנכדה שלו.

“כבר מזמן. הם כועסים. אומרים שאין לנו זמן אליהם.” שפתיה רועדות, פולטות מילים בצרורות.

“זה לא נכון.” הוא ניסה להרגיע אותה.

“אוריה.” היא הביטה בו, מדברת בעיניה. זה נכון. אין לנו זמן. לא דאגנו להם מספיק, היינו עסוקים מדי.

אוריה נעמד, כסאו נופל באחת לאחוריו. הכול סוגר עליו. הוא רוצה לברוח. הוא יעלם. הוא לא יכול יותר.

איפה נמצא השומקום?

[מימי קדוש]

ועדיין יש כאן המון הוא. חייבת להוריד לפחות 7 מתוכם….

זה משהו שאלמד בסוף (?)

[מירי]

וואוווו

איזה שדרוג!!!!!

והכי – אהבתי את ההערות שלא קבלת🤣

איזה כיף שכתבתי לך על הלימונדה, עכשיו אני מכירה את אוריה טוב יותר 🙂

ולגבי הסימני קריאה – מסכימה

מאוד התלבטתי על זה

נראה לי שזה שהורדת שורה – עושה את העבודה מצוין

ובקשת כל כך יפה עוד הערות – אז ממש ממש חפשתי

ובסוף מצאתי (אויש איתי, הא?….), בקטנה:

* הוא חיכה לבואו של אביו של אניל

אולי בכל אופן אפשר למצוא פה ניסוח אחר? של, של, טיפה מסורבל

זהו להיום 🤗

[מימי קדוש]

❤

תודה!

[רעות אנסבכר]

וואווווווו מימי

פרק מיוחד

לא היתה לי פניות לקרוא את הביקורת של מירי

אבל הפרק אחרי השינויים מוצלח הרבה הרבה יותר!

תקנת בו המון דברים שהפריעו לי.

תיאור השיחה של אדם עם הנערים – תענוג!!!

[מימי קדוש]

תיקנת בו המון דברים שהפריעו לי-

המון דברים או את כל הדברים?

כי אם יש עוד משהו שמפריע- אני נורא רוצה לשמוע!

[רחלי]

פרק חמש עשרה!!!
מימי, יש לך מושג מה את עושה לנו עם הסיפור הזה?! קנאת סופרים פשוטו כמשמעו!🙃

התאור של הבית והחצר בתחילת הפרק- מדהים! אני יכולה ממש לדמיין את המקום! הוא גם מכניס ישר לאוירה.

כן הייתי משנה את הסדר של הפסקה- התחלת את הפסקה ב”הוא עמד”. הייתי מתחילה עם תיאור הבית לבד, בלי להזכיר בן אדם, ואחרי כמה משפטי תיאור על הבית “שותלת” שם את ברוד ונכנסת לעלילה. משהו כזה:

הבית הנאה ניצב גאה, כמו מכיר ביופיו ופארו. הלבנים הוורדות המסותתות, וכו’- כל התאור, ואז לספר ש”ברוד נשען על השער, נער פשוט בבגדים פשוטים, ממתין. הו, לו היתה רואה זאת נואר! נראה כי זהו בית חלומותיה.”

בפסקה הבאה, כמו שמירי כתבה לפני- בואו של אביו של אניל נשמע מסורבל, אולי: הוא חיכה לבוא אביו של אניל.

במשפט שפותח את הפסקה הבאה- לבקש תרומה, זה מביש כל כך!
מה דעתך על: מביש כל כך לבקש תרומה! או אולי רק להוריד את ה”זה”. נראה לי שהמשפט מסתדר מצוין גם בלעדיו.

אני קופצת לחלק השלישי של הפרק- אוריה ורעיה:

בקשר לגד- השם בול! תלמדי אותי איך את בוחרת שמות כל כך קולעים, זו אומנות מיוחדת בפני עצמה!

בערך באמצע הקטע יש משפט:
היא סובבה אליו עיניים אדומות. “בכית? רעיה, את בכית?” הפלא נשקף מפניו.- נראה לי “הפליאה נשקפה מפניו”, לא?

עד כאן בינתיים…

[מימי קדוש]

רחלי תודה!

כיף שמשקיעים וכותבים לך ביקורת.

מחכה לבוא אביו של אניל- אהבתי!

לבקש תרומה- גם לי הקטע הזה לא ממש מסודר כל צרכו, אבל הוא חייב להיות בשפה נמוכה, אלו מחשבותיו של ברוד, שלא ממש מתמצא במכמני השפה…

הפליאה נשקפה- את צודקת, בעיקרון, זה שגוי לכתוב כפי שכתבתי, כנראה שיששגיאות שאני אוהבת…

אחשוב על תיקון הולם.

[רחלי]

מימי, כיף לי לכתוב לך ביקורת! (אולי כי את יודעת איך לקבל אותה?🙂)

בקשר ל”לבקש תרומה”- אולי תכתבי את זה בגוף ראשון. זה יעזור לנו להבין שאלו המחשבות של ברוד, וכמובן שאת צודקת שהן צריכות לשקף את המשלב שלו.

[נחמי ברנשטיין אסטרטגיה ופרסום]

עכשיו זה מקסים!

אגב מירי את מסקרנת- הביקורת שלך כל כך מדוייקת שאני מנסה להבין אם את עוסקת בזה…

כמה דיוקים קטנטנים-

לדעתי אין צורך בהדגשה- נער פשוט בבגדים פשוטים

טו מאצ אחרי התיאור על הארמון המלחיץ.

נער בבגדים פשוטים, מעביר את אותו מסר בדיוק.

ידו מגרדת את עורפו לאורך כל הדרך – איך אהבתי!

“מעולם לא ביקשתי צדקה.” ידו שבה לגרד את עורפו –

האזכור הנוסף מעולה, יצרת מין מעגליות שתגרה את הקורא לקרוא שוב ולהיכנס יותר לעלילה

הייתי משנה את הניסוח בפעם השניה, שהניסוח לא יגרד לקוראים יותר מידי – – –

אולי: “מעולם לא ביקשתי צדקה” גרד מטפס ויד נשלח לעורף, שוב.

“אני עילאי, אני בן בכור, אוהב לעצב, עובד בגננות.” הוא נשם לרגע, “ולא אוהב את העבודה שלי.” הוסיף במאמץ קל.

השיתוף המאומץ של עליאי מכניס אותנו לשוונג מאוד כן(:) יש עוצמה גדולה בקטע הזה.

הקורא ממש חווה את המבוכה בשיתוף של עילאי, לכן נראה לי ש”הוסיף במאמץ קל” מיותר.

רק הוסיף. נקודה בום בלב 🙁

עד כה הסיפור היה חווית קריאה מדהימה. מעתה זה הפך לחוויה ספרותית מענגת

לקרוא פרק. לבחון הערות. לקרוא פרק מחודש. ואוו עונג!!

[מימי קדוש]

תודה נחמי!

כל ביקורת מביאה לי עונג, ביקורת מושקעת- מענגת ממש.

נער בבגדים פשוטים- אהבתי!

את תחושת הגרד המעקצצת הנגרמת לקורא אני דווקא אוהבת, יצרתי אותה בכוונה (מעצבנת את הקורא קצת, יש לי קטע כזה של להתגרות מעט בקורא…) כשאני מתגרדת בגלל שהדמות בסיפור מתגרדת- אני שותפה ממש לתחושות ולהרגשות…

בקשר לעילאי- הוסיף במאמץ קל- האם לדעתך כל קורא אינטלגנטי מספיק כדי להבין שזה עלה לו בקושי?

[מירי]

מימי,

בקשר לתחושה של הגרד –

האמת שגם לי זה קצת הפריע, אבל מסיבה שונה

התיאור פשוט קצת חוזר על עצמו, אותה תבנית בסדר שונה, והחזרתיות עושה לי גרד….

חושבת שההצעה של נחמי דווקא יכולה לעבוד שם

בקשר ל”במאמץ קל” – בעיני זה כן נצרך

כשאני מנסה לקרוא את הקטע הזה, כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו – בהחלט מוסיף לי שהדגשת את המאמץ (אולי אפילו הייתי מוותרת על המילה “קל”, לא נדרשת לי כאן)

[מימי קדוש]

הגרד נשאר, הניסוח השתנה:

“מעולם לא ביקשתי צדקה.” ידו טיפסה כמו מאליה אל עורפו. מרשות לי?

בקשר למאמץ קל- אחשוב על ניסוח.

כיף שאתן יורדות לפרטים!

[מירי]

אמאלה

עכשיו אני שמה לב שיש פה בפרק 3 פעמים את היד שמטפסת אל העורף!

אני התכוונתי לפעם השניה בקטע הראשון, עוד לפני שהוא נכנס אל הבית

ושם זה קצת צפוף לי ומגרד…

הפעם השלישית, שהיא במרחק משמעותי – בסדר לי ממש

אני אוהבת את השינוי בניסוח, אולי בווריאציה כזאת:

ידו נשלחה אל עורפו כמו מאליה

[רחלי]

ידו טיפסה כמו מאליה אל עורפו.

וואו, אני אוהבת את הניסוח החדש של המשפט הזה!

בקשר למאמץ של עילאי- אני כן חושבת שמוסיף לציין אותו. (לא יודעת אם קל או לא…)

[מירי]

תודה, נחמי ❤

אני לא עוסקת בזה,

ולא בתחום של כתיבה ספרותית בכלל

אבל מאודדדדדד אוהבת לקרוא

חומר שונה, איכותי, ו-מדויק 🙂

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

מימי סיפור מושלם!

קראתי אותו אתמול מהמייל ולא היה לי זמן להיכנס ולהגיב.

מאוד נהנית מהכתיבה שלך.

היא משתבחת מפרק לפרק.

תודה על שינוי היום!

[מימי קדוש]

תודה דבורה!

❤

[תהילה ישר]

קראתי בנשימה עצורה

את מדהימה!!!!!