כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
הסיפור של פרלה סגל (מרים)
-
הסיפור של פרלה סגל (מרים)
-
חברות יקרות,
אני עדיין מוצפת ומטולטלת מהאסון שקרה לי, ולכן נראה לי שהיום לא אכתוב פרק כמו שהבטחתי לגבי שני וחמישי,
מנגד, אשמח אם יש למישהי איזה סיפור אפילו קטן, פצפון, על בעלי היקר זצ”ל, אפשר לשלוח לי בהודעה פרטית.
תודה רבה, בשורות טובות.
-
מרים יקרה!
חשבתי עלייך הרבה בשבוע האחרון. אסון נורא ומטלטל.
בעלי (להבדיל) הכיר אותו מ’זכרון משה’. תמיד ישב ולמד בשקידה עצומה. היה איש ספר, כפשוטו. ניכרה עליו אישיותו.
אבידה גדולה ;(
-
מרים יקרה!!
כ”כ כואב ומטלטל חושבת עלייך הרבה ומתפללת
קראתי באתר “פורום לתורה” דברים מפעימים!
מרים , מאחורי כל איש גדול עומדת אישה גדולה
זכות היא לנו להיות כאן בחברתך
מעריכה מאד!!!
-
-
😥
-
מרים יקרה
הייתי כ”כ עצובה מהפטירה הפתאומית
והרגשתי שאני רוצה לקרוא קצת על בעלך הצדיק
אז חיפשתי בכל מיני אתרים
וממש נפעמתי!
זו אבידה של כל הדור 😥
שהקב”ה ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד”
הרבה כוח
-
קראתי עליו ביתד נאמן, (בטור על הנפטרים)
נראה שהוא היה בן אדם מיוחד.
תנחומיי.
-
פרק נוסף בסיפור, מכאן אמשיך לפרסם, בלי קריאות ביניים (יש שרשור מיוחד לתגובות, תודה).
הילדים מגיעים לסעודת שבת אצל באבע. ככה מודיעים לי ביום שישי. אני צריכה לקחת אותם מיד אחרי הדלקת נרות כי הם מחכים לי ברחוב הראשי, על המדרכה, ואני צריכה לדאוג להגיע לשם לפני שהסבלנות שלהם נעלמת להם לאנשהו, וקוצר רוח משתלט על הגזרה, דבר שעלול לגרום להם לרדת לכביש. המכוניות שנוסעות בערב שבת, בעיקר בריכוזים החרדיים, נוסעות במהירות, לא נותנות זכות קדימה להולכי רגל, וצריך ניסים כי הם ממש טסים, שח”ו לא תקרה תאונה. אבל אני מדליקה נרות אצל באבע, והיא אומרת לי אל תביאי אותם עכשיו, לא יהיה להם מה לעשות פה והם סתם ישתוללו. אמרתי לה שאני חייבת לגשת למקום שבו הם מחכים כי אני לא יכולה לתת להם לחכות זמן רב מידי ליד הכביש הראשי. בסוף היא משתכנעת ואני הולכת מהר – מהר להביא אותם, אמרתי לבאבע שאם זה מפריע לה אני יכולה להסתובב איתם למטה ולעלות רק אחרי מעריב, בעצם כן תביאי אותם, ואם ישעמם להם אז תרדי איתם. מוישי לא מגיע, זה מביא לבאבע את הסעיף, כולם חוטפים ממנה פסק, ואז אלחנן מתחיל לצעוק:
רבצין! רבצין! רביצן! (ועוד איזה 9 פעמים רבצין!) אני לא מסכים שתפני למירל, היא דואגת למוישי כמו לכל ילד אחר שלה, ואם היא לא שלחה אותו הנה היום סימן שיש לה סיבה מוצדקת. וככה הוא חוזר על דבריו מספר רב של פעמים. חוץ מזה השבת עברה בנעימים. באבע מבקשת ממנו – כהרגלה לפשוט את ה”חאלאט” וללבוש חלוק (כדי שלא יתלכלך). אנחנו יושבים בסעודת שבת ואוכלים ושרים זמירות, סעודה שלישית אני עם אלחנן לבד בבית, נחום אצל באבע. אחרי הבדלה אנחנו משוחחים בטוב ובנעימים עד השעות הקטנות של הלילה, אני הולכת לישון, אלחנן ניגש לחדר האמבטיה. כנראה ישנתי כמה דקות, כי אני מוצאת את עצמי מתעוררת לאחר שנחום מנער אותי כמו שמנערים שטיח מאבק, מאמע! קומי כבר! מה קרה לטאטע? שואל בהיסטריה. לא יודעת, אני אומרת ומושכת את השמיכה על פני.
משהו לא בסדר עם טאטע, מתעקש נחום, יש קולות מוזרים באמבטיה, אני מתקשר להצלה.
אל תגזים! אני מוחה, אין לי כוח לבלגנים באמצע הלילה אצלי בבית. אבל הוא לא שועה למחאותי ומתקשר מהפלאפון שלי. הוא מנסה להיכנס לחדר האמבטיה אבל כנראה אלחנן שוכב וחוסם את הדלת. החובשים מצליחים בסוף לשלוף אותו משם (מזל שלא נעל את הדלת!) כשהוא מחוסר הכרה ומחרחר, השעה שבה הם טיפלו בו נדמתה לי לנצח, התלבשתי בזריזות והצטרפתי לחובשים לנסיעה לבית חולים. שם מתבררת הטרגדיה: אירוע מוחי נרחב וחמור שפגע בגזע המוח שאחראי על פעילותו התקינה של הגוף למשל מערכת הנשימה. אין מה לעשות, אמרו הרופאים במיון, פשוט לחכות למוות או לנס, הם לא הכניסו אותו לשום מחלקה והשאירו אותו בחדר התאוששות שהשם יודע מה הקשר בינו לבין החדר הזה.
בהפעלת פרוטקציה הועבר למחלקה פנימית לחדר ניטור ששם ביצעו מעקב אחרי המצב שלו. הייתי אצלו חוץ ממוצאי שבת הידוע לשמצה, גם בערב שביעי של פסח וגם במוצאי החג לאחר שהודיעו לי שיש החמרה במצב למחרת בבוקר הוא נפטר.
מאז אני לא אני, הביאו את הילדים הקטנים להיפרד ממנו.
מאמע, נכון הביאו אותנו לכאן להגיד שלום לטאטע כי הוא הולך להיפטר? ככה הקטנה שלי רוחי אפרוחי – עוד לא בת שבע.
נשארתי לבד. אני עם כל המשפחה שלי – ובכל זאת לבד. מוישי היקר שיתף אותי: “יש לי חור בלב, ריקנות נוראה שאי אפשר למלא אותה, ואני לא יודע מה לעשות”.
אמרתי לו שגם לי יש, ואני גם כן לא יודעת מה עושים עם זה.
בשבעה ביקשתי שכולם ישבו בבית אחד, אני רוצה לשמוע את הקדישים והתפילות, אני רוצה שיבואו הרבה אנשים לנחם אותנו, אני רוצה להיות עם גיסתי ועם חמותי. לאחר שקמנו מהשבעה נסענו לבית העלמין להתפלל על הקבר של אלחנן, השמים בוכים איתנו, גשם שוטף ירד והרטיב אותנו מתחת למטריות ומבעד למעיל ולמגפיים. מיד כשסיימנו התפזרו העננים והשמש יצאה.
חזרתי הביתה ולשגרה (איך יכולה להיות שגרה בלי אלחנן?) השעות הכי קשות לי הן שבע בבוקר, שאז אלחנן היה רגיל לקום לתפילה, ובין 8 ל11 בערב שאז אני לבד וב11 אלחנן היה רגיל להגיע הביתה מבית המדרש. הוא היה אומר לי אני הולך לתפוס חברותא עד 11 וחצי. אמא שלי תחי’ רגילה להגיד – כשישנים לא מרגישים כלום, ככה היא אומרת, והיא בדרך כלל צודקת, כלומר שאם אני אישן אני לא ארגיש את הפחד שלי להיות לבד בבית בשעות הלילה אבל מה לעשות שאני לא נרדמת מרוב הפחד? אז נחום מגיע לישון בבית כל לילה אבל הוא מגיע באזור 12-1 בלילה וישראל מגיע פעמיים בשבוע.
בלוויה הבנים הספידו בדברים קורעי לב, מי יכול לשמוע ילד בן 10 אומר קדיש בלי לבכות?
בשבעה בלבלו לי חלק מהמנחמות את המוח, לא כולן יודעות מתי ללכת. רציתי להתפלל ערבית במניין שלא אחד הבנים אבל הפריעו לי ולא התאפשר לי להתפלל איתם אני דנה אותם לכף זכות 1) שהן לא יודעות איך להגיב על כזה אסון נורא. 2) שהן מתכוונות לטובה. מידי פעם הלכתי לחדר אחר להיות בפרטיות למשל עם העו”סיות שלי ועם בנות דודות שלי. הגיעו אלי גם חברות מהסמינר, ומהעבודה, גם הרכזת שלי הגיעה וגם רותי מנהלת ההוסטל. גם את רוחי הביאו אלי וגם כי צוות האומנה מסאמיט הגיעו לנחם אותנו.
היו המון אנשים ונשים, גם אחיות שלי וגיסות שלי ואחייניות, וגם אבא ואמא שלי.
שמעתי עליו סיפורים מרגשים שאולי בהמשך אספר אותם (זה לא קונטרס לעילוי נשמת… אלא ספר קריאה).
עולים לי שירים שהוא שר בפסח ממסורת אבותיו. אלוקינו ואלוקי אבותינו מלך רחמן רחם עלינו…[1] ועוד. היה לו קול יפה ומרגש – א הארציגער.
אני עדיין בשוק פשוט לא מאמינה שזה קורה לי, אני מחפשת אותו לפעמים, אני מחכה לשעה 11 וחצי בלילה השעה שבה היה חוזר הביתה (לאחר שהוא היה הולך לתפוס חברותא).
<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>
[1] מוסף לשלושה רגלים
-
לא, הוא לא יבוא.
מסתכלת על המיטה המוצעת, כלי המיטה מתוחים סביב, השמיכה מקופלת, הכרית במקום, והסדין מתוח – מתוח, יפה – יפה, ורק אני יושבת בחדר. מתאבלת. מתאבלת על מה שקרה, על מה שלא יקרה, על האיש הטוב הזה שלא יחזור.
לא, הוא לא עובר בספונג’ה, לא עובר אפילו על “שפיץ פיס” (קצות האצבעות בתרגום חופשי מאידיש). הוא גם לא פותח את הדלת והכיס לגבאי של קופת השכונה.
אני כותבת
וכואבת
כי דבר לא יעזור
וכי הוא לא יחזור
לא יציע לי עזרה כהרגלו, הפח היה התחום שלו גם הכנת הנרות לשבת.
הרבה פעמים קנה מצרכים במכולת, המוכרים זוכרים אותו, הם הגיעו ללוויה.
הוא לא יגיד לי “מה שלומך רבנית עולמית?”
ואני לא אגיב “מה שלום מרן רשכבה”ג[1]?”
לא יהיה מי שיגיד לי את המנטרה שלו:
תחיי, תחייכי ותיהני מהחיים.
לא, הוא לא.
אין לו תחליף. הוא היה תופעה חד פעמית.
די! אני לא יכולה, אני מתחילה לבכות, והעיניים שלי כבר נפוחות וכואבות. עדיף שאני אלך לישון.
כשישנים לא מרגישים כלום. ככה אמא תחי’ אומרת.
<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>
[1] ראשי תיבות “רבן של כל בני הגולה”.
-
איתך מרים היקרה,
בצערך ובאבלך.
מעריצה את הכח שלך לשבת לכתוב, לכאוב לשתף.
מן השמיים תנוחמי.
-
מרים,
אני קוראת וכואבת כל כך😔
תמשיכי לכתוב כל עוד את יכולה, זה נוגע בנו. זה מחזק אותנו.
והכתיבה שלך יפהפייה, בלי שום קשר.
-
מדמיע.
נשמע שהיה רגיש ומיוחד
-
פרק חדש:
ביום שני היה המחזה סוריאליסטי, שולחן ערוך בכיבוד קל – כי בתוך השלושים אסור לערוך סעודות וארוחות של קבוצת אנשים ביחד, ומנגד, ארון ספרים חדש שהוזמן כבר לפני כחודשיים, הרבה לפני האסון, ורק היום הגיע, הארון שבעליו לא זכה לראותו, שבכלל לא היה צריך אותו – מה רע בארון הישן? לא צריך לקנות חדש. אמר, אבל אני כל כך רציתי, אז הוא הסכים.
התאספו כאן בבית הגיסות – רוחמי ואסתי, והבנות והכלות שלהן. רבקי שלי לא השתתפה מפאת השעה המאוחרת – היא צריכה להגיע למחרת בזמן לבית הספר.
באבע סיפרה עליו:
הוא לא היה רוצה שידברו עליו – איש צנוע מאוד. למעשה, אפשר לדבר עליו עד מחר אז ננסה לתמצת את הדברים כדי שנוכל לסיים בזמן.
הוא לא סבל שידברו עליו. איש ישר וטוב, רצה לתת את כל הבית שלו לאחרים, אפילו את האוכל שלו נתן לעניים. כולם ידעו שכסף לא נותנים לאלחנן ביד, אלא אם כן רוצים לתרום את זה לעניים, הוא היה מוצא איזה שלעפער ונותן לו את כל הכסף שלו. בעל מידות טובות. אהב מאוד לעזור לאחרים צנוע מאוד, אף פעם לא סיפר על עצמו, הטוב שלו היה בלי גבולות, היה תמים גדול, תמים תהיה עם השם אלוקיך. כל תפילה שלו היתה מלווה בבכי כמו ביום כיפור – אם הוא היה לבד. לא היה אכפת לו לשבת במקום צדדי.
אהב את כל האנשים, לא אמר מה הוא יכול ומה לא. אהב להיות עבד השם. הוא לא חיפש שיכירו בו, היו לו קשיים בחיים והוא תמיד אמר יהיה טוב, אבא ילמד איתי בשמים והצדיקים יהיו מסביבי.
הוא תמיד חיפש רוחניות היה לו לב זהב, כל מה שהיה לו נתן לאחרים.
היה לו ראש טוב אבל הצרות (ההתמודדות) לא נתנו לו ריכוז, הוא קצת ירד אבל בטבע הוא היה גאלדענע קינד (ילד זהב) היה לו יראת שמים: לא קראתי ק”ש טוב, אני יכול להגיד שוב?
חבל לאמא שלו, וחבל לעם שאיבד חייל כזה טוב ששירת את השם בכל כוחו. התפלל בכוונה בבכי. הוא אף פעם לא הראה מה הוא יכול – עניו וירא השם.
הוא כל הזמן רצה ללמוד, והיה לומד לעיתים בשכיבה, כדי שלא ירדם שם את הראש על הברזל בלי כרית למרות שזה היה מאוד לא נוח. הוא היה כל הזמן מברר אצל המלמדים והרבנים של הילדים שלו איך הם לומדים וכשמישהו צחק עליו על זה, הוא אמר העיקר שצוחקים ולא בוכים.
הוא היה טוב לכל אחד, כולם אהבו אותו, סבל בשקט עד שהגיע הסוף. בדרך כלל נהיים חולים לפני הפטירה כהכנה לחיי העולם הבא, הוא חי את החיים בעולם הזה וכל הזמן התכונן לחיי העולם הבא, אז הוא לא היה צריך להתכונן, ולכן לא היה חולה.
הוא פרגן לכל אחד, בשנים שלא היו לו ילדים הוא היה הולך לכל ברית לכל פדיון הבן, לכל שולם זוכר לכל בר מצוה ולכל חתונה שהזמינו אותו, והיה שמח בשמחת בעלי השמחה גם על דבר שלא היה לו. הוא לא קינא באף אחד.
איפה פוגשים היום אנשים כאלה?
הוא לא סבל שאומרים עליו שבח, איש עניו איש אמת, הוא חסר לנו כי הוא דוגמה איך נתנהג ולכלל ישראל. להתפלל שכבר יבוא משיח ותחיית המתים, מקווים שיהיה מהר כי אין כוח לחכות לגאולה.
רק לדבר זה לא יעזור, צריך לקחת מה ללמוד ממנו.
והחי יתן אל ליבו.
אחר כך גם אני סיפרתי כמה סיפורים, הוא שמח מאוד שחזרתי הביתה מההוסטל, וכששמע ממני שזהו, אני כאן, שמחתו הרקיעה שחקים.
החצי שנה הזאת היתה בשבילנו מתנה מהשם, שזכיתי לחיות איתו עד חצי שנה ביחד.
כנראה שלא סיימתי בזה את נאומי, אבל אני מצטערת, אני לא זוכרת מה סיפרתי, אחר כך דיברו כמה אחייניות ומדבר לדבר מתבררת אישיותו הנעלה.
אחד האחיינים סיפר לבני, שאלחנן שאל אותו בחול המועד פסח, שצריך לזכור להגיד ספירת העומר כל יום בלי לשכוח, (יש אומרים שנשים לא יברכו על ספירת העומר כי הן יותר נוטות לשכוח כי זה ברכה לבטלה אם לא מגיעים עד שבעה שבועות בלי לספור את הכל עם ברכה) אז השאלה היא האם מישהו שהתחיל לספור בברכה ספירת העומר ובאמצע ספירת העומר הוא נפטר, האם הברכה היתה לבטלה?
אחיינית אחת כתבה עליו שיר מרגש, סוחט דמעות.
עוד לא ביקשתי ממנה רשות לכתוב אותו בפרק הזה אז אם היא תרשה לי אכתוב אותו בפרק הבא בלי נדר.
-
יש על זה כל הזכויות שמורות אז אני לא אביא את השיר כדי לא לפגוע בזכויות יוצרים
-
אנשים קצת תוהים לגבי, למשל, נחמי מבקשת שאחתוך את המילון, היו שם שני מילונים, לקלף ולחתוך את הלימון הזה או את הרימון הזה? אני שואלת.
אז היא תוהה באוזני לימון?! רימון?! את שומעת?! מילון! לא רימון ולא לימון, מ-י-ל-ו-ן!
אני אומרת לאמא, אנשים אומרים לי שאני מדברת שטויות, ואני לא מודעת לזה, אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי (הלימון-רימון-מילון קרה היום והבושה היתה גדולה לכן זכרתי את זה) אני גם שוכחת המון. אני לא זוכרת מה אמרתי ולכן לא יודעת מה להמשיך להגיד, נקטעת לי המחשבה תוך כדי דיבור.
אני מרגישה שהראש שלי עשוי מג’לי, ובמקום מוח יש לי צמר גפן. אני מרגישה שמשהו משובש אצלי אבל אני לא יודעת מה.
מלכי, העו”ס של קופת חולים (שהחליפה את שבתאי) הגיעה אתמול, גם כי שכחתי להודיע לה שלא תבוא, מאחר שהפגישה המשותפת שלה איתי ועם אביהו (עו”ס משפחות בלשכת הרווחה) לא תתקיים כיון שאביהו לא מרגיש טוב ולא הגיע לעבודה. אז שכחתי להודיע למלכי ולכן היא הגיעה. נתתי לה להיכנס ודיברנו.
מלכי נותנת לי משוב: אני שמה לב שאת מבולבלת בזמן האחרון אמרה. את מדברת דברים בלי הקשר את נשמעת לי לא מרוכזת, מה את אומרת על זה?
אמרתי לה שהראש הכבד שלי הוא ראש ג’לי, מלא בצמר גפן במקום מוח ומסוחרר לגמרי. אני מרגישה שאני לא צלולה, אולי אני סנילית? אני גם שוכחת הרבה. גם באמצע משפט וגם באופן כללי. התווכחתי קשות עם מלכי בטענה שיהודית המדריכה מקופת חולים, לא הגיעה אלי השבוע. היא כן, אומרת מלכי, הלכתן יחד לקנות תרופות והיתה בעיה עם אחת התרופות. וסידרנו אותה.
איך יכול להיות שאני לא זוכרת את זה? סימן שהיא לא היתה- אני נחרצת, אבל בסוף נזכרתי בכך. כל כך לא נעים… מביך ממש… אני חושבת לעצמי.
מלכי מעבירה הכל לד”ר חיימסון, אני לא מרוכזת, אני מבולבלת, אני לא צלולה, מה יש לי??? ד”ר חיימסון מברר אצלי אם אני מעוניינת להתאשפז. אני לא צריכה אני אומרת לו, כן, גם הוא חושב שאני לא צריכה. אז למה הוא הציע בכלל?
יכול להיות שהפטירה של אלחנן החמירה את המצב שהיה לפני כן קיים אבל על אש נמוכה. זה לא פלא, אסון כל כך כבד ופתאומי נפל עלי מהשמים, זה סביר מאוד, רק שהמצב הזה גורם לי לביזיונות, כי אני לא תמיד יודעת מה שאני מדברת, ואני מפחדת מאשפוז. פעם אשפזו אותי על רק של בלבול, כשרציתי לנסוע לבית הקברות של צפת, ד”ר גרין מחדר מיון של רמת ירושלים אמר לי כל דבר 4-5 פעמים עד שקלטתי מה הוא אומר, הוא אמר שאני אלך לאיבוד אם הוא ישחרר אותי, ואז יצטרכו להזמין משטרה כדי לחפש אותי. אז הוא אשפז אותי.
כרגע אני פוחדת להתאשפז, אני צריכה לעלות לקבר של אלחנן, להיות באזכרה שלו, לנשים אצלי בבית. ולא להיות מאושפזת!!! (כמו שהייתי בשבעה של זיידע)
הערה חשובה מאוד: כל מי שתמצא שגיאה גסה בנכתב (לא טעות כתיב וכאלה אלא דבר שמראה שאני לא כותבת לעניין, לא קוהרנטי ולא רלוונטי) נא לשלוח לי באישי או במייל שלי. תודה רבה.
-
ה”שלושים” היה ביום רביעי, ביום שלישי בערב כבר הסתיימה האבלות שלי, של חמותי ושל גיסי וגיסתי, רק של הילדים לא הסתיימה, הילדים אבלים במשך שנה.
בבוקר עבדתי אצל נחמי, ואז חזרתי הביתה קצת לנוח ונסענו להר המנוחות, נסענו במונית, והתפללנו שם את התהלים והתפילות שאומרים בבית הקברות כשבאים לקבר של יקירנו בסיום השבעה, בסיום השלושים והשנה. בכיתי. אמנם לא את כל הנשמה שלי, אלא רק חצי אולי, אבל אצלי גם לבכות חצי נשמה זה הרבה. באבע הלכה לעוד כמה קברים של קרובי משפחה והתפללה גם שם. רבקי שלי פרשה עליה חסות ועזרה לה ללכת עם המקל בין הקברים. יצאנו מבית הקברות בשעה רבע לשלוש, זה היה מאוחר מאוד בשבילי, כי הייתי צריכה להיות אצל אוסנת בשעה 3 ורבע, ואני אי שם בהר המנוחות, שבקצה ירושלים, עד לרחוב הנביאים, שם גרה אוסנת.
התקשרתי אליה והיא לא ענתה, אז התקשרתי למנהלת המסגרת שבה נמצאת אוסנת והודעתי לה, מה שתרם לאוסנת עוד סיבה להתרגז עלי ביותר, דבר ראשון, איך את עושה דברים כאלה ברגע האחרון, אין לי כוח לחכות לך עד שתבואי, אני יוצאת כבר לבד, וזהו. ודבר שני מה את מתקשרת למנהלת, עכשיו והיא מתערבת לנו בקשר שלנו.
את צודקת אוסנת, טעיתי, אני מבקשת סליחה, יותר לא אדבר עם המנהלת שלך, ואני מקווה שלא יקרו לי שוב איחורים כאלה.
הייתי צריכה גם ללכת להשתתף בשמחה של מירי יעקובוביץ חברה שלי, שעשתה פדיון הבן לנכד שלה, הבן של הבת השלישית אילה. מירי ראתה שאני לא מגיעה, למען האמת רציתי ללכת לעבודה ולא לבוא לפדיון, הסוויטש הזה ללכת מהבית קברות ישר לבית של שמחה, לא נראו לי הגיוניים מבחינת המצב רוח שלי ואני לא אחת שמסוגלת עד כדי כך לפרגן לאנשים על השמחות שלהם, כמו בעלי היקר שמפרגן לכולם, כמוהו אני לא יכולה להיות אולי איזה חיקוי זול מתוצרת זולה. אז הרגשתי שאני לא מסוגלת ללכת מבית קברות ישר לשמחת פדיון הבן. העדפתי ללכת לעבודה, מה שמתברר שבסוף אני לא יכולה ללכת לאף אחד מהם. אז הלכתי הביתה לנוח.
מה שקורה לגבי השכחה שלי והבלבול, שמתי לב שרבקי שלי תוהה בינה לבין עצמה מה קרה לאמא, אבל מתוך דרך ארץ וכיבוד הורים ועדינות הנפש שלה, היא לא שואלת שום דבר אלא רק מקשיבה ומשאירה לעצמה את המחשבות שלה. אני מנסה לדבר ברור יותר, ומידי פעם כשרבקי לא מבינה משהו אני אומרת לה שזה לא משנה כל כך. זה מתסכל לדבר אל הילדה שלי ולראות שאני לא מובנת לה. כנראה גם עכשיו אני לא מפוקסת, והפרק יוצא קצת מבולבל בבחינת “אין מוקדם ומאוחר בתורה”, וכנראה הבלבול שלי, במיוחד לנוכח הבת שלי מעסיק אותי ומטריד אותי מאוד. אני בעצם מנסה לשתוק כמה שיותר, אבל אם רבקי שואלת משהו אני לא יכולה להתחמק, אני חייבת לענות לה. אז מחר ב11 הרופא ידבר איתי בזום ונראה מה קורה.
אני קמה עם ראש כבד, מסוחרר, ראש ג’לי עם צמר גפן במקום מוח. מגיעה שעת השיחה עם ד”ר חיימסון, אנחנו פותחים את הזום וככה מתחילה הפגישה. אני רוצה לשאול על כמה דברים. דבר ראשון על השכחה שלי שאני שוכחת מה אני רוצה להגיד תוך כדי משפט, אם יש לי “חור” שאני לא יודעת מה להגיד, ודבר שני אני משלימה את ה”חור” במילים לא רלוונטיות או מילות סרק העיקר להשלים את המשפט.
אנשים תוהים לגבי, מה רצית להגיד? שאלה הבת שלי.
לא משנה לא משנה לא משנה, אני עונה לה בחצי פה. נו, מאמע מה רצית להגיד לי?
לא זוכרת, לא משנה, אני עונה לה.
רבקי ילדה עדינה עם קילוגרמים של טקט. היא לא ממשיכה לשאול, אבל אני רואה את סימן השאלה על הפנים שלה. שואלת בלי מילים, מכבדת אותי. אולי מבינה שעכשיו זה מצב רגיש אצלי ואצל באבע (סבתא מצד בעלי) והיא לא חופרת.
ד”ר חייסון יוצר איתי קשר דרך הזום, ומסביר לי שכל השכחה והבלבול נובעים מפטירתו של אלחנן ואנחנו צריכים לתת לזה זמן, לא לדחוק את הקץ. לחכות בסבלנות ולהיות במעקב, הוא מתרשם מהשיחה שאני כן מרוכזת כרגע, השינה שלי תקינה בדרך כלל, גם עם שינוי הזמנים של ההרדמות והיקיצה. וגם האכילה שלי מסודרת ונכונה. ואני זוכרת להקפיד על לקיחת התרופות כל יום בזמן.
הפגישה הבאה שלנו היא לעוד שבועיים.
-
באה אלי מישהי, שהחליטה על דעת עצמה שהיא חברה שלי, ואיתה גם הבת הבכורה שלה. זה היה בשבת שאחרי השבעה, עוד לפני השלושים. עוד לפני שקלטתי שאף אחד לא יישן על המיטה של בעלי והוא לא ישכב על הספה ויקום מיד כשבאות אלי אורחות.
הכנסתי אותה כיון שאצלנו לא מגרשים אנשים, אלא מכניסים אותם בסבר פנים יפות. זה אחד המאפיינים של בעלי זצ”ל, אבל כיוון שאני רק חיקוי זול שלו, הראיתי על פני הבעה תמהה ומשתוממת. מי זאת בכלל? אה, זאת שכנה חדשה בבניין של חמותי. אף פעם לא היה לי עסק איתה. ואז החקירה התחילה: (היא עברה על האיסור “לא תונו איש את עמיתו” וגם כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן הוא איסור מן התורה לצער אלמנה ויתום[1]. וגם “וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מאלוקיך”[2])
איך סידרת לבעלך קצבת נכות?
כמה זה עלה לך?
אז אני אומרת לה בתמיהה (איך היא לא מבינה מעצמה): לא מדברים על זה בשבת.
אז היא שואלת שוב.
ואני עונה שוב – לא מדברים על זה בשבת, לא שמעת?
ואז היא עברה לנושא אחר:
איך בעלך מת? ממה זה קרה לו?
לא יכולתם לעשות השתדלות גדולה יותר כדי להציל אותו?
תשובתי: לא מדברים על זה בשבת ובכלל.
תספרי לי איך רזית? היא עוברת נושא, אבל גם כאן היא לא מתחשבת במעמד ובסיטואציה.
רזיתי, אמרתי לה.
אני שואלת בשביל חברה שלי, לא תספרי לי?
הסבלנות שלי נגמרה, אז לא אמרתי כלום.
התשובות שלי וגם חוסר התשובות שלי, לא השתיקו את ה”פיסק” (הפה הגדול) שלה, אלא הבעירו אותה יותר והיא נעשתה יותר אגרסיבית. הבת שלה בחורה נאה כבת 18 ניסתה גם היא להעביר נושא בעדינות (זאת בכל זאת אמא שלה) אבל נתקלה בתגובה לא מותאמת לסיטואציה – בנות לא אומרות לאמא שלהן מה לעשות.
ואז היא ממשיכה בחקירה שלה:
את חושבת להתחתן? איזה סוג בחור את מחפשת? אני יכולה לברר לך אצל שדכנים, רק קחי בחשבון שזה לא יהיה מישהו איאיאי, כי גם את מביאה איתך נדוניה.
אני מסתכלת עליה ואני בשוק!
איזו התנהגות?! היא האחרונה שאני רוצה לשמוע ממנה על כל דבר ועל שום דבר.
אחרי כן כשפגשתי את הבחורה הודיתי לה מאוד על הניסיונות שלה להציל אותי מאי נעימות וביקשתי ממנה שבעתיד לא תבוא אלי ובטח לא עם אמא שלה. היא התנצלה בפני שהיא לא ידעה לאיזו מטרה החליטה אמא שלה לבוא אלי היא גם היתה בשוק איך אמא מדברת עם אישה זרה, את יכולה לתאר לעצמך מה אנחנו עוברים איתה בבית ובחוץ ובכלל בחיי היומיום.
סלחתי לה וגם לאמא שלה אך רק בתנאי שלא תבואנה יותר.
<hr align=”left” size=”1″ width=”33%”>
[1] שמות כ”ב כ”א
[2] ויקרא כ”ה י”ז
-
השלושים עבר כבר, מסיבות שונות דחינו את הערב שהוקדש לזכרו של אלחנן בשבוע, הערב היה מוצלח מאוד, קודם כל דיברה הרבנית דוידוביץ, את האמת לומר לכם אני לא זוכרת מה היא דיברה אלא רק את העובדה שחמותי היקרה תחי’ “עזרה” לה להספיד את אלחנן, אחר כך היה משחק פתקים. הכחולים היו פתקי שאלות והצהובים – תשובות. כל אחת בתורה הרימה פתק של שאלה ואז חיפשה את התשובה אם יצא לה זוג היא לוקחת אותו ויש לה תור נוסף, אם אין קשר בין השאלה לתשובה הניחו אותם על הרצפה אזור 1 לשאלות, אזור 2 לתשובות, צריך היה לשים לב איפה ממקמים כל פתק כדי שאחר כך אם תצוץ שאלה שיכולה להתאים לאחת התשובות, לוקחים את זה ומקבלים תור נוסף. ואיך זה קשור לאלחנן? כל השאלות והתשובות היו על פרטים שקשורים לחייו של אלחנן ובמידה מסוימת – אלי.
אני לא הייתי אמורה להשתתף בזה כיון שידעתי כמעט את כל התשובות, אבל בסוף השתתפתי בסיבוב 1.
אחר כך היה עוד משחק אבל אני נכנסתי לחדר שינה שהפך לחדר תינוקות והנקה באופן זמני.
ביקשו ממני לקרוא את הספר, הסכמתי כי ידעתי שאף אחת לא תספיק לקרוא את כולו. אולי זה כבר יגרה אותן לקנות אותו.
אז כן, היו קולות שמחה וצחוק, התלהבות של נשים ובנות צעירות, ואני נקרעת בין שמחה ופרגון לבנות משפחתי הצוהלות והשמחות, אבל מצד שני הייתי קצת כבדה כי בכל זאת, איבדתי את אלחנן.
היתה ארוחת ערב מושקעת וטעימה מאוד, היתה אווירה טובה ומאוד שמחתי שכולן הגיעו לכבודי ולכבוד אלחנן.
כשמגיע הערב, אני מתמלאת ברוח של עשייה. שוטפת, מנקה, מסדרת, העיקר לא להרגיש לבד, לא לישון. אני מחכה למישהו מהבנים שייכנס וכשהוא הולך לישון – גם אני הולכת.
ואז, הראש שלי מתמלא מחשבות. רגשות. דעות. רצונות. אני משוחחת אתו בתוך ליבי. אלחנן, איפה אתה? תחזור כבר! נו כמה זמן אתה צריך להיות שם בהר המנוחות? אני רוצה אותך כאן בחזרה, לידי, איתי. אני לא רוצה שידברו עליך בלשון עבר. בלשון נסתר. מבחינתי אתה נוכח, מאוד נוכח. ואני מדברת אליך בלשון הווה. כי אני מרגישה אותך פה לידי. אני מחליפה לך מצעים פעם בשבוע, כמו שאני מחליפה לעצמי. אני שמה בדיוק את הסט שהיה יפה בעיניך ולא שדיברת על כאלה עניינים ארציים, אבל ראיתי שאתה מרוצה. וכל פעם אני מגוונת, מחליפה לא דווקא את הסט ששמתי מיד במכונה, אלא שמה כל פעם משהו אחר. תדע רק, שלקחתי את המפתחות שלך שהיו על השולחן הקטן ושמתי אותם בקופסה של המפתחות, כדי שלא ילכו לאיבוד, אז כשתגיע אני אפתח לך את הדלת ואתן לך את המפתחות.
את המשקפיים שלך זרקתי, ממילא כשהמשיח יבוא כולם יבריאו, ולא יהיו בעיות ראיה, אבל גם על הצד שכן תצטרך אותם, אז נלך לחנות ונקנה לך משקפיים חדשים, ממילא הישנים כבר היו שרוטים וחלודים. גם את הנעליים והקפילוטש (מגבעת) והשטריימל שלך זרקתי, כי ככה כתוב, שאסור להשתמש בכובע ובנעליים של הנפטר. אל תדאג, נלך ל”א פאר שיך” (שם החנות) יש לנו שם מועדון, אתה תקבל נעליים חדשות ויפות במחיר משתלם. גם קפילוטש ושטריימל חדשים אתה תקבל. מצאתי גם בבית קאפטן חדש, שמשום מה החבאת אותו (זה מתאים רק לך) ולא לבשת אותו, אפילו שקנינו אותו לפסח. אז אני שומרת לך אותו, ביום שתצא מהקבר תוכל ללבוש אותו מיד.
אז נכון, אתה עדיין שם, וכל זמן שאתה שם, אני משתמשת בפרוטקציה שלך בשמים, תתפלל עלינו! תסדר למוישי ישיבה טובה, ותעזור גם לשמוליק להסתדר בישיבה גדולה. ולכל השאר תדאג שיסתדרו בחיים ושיהיה לנו רק טוב. תשלח כבר שידוכים לגדולים, אין לי כוח לחכות. עד שחיכיתי לילדים, ואחר כך חליתי בכל מיני מחלות משונות יותר או פחות, ועברנו כל כך הרבה, תדאג שלפחות הילדים שלנו יסתדרו בחיים בקלות ובלי מאמץ. גם ככה הם עוברים עכשיו תקופה לא קלה. מאוד לא קלה. אז תעזור לכולנו לעבור הכל בקלי קלות. נמאס לנו לסבול ולהתאמץ כל כך על כל דבר שאצל אנשים אחרים הולך בקלות. תהיה מליץ יושר בשבילנו. ותדע לך שכולנו מחכים לך, אל תדאג, כאשר תקום מהקבר יהיה לך לאן לחזור, הבית, אני והילדים מחכים לך בכיליון עיניים. וכשכולם יחזרו מהקברים, והמשיח יבוא, אז יתקיים בנו והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כל הילדים שלנו יחזרו הביתה. אנחנו מחכים רק לך, בעצם, גם לזיידע, אתם תבואו ביחד, לא?
תדע לך שמאוד קשה לנו בלעדיך. אתה חסר לנו כל כך. ובבית של באבע, הכיסא שלך ריק. אף אחד מהילדים לא יושב עליו. הוא מחכה רק לך. וגם הכיסא של זיידע מחכה רק לו.
היום ישבתי הרבה עם מרגלית, המדריכה מקופת חולים, היא אלופה במחשבים / סידורים / בנקים וכדומה, אז היא עזרה לי המון. החשבון בנק המשותף לי ולאלחנן נסגר באופן אוטומטי ברגע שעודכנה עובדת פטירתו של אלחנן. עוד בימי השבעה חיים שולם חשב על זה והוא הצליח לעזור לי לחלץ את רוב הכסף מהחשבון. דא עקה שהוראות הקבע וכל העסקאות שהיו על כרטיסי האשראי חזרו, בגלל “חוסר באמצעי תשלום”. היינו חייבים לסדר את זה במיידי. נשארו לי רק עוד כמה חברות שצריכות לקבל עדכון על השינויים בפרטי החשבון בנק שלי, (השם הקדים רפואה למכה, הוא נתן בראשי את הרעיון לפתוח חשבון בנק על שמי בלבד – וזאת רק כי לאלחנן לא היתה סבלנות למלא איתי את כל הטפסים הנדרשים, וכעת החשבון הזה מהווה גלגל הצלה בשבילי.) צריך היה גם להעביר את החשבונות של המים והחשמל שיהיו על שמי. את רוב הדברים האלה סידרנו ביחד.
העובדה שמרגלית חרגה מהזמן ומהיכולת כדי לעזור לי גרמה לי להתרגש מאוד, ולהבין שהיא לא רק סתם עובדת, אלא אחת עם מוח ולב. המון המון לב, ורגש ורצון להיטיב. תהיה ברוכה מרגלית.
-
הקטע שחשבתי עליו הכי הרבה זמן…
הנה הוא לפניכן!
קבלו אותו!!!
-
טאטע אתה חסר לנו. אנחנו אוכלים את הסעודות אצל אחיך ואחותך, או שהם מגיעים אלינו או שאנחנו באים אליהם האוכל שם טעים, מאמא (ככה אתה קורא לה) יוצאת מגדרה ומכינה את הדגים, כל השאר אתם מכינים אני מרגישה בטלנית שאני לא מכניסה תבן לעופריים[1], האוכל מצוי בשפע ולא נחוץ ממנו עוד, אני מרגישה שאני מקבלת נהמא דכיסופא – לחם של בושה. רוחמי ושמואל נותנים לי הרגשה טובה. לפעמים אני מקבלת את זה ולפעמים אני מתביישת בזה.
דבר שמצוי בשפע ולא נחוץ ממנו עוד (נפוץ בעיקר בצרוף “מכניס תבן לעפריים”)
נהמא דכיסופא (ארמית: “לחם של בושה
המונח נותן מענה לשאלה מפורסמת. מכיוון שהנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד ושם היא כבר נהנית מזיו השכינה, מה הטעם שתישלח לעולם הזה לתוך הגוף, שם תתחייב בשמירת מצוות, כל זאת רק כדי שתחזור לעולם הנשמות ממנו היא באה.
התשובה לכך היא במשל לעני שמקבל לחם מנדיב לב, שלמרות שהוא נהנה באכילתו, הוא מתבייש בכך שהוא אוכל לחם חסד. לעומת זאת, אדם שעמל לפרנסתו והרוויח את לחמו ביגיע כפיו, אינו חש באכילתו רגש בושה כלשהו. והנמשל הוא שמתן שכר על לא דבר הוא בבחינת “נהמא דכיסופא”, לחם חסד שכרוך בחוסר נעימות, ולפיכך נצטווה האדם לשמור תורה ומצוות, ובכך הנאתו מהשכר על עבודתו תהיה רבה יותר, וללא תחושת בושה.
היה לנו יום עיון ארצי, לכל עובדי החברה שהיה מושקע מטעם החברה שאני עובדת בה זה היה בתל אביב בגני התערוכה אחר כך לא ידעתי איפה להישאר אמרתי לאמא שאני לא הולכת לחתונה כי אם אחזור לירושלים אז לא אצא לבני ברק שוב.ויש לי מסיבה של אלמנות ויתומים בירושלים אמא לא אהבה את הרעיון והציעה לי ללכת לבת דודה שלה. לא היה לי נעים כי כבר התארחתי אצלה כמה פעמים, אז היא חשבה מעט והציעה לי את חברה של דודה שלי, שגם היא אלמנה עם כמה ילדים בבית אפילו שהיא מאוד נחמדה, מעיין, זה שמה של הידידה של דודה שלי, קיבלה אותי בשמחה ובהכנסת אורחים מופלאה. ישבנו שתינו ושוחחנו על בעלינו היקרים ועל האובדן שלהם. מעיין נתנה לי רשימה ארוכה של כתובות שבאות לסייע ליתומים ולאלמנות. (טרם התשרתי לחלק מהם), אחר כך ליוותה אותי לאזור האולמות, כיוון שלא ידעתי את הדרך לשם, ממש הכנסת אורחים בהידור.
דיברנו גם על תגובות של הסביבה שבה אנחנו חיות.
אלה השאלות השנואות עלי ביותר…
אתן יותר ממוזמנות לנחש אלו הן, ולכתוב לי.
<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>
[1] דבר שמצוי בשפע ולא נחוץ ממנו עוד (נפוץ בעיקר בצרוף “מכניס תבן לעפריים”)
-
הקטע יצא קצת מבולבל, אני שולחת אותו שוב:
טאטע אתה חסר לנו. אנחנו אוכלים את הסעודות אצל אחיך ואחותך, או שהם מגיעים אלינו או שאנחנו באים אליהם האוכל שם טעים, מאמא (ככה אתה קורא לה) יוצאת מגדרה ומכינה את הדגים, כל השאר הם מכינים אני מרגישה בטלנית שאני לא מכניסה תבן לעופריים[1], האוכל מצוי בשפע ולא נחוץ ממנו עוד, אני מרגישה שאני מקבלת נהמא דכיסופא – לחם של בושה[2]. רוחמי ושמואל נותנים לי הרגשה טובה. לפעמים אני מקבלת את זה ולפעמים אני מתביישת בזה.
היה לנו יום עיון ארצי, לכל עובדי החברה שבה אני עובדת, הוא היה מושקע מטעם החברה שאני עובדת בה זה היה בתל אביב בגני התערוכה אחר כך לא ידעתי איפה להישאר אמרתי לאמא שאני לא הולכת לחתונה כי אם אחזור לירושלים אז לא אצא לבני ברק. ויש לי מסיבה של אלמנות ויתומים בירושלים אמא לא אהבה את הרעיון והציעה לי ללכת לבת דודה שלה. לא היה לי נעים כי כבר התארחתי אצלה כמה פעמים, אז היא חשבה מעט והציעה לי את חברה של דודה שלי, שגם היא אלמנה עם כמה ילדים בבית והיא מאוד נחמדה, מעיין, זה שמה של הידידה של דודה שלי, קיבלה אותי בשמחה ובהכנסת אורחים מופלאה. ישבנו שתינו ושוחחנו על בעלינו היקרים ועל האובדן שלהם. מעיין נתנה לי רשימה ארוכה של כתובות שבאות לסייע ליתומים ולאלמנות. (טרם התשרתי לחלק מהם), אחר כך ליוותה אותי לאזור האולמות, כיוון שלא ידעתי את הדרך לשם, ממש הכנסת אורחים בהידור.
דיברנו גם על תגובות של הסביבה שבה אנחנו חיות.
אלה השאלות השנואות עלי ביותר…
אתן יותר ממוזמנות לנחש אלו הן, ולכתוב לי.
<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>
[1] דבר שמצוי בשפע ולא נחוץ ממנו עוד (נפוץ בעיקר בצרוף “מכניס תבן לעפריים”)
[2] נהמא דכיסופא (ארמית: “לחם של בושה
המונח נותן מענה לשאלה מפורסמת. מכיוון שהנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד ושם היא כבר נהנית מזיו השכינה, מה הטעם שתישלח לעולם הזה לתוך הגוף, שם תתחייב בשמירת מצוות, כל זאת רק כדי שתחזור לעולם הנשמות ממנו היא באה.
התשובה לכך היא במשל לעני שמקבל לחם מנדיב לב, שלמרות שהוא נהנה באכילתו, הוא מתבייש בכך שהוא אוכל לחם חסד. לעומת זאת, אדם שעמל לפרנסתו והרוויח את לחמו ביגיע כפיו, אינו חש באכילתו רגש בושה כלשהו. והנמשל הוא שמתן שכר על לא דבר הוא בבחינת “נהמא דכיסופא”, לחם חסד שכרוך בחוסר נעימות, ולפיכך נצטווה האדם לשמור תורה ומצוות, ובכך הנאתו מהשכר על עבודתו תהיה רבה יותר, וללא תחושת בושה.
-
דיברנו גם על תגובות של הסביבה שבה אנחנו חיות.
אלה השאלות השנואות עלי ביותר…
אתן יותר ממוזמנות לנחש אלו הן, ולכתוב לי.
יש לי פתרון לשאלות הנ”ל, ואני אכתוב אותן פה:
אלו השאלות השנואות עלי ביותר – וכנראה על עוד אלמנות:
1. האם את רוצה להתחתן? יש לי הצעה בשבילך…(אבל קחי בחשבון שהוא לא יהיה מציאה גדולה, כי גם את מביאה איתך נדוניה…)
2. איפה את אוכלת בשבת אצל חמותך או אצל אמא שלך? – ואם לא, אז איפה כן?
3. ממה הוא נפטר, איך זה קרה, האם לא יכולתם לעשות יותר השתדלות כדי שיחיה?
4. מה שלום הילדים איך הם מקבלים את זה?
5. איך את מסתדרת?
6. מה עושות כל האלמנות? תלמדי מהן איך לחיות מחדש, איך לחזור לשגרה למרות המצב האישי. (ואת תפסיקי להתבכיין)
“מה עושות כל האלמנות?” נשאלתי בעבר ע”י אחת האחייניות שלי, בזמן שאמרתי לה שאי אפשר להסתדר עם בעלי, לאלמנות אין בעל וליתומים אין אבא, וזה אכן חסר מאוד, אבל אצלי האבא של הילדים חולה ולא מתפקד וצריך לנטרל את ההשפעות שלו מהילדים שלנו, וזה יותר קשה.
היא אמרה לי שזה לא חוכמה לברוח מהמציאות כי לאן שבורחים הצרות רודפות אחרינו. צריך למצוא את האורות בחושך, את האור בקצה המנהרה”, אבל אני שונאת חושך, שונאת מנהרות, מתי אני אוהבת חושך? כשאני ישנה, אז עדיף לישון לתמיד.
אסור לכתוב את זה, אולי, אבל בשנים שאלחנן לא היה מאוזן, וגם אני לא זה היה יותר קשה מאשר שהוא לא איתנו. ואני לא אפרט למה תבינו לבד.
דבר אחד אני אומר – הסטיגמה, הסטיגמה של בריאות הנפש הן מהסביבה כלפי המתמודד, והסטיגמה העצמית של המתמודד כלפי עצמו וכלפי מתמודדים אחרים, ירדה כרגע מהפרק. וההיפך, במודעות האבל הוזכרה עובדת היותו של אלחנן בעל תלאות וייסורים (שלא פורטו כדי לשמור על הפרטיות) שקיבלם באהבה, מדובר הרי על אדם בריא פיזית אז זה היה הרמז לבעיות הנפשיות מהן סבל.
עכשיו אני בסטטוס של אלמנה שבעיני בשר ודם היא יותר מכובדת, יותר מקבלת, יותר מאפשרת.
גם היום – יש לציין – אני לא משנה את דעתי יותר קשה להתמודד עם מחלת נפש אצלי ואצל בעלי. זה חמור מאוד מה שאני כותבת, אבל צריך להישיר פנים אל המציאות לא להתווכח איתה, אני שהתנסיתי בשני הניסיונות יכולה להעיד על כך, אכן, יותר קשה להיות לבד, ולהתגעגע לטוב שבאנשים אבל ברגע שאם אני וגם בעלי לא היינו מאוזנים, כל אחד שקוע במחלה עצמה ובנוסף על הסטיגמה שגרמה לי לרגשות קשים וכנראה גם לאלחנן – אני בטוחה שאז סבלנו יותר, אלחנן מרגע שהתחיל לו האירוע מוחי ואיבד את הכרתו הוא הפסיק לסבול (הרופאים אמרו לנו שהוא לא מרגיש כלום והוא לא סובל.) וכמובן כאשר הגיע לעולם האמת ומצא את מקומו בגן עדן הוא לא סובל.
רק אני נשארתי פה כספינה מטורפת בלב ים, עם שבעה יתומים, שאף אחד מהם לא התחתן עדיין. עכשיו אני צריכה להיות גם אמא וגם אבא. יש כאלו שיגידו (מתאים לאבישג מההוסטל לטעון כך), לפני זה היית לבד, כי גם כשהוא היה חי גידלתי את הילדים כאם חד הורית. אני לא מרגישה מסוגלת לכך.
אני?! מתמודדת נפש?!
איך אהיה אוזן קשבת לילדים היקרים שלי? איך אכיל את כאבם, תסכולם וקשייהם? הרי אני בעצמי צריכה שמישהו יכיל אותי עם הקשיים שלי ועם הניסיונות והשיגעונות (?) שלי.
אז הנה, עלתה לי הברקה לגבי מי שיעשה את זה: אבי יתומים ודיין אלמנות הוא יאספני ויאסוף את היתומים שאביהם עזבם. (“כי אבי ואמי עזבוני והשם יאספני”[1]) הוא יכיל אותנו, את הילדים ואותי עם כל הניסיונות והקשיים והכאבים. ואז, כשעלתה בי מחשבה זאת, נחה דעתי ונחה רוחי.
וכשאני חושבת על כל המכלול של המצב האישי שלי, ועל המצב של הילדים שלי, אני עשויה לבכות, אבל אני מנסה כל הזמן שזה לא יקרה לי בפרהסיה. ירדתי למחתרת, ז”א נכנסתי למיטה התכסיתי עד מעל הראש ורק אז בכיתי. אני לא יכולה להיראות חלשה לידם. הם צריכים אמא חזקה, אמא שולטת במצב. (לילה אחד אני מתעוררת בבהלה נחום מוריד לי את השמיכה, “את חיה?” הוא שואל בבהלה כן, אמרתי לו, למה אתה חושב שלא? כי רק מתים מכים אותם ככה וגם לא ראיתי שאת נושמת.
הוא חסר לנו גם בפרטים הקטנים. לשמוע הבדלה, למשל, אז אני אחרי סעודה שלישית, כל פעם אצל חמותי היקרה ואז בא אחד הבנים ועושה לנו הבדלה.
שבת ארוכה – דינה לשעמום, אני הולכת אחרי הצהריים לחמותי. השבת אחות של בעלי לא תגיע כי היא נסעה לשבת לאחת הבנות שלה שעושה בר מצווה בשבוע הבא.,
אני צריכה ללכת לקחת את הילדים, הם מחכים לי על ספת הכביש הראשי, אסור לתת להם לחכות כי אז נגמרת להם הסבלנות ואני צריכה להיות אחראית לכך שלא ירדו לכביש.
אני הולכת ללמוד כתיבה יוצרת אצל אחד הסופרות הידועות במגזר שלנו, יש חובת חיסיון על התכנים ועל מה שקורה בשיעורים שלה, 1) כדי לא לפגוע בזכויות יוצרים. 2) כדי לשמור על הפרטיות שלנו, כל אחת אמורה לצאת עם כלים לכתיבת סיפורים ו/ספרים, ולא לעשות ספוילרים. מה שקורה הוא שאנחנו ראשונות להכיר את הסופרות החדשות, המבטיחות. כרגע. אני רוצה לכתוב עוד שני ספרים: אחד על בעלי היקר זצ”ל והשני המשך היומן שלי שאני שולחת עלי ועל המשפחה שלי, לפורום של קדם, כמו שאתן יודעות.
<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>
[1] תהילים כ”ז, י’.
Log in to reply.
