הספר “שפויה בשבי” של רותי קעניג

[רות רוזן]

היי,

קראתי..

אפשר לומר בשקיקה-

ספר חביב.

פשוט לא הבנתי את הקשר בין הנושאים-

היא כתבה על המון פרטים לא רלוונטים בכלל.

ספר סוחט לדעתי רגשית.

קניתי באור החיים הוא מאוד זול שם.

[מרפסת נוף]

ממליצה או לא?

[רות רוזן]

הספר מדבר על מתמודדות נפש,

מעניין אותך?

[מרפסת נוף]

דווקא כן

הוא בסגנון של ירח נגוס? אותו אהבתי מאודדד

[רות רוזן]

לא זוכרת אם קראתי.

[אסתי כץ]

וואו. הספרים של רותי מדהימים!

עוד לא קראתי את זה, הוא חדש ממש

אבל שמעתי רשמים מעולים מכאלו שכן קראו

נושא שמרתק אותי

ועל רותי אפשר לסמוך שכתבה בחכמה

[ברכי שלזינגר]

תודה לכולן ❤️❤️

[רחל יוספי]

רק עכשיו ראיתי את השרשור הזה…
אני ממליצה על הספר בחום!!!
אפילו רק בשביל להיחשף מעט לעולם מתמודדי הנפש,
זה סיפורי מדהים וסוחט דמעות,
לא מכירה ת ירח נגוס,
אבל את שפויה בשבי, כן,
ואני ממש חושבת שזה ספר חובה למטפלות,
ולאנשי חינוך,
כל מי שבא במגע עם נפשות,
זה ספר מדהים שפותח חלון למי שקצת מתמודד ם נפש רחבה וכאובה.

[תמי אפשטיין]

התפרסם איפשהו?

[ברכי שלזינגר]

כן.בסוף קניתי אותו לפני פסח

באמת ספר מדהים .גרם לי הרבה לבכות…

היא חושפת אותך ממש לעולם של מתמודדים נפש ולא כמו בספרים הקודמים שלה שזה בעקיפין

ממליצה לכולם

[RACHEL BEN PORAT]

לא התפרסם.
גם אני קראתי.
מיוחד בסדר גודל!!!

[מרים סולובייציק]

קראתי אותו מכריכה לכריכה תוך כדי המתנה לאוטובוס.

ספר שקורא אותי במדויק!

גם אני כמתמודדת מזדהה עם התוכן של הספר.

אני כן הבנתי את הקשר בין הנושאים.

לדעתי הכל היה רלוונטי כדי להבין את הסיפור.

זה שופך אור על הדמויות המדוברות,

הוא מסביר במדויק ואותנטי את ההתמודדויות

שאיתן הן היו צריכות להתמודד.

הסיום שלו מעודד עם זאת שהוא לא כמו “הפי אנד”

אבל נותן תקווה.

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

אני לא אהבתי את הספר

לטעמי הוא לא מכבד את אינטליגנציית הקוראים.

[רבקי טייך]

אני נהנתי לקרוא ותו לא

לקחתי אותו מספריה אבל לא הייתי קונה אותו

לא סחט אותי לא רגשית ולא כלום

תיאר יפה את התמודדות של מתמודדי נפש מהצד המתמודד

לא מידי כמקצועי

אבל יחסית היא הייתה מאד מדויקת

ולא היו המצאות כמו שראיתי אצל הרבה סופרות אחרות

[מרים סולובייציק]

למה התכוונת שאמרת שהוא לא מכבד את האינטליגנציה של הקוראים?

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

ראית מה כתבתי אח”כ?

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

לא היו המצאות?

לגנוב תרופות מבית חולים? נו באמת!

היום בכל מלקה אפשר להיכנס רק עם כרטיס מגנטי

אז במחלקה פסיכיאטרית????

שרוני נכנסה והייתה בערך חודש במחלקה סגורה זה כן הגיוני?

זה בעצם אומר שמאשפזים בלי ניטור וזה לא נכון!!

התעסוקה הלא מותאמת שהם מקבלים- זה ממש לא נכון!!!!

אני מבינה שהיא רצתה לצאת נגד מערכת הבריאות מקווה שאנשים לא יאמינו לה.

ועוד הרבה דברים נוספים

היה לי ממש עצוב לקרוא את הדברים כי המידע המוטעה הזה יכול מאוד להזיק לאנשים.

[מרים סולובייציק]

אם יודעים שזה ספר בבלאות (באבע מעיישש) אז לא מתרגשים מכמה טעויות. כי כל הספר הזה מומצא ויש דברים שאכן את צודקת, כנראה לא שמתי לב.

לגבי חודש במחלקה סגורה – זה קיים – ואפילו יותר מחודש. אני מכירה מישהי שהיתה מאושפזת שנתיים שלמות בבית חולים מסוים בירושלים, ועוד שתיים-שנה כל אחת מהן, ועוד אחת 8 חודשים.

גם את צודקת שאי אפשר לגנוב תרופות. זה שמור אצלם במקום מאובטח ובכלל הכניסה לתחנת אחיות אפשרית רק באמצעות כרטיס של כל אחד מאנשי הצוות.

האשפוז בבית חולים פסיכיאטרי עלול להיות ארוך מאוד.

מה שמעניין אותי זה איך הם לא עלו על זה לבד שהיא מתחזה. לעשות את עצמי חולה זה קשה מאוד, גם לחולה “אמיתי” יש מצב שלא מאמינים לו או שאומרים לו שהוא מקרה קל ולכן לא מקבלים אותו לבית חולים אז אם בנ”א עושה את עצמו קל וחומר שלא יאמינו לו.

גם נתנו לה להכניס כל מיני דברים לבית חולים שבמחלקה סגורה לא מסכימים להכניס.

למשל מזלגות (גם חד פעמיות, ומי מדבר על סכינים) לא מכניסים רק כפות חד פעמיות.

גם כשיושבים עם בני המשפחה בחדר ביקורים ומקבלים מהם דברים צריך להביא את זה לתחנת אחיות ושם האחיות בודקות מה הביאו ולא כל דבר מאפשרים להכניס למחלה, לי החרימו מלא חפצים שהגעתי לשם, חלק מהם נלקחו ממני ונשמרו בכספת של הבית חולים לזמן שאני אשתחרר.

אפילו פלאפונים הרשו רק כשרים – בלי הודעות גם כן. ולא הרשו להלוות מאחת לשניה.

וגם לא היו מטענים להטעין את הטלפונים, רק ליד עמדה שיצאו ממנה חוטים קצרים של מטענים לטלפונים