כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
זכרונות מהבית בנווה דקלים (גוש קטיף)
-
זכרונות מהבית בנווה דקלים (גוש קטיף)
בסוף פינו אותנו משם.
אפילו שסבא הבטיח שזה לא יקרה ואפילו שאבא לא הבין איך יהודי יכול לגרש יהודי.זה קרה בשעות הבוקר המאוחרות. שיירה ארוכה של חיילים התייצבו בסמוך לבית שלנו בנווה דקלים, דרשו שנעזוב.
סבא היה הראשון שיצא אליהם. הוא לא ראה את הילדה הקטנה שנשרכה אחריו, התחבאה מאחורי הקיר המוכתם באותיות אדומות, מדממות: “זעקי ארץ אהובה”.שמעתי כל מילה שיצא מפיו. הוא סיפר להם על הבית שנבנה בעשר אצבעותיו. על הארץ המובטחת שנתן ה’ לאבותיו. הוא סיפר להם גם עלי: “היא רק בת ארבע. וזה הבית שלה. אין לה בית אחר”.
פתאום אחד החיילים הסתובב לאחור. ראה אותי מחבקת חזק את הבובה מלי.
“איך קוראים לך?”, הוא שאל.
“איילה”, התקרבתי לעברו בצעדים מחושבים. מלי עדיין הייתה בידיים שלי. הבטחתי לה שלא אעזוב את נווה דקלים בלעדיה.
החייל אמר שאיילה זה שם יפה, ואני הרהרתי לעצמי האם הוא באמת חושב כך או שהוא אומר זאת רק בכדי להסיח את דעתי.“את רוצה להראות לי את החדר שלך?”, שאלה אותי חיילת בעלת עור שזוף ותלתלים בהירים.
ואני הוריתי לה לעקוב אחר צעדי. הראיתי לה הכל: את ארון הבגדים, את פינת הבובות. את השמלות שאהבתי ואת אלו שפחות. הצגתי לה גם את המדבקות “השוות” “והנדירות” ואת אלו שהן סתם “פשוטות”.כשהראתי לה את אלבום התמונות: זיכרונות ישנים עטופים בניילונים חדשים – היא שפשפה את העיניים.
נראה לי שראיתי שם דמעה.אחרי זה לקחתי דף וציירתי לה ציור. היו שם אבא, אמא ושלושה ילדים. היה שם גם בית. בניגוד לכל הציורים שלי, המשפחה עמדה רחוק מהבית. היא לא נופפה לו לשלום. אולי כי היא לא רצתה להיפרד?
החיילת אהבה את הציור, או לפחות כך היה נראה לי. שאלתי אותה למה היא רוצה לגרש אותנו והיא הסבירה שזה לא היא אלא הוא.
“מי זה הוא?”, ניסיתי להבין.
“ראש הממשלה. הוא נותן את הפקודות, ואנחנו, החיילים, חייבים למלא אותם”.
“אז אל תקשיבי לו”, התחננתי. הבית בנווה דקלים היה בשבילי הרבה יותר מסתם בית.
“אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לעשות דבר”, היא אמרה, ואני קצת האמנתי לה.לפני שעזבנו סבא קרע את החולצה. מעולם לא ראיתי אותו שבור כל-כך. הוא ביקש מהחיילים שיסחבו אותו, כי הרגלים שלו לא מצליחות לעשות את הפעולה הפשוטה הזו.
אמא ישבה על ספת המוקה בסלון וטמנה את פניה בכפות ידיה. אפילו שהיא התאמצה להסוות את הדמעות, ראיתי אותן גולשות מהרווחים שנפערו בין אצבעותיה.חלק מהחיילים בכו איתנו, לחלקם היה רק מבט נוגה בעיניים. היו מעטים ששמרו על הבעה קשוחה.
– – –
אהבתי את נווה דקלים, אהבתי את הריח של הים, את הזכרונות הבלתי נשכחים. אהבתי ללטף את החול, לבנות ממנו ארמונות גבוהים.
בכל יום שישי בצהריים היינו הולכים אל הים. זוכרת את הריח המלוח באוויר. את התחושה הממכרת שעטפה אותי כשהטבעתי את כפות הידיים בחול החם. כמה אהבנו לזרוק אבנים אל הים, לראות אותן מציירות אדוות למרחקים. היינו שרים “אם אשכחך ירושלים” וברקע הייתה מנגינה שברירית של התנפצות הגלים על הסלעים.
זוכרת שלקחנו מקלות וצרבנו על החוף חלומות רחוקים: “לעולם לא נעזוב אותך – נווה דקלים”.
– – –
עזבנו את נווה דקלים עם דמעות בעיניים וחור בלב.
ראיתי את הטרקטור תולש כל אבן מהבית. סבא לא הסכים שאף רוצח יהנה ממנו. הוא שוב סיפר על הלב שלו, שנמצא בכל חדר בבית הזה.
“עוד נחזור לכאן?”, שאלתי את אמא כשאחזה בידי. לא רציתי להסתובב לאחור. ידעתי שמהבית שאהבתי נותר רק עפר.
“עוד נחזור לכאן”, היא הבטיחה.— —
תשפ”דעוד נשוב לשם, עוד נשוב לשם, עוד נשוב אמא, עוד נשוב (ח. בן ארי)
אחרי מלחמה עקובה מדם חזרנו לשם, אל המקום שהיה פעם בית. מהווילה שהכרתי נותרו רק העקבות. מהילדה שהייתי נותרו רק הזכרונות.
אבל אחרי תקופה קצרה, היה שם גם בית. קרוב לפרחים, קרוב אל הים.
עם הזמן, נוספו שם עוד מאות בתים. הצלחתי לזהות חלק מהפרצופים: חלומות קטנים שגדלו עם אנשים שהיו פעם ילדים. -
17 תגובות
-
וואו.
-
אמא’לה ואבא’לה!
זהו.
😱
-
וואאוו.. צלקת!
וכמה קשה לחשוב שעוד יישובים לא ישובו להיות כמו פעם..
ואולי עכשיו תושבי נווה דקלים יכולים לומר -לא יכלנו לחשוב שיש גרוע מזה.. ועכשיו יודעים שיש!😢🤞 -
ווואאאוווו
דמעות…
מרגש נורא!!
את כותבת מדהים!!
-
וואו מדהים
זה מבוסס על חוויה אישית?
ואשמח אם תסבירי לי את הפסקה האחרונה?
הרי לא חזרו לרצועת עזה
וכפי שידוע לי לא הוקם היישוב מחדש
אולי בני דקלים
אז למה ירמזון מילותייך?
-
נראה לי שזו סוג של משאלה, למה שיהיה אחרי המלחמה, שנכתבה באופן שמדמה את המציאות העתידית.
-
זה לא מבוסס על חוויה אישית, ניסיתי להיכנס לדמות של מי שהייתה שם.
הבית האחרון מדבר על העתיד…
-
-
מיוחד מיוחד ומרגש.
אין לי מילים
נגעת בי.
מחכה איתך להתגשמות המשאלה!! שבקרוב יבוא כבר הסוף על כל שונאי ישראל ונגאל!!!
-
מרטיט את הלב ומדמיע את העיניים.
הלוואי בקרוב!!
והכתיבה שלך – מעולה.
-
תודה רבה לכל המגיבות.
הלוואי שנזכה בקרוב!
-
מרגש, מצמרר, כתיבה יפהפיה לא היייתי משנה פסיק.
כלכך מתאים לתקופה שלנו- כשאנחנו בורחים (לא מפונים- אלא נסים על נפשינו!!!) מחלקים נוספים של א”י.
הרב עובדיה כבר הזהיר והתריע שאם גוש קטיף יפונה עוטף עזה ויו”ש יהיו הבאים….
שליחות לפרסם את הפוסט הזה כדי שנתעורר לבקש רחמי ה’ שיחזיר את שכינתו ואותנו מהגלות לבית האמיתי ביהמ”ק, בגאולת העם והארץ השלמה!!
-
תודה רבה. איזה כיף לשמוע!
ניתן לפרסם את הפוסט עם קרדיט למרים גלבוע.
-
-
וואו,
לא מתייחסת לרעיון, הוא… אין עליו מילים בכלל
אבל הכתיבה, מאלפת.
היופי של התיאור מהמבט של הילדונת בלי לפספס כלום באמצע
פשוט מדהים, אלופה אחת
-
תודה רבה על הפרגון. כיף לקרוא.
-
-
מדהים מדהים
אין מילים…!!!
את מוכשרת בטירוף…
רגשת עד דמעות!
-
תודה רבה על הפרגון. לא ברור מאליו בכלל.
-
תודה על התודה
הפרגון מתבקש לכזו יצרה…
באמת שהצחת לרגש ולהכניס לאוירה כאילו אני שם על החול… ליד החילים ושומעת את הטרקטור…
-
-
Log in to reply.
