כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
ילד אחד מול כל העולפ
-
ילד אחד מול כל העולפ
היי אני אסתר ואני שמחה לשתף אתכם בשיר שלי😀
קצת רקע…
לא מזמן האזנתי לשיר שמספר על ילד אחד עם חלומות ותקוות כמו כל ילד..
וצחוק ושמחה שהיו לו כמו לכל ילדון בגילו..
והילד הזה עבר התעללות חברתית ופגיעות ומסר מכולם,שחדר גם אליו ש… אתה דפוק ומטומטם
לא יצא ממך שום דבר וברור לנו שמעולם לא היה בך משהו טוב.
והילד הזה ספג את ההשפלות והכאב הזה, יום ועוד יום. שעה ועוד שעה עד שבסוף הוא האמין לזה
ילד קטן ותמים. שרק רצה ילדות, שרק רצה אהבה ומה שהוא קיבל זה רק צחוק והשפלות בתמורה.
ילד שבסוף התיאש מעצמו.
אחרי שסיימתי לבכות מהסיפור הזה (ובכנות.. בכיתי הרבה)
ישבתי וכתבתי שיר על עוד ילד, ועוד הרבה ילדים.
שחוו ועברו השפלה וקושי ולב שמתכווץ בכאב.
ובחרו להאזין לקול הקטן שלהם בלב שמבשר יהיה טוב
ילדים (וגם מבוגרים) שחוו קשיים ומתוך הכאב הזה הם בחרו לצייר עתיד טוב יותר וגם בהמשך,להורות את
הדרך לאחרים שהיו במצב שלהם.
השיר נכתב למול דמותו של הרב אהרון מרגלית בשהותו ב”סן סימון” כשהיה ילד נכה ומגמגם כבד.
נמצא לבדו בבית חולים שיקומי, מרוחק מהבית. כשאימו יכלה לבקר אותו רק פעם בשבוע
(מפני הדרך הארוכה וטלטלות המסע מהבית לבית החולים)
והוא לבדו חשוף לכל תמיהות האנשים שסביבו
שתמהו, למה הוא בודד,למה אף אחד לא לצידו ועוד.
השיר מוקדש , ממני באהבה
לכל מי שעבר קשיים ובחר להאזין לקול הטוב הקורא להמשיך הלאה.
ויום אחד גם לתת לאחרים שסובלים.
****************************************
ושוב הקולות.
והצחוקים ההם,
“נשכח כאן ילד”.
קול גברי קורא.
הוא נשכח כל פעם.
אישה עונה.
ושוב דיבורים,
שמי ההורים שלו.
ושוב סיפורים,
שהרווחה צריכה להיות פה.
ושוב ילד.
שמתכווץ עמוק.
מתחת לשמיכה.
ודמעות שמבצבצות.
לשרוף את העולם,
הם מבקשות.
אני לא עזוב.
לא השליכו אותי.
בחימה,
מהבית.
אני רק ילד קטן.
שנמצא רחוק.
ןלכן,
רוב הזמן,
לבד.
יום עוד יום.
אגרופים קמוצות,
מול תקוה אחת קטנה.
שמפזזת בלב.
ומן רגש עקשן.
שמבשר בקול,
שמתאמץ להיות שמח.
עוד יהיה לך טוב.
ושוב הקולות.
שדופקים ברעם,
על דלתות הלב.
מבשרים לו את כל מה
שלילדים אחרים, יש
ורק לו, אין.
שזורעים בו כעס על העולם
ובדידות על המיטה
שרק היא, מכולם
מארחת לו לחברה.
ומלחמה
בין הרגש שקורא לו
יהיה טוב.
לביו הדמעות שמבשרות
עכשיו רע.
עוד יבואו ימים
ויסופר הסיפור בידי האיש הזה
עוד יבוא היום
ויחבוש הילד מחבוש
לכל הילדים במצב שלן
היום, אני בוחרת
להרים כוסית.
לחיי התקוה הטובה,
האחת.
לחיך ולהסכים,
לרגש הקטן ההוא
החמקמק,
המקווה והלוחם,
האוהב והמבשר.
ורק לו,
להאמין!
נ.ב. כל הזכיות שמורות אין להעביר את השיר לאף גורם ללא רשותי
-
1 תגובה
-
וואווו
כואב ומרגש מאד!!
כתוב מהמם!!
Log in to reply.
