כשעוד היית. שיתוף:)

[מיכל]

ואוו ,

כמו כל השירים שלך מושלםםםם….

[א ק]

לא מספיק הבנתי למי התכוונת…

[יפי 🤍]

אם זה מעניין אותך מה עומד מאחורי השיר-

סבא שלי נפטר כשהייתי בת 15 והוא היה ממש כמו אבא

והרבה זמן אחרי שהוא נפטר עדיין הייתי בטוחה שזה הדבר העיקרי שלקח ממני את הילדות(הוא היה חולה קודם גם)..

אבל אם זה לא היה קורה- משהו אחר היה קורה ולוקח את התמימות.

זה החיים…

מקווה שזה מובן:)

[פצצת אנרגיות (כבי)]

כשעוד היית

הצער והגעגועים ניכרים היטב בשירך. תחושת האובדן של התמימות והביטחון שהיו לך כילדה, כאשר דמות אהובה ומוערכת הייתה שם בשבילך, נוגעת ללב.

השורות “רק טוב היה לי”, “כל בעיה ידעת לפתור”, “רק אתה ראית שחור ולבן” מציגות דמות מושלמת כמעט, שהייתה עבורך מקור לכוח, יציבות ותמיכה.

הדימוי של ערבוב “אפור” לתוך התמונה השחור-לבן מדגיש את תחושת האובדן והבלבול שחווית בעקבות לכתו של אותו אדם.

תחושות אלו מתעצמות עוד יותר בשורות “ובכיתי, ורציתי אותך”, “לא ישנתי שנה”, “במיתתך סולדתי ממיטתי”. הן מציגות כאב עמוק, געגועים בלתי נשלטים ואף דחייה פיזית מהעולם שבו אותו אדם כבר אינו נוכח.

עם זאת, השיר מסתיים בהבנה עמוקה יותר של טבע החיים. “היום הבנתי”, את אומרת, “תמימות נעורים נועדה ללכת. לאיבוד”.

ההבנה הזו מביאה איתה קבלה מסוימת, ופתאום, מתוך עומק הכאב, מתגלה תפקיד חדש: “לחפש בשבילים”, “אותה, את הנפש. איחוד”.

המשימה החדשה הזו, חיפוש אחר איחוד פנימי, נותנת תקווה ועוצמה. למרות האובדן הכבד, את מוצאת כיוון חדש, הזדמנות לצמיחה ולריפוי.

השיר שלך הוא שיר יפהפה ומעורר רגש, המבטא את כאב האובדן לצד התמודדות אמיצה ורצון למצוא משמעות חדשה בחיים.

[יפי 🤍]

וואוו

תודה לך!

נכון כל מילה!

[מרים סולובייציק]

אני איבדתי את בעלי באיסרו חג פסח.

נשארתי באמת לבד.

אני יכולה להתחבר לתחושה שלך.

ואם נשאל את הבת שלי הגדולה,

אני יכולה לשער שהיא תבין אותך עוד יותר

כי גם היא בגיל הנעורים

וגם התמימות שלה נעלמה כנראה.

היא לא מדווחת ולא מספרת הרבה

אבל אני יודעת בלב של אמא,

שקשה לה מאוד.