נופש שכזה – סיפור קצר בשני חלקים / מרים ג

[מרים ר]

לא מבינה מקצועית…..

אבל זה כתוב ממש מרתק!!

נהנתי לקרוא כל מילה!!

הזדהתי:)

[רעות סימינובסקי]

כתוב מרתק וזורם!

אהבתי את התיאורים והחיוך

לגבי הערבוב של הזמנים- היה נשמע תקין (לא יודעת מבחינה דקדוקית) המשפט האחרון אולי כן היה צריך להיות בלשון עבר.

[שרה לרנר]

יואו, מותק של כתיבה!

איך הזדהיתי עם התיאורים של הזו”צ… מדוייק! (לפני כמה שנים, לא ממש רחוק. היום אנחנו לא לוקחים קופסאות לפאות וכאלה, וכן לוקחים טלית, וגם את השמיכה של המתוקי…)

לא יודעת מה הכללים, אבל עזבי, תמשיכי לכתוב. אחר כך כבר תחליטי איזה ז’אנר כתבת…

[מרים סולובייציק]

העורכת שלי של הספר “בין הניתוקים” שינתה לי את כל הזמנים, היו משפטים בהווה היו בעתיד והיו בעבר,

העורכת לפי שיקול דעת מקצועי איחדה את כל הזמנים לפי העניין לכל קטע בפני עצמו.

אם מדובר גם בזמן הווה וגם בזמן עבר, זה משנה אם הסיפור מתרחש כרגע או שהוא היה כבר ועבר.

(מבחינה ספרותית ומבחינת הסיפור המציאותי).

חוץ מההערה הזאת, יצרת מתח בסוף לדעת מה היה ההמשך, כתיבה יפה וקולחת, בגובה העיניים.

מקסים ממש. מחכה כבר לדעת מה קרה איתם בסוף.

[ה ה]

וואו איזה תיאורים אוטנטיים,

מעלה חיוך על השפתיים,

כיף להזכר איך זה להיות זו”צ מרחף בעננים…

[רות רוט]

מרים, הסיפור מרתק! נהניתי מאוד לקרוא! כתוב בצורה שנונה, זורמת, ניסוחים
מגוונים ולא קלישאתיים, על אף הקלישאתיות בחלק מהאמירות (לדוגמא, האפיון של
הזוג הצעיר…)
לשאלותייך: א. זה תקין לחלוטין כל עוד זה זורם עם הקריאה. וזה זורם. לולא היית
אומרת, לא הייתי שמה לב.
ב. סיפור חייב שיהיה לו התחלה, אמצע וסוף, כשהאמצע מוביל אותנו מההתחלה לסוף.
ליתר דיוק, לא האמצע מוביל – אלא הסופרת. ולכן היא חייבת לתכנן את מה שיוביל,
ולא לתת לעניינים “לזרום”.
ככלל, דברים שקרו באמת – והם מעניינים – הם בדרך כלל סיפוריים, או בכל אופן
כאלה שאפשר לכתוב אותם כך. למעשה, כל אנקדוטה יכולה להפוך למיני-סיפור. בואי
תראי מה היה במקרה שלכם:
התחלה: שאננות של בני זוג מלכותיים, שהובילה להפסד האוטובוס.
אמצע/מאורע מכונן/טוויסט: המרדף אחר האוטובוס בתוך רחובות בני ברק.
שיא: העליה לאוטובוס לצפת.
סוף: ישיבה נינוחה תוך כדי הבנה עד כמה כל המאורע היה מיותר לחלוטין ויכל
להיחסך עם קצת תכנון…
מה המסר? לכל סיפור יש מסר, אחרת לא היינו מספרים אותו. אבל מסר לא חייב להיות
רוחני. המסר הוא “האמירה” של הסיפור, ובמקרה הזה – “תראו מה קורה לזוג צעיר”.
זה הרי מקרה סטנדרטי לחלוטין, כל זו”צית לשעבר יכולה לספר על מקרים כאלה
ואחרים שקרו.
למעשה, ברור שהאמירה האמיתית היא שהכל משמים, אבל היא כבר אמורה להיות חבויה,
והיא גם לא חייבת להיות רשמית מבחינת הכותבת. כאשר הכותבת מלאת תוכן רוחני
בעצמה, כל אמירה שלה – גם גשמית וסתמית לחלוטין – תוביל בסופו של דבר ליעד טוב
יותר מבחינת תובנות רוחניות.

[מרים ג]

תודה רות!
תגובה מושקעת, מפורטת, מנומקת ומקצועית כמובן, שמלמדת אותי המון.
עושה לי חשק כבר למתוח קוים לסיפור הבא שיש לי בראש ואני מתכננת לכתוב (גם כן מאורע שארע. נשגב מבינתי איך ממציאים סיפורים).

[מרים ג]

חלק ב’:

לצפת הגענו חמושים בספרינג אגס-סברס-תפוח, בקורטוב מצב רוח, ובתקווה להמשך שלו יותר.

על הספרינג הוזלנו בתחנת הרענון אחד עשר שקלים חדשים, מתוך מתנות החתונה שקיבלנו.

מצב הרוח והתקווה, היו בחינם, אם כי לא פחות קשים להשגה.

העיר קיבלה את פנינו בחמימות יחסית, בעליות מלחיצות, ובשמות רחובות משונים להפליא.

את הדירה – מרחק עשרים דקות הליכה ללא עקבים מהעיר העתיקה, סקרנו בביקורתיות כיאה לזוג שטרם זכה לנדב את דירתו לשבת.

האמת היא שהביקורתיות הייתה מיותרת, בעלי הבית זכו לחבוק תינוק באותו שבוע, והמעון שהשאירו תאם להפליא את הנתונים.

כמובן שלא היו לנו טענות. “מקסימום נדרוש את הכסף חזרה” צחקקנו.

באנו כדי להנות, ובעליזות תמימה למדי נפננו לארגן את המיטות. הופס. מה נפרוס על המיטות, אם המצעים נותרו מיותמים בבית?! בעצם לא מיותמים, יחד עם הטלית. אוף.

אוף אוף ואוף.

שכחנית. בלגניסטית. לוזרית. שלומיאלית. שלימזלית. לא זוכרת אלו עוד קומפלימנטים חלקתי לעצמי, מתעלמת לחלוטין מהחלחלה שאחזה בדובי והתעצמה עם כל הברקה נוספת בה בחרתי לכנות את אשתו.

דובי מיד הציע שנבקש מחמותי. רעיון גרוע לטעמי, אך פחות נורא מהאלטרנטיבות. כלימה ותקווה שטפו אותי בעירבוביה עת חייג לאמו ומשאלתו בפיו.

אך לא. חמותי המאורגנת והמאובזרת, תכונה שכבר הספקתי להכיר, איכזבה הפעם, ולא התכוננה לתרחיש המופרך, בו כלתה תשכח להצטייד במצעים.

מדהים. כעת התגלה קלוני בפני חמותי, ונותרנו ללא פתרון. גם קיבלנו את המלקות וגם גורשנו מהעיר, זו הייתה תחושתי.

נפנינו לקבל את השבת, דוחקים הצידה את הענינים הבלתי פתורים.

קבלת השבת דווקא לא אכזבה. אם אשים בצד את העובדה שלא עלה על דעתי להצטייד בנעליים אפשריות יותר. (אפילו שחיה בקרוקסים של בעלי הייתה יכולה להיות הגיונית יותר מאשר להתקע בחריצים בין מרצפות העיר העתיקה).

אין לזלזל. האויר והאווירה, השירה, הצבעוניות, הססגוניות, העתיקות והיהדות שזעקו מכל פינה בהחלט היו שווים את המסע. נהניתי. חוויתי. נשמתי כל פיסה בעונג, ובלעתי את המראות הקסומים בסקרנות.

גם הסעודה עברה בנעימים, והנה הגיעה העת לחזור לסוויטה המפוארת, לפגוש את המציאות חסרת המצעים והחן עין בעין, ולחיות איתה בשלום לפחות עד שיאיר השחר.

שיאיר השחר. פתאום זו הייתה המשאלה העיקרית, כשדרכו רגלינו על מפתן הדירה החשוכה. עלטה סמיכה שררה בה, מציתה בנו את ההבנה שיש הפסקת חשמל.

יש טענה כזו שצרות באות בצרורות. אף פעם לא התחברתי אליה. תמיד ידעתי שמצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה. אבל צרה?

מתחברת או לא. מאמינה או לא. מה זה משנה, ומה בדיוק הייתי צריכה לחשוב לעצמי, כשנגשתי לברז לשטוף את פני הדומעות, ו-

נאדה.

אין מים.

אין מים?!

יש. קצת. טיפין טיפין, טפטפו הטיפות מן הברז, בערך בקצב בו עזבו הדמעות את ארובות עיני.

נופש. נופש בצפת. בלי מצעים, בלי חשמל, וכעת גם בלי מים.

אלו היו הצרות שלי. לדובי, נוסף על כל אלו הייתה גם אישה בוכה. נכון שגם לפי המדריכים המחמירים ביותר, עדיין לא עברתי את מכסת הבכיות האידיאלית בחודש, אך הבכי בעיצומה של השבת הקדושה, הדמעות שבאו לבקר בשיאו של נופש אגדי, שותפי למסע לא יכל להם ותר במצוקה אחר פתרון עד שהודיע שהולך לבקש מצעים מהשכנים.

הוא הלך, ואני המתנתי. השעון הזדחל באטיות מסקרנת. דקות ארוכות ישבתי בחשיכה, מנסה לחשב אצל כמה אצילי נפש הספיק לבקר, אלו תגובות ספג, ומה למען השם לוקח כל כך הרבה זמן?

לאחר כרבע שעה של תהיה הולכת ומתעצמת, חזר צוחק צחוק גדול.

מתברר שדפיקותיו הנמרצות הובילו לבסוף לפתיחת אחת הדלתות על ידי – סינים!

לא אחד ולא שניים. חמולה גדולה וחייכנית למדי של מלוכסני עיניים מהמזרח הרחוק עמדה בפתח הדלת, וניסתה להבין את האנגלית השגורה על פיו. כנראה שהבודדים מתוכם שהיו בבית הספר, בילו בשיעורי אנגלית בהקבצה הנמוכה ביותר. אין דרך אחרת להסביר את חוסר התועלת שהביאה לנו השפה הבינלאומית ופותרת הבעיות.

לאחר התגייסות משותפת של כל בני החבורה, בנסיון לפענח את תנועות ידיו הנמרצות יחד עם המילים שאולי אי מי מהם בכל זאת מכיר, ניצוץ הבנה הבליח בעיניו של החייכן מכולם, הוא הלך לרגע לחדר, וחזר עטור הבעת נצחון עם… מזרן.

שורה תחתונה, האנושיות נצחה. עוד מספר דקות של שפת הלב, שפת הידים, וקורטוב של רצון טוב, הניבו שמיכת פוך חדשה באריזה, ועוד אי אלו חלקי בדים שליקוטם יחד יכול איכשהו להתכנס תחת ההגדרה “מצעים” .

חלקיקים של צחוק ניקדו לנו את החשיכה. השארנו ספל תחת הברז המטפטף, מניחים שיתמלא את הבוקר וישמש לנו לנטילת ידיים, ופנינו לפרוס את ה”סדינים” מעל הכריות, מפאת המחסור בציפיות, מלאי ציפיה מתוקה לבוקר שבתי מואר ורענן.

ברוך השם, פרטיות יש, אוכל – גם, קבלת שבת הייתה נפלאה, והנוף – עוצר נשימה.

אבל בנופש הבא אנחנו רוצים גם מים, חשמל, ומצעים כמובן.