כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
ניפגש בסיבוב – סיפור קצר לביקורת
-
ניפגש בסיבוב – סיפור קצר לביקורת
לא פשוט להיות יולדת.
לא פשוט לחתן אח.
ומורכב ממש לעשות את זה ביחד.
נו באמת, אני נוזפת בעצמי, למי שישמע “לחתן אח”. יש לך הורים ברוך השם, והם מחתנים אותו. את בסך הכל צריכה להשתתף בשמחה מכל הלב. או לפחות להראות ככה.
“בסך הכל”, מתקוממת שוב היולדת שבי. “רק להשתתף”.
לדאוג ללבוש, להנעלה, לסרוק ולאקססוריז לי ולשלושת גוזלי כולל הינוקא. זה כולל כמובן למצוא בגד להכנס אליו, שיהלום את הארוע מחד, ויתכתב עם הצורך של הקטנצ’וק לאכול – מאידך.
התסרוקת ליעלי מעסיקה אותי. העלמה עדיין לא בת שלוש אמנם, אך עם שיער כמו של בת שש. לא מעזה לוותר על תסרוקת, וכואב לי הלב להוציא עשרות שקלים לסידור השושבינה. הקונפליקט הזה טורד את מנוחתי.
לפחות מעזרה לשבע ברכות אני פטורה ברוך השם, להוציא כמובן את המנה האחרונה שתופסת לי בנחת חצי מקפיא. שתהיה בריאה לאה, מאורגנת שכזו. כבר לפני חודשיים בררה מה אוכל להכין, ואנכי התמימה חשבתי שתהיה לי הפריבילגיה להתחמק. אהיה הרי אחרי לידה, ולא בטוח שבכלל אשתתף. אך תקוותי נכזבו כשבמעשיות מעוררת השתאות התקשרה לאחר פחות מחמש דקות, והציעה שאכין קינוח שניתן להקפאה, כך אוכל להרים את תרומתי הנכבדה ולקחת חלק, גם אם אבלה בדיוק באותה שעה בחדר לידה. נו, מה יכולתי להגיב מול גיסתי האסרטיבית, חוץ מלמלמל ש”בוודאי, זו ממש הברקה, אכין בעזרת השם”.
את הטענות והמרמור שלי רק נתי זכה לשמוע. אחרי שחוץ מהבנה ואמפטיה, הציע לקנות מיניס, או לחילופין לעדכן את לאה שלא מתאים לאשתו להכין קינוח, ושתתכבד לבחור גיסה אחרת להטיל עליה את חיתתה, הבנתי שזה הולך ומדרדר, ואם אין אני לי מי לי. הכנתי. הייתה לי ברירה?
החוויה בחתונה עצמה גם כן מצטיירת מבטיחה ביותר. לתזז בין שלושה לא גמולים, באולם ענק ורועש, עמוס באנשים שצריכים יחס, או מאור פנים, או ארוח, או גם וגם וגם. כשאני מתחילה לחשוב על התמונות, הלחץ מתחיל לטפס, והלב להתכווץ, ויצחק מי שיצחק, ויגיד שאני לא מחתנת אף אחד, אבל דמעות מתחילות לטפס לעיני כשאני מתחילה לחשוב על שבת השבע- ברכות.
לבלות עם שלושה קטנטנים בדירה מטופטפת שהשאירו נדיבי לב- מתיש עד כדי לא מציאותי. לצעוד מקרית ספר לברכפלד הלוך ושוב כפול שלוש סעודות, זו גם לא חלופה אופטימלית בלשון המעטה. ובעוד אני תוהה איזו מבין האופציות גרועה פחות, כבר מדמיינת בעיני רוחי את הסעודות הארוכות, שתחילתן ידועה רק בערך, ואחריתן גם זה לא.
מיואשת, אני מחליטה לשלוח את השותף שלי להרים טלפון לאמא שלו, ושפתי רוחשות תפילה לשותף השלישי להצלחת הרעיון. מאוששת יותר, אני פונה לטפל בדודי שתובע את שלו.
*
יש! תבורך חמותי. לא רק שהסכימה, גם הצטערה שלא חשבה על זה בעצמה. נתי מדווח שהם יבואו לחופה, ומתישהו אחרי מנה ראשונה ילכו, ויקחו איתם את יעלי ושלוימי עד אחרי שבת.
תודה השם. תודה שברכת אותי בשוויגער רחומה שכזו. תודה שהחתונה ביום חמישי. תודה שמצב רוחי נוסק כעת לגבהים ואני מאחלת בליבי לכל ידידותי ומכרותי חמיות כמו שקיבלתי אני. כששיר על שפתי אני מתקשרת לאמא לעדכן את מספר הנפשות בדירה, אולי זה ישפיע משהו, ותמצא לנו סוף סוף דירה מתאימה.
השם לא מפסיק להרעיף עלי טובה! אמא מדווחת שנמצאה דירה סמוכה ממש לאולם, קומה אחת לעלות. אוכל לברוח לשם בעיתות מצוקה, בלי לחשוב יותר מדי, ולשוב עם כוחות מחודשים למנה הבאה או לדרשן התורן. מאושרת מהבעיות המהותיות שבאו על פתרונן בצורה כה מיטבית, אני פונה לטפל בזוטות מטרידות לא פחות כמו התסרוקת של יעלי…
*
בית משפחת אנגל מקבל את פנינו נקי ונעים. הפשטות והסדר מתחרים ראש בראש מי שולט, וזה מוצא חן בעיני. מאד. אני נהנית לשבת על הספה הנוחה והמיושנת, למרגלות המאוורר של בלו-סטאר שדי עושה את העבודה יש לומר, ולימיני הארון עמוס בספרי קודש בלים מרב שימוש. אני אומרת לנתי שאני מרגישה בבית של אנשים קדושים.
בשבת אני מצליחה די להנות, ולראות בחוויה סוג של נופש. המחותנת מתבררת כאישה חמה ואמהית, שדואגת מדי פעם לברר מדוע אני לא יושבת ולוודא שאני אוכלת מספיק. אני לא נותנת לקנאתן של אחיותי וגיסותי להעכיר את מצב רוחי, ומאפשרת לשאלותיהן לדלג מעלי: “איך את מסוגלת בלי הילדים שלך”? “את לא מתגעגעת אליהם”? “את לא דואגת איך הם מסתדרים”? אפשר לומר שאני די מבינה אותן, ומאחלת גם להן בכל ליבי דאגות מהסוג הזה מדי פעם. אני מרגיעה את כולן שאני מתגעגעת מאד אך מתגברת, ולטעמי, השחרור הזה ממש נצרך וטוב לשני הצדדים.
מי שפחות מודע לחופש שלי – זה דודי, שדורש את שלו בלי למצמץ, ללא התחשבות בנושא השיחה סביב השולחן למשל. נו שוין. בגיל שלושה שבועות זה לגמרי נסלח ואני זורמת.
*
רבנו תם. ברוך המבדיל. אני נוחתת באחת לחול ולעול. מוצאי שבת של קיץ ועוד תכנית ארוכה ולא משכנעת לפנינו. הדכדוך מתפשט ומתחיל לתפוס מקום, ואני תוהה האם זה דיכאון מוצ”ש או “בייבי בלוז” אופייני לתקופה.
במר יאושי אני רושמת במוחי מה מוטל עלינו הלילה, ושוקעת ברחמים עצמיים. לאחר שנארגן את הדירה ונשמע הבדלה באולם, נצטרך ל”הפליג” ירושלימה, לאסוף את הילדים ולשוב בשעות הקטנות של הלילה. לאות פושטת בי, והרצון הפשוט כל כך- לישון, זועק מכל אבר מאברי. הנה לי עוד אחד מהרגעים בהם קשה לי כל כך שאני נוהגת ונתי לא. הכי הגיוני היה שבעלי יקח אותי הביתה עכשיו, אפנה לשינה חלומית בכפוף ללו”ז של הקטן כמובן, והוא ינדוד אל עיר הקודש להביא את הצאן. במקום זאת, נאלץ לצלוח את המסע הזה יחד. נותנת לעצמי דקה להתמסכן קצת, ואחר כך נזכרת שמשפחות רבות וטובות בציבור שלנו מתפקדות נפלא באמצעות תחבורה ציבורית בלבד, ומה לי כי אלין, תודה להשם שיש רכב, ובלעדיו המבצע היה הופך למורכב שבעתיים. התזכורת מאפסת אותי, ואני מתחילה לארגן את הדירה בזריזות.
כשאנו כמעט יוצאים לדרך, נתי מספר לי שאחיו התקשר. מספר סיפור “עגום” על זוג שהתארח השבת במודיעין עילית, וכבר נסע הביתה לירושלים. לא נעים, אבל הבלבוסטע שהזדרזה לארוז, ארזה את המגבעת בנרתיק המיועד לה, ובעלה העילוי חבש לראשו את מגבעתו של בעל הדירה. כעת העילוי והבלבוסטע מנסים לתקן, ומחפשים דרך לשלוח את המגבעת חזרה לקריה.
הסיפור מעלה בנו גיחוך. כמובן שאנחנו נאותים בשמחה להשיב אבידה לבעליה. משתדלים לנצור את פינו, אך הדרך לוקחת זמן, וקשה לומר שאנחנו ממש מצליחים לקבל את המעשייה בפשטות ובהבנה. די ברור לכל מי שיצפה בנו, שהסיפור ממש מצחיק ומשעשע אותנו, ומאפשר לנו כר רחב לדמיונות איך להרחיב את העלילה ולהשביח אותה.
ששים ושמחים, מגיעים לבית חמותי, אוספים את הילדים ואת המגבעת כמובן… לא שוכחים לספר גלגולה של מגבעת, ומעלים חיוך על פני כל המשפחה. סוף סוף עושים את הדרך הבייתה. המיטה כבר מוחשית ממש בעיני רוחי, ואני מחכה עד מאד לפגוש בה מקרוב.
לאחר טיפוס של 4 קומות במעלית + אחת נוספת ברגל, נוחתים בבית עייפים אך מרוצים, ובפרץ של עשייה ורצון טוב, נתי מתחיל לפרוק את המזוודה בעוד אני משכיבה את הילדים.
שום דבר לא מכין אותי לקריאות של נתי מהחדר:
“אני לא מאמין!!”
“ברכי! זה קרה גם לנו!!”
מה? מה קרה גם לנו? מה הוא רוצה עכשיו?
“הנעליים של אנגל! הכנסת אותן למזוודה! זה לא הנעליים שלי!”
נאבדו לי המילים.
הנעליים של אנגל. הכנסתי אותן. למזוודה. אני. כוכבת שכמותי.
במחשבה לאחור אני נזכרת שהחדר היה כל כך מסודר, ברמה כזו שחוץ ממיטות ורצפה וארון, היה שם מנורת שבת, טישיו ונעליים של הגברת. זהו. ואני עוד תמהתי היכן הנעלים של האדון. אולי אפילו הגעתי למסקנה שהרב אנגל משתמש באותן נעליים בשבת וביום חול. אהה. מסתבר שיש לקושיה פתרונות איכותיים יותר. פשוט התארחה שם גברת בדירה, וכייסה אותן בלי להתכוון.
צחקנו בהיסטריה. דמעות צחוק בצבצו מעיני, ונשימתי התקצרה. דקות ארוכות התקשיתי להרגע, אך מתחת לפני השוחקות, בושתי ונכלמתי. זכר הצחוק בדרך לירושלים ובחזור ממנה עוד חי בעיני, מכריח אותי להסיק מסקנות.
*
שתיים בלילה. שוב ברכב. עושה את דרכי לברכפלד, עם זוג נעליים, חתיכת סלוטייפ ופתק:
“למשפחת אנגל היקרה,
לאחר חצות שמנו לב שלקחנו בטעות את הנעליים.
מתנצלים על אי הנעימות,
משפחת גולד”
***
-
12 תגובות
-
נ. ב. סיפור אמיתי לחלוטין!
יותר מאשמח לחוות דעת וביקורת
-
ממש יפה, כתיבה זורמת ושנונה.
משהו קטן, שהפריע לי – זה כולל כמובן למצוא בגד להכנס אליו, שיהלום את הארוע מחד, ויתכתב עם הצורך של הקטנצ’וק לאכול – מאידך. אם יש כוונה לפרסם את זה ברבים, אז אולי יש בזה חוסר צניעות (קראתי בשבת ספר שהיה בו אזכור להנקה, במילים כאלה פחות או יותר, ממש התביישתי בשביל הסופרת)
-
צודקת. התלבטתי בנושא גם. בסוף הכרעתי שבצורה מרומזת ובפורום נשים זה בסדר, ואם אפרסם בעוד מקום אערוך את זה.
-
-
מקסים! כתיבה קולחת, מסר עוצמתי.
פשוט מעולה.
-
סיפור חמוד, הקריאה זורמת, התיאורים חיים ואותנטיים.
התחברתי לסיפור, הייתי בסיטואציה דומה לפני מספר שנים והעברת את האווירה בצורה נאמנה למציאות לדעתי.
מה שכן (כתבת לביקורת…) – ניחשתי מיד שהסיפור אמיתי, כי אם המטרה היתה המסר הסופי בלבד, יש יחסית הרבה חלקים שהיה אפשר לוותר עליהם.
-
ראשית, תודה.
שנית, ניחשת שהסיפור אמיתי. זה טוב או לא טוב?
באמת הייתה לי התלבטות אם לציין, כי מצד המסר, הוא חזק הרבה יותר כשהוא אמיתי. מצד החשק לקרוא, נראה לי שאיכשהו סיפורים אמיתיים פחות מושכים. לפחות אותי.
שלישית, האם את מתכוונת שהסיפור מרוח מדי, עד שמגיעים ללוז הענין? או שזה רק מגלה שזה סיפור אמיתי, וזה חיסרון בעינייך?
-
אם הסיפור היה אמיתי, כל הרקע של הלידה והחתונה הקינוח והשוויגער וכו’, שאני שוב אומרת שכתובים מאוד יפה וחי, היו לכאורה מתקצרים.
כרגע ההרגשה שלי היא שההקדמה יותר ארוכה מהסיפור. מבינה למה אני מתכוונת?
קשה לקרוא לזה מרוח כי זה מעניין. אבל ביחס למסר שרצית להעביר – אולי קצת מיותר.
-
בהחלט. אנסה לכתוב לעצמי גרסה קצרה יותר.
אני קצת תחת השראה של ספרים שקראתי לאחרונה, אבל שם באמת התאורים וההרחבות באו כפרקים מתוך ספר שלם.
אולי בסיפור קצר שבא לתאר עלילונת ספציפית זה פחות מתאים להשתפך כך. (אם כי חייבת לציין שממש קשה לי לוותר על ענין הקינוח… על התסרוקת של יעלי יותר קל :).
-
-
-
-
וואוו זה מרתק
ממש הצטערתי שנגמר…הערה קטנה- לפחות לטעמי, אם הפואנטה היתה הענין של ההחלפות בסוף אולי היה כדאי פחות לתת פירוט ודגש על החלק הראשון. היתה כל הזמן תחושה שזה מכוון למשהו שקשור לעייפות שלה. איזשהי תובנה שהיא תגיע אליה או משהו.
-
זה מצטרף בעצם להערה של רחל.
בוא נאמר שהמטרה העיקרית שלי הייתה להתנסות בכתיבה, וכתרגיל לקחתי סיפור שקרה לי וניסיתי לכתוב בצורה מענינת.
אבל שורה תחתונה, סיפור שבא להעביר מסר לא אמור להראות כשדה אימונים של הכותבת, ולכן אתן כנראה צודקות וצריך לקצר אותו.
-
כן. משום מה כשהגבתי לא ראיתי תגובות של אחרות לכן ציינתי את זה שוב.
-
-
-
ואוו אהבתי ממש
כתיבה מענינת זורמת עושה חשק להמשיך לקרוא
יש כל הזמן תפניות בעלילה
לא משעממת
תיאור של אישה כמונו
עם המחשבות
ואהבתי את הדקה התמסכנות
ומה שחשוב לציין
אהבתי את הפואנטה בסוףממש הצליח להצחיק אותי בקול
אז יש פה את מרכיבי הסיפור הקצר הנחמד לקריאה
מעניין, תפניות, ואפילו הומור
Log in to reply.
