כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
סיפור בהמשכים או: מחכה לביקורת שלכן
-
סיפור בהמשכים או: מחכה לביקורת שלכן
-
תודה על התגובות, בתכל’ס חיכיתי לזה…
פרק ה’ חלק 1
שנה קודם:
“את באה אליי היום בשש, נכון?!”
“למה את חושבת?”
“אה, את מעדיפה שאני אגיע אלייך, נכון? פשוט עדיף לי לגוון.”
“בואי רגע נעצור את הדו- שיח המיותר הזה.” נעצה אן מבט חריף בלילי. “לא זכור לי שסיכמתי איתך משהו לגבי היום בשש!”
“לא, את לא עושה לי את זה!” לילי זייפה אנחה באותנטיות. “הבנות אמרו לי שאת אלופה באזרחות. איך אשרוד את המבחן בלי ללמוד עם מישהי?”
“הבנות סיפרו לך אולי עוד עובדה מעניינת?” שאלה אן בסתמיות וגירדה טיפקס מהשולחן. לילי שתקה. היא ידעה שזה לא יהיה קל, אבל לא התכוננה למתקפה שכזאת.
“מעולם לא למדתי למבחן עם מישהי, ואינני מתכוונת להפר את האמירה הזאת, שניה אחרי שיצאה לחלל העולם.”
לילי בהתה בה בעיני עגל, פעורות לרווחה. “אני לא מבינה מה הבעיה שלך!! מגיעה בת חדשה לכיתה, מנסה להתחבר אלייך, להתיידד, היה לנו נחמד אתמול ביחד, את לא חושבת?” נעצה עיניים תובעניות בחברתה.
“זה לא משנה מה אני חושבת, את לא מבינה!” אן כמעט צרחה. “אני פשוט לא יכולה! תקבלי את זה, ותתלבשי על בת אחרת!” היא הנמיכה את קולה מעט והוסיפה: “כאילו לא ראיתי את הבנות המעריצות שמנסות להתחנף אלייך. אני לא באמת מבינה את זה. למה מכולם החלטת דווקא להיטפל לאן ויליאמסון, הבת הדחויה ביותר בכיתה? מה את פשוט לא רואה, לא שמה לב לניואנסים?!” הכיסא עלה על השולחן, התנודד לרגע ועצר. טריקת הדלת לא הפתיעה את לילי. היא הוציאה את הפלאפון מהכיס וחייגה.
“אבא, אני לא יודעת מה לעשות!”
“לילי, אני לא יכול לדבר עכשיו, אני בישיבה עסקית חשובה!”
“אבל אבא, חברה שלי ברחה לי. אני צריכה את ג’ק, שייקח אותי הביתה.” שניה של שקט. “מה פירוש לתאם מראש?? אבא!! אני מצטערת, אבל חשבתי שהיא תלווה אותי הביתה.
מה פירוש מי? החברה הזאת!
טוב, אני מחכה.”
היא סגרה את הפלאפון בסיפוק. כשג’ק יגיע, היא כבר תתמרן אותו בדיוק לכיוון שהיא רוצה…
אן צעדה הביתה נרגזת, כמעט ולא מביטה קדימה.
מה עושים, מה עושים? חשבה בקדחתנות. היא התכופפה ושרכה את נעליה, כמעט והתפרצה בצחוק כשמחשבה עלתה בה: ‘אם הייתי דמות ראשית באחד מספרי המתח הבדיוניים שאני אוהבת, ברור שלילי מנסה להיטפל אליי כדי לסחוט משהו, או שהיא שליחה של כנופית פשע, או אני לא יודעת מה’. היא המשיכה ללכת, זקופה. ‘באמת מוזר, ואין לי אפילו שמץ של מושג מה לעשות עם כל העניין הזה! אבא כמובן יגיד לי שזאת הזדמנות טובה למצוא חברה חדשה, ואמא תקמט את מצחה בתנוחה שהיא כל כך אוהבת ותגיד משפט שנון. אם אצליח למצוא אותה בבית…’
הפלאפון צלצל. אן רכנה לתיק, הוציאה אותו והביטה אל הצג. יולי מחייג אליך.
כמובן. זהו הצלצול המיוחד שהקדשתי לה.
“הלו, אנוש, מה נשמע? מה את מספרת?”
“אויש, נו, תיגמלי כבר מהכינוי הילדותי. באמת, זה לא נעים!”
“לי זה נעים מאוד, אחייניתי הראשונה והאחרונה גם יחד. עוד לא ענית לי! מה את מספרת?”
מה אני מספרת…
אן התיישבה לרגע על ספסל, והניחה את התיק לידה.
לפתע מצאה את עצמה מספרת הכל לדודתה שמעבר לים. קולה עלה ברוטינה קבועה. היא סיפרה על לילי וניסיונותיה התמוהים ומעוררי החשד. סיפרה על היעדרויותיה התכופות של אימה, ועל אביה שנמצא בכורסתו לעיתים קרובות יותר. מבטה נתלה באקראיות על הכביש מולה, והיא זינקה לרגע, פולטת לטלפון :”יולי, אני אחזור אלייך יותר מאוחר, בסדר?”
השמש הסתירה לרגע, ואן מצמצה. משפתחה את עיניה, ראתה אותה. הדמות הכי לא צפויה.
“מה את עושה כאן?”
ההיא חייכה, והתקדמה לעברה.
-
פרק ה’ חלק 2
משרד קטן מעל מסעדת “אריסטוקרט”
2017:
“מכתבים, מכתבים ועוד כמה.” מלמל ריק בזעם. “אנשים עדיין לא הבינו שתם לו עידן! נמאס מהניירת הבלתי נגמרת הזו. הצעות מתכונים מטופשות, פרסומות מוזרות, הצעות עבודה… חבל על הבול, פשוט ככה!”
“תביא את זה לדייב, בסדר?” תחב ביל מכתב מקרטון קשיח לידיו המזיעות. ריק כמעט והעיף גם אותו היישר למגרסה, אינו מבחין בין ימינו לשמאלו.
נקישות נעליים אלגנטיות נשמעו. דלת האלון הבהירה נפתחה. ריק מלמל עוד משפט נזעם ונדם, קולו גווע לאיטו.
“האם ישנם מכתבים רלוונטים?” שאל דייב בסמכותיות.
“כרגיל”, אמר ביל בהכנעה. “סיננו את ה’ספאם’ כמובן. ישנו מכתב חשוב מאוד שהתבקשנו למסור הישר לידיך. ריק! איפה הוא?”
דייב חסר הסבלנות קרע אותו בידו בלבד. “פטפוטי סבתות!” הרעים בקולו. “ביל, באמת! אני לא מבין! אמרתי לך לסנן את המכתבים! לא אני אמור לעשות את זה!”
“אבל אדוני—” גמגם ביל. “בית המשפט, זה… לא חשוב?!”
“אוך! באמת!” דייב כמעט כבר היה בחדרו. את המעטפה השליך זה מכבר על רצפת העץ המבהיקה. ריק החל לצטט בדבקות, מילה במילה: “כמה חבל שהמזכיר האחרון נעלם פתאום! הוא הבין עניין. לא היה צורך להסביר לו כל דבר פעמיים ושלוש!” כאן עצר ריק מציטוטו. “אני מצפצף על מערכת בתי המשפט. יותר מדי פעמים הם ניסו להילחם בי ונכשלו!” צרח בחמת זעם. הדלת נטרקה מאחוריו, ושני המזכירים הביטו זה על זה. למי היה אומץ להזכיר בנימוס לדייב למה ומדוע נעלם לפתע מזכירו המסור האחרון בתור?
ביל הרים בזהירות את המכתב הקרוע, ניקה אותו מאבק ופתח אותו. יומן הפגישות האלקטרוני זכה לשורה חדשה. הוא כבר יעשה את העבודה.
לאחר מכן, המכתב הונח בזהירות בקלסר שנשא את הכותרת “בתי המשפט”.
-
ייש! 2 בבת אחת, הייתי חייבת לקחת עצירה מההכנסות לשבת כדי לקרוא.
כמו תמיד לא איכזבת
-
😊
-
-
-
מעניין ומסקרן!!
חייבת עכשיו את כל ההמשך, איך אפשר לחכות? מה יקרה עם אן? (שיש לציין שלמרות שאני לא מסכימה עם כל ההתנהגות שלה היא חמודה!!)
שווה שני פרקים יחד..
תודה!
-
האמת? גם אני חייבת את כל ההמשך…
הדמויות קורות מאליהן, ב”ה.
כיף לשמוע!
-
-
מדהים מדהים!
חבל שאי אפשר ללכת לחנות לקנות את הספר
אני ר ו צ ה את ההמשך!!
-
תודה!
אולי בזכותכן עוד יהיה פה ספר
🙂
-
-
שלום, אתי.
אני די חדשה, אז רק עכשיו קראתי את הסיפור מתחילתו.
נהניתי מאוד. הכתיבה קולחת, מעניינת וקלילה. הפרקים תמיד משאירים את הקורא מסוקרן.
אגב, האפיון של לילי מצוין, לטעמי, וכן זה של אן. הפרק השלישי שמציג את ראשית הקשר שלהן ממש מעולה!
הוא חד, תכליתי ומתאר אותן היטב. בפרט המשפט האחרון.
אני מצטרפת להערתה של א ק שטוענת שעדיף לציין תאריך ולא לכתוב “שנה קודם”.
רק כי הסיפור שלך שווה, אעיר על כמה דברים שצדו את תשומת ליבי:
1. דו השיח בפרק הראשון לא ברור דיו. אני חושבת שצריך לקצר אותו קצת.
2. בפרק השני לילי דופקת על דלת ביתה של אן. בזמננו, סביר יותר להניח שהייתה מתקשרת קודם, לא? בפרט אם מדובר על ניו יורק ולא על בני ברק:)
3. “לילי פנתה ימינה, שמאלה וימינה, מפנה גווה לאן שהלכה מאחוריה” – יש כאן כפילות. תנסי להשמיט את שתי המילים האחרונות. נראה לי זה מספיק.
4. “מנוד ראש קל לווה בתנועת יד מתאימה” – לא כדאי לתת לקורא להשתהות לחשוב מהי תנועת היד המתאימה. זה יוצר עיכוב בקריאה. או שתתארי אותה או שלא.
5. “הטבח כמעט ואיבד את עשתונותיו, המפורסמים לתהילה אף הם” – מי עוד מפורסם לתהילה?
6. “גברת ויליאמס התרוממה באחת ממושבה” – התכוונת לגברת אדמס?
7. בפרק השלישי: “ברגע הראשון אן נשמה לרווחה, ובמשנהו חנקה את רגש הרווחה” – טיפה ארוך. אולי “אן נשמה לרווחה רק לרגע”, או משהו כזה? החזרה פעמיים על המילה רווחה לא מיטיבה עם המשפט.
8. “אימא שלי דיברה עם המורה. היא טוענת שהמקום הפנוי היחידי הוא לידך”. אמרה לילי בנחת, כמונה מעות” – נכון יותר לומר היחיד, ולא היחידי. לטעמי, הביטוי “כמונה מעות” לא מתאים לאווירה של הסיפור. רק אני חושבת ככה?
9. בפרק הרביעי: “קשה היום למצוא אצל הצעירים האמריקניים אדם עם משמעת ומוסר עבודה גבוהים כל כך”… – אולי: קשה היום למצוא צעיר אמריקני עם משמעת ומוסר עבודה גבוהים כל כך”…
כמובן, אתי, שהכל מתוך רצון לסייע, כן? כי הסיפור ממש טוב.
את מוכשרת, ותמשיכי לרתק אותנו עם שני פרקים בשבוע. (אני בעד ארוכים)
בהצלחה!
-
תמר, באופן כללי את צודקת בהערה שלך לגבי הדפיקות של לילי, אבל אני חושבת שבסיפור הזה ההתנהגות אמורה לאפיין את לילי ומתאימה לה.
ואז א”א לשנות את ההתנהגות שלה בסיפור.
אני צודקת אתי?
-
די מסכימה איתך.
לילי אימפולסיבית, עושה מה שבא לה בשביל להעביר את המסרים הנכונים…
-
-
דבר ראשון, ברוכה הבאה😀 (ובסוד, גם אני די חדשה)
מעריכה את הזמן שהקדשת לתגובה, הערות נכונות בהחלט, לוקחת לתשומת ליבי.
תודה!
-
-
הדמויות בסיפור שלך כל כך חמודות:)
מתחברים אליהם בקלות ממש.
הערה שקשורה להגהה –
אין אפשרות לשים שני סימני קריאה ברצף. שמים אחד ואם יש משפט חריג ממש- בערך פעם-פעמיים בספר- שמים שלושה.
כנ”ל לגבי סימני שאלה.
-
מאוד נהנית מהסיפור!!
הוא כתוב בצורה קולחת ומעניינת
-
☺
-
-
איזה כיף😁
תודה על ההערה!
-
-
מחכים להמשך…
-
חוזרת לפורמט הארוך של פרק מלא, אשמח שתעדכנו שוב מה אתן מעדיפות…
פרק ו’
2017, ניו יורק:
“שרון, שרון, התעוררת כבר?” היא הסתובבה לצד השני, מצותתת לפסיעות הקרבות מצידה השני של הדלת. “אין לי כוח לשמוע כבר את הקול של המורה שלך, את לא מבינה?”
“אל תעני לה!” בקע הקול המנומנם מהשמיכה.
“אל תתחצפי!” אמרה אימה בחדות ומשכה את השמיכה איתה אל מחוץ לחדר. כעת כבר לא היה טעם להישאר במיטה. שרון קמה בזעף, והחלה להתלבש. כשחיטטה במגירת הגרביים נזכרה פתאום. הפתק הארור ההוא!
קלרה לקחה את מפתחות הרכב מהשולחן, ויצאה. ביתה רדפה אחריה.
“רוצה טרמפ?” שרון היססה לרגע, הניעה ראשה בשלילה ודחפה פתק מבעד לחרך הצר שבחלון הרכב. מיד לאחר מכן פתחה בריצה לכיוון הבית.
“מה זה?” קראה האם אחר גווה המתרחק. היא נאנחה לפתע, פתחה את קיפוליו של כדור הנייר המקומט והחלה לקרוא.
אסיפת הורים! זה בדיוק מה שחסר לה עכשיו. מי יודע מה יש למורה של שרון לומר לה. בעצם היא די בטוחה שיהיה לה הרבה מילים לבזבז. בתה כל כך השתנתה לאחרונה…
דניאל זוכר בכלל שיש לו בת? היא תזכיר לו, הוא יצטרך לבוא איתה ולא משנה מה! היא לא תסבול את זה לבד יותר.
הרכב כבר פנה לכיוון החניון, והיא הדפה את כל מחשבותיה הצידה.
בית החולים, ניו יורק, 2017:
“שלום לאן ולגברת ויליאמסון!” קראה האחות בעליזות. “מה שלומנו היום?” מבטים עייפים ענו לה כבתגובה.
“גברת ויליאמסון—” היא פתחה.
“את יכולה לקרוא לי רווית, זה בסדר”.
“כן, רווית”. אמרה האחות במעט חוסר ביטחון. “אפשר לשוחח איתך מחוץ לחדר רגע?”
“אוף קורס!”
“הבת שלך במצב יציב. לכן העברנו אותה למחלקה. אבל השיקול החשוב ביותר הוא שמירה על מצב רוחו הטוב של החולה. מחקרים מראים שההחלמה הרבה יותר אפקטיבית ומהירה כך”.
“כן, אני יודעת”. אמרה רווית בחולשה. לרגע הסתחררה, ואז ייצבה את כתפיה .”אנחנו במצב די מסובך כרגע”.
האחות הנהנה באהדה. “שמענו זה מכבר על התביעה שהגשתם כנגד המסעדה. דעי לך שבית החולים תומך לחלוטין בצעדך זה ומוכן לעזור בכל הנדרש, את יודעת”, היא עצרה לרגע, מנסה להפשיר את האווירה. “מסמכים רפואיים רלוונטים, חוות דעת רפואיות…”
“תודה”. פלטה גברת ויליאמסון קצרות. היא הרכינה ראשה לרגע, והאחות ראתה את עיניה שהבריקו לפתע.
התביעה הסתבכה כל כך! עורך הדין התפטר, בטענה שעם מסעדת ‘אריסטוקרט’ אינו מוכן להתעסק. יותר נכון, לא עם ההנהלה שלה. לאחר שכבר השיגה עורך דין חדש, ולכאורה הכל היה אמור להסתדר, משום מה נדמה לה, שהוא איננו יעיל מספיק.
האחות כבר הסתלקה מזמן, נותנת לה להתייחד עם כאבה. רווית מחתה לרגע את עיניה, מתחה חיוך רחב על שפתיה, ונכנסה לחדר.
אן הזדקפה לעומתה בחיוניות ושאלה: “מישהי כבר הגיעה לבקר אותי?”
היא מצמצה לרגע במהירות. “כן. לילי ואימה הגיעו. הן מוסרות לך החלמה מהירה”. מוטב שהיא תהיה היחידה שתתפלא על היעדרותה של לילי מחדרה של חברתה הטובה ביותר.
‘את רואה, אחות?’ כמו ענתה לה רווית. ‘מילאתי את רצונך. אני שומרת על מצב רוחה של אן.’
“גברת וילאמסון?” מערכת הכריזה הדהדה. “שיחת טלפון מחכה לך במזכירות. נא להזדרז”. היא התרוממה בפתאומיות, כמעט יוצאת מהחדר באוטומט. מבטה בחן את אן הישנה, וידיה ליטפו אותה ברכות. באמת התפלאה על כך שלילי- דווקא היא!- לא הגיעה לבקר. היא לא חשבה שהן הסתכסכו.
“עורך הדין שלך מוסר שאינו מצליח להשיגך בטלפון”. קבלה מזכירת בית החולים באזניה. “הוא ממתין לשיחה איתך בשפופרת הזאת”.
“השיגי לי בבקשה את מסמכי האשפוז, ותשלחי לי לכתובת המייל שאתן לך”.
“בסדר”. קולו הדהד בראשה. היא שפשפה את רקותיה.
“סליחה”. העמדה הייתה מאוישת באחות אחת בלבד, שנראתה סימפטית ונחמדה. למה נראה לה שהיא מחווירה בראותה אותה?
“אני צריכה את מסמכי האשפוז של אן ויליאמסון, בבקשה”.
“מי את?” כאילו אינך יודעת!
“אמא שלה”. היא שלפה תעודה מזהה.
“האם ברצונך להדפיס או לשלוח?”
“לשלוח”. היא דחפה לה פתק. “לכתובת המייל הזאת”.
“Just a moment “. האחות התכופפה לכיוון המחשב, לופתת את העכבר בידיה, המקלדת החלה לתקתק מונוטונית.
תנועותיה החלו נעשות קדחתניות יותר ויוותר. אחות אחרת, שנראתה סמכותית יותר, התקרבה לפתע.
“מה קורה כאן?” שאלה.
האחיות שוחחו בקולות מהוסים. מדי פעם הצליחה גברת ויליאמסון לשמוע מילה או שתיים. “סל המחזור”, “שחזור קבצים”, “מחדל”, “חוסר אחריות”. התמונה החלה להתבהר בראשה. מסמכיה של אן נעדרים. מישהו מחק אותם! הכתה בה ההבנה.
מישהו אינטרסנטי להפליא, שאינו מעוניין בהרשעתו. מי זה יכול להיות?
כל אותו זמן פניי סמקו. הבטתי בפרצופה מחליף הגוונים של רווית ויליאמסון. הייתי נבוכה, לא ידעתי מה לעשות. אן עמדה כל העת מול עיניי, זוקרת אצבע מאשימה. ומהצד השני…
אני יודעת איפה הקבצים! רציתי לצעוק.
אני העלמתי אותם.
-
פרק יפה ומסקרן, אתי. בעיקר הפסקה שהכנסת בסוף של מי שיודעת היכן המסמכים.
אני, כאמור, מעדיפה את פרקים ארוכים. אגב, אין לי מושג מי הן שרון וקלרה. הן חדשות בסיפור או שפשוט שכחתי?
כמה הערות קטנות:
“בתה כל כך השתנתה לאחרונה…” – המשפט הזה מופיע בתור מחשבה קלרה, נכון? נראה לי יותר מתאים שהיא תחשוב על בתה בשמה, כאילו שיהיה כתוב “שרון כל כך השתנתה לאחרונה…”
“תודה”. פלטה גברת ויליאמסון קצרות. היא הרכינה ראשה לרגע, והאחות ראתה את עיניה שהבריקו לפתע. – לא הגיוני שהאחות תראה את עיניה בדיוק כשהיא מרכינה ראש. לא?
עורך הדין התפטר, בטענה שעם מסעדת ‘אריסטוקרט’ אינו מוכן להתעסק. יותר נכון, לא עם ההנהלה שלה – אולי תנסי להשמיט את המשפט האחרון, כי זה די ברור שהוא לא מוכן להתעסק עם ההנהלה ולא עם הישות “מסעדת אריסטוקרט”.
“למה נראה לה שהיא מחווירה בראותה אותה?” – לא מובן מי מחווירה ומי רואה את מי. נסי לנסח את זה אחרת, או להביע את אי הנוחות שלך האחות בצורה שונה.
אה, ועוד משהו: כתבת שאן הזדקפה בחיוניות כשרווית נכנסה, וכמה שורות אח”כ רווית יוצאת כשאן ישנה. קצת הפריע לי? מה את אומרת?
-
שרון וקלרה בעקרון חדשות בסיפור, יפה ששמת לב…
הערות חשובות ונכונות, מעריכה את הזמן שהקדשת, לא מובן מאליו:)
ההערה על העיניים נכונה מאוד, ב”ה שאתן שמות לב לדברים האלו.
ואת צודקת בקשר לאן בסוף, אני אשנה את זה.
תודה!!
-
-
איזה מתח, אתי 😲
אני אוהבת אתת האורך של הפרק, לא מרגיש לי ארוך מדי.
– מה הכוונה- הרכב כבר פנה לכיוון החניון, והיא הדפה את כל מחשבותיה הצידה. ?
לכיוון הפתח של החניון?
משהו במשפט הזה לא ממש מדויק לי
– מה שאמרה תמר על המשפט- היא הרכינה ראשה לרגע, והאחות ראתה את עיניה שהבריקו לפתע.
אפשר לתקן רק את סדר המשפט, קודם העיניים הבריקו ואז היא הרכינה ראש, שלא יראו, או שהיא הורידה ראשה והאחות הספיקה שניה לפני לראות את העיניים
– אולי במקום החיוניות הלא מצופה מאן אפשר להגיד שהיא הזדקפה בערגה/ כמיהה/ התעניינות/סקרנות….
היא נשמעת די עייפה גם בתחילת הקטע כשהאחות באה לקרוא לאמא וגם אח”כ כשהאמא יוצאת למזכירות
– היא מצמצה לרגע במהירות. “כן. לילי ואימה הגיעו. הן מוסרות לך החלמה מהירה”. מוטב שהיא תהיה היחידה שתתפלא על היעדרותה של לילי מחדרה של חברתה הטובה ביותר.
אם הן הגיעו למה הן לא אמרו לאן עצמה כלום? אולי הן הגיעו כשישנה? כשהייתה בלי הכרה? כשאן הייתה בבדיקה? הייתי מצפה לשמוע למה היא לא יודעת שהן הגיעו בעצמה
מותר לשאול אם זה סיפור ראשון שלך, אתי? מעניין אותי מאיפה הגיעו לך הרעיונות..
קשה לכתוב ספר מתח שיהיה גם הגיוני ולא מדומיין, גם מסקרן ומעורר עניין באמת.
מחכה במתח להמשך של הסיפור המוצלח 😄 !
-
תודה תודה:)
הרכב פנה לכיוון פתח החניון. מה היה לא מדויק? אני אשמח לשמוע אם תוכלי לדייק.
ורעיון מקסים בקשר לעיניים, פתרת לי בעיה…
ובקשר לביקור של לילי, תמר צודקת, היא באמת לא הגיעה כלל ואמא שלה קצת שיקרה בקטע הזה.
הסיפור יחסית ראשון, אני כותבת די הרבה בלי קשר, אבל הוא הראשון שאני מתמידה בו.
תודה!
-
בקטע שהעלית כתבת הרכב כבר פנה לכיוון החניון ולא לכיוון פתחו, אז את רק צריכה להוסיף את הפתח 🙂
ואם כבר זה תפס לי את העין תהיתי אם תקני לומר שהרכב כבר פנה והיא הדפה… או אולי יותר נכון לומר שהיא עשתה זאת, אפילו שאם הרכב פנה זה מדגיש את רוח ההרהורים שלה…
מה את אומרת?
ברור מהסיפור שלילי לא באמת הגיעה וכבר יש לנו חשדות מולה, כמעט גמרתי לתפור לה תיק… 😉
השאלה היא מבחינת אן ששומעת שחברתה ואמא שלה הגיעו ותוהה למה הן לא באו לומר לה כלום, אני מדמיינת את הסיטואציה בתור אן ולא מצליחה להאמין שאכן הן הגיעו לבקר ולא התעקשו להכנס
אולי לא מרשים כי היא במחלקה שלא מאפשרת או מצב שלא מאפשר, אולי משהו אחר כפי שכתבתי קודם או רעיון אחר לגמרי, אבל לא יכול להיות שהן באו ולא נכנסו בלי סיבה.
נכון שבפועל הן לא באו אבל אמא שלה מנסה להגן עליה- שתמכור לה את הסיפור עד הסוף, אין שום סיבה הגיונית שטרחו לבוא לבקר את אן ולא התאמצו על הדרך מהמסדרון לאן בפנים ואפילו לא מסרו לה מתנה/ כיבוד, למה באו??? (תיאורטית כמובן, בסיפור של האמא)
אולי אם האמא לא רוצה לפרט אן יכולה לשאול- מישהו כבר הגיע לבקר אותי כשישנתי וכו
מישהו צריך לתת פה מידע למה אן לא יודעת שביקרו אותה.לא חושבת?
מקווה שהסברתי את עצמי טוב.
אוהבת את היחס לתגובות, עושה חשק להמשיך להגיב ולעקוב.
אגב, את מעלה פרקים מתוקנים ליצירות או שמתקנת רק אצלך לצורך הספר העתידי בעז”ה?
-
רעיונות מעולים!
לגבי השינוי בפרקים, כרגע מתקנת רק אצלי, ליצירות לא שלחתי כבר המון זמן, כשאשלח אוסיף תיקונים.
ברור שאני מגיבה, אתן טורחות בשבילי, זה המינימום שאני יכולה לעשות.😁
-
-
-
-
נראה לי שאן לא יודעת שהן הגיעו – פשוט כי הן לא הגיעו… אני צודקת, אתי?
לפי איך שאני הבנתי, אמא שלה פשוט שקרה לה כדי שלא תתפלא. לכן היא גם מצמצה במהירות? או שהכל בראש שלי?
-
מאה אחוז!
הראש שלך עובד מצוין…
-
-
פרק ז’
ניו יורק, 2017:
לילי ישבה על הספה ועלעלה במהדורה היומית.
סיפור המתח שהחל להתפרסם לפני מספר שבועות ריתק אותה, כמו את שאר קוראי העיתון, שהציפו את המערכת בתגובות נלהבות, בהצעות, מחמאות, והתעניינות.
העלילה הסתבכה מרגע לרגע, ועם כל זאת, נראתה מציאותית. רוב הקוראים תהו במיוחד על השורה הקטנה, מתחת ללוגו המותחן: ‘מבוסס על סיפור אמיתי’.
הדלת נטרקה, וקול גברי נשמע מהמבואה. לילי קפצה ממקומה, ממהרת לכיוון הפתח.
אביה מלמל משהו אל אוזניית הבלוטוס, ואז נפנה אליה.
“מה את עושה בבית בכאלו שעות? בדרך כלל את מבלה עם חברותייך, לא?!”
לילי לא ענתה. משהו מטריד הכהה את עיניה. היא השפילה אותם, ואז הרימה באחת, ואמרה בטון מתלונן: “אמרתי לך כבר לפני כמה ימים! אתה לא זוכר?”
האב הבליע חיוך מנצח מתחת לשפמו, ואז ענה בבהלה מעושה: “מה שכחתי הפעם, לילי? משהו חשוב?”
“סיפרתי לך שחברה שלי בבית חולים. אתה לא זוכר? הלכנו לקניות, ואז היא התעלפה, בגלל הבוטנים שהיו לה בעוגה”.
“הלכת כבר לבקר אותה?” הוא ניסה להתעניין באדישות.
“לא”. ידיה צנחו באיטיות לצדי גופה.
“מה קרה?”
“לא יודעת. כבר נסעתי עם ג’ק, ונכנסנו לבית החולים. קניתי לה את השוקולד מהסוג הכי יקר שהיה בחנות, אבל משהו באווירה של הבית חולים פשוט הלחיץ אותי. מאוד”.
“לא היית בו אף פעם?”
“כמובן שכן. זוכר ששלחת אותי ואת אימא למסע תרומות מצולם לחולי אונקולוגיה? עברנו במחלקות וחילקנו צעצועים וממתקים לילדים. אז לא היו בקומת הכניסה את כמות המאבטחים הנוראית ההיא”.
“ומה החברות אומרות?”
“אני לא יודעת. הן עדיין לא ביקרו. המורה מנסה לארגן תורנות, ולא כל כך הולך לה”. היא גיחכה. לפתע הבינה את עוצמת השליטה שיש בידיה על חייה של אן. את עוצמת השפעתה על מעמדה החברתי.
האב התיישב על הספה, הסיגריה שנשלפה ביד רועדת מכיסו העידה על עצבנותו הרבה.
“מה קרה שאתה כל כך מתעניין? אין לך איזו עסקה ששווה מיליונים באנשהו?” שאלה לילי לפתע. חוש הריח הטבוע בה התריע על משהו. ריח דק חדר לאפה, והיא מיהרה לברר את פשרו.
“אסור לי להתעניין? ירשת את הרטוריקה שלך ממישהו”. הוא קרץ לעברה.
לילי חשה מוחמאת. אביה, שעסקאות ענק מונחות לפתחו, מוצא לנכון להתעניין בה בסתם יום של חול, ללא סיבה מיוחדת.
הנהג כבר צפר לו. הוא מיהר, ולקח ערמת דפים שהמתינה על השולחן הנמוך.
“מסרי לאמא שאחזור מאוחר היום”.
דלת הרכב נטרקה. הוא יישר את חליפתו, והורה לנהג למהר. אמנם חל עיכוב משמעותי בלוח הזמנים שלו, אך הוא חש שזה היה משתלם.
כמה שעות מאוחר יותר:
פארק השעשועים הקטן היה מוזנח ואפלולי. רוב המתקנים נעקרו זה מכבר על ידי פרחחי השכונה, וכתובות גרפיטי רוססו על גדר העץ המרקיבה.
אמהות השכונה, אלו שעוד היה להן שליטה על ילדיהן, הזהירו אותם שלא יעזו להתקרב אל הגינה בשעות החשיכה. עסקאות רבות נרקמו בה, הרחק מעין רואים. חלקם כשרות, וחלקם…. מוטב שלא נפרט.
האישה האלמונית לא הייתה שונה מכל אלה. בגדיה אמנם העידו על עושרה, אך איש לא טרח להעיף עליה מבט נוסף.
מכובעה השתפלה רשת שחורה, כשל אלמנות המקום. היא הצלה על עיניה הבהירות, שסרקו את האזור ללא הרף.
אישה נוספת התקרבה למקום, אוחזת בידיה תיקיית קרטון חומה, שעליה מוטבע סמל מרכז רפואי ידוע. הן לחצו ידיים ברשמיות, נמנעות מלהביט זו בעיניה של זו. כמה שפחות לראות, כך ייטב, ידעו שתיהן.
מעיל הפרווה המרופד של האישה ההדורה הכיל מעטפה עבה.
צרורותיהן החליפו ידיים, והן פנו אישה לדרכה.
כל אחת בדקה את הצרור שבידיה. זו עיינה היטב במסמכים, וזו ספרה את השטרות, מביטה לכל הכיוונים. היא הכירה את השכונה, וידעה את סכנותיה.
האופק בלע אותם, והילד הקטן שצפה בהן ממרפסת ביתו משך בכתפיו. אחיו הגדול הניד ראשו בלגלוג. בקרוב יתרגל הילד, ויכיר את שכונתו ומקומו.
-
כמו תמיד, היה נהדר לקרוא את ההמשך. אורך הפרק מצוין.
אני גם מתחילה לבנות ללילי פרופיל לא מחמיא במיוחד, אז אם לא התכוונת לזה – תשני אותה מהר…
שתי הערות פיציות:
“לא”. ידיה צנחו באיטיות לצדי גופה – ניסיתי לדמיין את זה, ולא הבנתי איפה הן היו קודם אם לא בצידי הגוף. אולי תתארי את זה בצורה אחרת, נניח: קולה ירד ללחישה / פניה התכרכמו / זוויות פיה צנחו?
כמה שפחות לראות, כך ייטב, ידעו שתיהן. – מבנה המשפט טיפה מסורבל לדעתי. מה את אומרת? אולי “מוטב לראות כמה שפחות” או משהו כזה? (אגב, תבדקי אם הצירוף “כמה שפחות” הוא תקני.)
מחכה להמשך, בהצלחה!
-
לילי עם פרופיל לא מחמיא בעיניי מהרגע הראשון
אבל באמת שהפרק הזה החמיר את העניין…
אתי. כתיבה אלופה, מרתקת, מסוג הספרים שלא הייתי סוגרת גם אם 4 בלילה הופיע 🙂
אורך הפרק מעולה
תדירות העלאה- כאן צריך שיפור 😉
תודה רבה לך!
-
ואוו, איזה כיף, אני מסמיקה☺
תודה!
-
-
כמו תמיד, לוקחת את הערותייך לתשומת ליבי, תודה!
גם לי הרגיש המשפט מסורבל מעט…
אחשוב על משהו
-
-
סיפור מקסים, מחכה לכל פרק!
הערונת קטנה – ציטוט מהפרק:
אמהות השכונה, אלו שעוד היה להן שליטה על ילדיהן, הזהירו אותם שלא יעזו להתקרב אל הגינה בשעות החשיכה. עסקאות רבות נרקמו בה, הרחק מעין רואים. חלקם כשרות, וחלקם…. מוטב שלא נפרט.
עסקאות זה “חלקן” ולא חלקם, אבל יותר חשוב הייתי מורידה את “מוטב שלא נפרט” זה די ברור מאליו, וניתן להשאיר את המשפט כך. עסקאות רבות נרקמו בה, הרחק מעין רואים. חלקן כשרות, וחלקן…
אני לא סופרת או משהו, רק מה שחשבתי.
תמשיכי להעלות פרקים!
-
-
איזה כתיבה יפה!!!!!!!! מרתק, זורם.
הרפתקני, ממש מותח ועם רגש
מגרה לקרוא הכל…
-
פרק ח’
ניו יורק, 2016:
תיקה המנצנץ של לילי סנוור את עיניה של אן לרגע. היא מצמצה בעיניה במהירות, והגיבה בטון תקיף, חוזרת על שאלתה: “מה את עושה כאן?”
“איזה צירוף מקרים!!” לילי שילחה לחלל האוויר קריאת התפעלות מעושה.
“”אני שואלת עוד פעם. מה את עושה כאן?”
“אה, את לא מבינה!” לילי התיישבה, מותחת את רגליה על הספסל. “הנהג שלנו עוד לא מכיר את העיר כמו שצריך, אז עשינו כמה סיבובים, ובטעות הגענו לשכונה הזאת. פתאום ראיתי אותך על הספסל, אז אמרתי לו לעצור. את גרה כאן?”
לפתע תקפה את אן עייפות גדולה. היא הנהנה בראשה, והצביעה על בית חד קומתי נאה ממול.
לילי סקרה אותו. הבית שידר חמימות משפחתית, למרות שלא היה לטעמה. היא הייתה הולכת על משהו אלגנטי יותר, בעל קו נקי וחלק.
“מה ההורים שלך עושים?” היא שאלה בהתעניינות.
“אבא שלי עיתונאי מפורסם”. הייתה גאווה בקולה. “הוא חוקר שחיתויות אצל בעלי הון ופוליטיקאים”.
לפתע קלטה עם מי היא מדברת.
“אויש, כמובן שלא רמזתי כלום על אבא שלך. מקווה שהבנת אותי נכון”.
“Don’t worry, everything is fine.” (אל תדאגי, הכול בסדר.) פטרה אותה לילי בקלילות. “תאמיני לי, אין לי מושג מה הולך בעסקים שלו, וגם לא כל כך מעניין אותי. אני בעיקר מבזבזת את מה שהוא מרוויח”. צחקה בגסות מה.
אן נשמה לרווחה. משום מה, הרגיש לה שלא יהיה נכון לפגוע בלילי.
“עוד לא הספקתי להכיר את החנויות כאן”. אמרה לילי, קוטעת את מחשבותיה. “בקליפורניה, היינו הולכות לפחות פעמיים בשבוע לסיבובי קניות. היינו חבורה שלמה, שעשתה הכול יחד”.
היא הוציאה את הפלאפון מכיסה, מדפדפת בין מאות תמונות, שחזרו על עצמן בצורה זו או אחרת.
כולן נראו שייכות לקולקציית העתק הדבק. אביזרים יוקרתיים, חולצות ממותגות. אן כבר לא יכלה לעצור את עצמה.
“מה מצאת בי? עכשיו אני רואה שחברותייך הקודמות שונות ממני. אם הן סוג החברות שהיית רוצה לרכוש לעצמך, לא חסרות בנות בכיתה שהיו מוכנות ללכת איתך לקניות בשמחה”.
“עזבי אותן!” לילי משכה בכתפה. “נמאס כבר! כל היום הן מדברות על אותם דברים. איזה חנות פתחו, מי שילמה יותר על התיק, הורים של מי עושים יותר כסף”…
“כשעברנו הנה, החלטתי שאנסה להתחבר לבנות מסוג אחר, שונות. שיש להן עוד כמה פרפרים בראש”. היא חייכה.
לרגע שררה ביניהן שתיקה, ואז סובבה לילי את ראשה. “ג’קי קורא לי. הוא צריך כבר להסיע את אבא שלי. היום בחמש וחצי נאסוף אותך. את חייבת להכיר לי את כל החנויות. הסבר פנייך לתייר!” היא קרצה ונעלמה. עקבי נעליה עוד רעשו, בדממה ששררה ברחוב.
ברגע אחר, אן הייתה מתבלבלת לחלוטין.
השיחה שעשתה עם דודתה יולי, סייעה לה להבין מה היא צריכה לעשות עכשיו, והיא קמה בהחלטיות ממקומה.
בית החולים, ניו יורק, 2017:
מחט האינפוזיה הציקה לה. היא ניסתה להסתובב במיטה, על מנת שתצליח לקרוא כמו שצריך בספר שאמה קנתה לה. היא ממש רצתה אותו, לפני יובל בערך. אבל אז הוא היה יקר מדי.
כנראה כשהבת שלך מאושפזת, המחשבה על מחירו של ספר יורדת לתחתית סולם העדיפויות.
בית החולים היה שקט, כיאה לשעת צהרים מוקדמת. חילופי משמרות כבר היו, ארוחת צהרים גם כן, וביקורי משפחות יתחילו רק עוד שעתיים בערך.
אולי לכן המהומה שנשמעה במסדרון הכפילה את עצמה פי כמה. חולים סקרניים הציצו מדלתות החדרים, אחיות מבוהלות השתדלו להיבלע בעמדתן, ורק איש הביטחון עמד באמצע המסדרון, וניסה לשלוט ברוחו.
“ילדה, אני מסביר לך בפעם המאה! אין עכשיו ביקורים! תבואי יותר מאוחר. אין צורך להעמיד את המחלקה כולה על הרגליים!”
“סליחה, אדוני, אני לא יכולה לבוא יותר מאוחר, יש לי מבחן מחר! הגעתי במיוחד ממרחק, מיד אחרי בית הספר”. הקול ניסה להיות מנומס, ללא הצלחה מיוחדת.
“תאמיני לי, גברתי החצופה, אם הייתי יודע מי את, ההורים שלך היו זוכים לשיחה ממני, עוד היום! מה זה החינוך הזה?! שעות ביקור הן ברזל! מספיק מהומה עושים המבקרים בשעות המיועדות להם. אם ניתן לכל ארחי פרחי להיכנס כרצונו, המצב כאן יהיה קטסטרופלי!”
“אתם רק יכולים לבדוק מה המצב שלה? אם היא ישנה, אני אלך, מבטיחה!” הקול התנשף. “אני מחפשת את אן ויליאמסון”.
אן, שהקשיבה בחצי אוזן למתחולל בחוץ, קמה ממקומה באחת. היא סחבה אחריה את עמוד האינפוזיה, נעלי הבית שלה עשו רעש קולני במיוחד בדרכה לדלתות המחלקה.
“אני מצטערת על הבלאגן”. היא אמרה בכנות. “אדוני המאבטח, זה בסדר, היא בת כיתתי, אני אקח אותה לחדר”. ועוד לפני שהספיק לומר מילה, הסתובבו שתיהן במהירות ונכנסו אל החדר.
אן התיישבה על המיטה, מחווה על הכורסה הקטנה, לא שוכחת את נימוסיה.
זאת לא הייתה לילי.
“מה את עושה כאן? ואיך דווקא את הראשונה שמבקרת אותי?”
-
מתחילה להבין (/לנחש) מה היא לילי עושה בקרבת אן…
מי הצליחה לקדוח חור בשליטתה של לילי?
קדימה עוד פרק
תודה אתי!!!
שבוע טוב
-
איזה פרק יפה!
הדו שיח בין לילי לאן בתחילת הפרק מצא חן בעיניי מאוד 😁
בהמתנה להמשך..
-
אתי, את שוב מסקרנת.
הפרק יפה ומעניין.
“משום מה, הרגיש לה שלא יהיה נכון לפגוע בלילי” – הייתי משנה ל: הרגישה שלא יהיה נכון… מה את אומרת?
הרגיש לה זה סלנג שמתאים אם היא חושבת בעצמה או אומרת, אבל לא כשאת מתארת אותה.
בהצלחה!
-
הערה טובה, תודה לך!
-
-
סורי על מריחת הזמן, מסיבות רק משמחות ב”ה.
גמר חתימה טובה לכולכן!
פרק ט’
ניו יורק, 2016:
היא הסתכלה בשעון. הוא תקתק במונוטוניות מרגיזה. לרגע היא הייתה בטוחה שהוא מקולקל או משהו. אחרת, איך יכול להיות שהוא לא זז?!
הסתכלה בפלאפון. הספרות תאמו.
בסלון היא שמעה את אביה מעביר דף בעיתון.
נאנחה.
עוד דקה היא תפתור את כל העניין הזה. השיחה עם יולי עזרה לה מאוד. תמיד התפלאה איך מוצאת דודתה זמן אליה. יש לה כל כך הרבה ילדים!
תמיד נכשלה בזכירת שמותיהם המדויקים. מדי פעם הם שלחו לה מכתבים חמודים וכל מיני ציורים, אבל עדיין, הם היו המשפחה הגדולה ביותר שהכירה.
המחשבות סייעו לה להעביר את הזמן. שעון האורלוגין הכבד שבחדר הכניסה ניגן עשרה צלצולים ענוגים.
היא נדרכה באחת. ‘אני מוכנה לקרב על חיי. חיי המשפחה השלמה שהייתה לי.’
הדלת נטרקה.
“אן? את שם?” אימה עברה את דלת הכניסה הראשית והתקרבה לעברה. “מה הייתה ההודעה המוזרה ששלחת לי?”
אן התחילה ללכת, אמה בעקבותיה. היא הגיעה לסלון, נעמדה מול כורסתו של אביה, שהזדקף מופתע, ואמרה: “אני רוצה לדבר אתכם. לדבר באמת. לא כמו כל השיחות שהיו לנו בזמן האחרון”.
הם החליפו מבטים. לרגע נורא אחד היא חשבה שהם ימשיכו בהתכחשות למציאות, ויעדיפו להמשיך להחביא אותה מתחת לסינר המגונן שלהם.
“טוב”, אמר אביה באיטיות. “אני מניח שלא הותרת לנו ברירה, שובבה שכמוך”. כמו תמיד, הוא ניסה להכניס קצת רוח קלילה לשיחה.
“אני לא רוצה להסתיר מכם, אז דיברתי עם יולי היום”.
“עם יולי?”
“אתן מדברות הרבה?”
ההורים שאלו בבת אחת.
“אני מדברת איתה בערך פעם בשבוע, וכן. דיברתי עם יולי. האווירה בבית בזמן האחרון קצת קשה. משהו שאינו ברור לי מרחף בחלל. כל מיני אמירות, כל מיני דברים שהשתנו בסדר הקבוע של הבית”.
“מה לדוגמה?” שאלה אמה במתח, ושילבה את רגלה קדימה.
“את חושבת שלא שמתי לב שאת חוזרת הביתה בעשר בכל יום? אמנם אני כבר לא ילדה קטנה, ובהחלט מסוגלת להסתדר כמה שעות נוספות, אבל זה קשה! אנחנו כמעט ולא רואים אותך בבית.”
“אבל אמרתי לך, שהציעו לי משרה מלאה פלוס בשכר הרבה יותר גבוה!”
“אמא, באמת, את יודעת שאני לא מתכוונת להתחצף. נכון שהשיחה הזאת כבר נשמעת כמו חקירה משטרתית, אבל אני חותרת לכיוון מסוים”. אן לא הרגישה נעים. היא לא אהבה את הרגעים האלו.
“למה את צריכה תוספת בשכר? מה רע לנו? הרי אבא אמור לעבוד במשרה מאוד מכניסה!” היא הדגישה את המילה אמור.
“אריק, אני מצטערת, אבל אני חייבת לומר לה. אני יודעת שביקשת, אבל אני לא עומדת בזה יותר”.
אן נשענה על הספה. רגע האמת הגיע.
“יש לאבא גידול ממאיר שמתפשט במהירות. גילינו את זה מאוד מאוחר. את מכירה את אבא, הוא ייחס את כל תופעות הלוואי כעומס בעבודה, אבל אני לא ויתרתי. הלכנו לרופא, עשינו כמה בדיקות. זה לקח זמן, אבל הרופא היה נחרץ”.
“טוב, אבל אבא יבריא, נכון? היום הרפואה מאוד מתקדמת. אני יודעת, אני קוראת על זה הרבה. הוא יבריא, נכון?!”
שאלתה נותרה תלויה בחלל הסלון. דבר לא עניין אותה פתאום.
היא קמה וברחה לחדר. יפחותיה הרעידו את קירות הבית.
ובעיקר, הרעידו את ליבות הוריה.
ניו יורק, 2017:
שרון הצביעה על הכורסה הקטנה, ווידאה שוב: “אני יכולה לשבת, נכון?”
“כן, כן, כבר אמרתי לך את זה קודם, שבי!” נימתה של אן לא הייתה סבלנית במיוחד. היא אספה במהירות את שערה לקוקס שנח ברישול על שולי עורפה, והתיישבה במיטה.
מבלי משים, תנוחתה הייתה דרוכה למדי.
“קודם כל, הבאתי לך מכתבים מבנות הכיתה”. היא שלפה צרור עבה יחסית.
אן שלפה אותם, ורפרפה עליהם במהירות. דלים בתוכן, דלים בעיצוב. היא עברה על שלל החתימות:
“אוהבת, ג’סי”
“מחכה לך, אמה”
“מתגעגעות!!!” עם אלף סימני קריאה.
שום דבר לא ריגש אותה. היא הגיעה למכתב האחרון, ונשפה באכזבה.
“כנראה עדיין לא שכחתי אותה”. מלמלה לעצמה. שרון שמעה, אולם העדיפה שלא להגיב. היא באה לכאן במטרה אחת, והזמן שלה קצר למדי.
אם האיחור שלה יהיה ניכר, אמא עלולה לשים לב. אמנם תמיד היא יכולה להמציא תירוץ משכנע, אבל היא העדיפה שלא.
כמה שפחות למשוך תשומת לב.
“אוקיי, שרון, מצטערת להפריע להרהורים שלך, אבל אני מבינה שלא באת לכאן כדי להביא לי מכתבים, אז קדימה, אני מקשיבה”.
אם אן הייתה יודעת כמה היא עבדה לשכנע את כולן לכתוב. אילולי המחנכת, שהתלהבה, יותר מדי לטעמה, מהיוזמה, כנראה שהמכתבים היו נשארים בגדר חלום בלבד.
“תקשיבי, אסור לי לומר יותר מדי, אבל אני מקווה שההסתכנות שלי לבוא לכאן תהיה שווה את עצמה”.
“הסתכנות? זה בית חולים, לא אל קעידה”. הגיבה אן בציניות.
שרון שלפה פתק, אותו הכינה מראש: “ייתכן שהתקינו בחדר שלך האזנה. כדאי לך לחפש”.
לאחר מכן אמרה בקול: “אבל אל תזיזי אותה בלי לשאול אותי. אני נורא אוהבת את המיטה הזאת”.
והיא אותתה בעיניה אל מתחת המיטה.
שרון שלפה עוד פתק: “שימו לב טוב טוב מה אתן אומרות בחדר. כל דבר עלול לסבך אתכן”.
ובקול: “טוב, אן, היה ממש נחמד לשוחח איתך. את יודעת את המספר שלי, נכון?” היא הצביעה בהבלטה על הפתק הראשון.
“להתראות, ביי!”
היא סגרה אחריה את הדלת, והחלה לרוץ, אל מול עיניה הקמות של אן המבולבלת.
בחדר הקטן, בתחילת הקומה, הרים האיש שפופרת: “תמצאו אותה”.
-
נהניתי לקרוא, תודה.
משהו קטן שהפריע לי: הביטוי “יפחותיה הרעידו את קירות הבית” לא מוכר לנו מהמציאות (אני, בכל אופן, לא שמעתי אף פעם יפחות כאלו:)), ולכן הוא יוצר רושם לא אמין. כדאי להחליף אותו בתיאור שגרתי יותר כמו “הדהדו בחלל הבית”, או משהו מעין זה. מסכימות איתי?
-
פרק י’
ניו יורק, 2017:
בשתי הדקות הראשונות אן קפאה במיטתה. המולת המחלקה מבחוץ המשיכה כרגיל, אבל לדידה, הכול נעצר.
לאחר מכן, סנטה בעצמה. ‘מה קרה לידע המהולל שלך, תולעת ספרים? מעולם לא קראת ספרים על ריגול?’
היא התכופפה מתחת למיטה, מנסה להציץ תחתיה בדממה. כפתור קטן, נבלע בתפאורה הכללית, הודבק שם. היא העבירה עליו יד בזהירות, ואז הזיזה אותה מיד.
לקחה דף ועט מהמגירה, ושרבטה כמה מילים, מנסה לעשות לעצמה סדר בראש.
הצצה קטנה מחוץ לדלת החדר נתנה לה רעיון.
היא נטלה בחפזה את הפלאפון מהשידה בחדר, ומיהרה למרפסת העישון הקטנה שהייתה בסוף המסדרון, מתקרבת למעקה ככל שניתן.
כך בדיוק היו עושים כל המרגלים מספרי המתח שקראה.
מרוצה מעצמה הוציאה את הפתק הקטן מהכיס והחלה לחייג את מספרה של שרון.
לא זמין.
ממש מוזר.
לפני חמש דקות שרון עזבה את חדרה, תוך פקודה מפורשת. היא התחננה אליה שתתקשר, בעקרון.
הגיוני הרבה יותר שקרה לה משהו!!
היא ניסתה להיזכר בקורותיו של לאונרדו, המרגל הגיבור מהספר שהיא כל כך אוהבת. מיד לאחר שביקר את ראש הכפר האיטלקי, להזהירו מפני הכנופייה החמושה, תפסו אותו.
הדבר הראשון שהכנופייה עשתה היה לנטרל את הפלאפון שלו, כדי למנוע איתור.
היא הביטה למטה, לחניון. אולי תראה את שרון מוכנסת לתוך רכב שחור וגדול?!
כצפוי, החניון היה שגרתי לגמרי. מכוניות נכנסו ויצאו, קצת קולות רקע אנושיים. לא יותר מזה.
באמת! גערה בעצמה מבלי משים.
מה חשבת?
שרון לא חייבת לספק לך דין וחשבון על מצב הסוללה בפלאפון שלה. אז יש לה בטריה ריקה. ביג דיל. עובדה כל כך פשוטה, שקרתה לך עצמך עשרות אם לא מאות פעמים, גורמת לך להרחיק לכת עד לחטיפה?!
לא הגזמת קצת?
מתוסכלת, נשכבה במיטה. עיניה בהו בתקרה זמן מה, ואט אט החלו להיעצם.
לזוג העיניים הבוחנות שהביטו עליה מפתח החדר זה הספיק.
“היא לא חושדת בכלום”. היא דיווחה בסיפוק. “אפשר לעבור לשלב ב'”.
ישראל, 2017:
הדלת נפתחה לרווחה. רגליים קטנות, בליווי גדולות יותר, טופפו עד לשולחן, ונעצרו. “שלום, אמא, הגענו”. אמרה רחלי. היא זרקה את התיק על הרצפה, מצפה לתגובה הרגילה. היא לא הגיעה.
“שלום חמודים”. חיוך עייף האיר את פניה של לאה. היא הרימה את התינוקת, ונכנסה למטבח. ברק האיר את מוחה. “ארוחת צהריים! איך שכחת?” נזפה בעצמה. ידיה הוציאו אוטומטית חבילת נקניקיות סויה, ותוך עשר דקות בעבעו המים שעל האש.
“האוכל מוכן”. היא הניחה את שולי בכיסא האוכל, והוציאה חד פעמי. כל ילד קיבל שתי נקניקיות ותלולית פסטה. רחלי פינתה את הצלחות, ולאה סימנה לה לבוא בעקבותיה. היא נכנסה לחדר וסגרה את הדלת.
“רחלי, אני צריכה לספר לך משהו”. היא פתחה ואמרה.
רחלי שיחקה בקצה צמתה, מיישרת ומסלסלת חליפות. היא לא חשבה שמדובר במשהו רציני.
“אני טסה הלילה לארצות הברית”.
עיניה של רחלי נפתחו, והתכלת שבהם האיר לרגע. “למה?”
“את יודעת שאני עצמי עליתי בתור בחורה, נכון? הוריי נפטרו מעט קודם לכן, אבל הותרתי את אחותי הגדולה מאחוריי. הבת שלה מאושפזת עכשיו. אני חייבת לנסוע. אחותי לא נשמעת טוב בשיחות שלי איתה”. היא עצרה לרגע, ואז אמרה, כמו לעצמה: “בכלל לא. היא אלמנה. אני היחידה שיש לה בעולם”.
לאה סיימה את וידוי חייה בכמה משפטים מתומצתים והתנשפה. מבע פניה היה דרוך, והיא הביטה על רחלי בציפייה.
רחלי שתקה לכמה רגעים ממושכים. מבטה נפל לרגע על המזוודה הפתוחה לרווחה, והארון החצי מרוקן. היא הנהנה בראשה חליפות, ומיד פתחה בצרור שאלות של: למה, כמה, איך ואיפה.
אימה השתדלה לענות במיטב הסבלנות. לרוב השאלות היו לה תשובות, ואת חלקן היא הבטיחה לברר. השיחה הסתיימה. רחלי יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה.
לאה השתרעה על המיטה. בקצה עינה ראתה את המזוודה הפתוחה. משהו החלטי ועקשן לחש לה שהסיפור הזה לא יהיה קצר כל כך. היא קמה ממקומה והוסיפה עוד כמה בגדים. יונתן בעלה יחזור הביתה לקראת הערב. היא תלך לקנות לעצמה כמה פרטים נחוצים, ומיד הם יצאו לשדה התעופה, מפקידים את רחלי לשמירה על הילדים.
יונתן יחזור הביתה לאחר כמה שעות. היא תמריא לארצות הברית, ומועד חזרתה אינו ידוע. כרטיס חזור עוד לא נקנה.
הביקור הזה מעורר בה רגשות רבים כל כך. היא לא דרכה על אדמת ארצות הברית זמן רב כל כך, ותמיד קיוותה לחזור אליה בנסיבות משמחות.
חבל שלא התפללה חזק יותר.
כמה שעות לאחר מכן, היא החתימה את דרכונה, משפשפת את עינייה העייפות.
כבר התיישבה במטוס, בכיסא ליד החלון. המטוס המריא, מיישר את חרטומו, ומותיר את ארץ ישראל הרחק מתחתיו. עפעפיה של לאה היו כבדים וחישבו להיעצם. שתיים עשרה שעות הטיסה היו נראות לה כל כך קצרות לפתע.
מהר מאוד היא שקעה בשינה כבדה , מלאה בחלומות גדושים בסיפורי העבר. שיחותיה הטלפוניות עם אן, שכה התרבו לאחרונה, עלו גם הם בחלומותיה, והיא נעה בחוסר נוחות.
המחוג השלים סיבוב שלם.
נחיתה.
-
הקטע בניו יורק מעלה חיוך 😁
האותנטיות שלו והמחשבות הריאליות שקופצות לתוך סיפורי המרגלים…
אן עדיין עם האינפוזיה?
כשהיא יוצאת למרפסת היא עוד יכולה למהר, כי האדרנלין וההתרגשות דוחפים אותה לפעולה וממריצים, אבל כשהיא חוזרת לחדרה מתוסכלת היא צריכה להזדחל ביאוש או בקושי, לסחוב עמוד אינפוזיה זה לא משחק נחמד והכוח שלה ברח לה, מה גם שאולי היא טרם התאוששה לגמרי מההשפעות של הבוטנים
-
יווו איזה מתח. איזה מתח. איזה מתח.
[מקווה שאת מכירה את המנגינה חח]
דחוף עוד פרקים
תודה מראש
-
-
טוב לשמוע דברים משמחים אתי! 🤩
כתבתי תגובה ממש יפה ומפורטת (לטעמי 😉 ) ומשום מה היא נעלמה לי. אולי כי בדיוק העלית פרק חדש?!
אני אנסה לשחזר אע”פ שאני לא בטוחה שאצליח לכתוב כל מה שראיתי קודם, מקווה…
אז קודם כל- אין כמו אן! חמודה שהיא… איך היא פותרת בעיות! איזה אומץ!
אני מקווה שהיא ממשיכה עד סוף הספר להיות כזאת חמודה ו”הצד הטוב” בסיפור, כי אני אוהבת אותה וחבל להתבזבז על האדם הלא נכון 😉
בגדול, אני מקווה שזה לא יראה לך מדי ארוך, אבל כמה דברים הפריעו לי בפרק הזה (פרק ט)
אפילו שהוא חמוד וצריך למצוא דרך לתקן את הבעיות אבל בלי לוותר על מה שיש בו עכשיו, הוא מדי יפה:)
*אן לכאורה כבר התיישבה על המיטה בפרק הקודם, כשהיא הציעה לשרון לשבת.
*המשפט הזה- “תקשיבי, אסור לי לומר יותר מדי, אבל אני מקווה שההסתכנות שלי לבוא לכאן תהיה שווה את עצמה”.
לכאורה אם שרון חוששת ממכשירי האזנה, למה היא מסתכנת ואומרת כזה משפט לא תמים בקול?
אולי היא לוחשת אותו וככה לא שומעים?
(בכל מקרה אל תורידי את המשפט הזה, הוא מוסיף וגם התגובה של אן עליו כ”כ אופיינית וחמודה שא”א למחוק)
*המשך השיחה של אן ושרון לא ברור בכלל, שרון אומרת משפטים בלי קשר, מה שמעלה חשד באוזני השומעים (במידה וקיימים) שהיא מעבירה תוך כדי מסרים סמויים והיא משיגה בהם את הפך מטרתה (לא למשוך תשומת לב)
הייתי מקשרת את המשפטים אחד לשני קצת יותר.
*איך שרון רצה מול עיניה של אן אם היא סגרה עליה את דלת החדר?
-
איזה כיף לראות שאכפת לך ככה מהסיפור,
זה פשוט דברים שאני מבפנים אף פעם לא הייתי שמה לב אליהם…
צודקת מאה אחוז, תודה על התגובות החמודות☺
-
-
עשיתי חזרות 😉 וקראתי עכשיו את רצף הפרקים מהתחלה, נהניתי מאוד!!
הערה קטנה: גם בפרק ב וגם בפרק ד 1- מופיע קטע של תחילת הבילוי המשותף במסעדה
Log in to reply.
