כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
סיפור בהמשכים || כח הלב || דבי קפלן
-
סיפור בהמשכים || כח הלב || דבי קפלן
שלום לכולן,
אני לראשונה כותבת סיפור, הסיפור האמת מבוסס על כמה סיפורים אמיתיים שאגדתי את כולם לסיפור אחד
אשמח כמובן לביקורת!
אשמח לכל הערה והארה!
פרק א:
הוא החליט שהוא רק יסתובב
רק יסתובב לאחור והרי, ואת זה הוא זכר היטב “פתחו לי פתח…” ולא יותר.
הוא ראה שם פרסומת “מחפש משהו לנשמה? רוצה קצת קשר? ארגון ‘לב אל לב’, חרדים וחילונים, שפה אחת”
השאיר פרטים, והמשיך לעמוד הבא…
הטלפון הגיע די מהר: “הלו?”
“כן, שלום”
“מדבר עם שמעון?”
“כן”
“שלום, מדבר כאן שמואל מארגון ‘לב אל לב’ השארת לנו פניה שאתה מעוניין ליצור קשר”
“נכון”
“נשמח לקשר בינך לבין מישהו מאצלנו, זה בסדר?”
“תודה”
“רק תוכל לתת לי רקע קצר עליך? כדי שנוכל לתאם את הטוב ביותר”
“אה, אני בן 25, לומד רפואה”
“אוקי, בית מסורתי? חילוני?”
“המשפחה שלי? חרדי, אפילו מאד מאד, ממש ממש מאד, ‘חשובים’ כפי שנקרא”
“אוקי, אז תודה שמעון, נהיה בקשר”
“בי”
– – –
***
השעה – 20:30
ישראל נכנס לכולל, עם התיק ביד, כוס קפה ביד השניה, וטלפון רוטט בכיס
הניח את הכבודה על הספסל הקרוב, לחץ על המקש הירוק והצמיד לאוזן “הלו?”
“שלום, מדבר כאן שמואל מארגון ‘לב אל לב’ “
“כן, שלום” הוא אמר ואסף את החפצים מהספסל, תוך כדי שהוא בא להסביר לעומד מאחורי הקו שלכל המעשרות שלו יש כבר ייעוד אחר, עניי עירך קודמים וכדו’, אבל זה הקדים אותו במשפט
“קבלנו המלצה עליך לגבי לימוד עם חברותא”
ישראל עמד רגע מופתע ושאל “איזה כולל? לא הבנתי”
“לא, לא, אני מתכוון חברותא של ארגון ‘לב אל לב’ אתה שמעת?”
סוף כל סוף הוא הגיע לספסל שלו, מניח את החפצים על הכסא ליד ומתיישב בזהירות עם הכוס קפה ביד
“אולי, לא היכרות אישית מידי, במה מדובר?”
“אנחנו ארגון ‘לא אל לב’ מנסים לקרב יהודים לאביהם שבשבמים ושמענו שאתה מעוניין לקבל חברותא צמודה אליך, אז יש לי מי להצמיד לך, זה בסדר?”
הבעת צחוק מופתע על פניו של ישראל והוא אומר “אני לא ידעתי שאני מחפש דבר כזה, אבל אולי מי שהמליץ לך יודע מה שאני לא יודע על עצמי, טוב. אני ינסה לבדוק את זה בבית ואשתדל לחזור אליכם, בסדר?”
העומד מאחורי הקו כנראה לא סתם נמצא בתפקיד הזה, יעיל מתמיד “אוקי, אז אני אחזור אליך מחר, מתי לחזור? בוקר? ערב?”
“אממ עדיף ערב, מקווה שתהיה לי תשובה עד אז”
“בסדר גמור, מחכה לתשובה שלך ואולי תזכה להשיב עוד נשמה…”
“אמן! אה… רגע! מה זה אומר הדבר הזה? איך זה עובד? ומי המיועד?” עצר אותו ישראל מניתוק
“לא מורכב מידי, פעם בשבוע, חצי שעה, על כל נושא שתבחרו, הבחור זה אחד, חרדי לשעבר, לא ברור מתי עזב…” השיב הלה
“טוב, אבדוק ונהיה בקשר”
“בסדר גמור, לילה טוב”
“שלום, שלום”
ואז סוף סוף הוא החל ללמוד, נשאב במתיקות לא רגילה לעולמות עליונים, שוכח מהעולם הזה, רק הוא והסטנדר
הוא באמת אוהב ללמוד
***
22:30
דפיקות
אלישבע נגשת לדלת “מה נשמע? איך היה?” שואלת את בעלה ששב זה עתה מעולמות של תורה
“ב”ה, היה מצוין” השיב הוא
ארוחת לילה מהירה שכללה כוס קפה, והיא כוס תה, 2 עוגיות, שיחת סיכום של היום. היא של העבודה, הוא קצת על הכולל, עדכונים שותפים ממעללי היום
ולילה טוב
“אלישבע את ערה?” לחישה
“כן, לוקח לי קצת זמן…” חיוך
“שכחתי לשאול אותך, התקשרו אלי מארגון ‘לב אל לב’ ללמוד חברותא עם אחד חילוני פעם בשבוע חצי שעה, מה את אומרת?”
“מממ נשמע מרתק, למה לא בעצם? זכות, לא?” היא כבר חצי יושבת
“טוב, אז אני אגיד לו מחר שבסדר?”
“גמור!”
ושוב, “לילה טוב”
-
19 תגובות
-
כאן המקום לתגובות.
את השרשור הזה נשאיר לפרקים עצמם.
קריאה מהנה! -
פרק ב:
“הלו, אני מדבר עם שמעון?” בהפסקת צהרים זה זמן טוב להרים שיחה, קצת שקט, חלקם חוזרים לבית, מי לשמור על ילדים ומי לנוח ומי סתם לסידורים, ישנם אף כאלה שממשיכים את סדר יומם בבית ומדרש, ויש גם כמה שנמים להם בעזרת נשים למעלה.
והוא, ישראל, לפני שיתחיל את ה’סדר’ הפרטי שלי, החליט להרים שיחת טלפון אחת
וגורלית כל כך…
“כן, עם מי אני מדבר?” והוא מהצד השני רחוק כל כך, רק הסתובב, אולי להציץ לרגע…
“מדבר ישראל, הביאו לי את המספר שלך מארגון ‘לב אל לב’, רציתי שנקבע לנו יום, מה אתה אומר?” ככה ישר, הרי זה המטרה, לא?
“אה, כן שלום, וואו, זריזים שם” חיוך במילים “אממ, אפשר אולי בערב יום שני? איזה שעות טוב?” לך תדע בית של אברך…
“מצוין, אז בא נגיד תשע בערב זה טוב לך?” על חשבון ה’סדר’ או לא?
“כן, טוב מאד!” מה מפסידים מלנסות?
“מצוין, אז קבענו, מחכה לך” חיוך
“ביי”
ניתוק – – –
חיבור!
***
21:05
דפיקות
“שלום” “שלום” חיוכים, מבט סביב
כמה מוזר זה להסתובב… כאילו מישהו לוקח אותך שנות אור אחורה, עושה לך שם סיור קטן…
לא כזה נורא אבל כמו שחשב…
“תרגיש חופשי שמעון, כן? אצלי אין הזמנות כבוד” אמר ישראל והתקדם לכיוון השולחן
“כן, כן, זה בסדר, תודה” שמעון אחריו מזיז את הכסא
“מה תשתה? קולה? תפוזים? או מים?” שירגיש את החום… בקור של המיץ…
“עדיף מים, תודה” קצת ביישני, קצת נבוך…
“אז, איזה יופי שנפגשנו” סייעתא דשמיא בעברית קדושה “בא נחליט מראש, אתה המוביל, אם יש משהו שאתה רוצה לעלות – בכיף, אין כאן הרצאות, כן? תשאל, נלבן, ככה יחד, מה אומר?”
“בסדר גמור” אמר שמעון
“ובכן, יש משהו שהיית רוצה שנתמקד בו יותר?” ישראל התיישב, עם הכוס קולה שלו
“אממ, האמת שלא משהו מיוחד… אני.. רק…” רק הסתובבתי, לא יודע למה, לא יודע לאן להסתכל בכלל…
“אוקי תרגיש חופשי, בא אני אספר לך קצת על עצמי, אני בן שלושים וחמש, נשוי ב”ה יש לי חמישה ילדים מתוקים, בחלוקה של שלוש בנות ושני בנים, אברך כולל במקצועי, אשתי עובדת במחשבים, אממ זה בגדול, אה, במקור אני מירושלים, רמות, עוד משהו?” חייך ישראל והעביר את שרביט הדיבור לשמעון
“יפה, אז עכשיו תורי?” מבט קצת נבוך
“כן” חייך ישראל והתרווח קצת לאחור
“טוב, אז אני בן עשרים וארבע, רווק, לומד רפואה, במקור גם מירושלים, משכונת ‘בית וגן’ משפחה חרדית אולטרה” חיוך “זהו אני חושב”
“אוקי, מעניין, נעים מאד!” מבט חולף ביניהם
והשיחה ממשיכה, על אמיתות המציאות, אמיתות הקיים, על רוח וחומר, תורה ומשפטיה, ועל האמת, אמת אחת
ככה חלפה לה שעה…
“וואו, לא שמתי לב, פי שתיים מהזמן שתכננתי!” ישראל קצת נבוך, מתרומם
“הכל בסדר, היה מעניין מאד, תודה” אמר שמעון, וקם גם הוא
“בשמחה, היה לי באמת כיף איתך” אמר ישראל ותוך כדי ליווה את שמעון לדלת
“נדבר”
סגירת דלת
פתיחת הלב
***
“שמעון מה נשמע? היום בתשע בערב זוכר?” ככה ישראל עם הטלפון באוזן רגע לפני שנכנס ל’סדר ב’
“אה, ישראל מה קורה? טוב שהזכרת לי, ממש פרח לי מזכרוני, כן, אגיע” גם שמעון נכנס זה עתה לכיתה, השיעור מתחיל עוד 2 דקות.
“יופי, מחכה לך”
ניתוק
***
21:07
דפיקות
“מה נשמע?” המים קצת יותר חמימים הפעם
“מצוין, מה שלומך?” ככה שמעון, בפשטות נכנס פנימה
“ברוך ה’, תרצה הפעם אולי כן שתיה מתוקה או שוב מים” ליד מקרר פתוח כל טוב עם קולר מים צוננים לצידו
שמעון בחיוך תוך כדי שמתיישב “מים, תודה” והתיישב על הכסא
שתי כוסות על השולחן, עוגה חתוכה במרכז, ושתי לבבות פתוחים…
“לגבי מה ששאלת אותי שבוע שעבר, בדקתי את הנושא וראיתי שכתוב ב…” התחיל ישראל, ושמעון יושב לידו שומע, מחייך, שואל, מקשה שוב, מתעניין, שומע, פותח את הלב, עוד קצת, את החודו של מחט, ולאט לאט, המים הצוננים נותנים מענה לנפש העייפה כל כך…
“היה מרתק ישראל! תודה” שמעון מכל הלב, אל הלב..
“גם לי שמעון!” ככה זה כשלבבות נפתחים
ישראל החליט הפעם להתקשר לשמעון ולנסות להעיז להציע לו את מה ששאל את הרב על “מה אפשר ללמוד או לעשות עם בחור שעזב את הכל בעצם…? ידע יש, אבל… מה?”
והתשובה היתה “הרב שטיינמן היה אומר ללמוד גמרא, קח מסכת קלה ותתחילו ללמוד יחד, וזהו ‘יחזירהו למוטב'” הלוואי!”
שמעון דוקא לא התנגד, לא הבטיח שזוכר משהו או זוכר איך לומדים, אבל לא אכפת לו לנסות
“ואל תדאג, נעלה נושאים ונמשיך ללבן, תוך כדי לימוד, מה אמה אומר? ואם לא יתאים לך, אז נשנה למשהו אחר, סגור?”
סגור!
– – –
נפתח…
-
<div>
</div> -
-
פרק ג:
ישראל חולף על פני הכניסה לעיר בדרך לכולל, מלא במחשבות
ברוך ה’ שמעון והוא לומדים יחד גמרא ועוד הרבה נלווים כבר תקופה ארוכה, והוא כל כך צמא ורוצה לשמוע, ובעיקר להשמיע, להשמיע את הצעקה שרק ניסו כל הזמן להשתיק, להשמיע את האמירה והשאלה שרק כל הזמן ניסו לחסום, לתת לו את החום והאהבה שהוא כל כך היה צריך.
כן, גם כשהוא כבר לא תחת הסינר של אמא, הילד שבו ממשיך לבכות ולרצות שמישהו יחבר לו את השברים, יאחה את הסדקים, יחבוש במלוא החום והעדינות, יתן לו אוזן ולב לשמוע ולהרגיש.
וישראל נבחר משמים להיות השליח, לא יודע שזה לא יסתכם ‘רק’ בחברותא…
הוא ממשיך וחולף בנסיעה על התחנת דלק, עוצר ברמזור, ממשיך בירוק, הלאה לכולל…
אתמול היתה להם שוב פגישה יחד, הפעם הם עשו את זה במרפסת, אויר פתוח, פתיחות בלבבות, ואחרי השאלה “מה מציק לך שמעון בעצם ביהדות? תרגיש חופשי לדבר ולספר, אני פה שומע”
המילים לא הפסיקו לצאת מהלב של שמעון החוצה, נשפכו ושתפו את כל המרפסת, המשיכו לזלוג גם לרחוב מטה, מרטיבים את כל האזור, גשם באמצע לילה קייצי…
וישראל, רק היה שם והקשיב, היה שם ושמע, והזדהה כל כך, פשוט היה שם
מה שהרבה לא היו…
הפגישה היתה הרבה מעבר לחצי שעה, אחרי שעתיים תמימות טעונות כל כך ומלאות, הם נפרדו בהבטחה להיפגש שוב והפעם לא לחכות לשבוע הבא, אלא לעוד יומיים.
וככה ישראל מלא במחשבות על השיחה הטעונה נכנס לכולל
***
‘כל מי שלומד לרפואה הוא ככה מדקדק על הגוף שלו?’ הרהר לעצמו שמעון בשעה שמישש שוב את רגלו בנסיון להרגיש שוב אולי את ‘הגולה’ המדומיינת.
‘לא ברור, אבל אולי כדאי רק לשלול לפחות’ עם מי הוא יתייעץ? עם מי? עם ד”ר שולמן המרצה לביולוגיה? עם אבא, שלא דיבר איתו שתים עשרה שנה? עם מי?
‘תבדוק, מה אכפת לך? אתה גבר!’ קול אחר, חזק בתוכו.
וככה בתחושה של ‘אתה לא פחדן, זה שום דבר, קורה לכל סטודנט ברפואה’ הוא קבע תור לרופא משפחה באזור שלו ‘אני לא מכיר אותו והוא לא אותי, מצוין’ ככה יחסכו הבושות מהלחץ המיותר, ומהצחוק שהרופא וודאי יצחק
אבל צחוק לא היה, בדיקה כן, ולא נעימה, שבסופה, תוך כדי שהוא מתארגן הרופא אומר בסיכום “אני שולח אותך לכמה בדיקות, דם, וצילום לראות מה יש לנו שם, בסדר? כל ההפניות נמצאות בכרטיס, לא צריך להדפיס” בזה חתם.
והוא יצא משם כשבליבו החשש הכבד
בערב, כשנפגש עם ישראל, לא אמר מילה, ‘הרי אין כלום באמת, וחוץ מזה אין קשר לספר לו’ כך חשב, וניסה להתרכז בשיחה יחד
כשנגמרה, חזר לדירה שלו עייף ומותש מכל היום הכבד…
***
תור לבדיקת דם היה ממש למחרת, וגם תור לצילום משום מה היה זמין “מישהו ביטל לעוד יומיים באחת עשרה בבוקר, לקבוע?” אמרה המזכירה, והוא השיב “כן” ולמה לא בעצם?…
‘מה כבר יכול להיות?’ הרהר לעצמו
בערב, עת התארגן לשינה, הוא שוב חש את הגולה במעלה רגלו, ממש למעלה, כבר לא יודע אם זה רגל או בטן או גב או יד, אבל הפעם היה כאב קטן, לא מאד מורגש, אבל קיים, כאילו רק אומר “אני פה”
‘ואולי הכל דמיון פורה אחד גדול של סטודנט לרפואה שמרב ידע הרבה דאגה?’ כך חשב, ואולי..
ואולי גם לא.
-
פרק ד:
‘יש לך הודעה חדשה’ כך על הצג עת הסתכל עליו באמצע שיעור כימיה, ברפרוף קל הוא נכנס
‘הגיעו תוצאות בדיקת דם של שמעון רוט’ הרבה אותיות, ראשי תיבות, באנגלית, חלקם חריגים וחלקם לא, טוב אין לא עכשיו באמת את הריכוז לעבור על הכל, אחרי השיעור הוא יבדוק.
השיעור נגמר, והוא נגש לקפטריה לקנות משהו לאכול ואז לחדר מחשבים לאסוף חומר לקראת העבודה מסכמת שלו, שם ישב כמה שעות טובות שבמהלכן ליקט וצילם כתב ומחק, לקח לעצמו כמה ספרים ויצא על האופנוע לכיוון הבית
בפניה לכיון הצומת, עמד ברמזור והרגיש רטט קל מהטלפון, האור עדיין אדום, הציץ לרגע
‘יש לך הודעה חדשה’ כך נכתב, הוא הספיק ללחוץ לקריאה כשראה את המילים ‘הגיעו תוצאות הצילום של שמעון רוט’
‘מי עובד בשעות האלו בכלל?’ הרהר לעצמו, מנסה לדחוק את המחשבות וההרגשות למקום הכי רחוק שיכול להיות, לא להרגיש, לא לדעת, פשוט כלום!
הוא הגיע לחניה, החנה את האופנוע הוריד את הקסדה, ונכנס לבנין.
על הגב התיק, יד אחת קסדה ויד שניה פלאפון דלוק, נכנס לראות את התוצאות.
‘התגלו ממצאי…..’
גם בתור סטודנט לרפואה הכל נראה לו לא ברור, מי גילה? מה גילה? שוב ניסה למשש את הגולה, הכאב הקטן עוד נמצא שם, לא נעלם, והגולה גם, והתוצאות, גם נמצאות כאן, שחור על גבי מסך….
וחושך
בוקר, יכול להיות שהשמש זורחת גם כשהכל ערפל חזק כל כך?
ואנשים ממהרים ופועלים וממשיכים כרגיל, זה כוחם של החיים! תובעים מעצם היותם
הטלפון רוטט מחייב אותו לענות “שלום, מדבר כאן ד”ר אלדד הרופא משפחה מהמרפאה, אני מדבר עם שמעון רוט?”
“כן” הנה הטלפון הזה הגיע, תנשום עמוק הכי שאפשר , תנצל את הרגעים שאתה ‘עוד לא יודע כלום והכל יכול להיות’
“הגיעו התוצאות של הבדיקות שהפניתי אותך אליהם, ואני רוצה שתגיע אלי, אם אפשר היום” ככה לא להנחית את הפצצה בשלט רחוק, אלא לכוון מדויק פנים אל פנים
“אוקי, מתי לבוא?” בשיא היובש, הרי אני עדיין לא יודע…
“בהקדם, תגיד למזכירה שאתה כאן והיא תכניס אותך” כך נגמרה השיחה.
שמעון התארגן, שוב ממשש את הגולה אי שם במעלה הרגל באזור שזה לא רגל ולא גב ולא… רק גולה, רק כאב, זה מה שיש שם.
“שלום שמעון” כך מול הרופא הכל נראה ישיר יותר
“הגיעו התוצאות של הבדיקות שהפניתי אותך אליהם ומה שזה מראה שיש כאן איזשהו גידול” כך פתח מנסה לקלוט את הבזקי הבעות הפנים
גורנישט
“מה שאני יכול לאחל זה, שהממצא נמצא במקום שמצד אחד הוא מאד נדיר בקרב הציבור הישראלי אבל מצד שני הוא יחסית בין הקלים והפשוטים להחלמה בעזרת ה'” לפחות יש בשורה טובה פה..
דממה
“ובכן, אני ממליץ לך לפנות לד”ר זלזניק הוא ודאי יפנה אותך לבדיקות קצת יותר מעמיקות וכך נהיה יותר חכמים איפה זה אוחז, כמובן שהוא ימשיך להנחות אותך בהמשך התהליך” כך חתם
דממה
“אתה… איתי, שמעון? אתה בחור צעיר, יש לך כח! אתה עוד תעבור את זה בעזרת ה’ אל דאגה, תנסה לדבר עם ההורים אולי יוכלו להרגיע אותך יותר, אוקי? אני מוציא לך הפניה לד”ר זלזניק ותבוא לבשר לי שהכל נגמר!” קריצה עם חיוך.
‘טוב שיש לו המלצות על מה להגיד להורים’ הרהר שמעון וקם מהכסא, הסתובב לאחור ויצא מהחדר.
הפסיעות שלו במסדרון היו מרחפות מתמיד ולא מתוך אושר, הוא פשוט לא היה פה, אחוז בדמיונות, בלימודים ב…
יצא לבחוץ והמשיך ללכת לאן שרגליו הלכו, טס בדמיונות למחוזות קשים ושחורים, לא מצליח לחזור מהם חזרה, טיסת הלוך ללא חזור…
ספסל נראה בצד הדרך, שמעון התקרב אליו וקרס לתוכו, נראה שמכאן הוא לא יקום לעולם.
העולם היה נראה שחור, האנשים כאילו מהלכים בדמיון, ערפל גדול כסה את הכל
וחושך על פני תהום.
-
פרק ה:
הוא מצא את עצמו יושב על ספסל רק כאשר התישבה לידו זקנה נגררת עם הליכון ושתי שקיות והחלה מספרת את כל קורות המדינה והרגשת הבעלות של הצעירים
רק אז הוא קלט איפה הוא ולמה, ושוב, הרגיש את הלב שוקע בפנים הכי עמוק שאפשר
למי הוא יכול לספר? עם מי הוא יכול להתייעץ? לשפוך את כל מה שקורה איתו? הוא מרגיש שעוד שניה ומשהו יותר גרוע מהגידול הכי גדול בעולם יקרה לו, כאן, ברחוב, על המדרכה!
מה הוא יעשה? אולי באמת יתקשר להורים? אין סיכוי קל שבקלים! אבא לא התקשר אליו 12 שנה, אמא לא שמעה ממנו גם כל אותה תקופה
והוא? ‘אתה בכלל רוצה להתייעץ איתם? אתה רוצה אותם? אתה מסוגל לדבר איתם?’ חשב לעצמו תוך שהוא קם מהספסל וצועד רגלית לדירה שלו
‘לא רוצה! אני יתמודד עם זה לבד, כמו שעברתי עד היום, אני אמשיך הלאה!’ החליט בליבו
לפתע הטלפון רטט בכיסו, מבלי משים מה הוא עושה עם עצמו, הוא פשוט ענה
“שמעון מה עניינים? אתה מטייל לך עכשיו? חשבתי אני תופס אותך באיזה שיעור” ישראל נשמע רגוע, חבר כזה, נחמד
“אה, לא, אני פשוט, אממ בדרך לדירה שלי, לא כל כך הרגשתי טוב הבוקר” ככה סתם ולא פירש
“אה, אויש, תרגיש טוב! פשוט התקשרתי להזכיר לך את המפגש שלנו היום בתשע בערב אתה בקטע לבוא?” בירר ישראל בכנות
‘אני? בקטע? לבוא?’ מי אני מה אני רוצה בכלל, לא יודע מה עובר עלי, לא מסוגל יותר, אני בכלל חצי חי
אבל אולי… אולי… יש כזה דבר “משמים” הוא יודע, ואולי זה חלק מאפיזודה כזו?
“אני חושב שעד הערב אני יוכל, נפגש” אמר מהר לפני שיתחרט
“מצוין, אני מחכה לך!” אמר ישראל ונכנס בחזרה לבית מדרש.
***
21:01
דפיקה אחת על הדלת
שמעון נכנס בברכת שלום, פניו ברצפה
‘כנראה זה הרושם של השיחה ההיא שעשינו פעם שעברה עוד…’ הרהר לעצמו ישראל
“שנתחיל?”
נתחיל
פתחו גמרות והחלו לומדים, אך הפעם ישראל תפס את עצמו שהוא רק מדבר ומדבר ומדבר ושמעון משתדל להקשיב ותו לא!
“אז בעצם מה אומרת לנו כאן הגמרא? ששמעון לא איתנו!” שמעון הרים סוף כל סוף את עיניו ועיניהם נפגשו
“בא נצא למרפסת שמעון, מה קרה?” כזה הוא ישראל אומר ועושה רואה ומרגיש
וכך יצאו שניהם, כוסות מים קרים ביד
ותוך כדי שישראל סוגר את הדלת, לראשונה הוא שומע קול של גבר בוכה…
“שמעון? תספר, מה קרה? אולי אני יכול לעזור, וגם אם לא, עצם זה שתספר זה יעזור לך להוציא מהלב, אני כאן לידך, כשאתה מסוגל, תדבר” אמר ישראל תוך שמניח את ידו על כתפו של שמעון ומעביר לו חבילת טישו.
דממה
רק בכי שקט של גבר שקט
“יש לי גולה” פלט שמעון
שקט, ישראל ניסה להבין מה המסר במשפט, ‘גולה, בטח לא של משחק, או שיש דברים שאני לא מכיר? או אולי… אולי… משהו אצלו שהוא גילה…’
“איפה הגולה?” כך ישראל בשקט, בלי רעש וצלצולים
“אני גם לא יודע, למעלה ברגל, אבל לא ברגל ולא בגב ולא באף מקום, רק גולה” וכאב קטן אחד…
“מממ, הלכת לרופא?” ואם הוא ככה אולי הוא אחרי, אז לא כדאי להגיד משפט כמו ‘אולי זה שום דבר..’
“כן, אני עם זה כבר כמה ימים, אין לי למי לספר, אתה הראשון” וכנראה גם האחרון
“מה הרופא אמר?” ככה לאט ובשקט
“הפנה אותי לאיזה ד”ר זלזניק אחד להמשך טיפול, אבל תבין ישראל, אני לומד רפואה, אני יודע מה יכול להיות ההשלכות של זה, ואני נורא מפחד! נורא! אני לא יודע מי זה הד”ר הזה, אני… אני… מפחד מהעתיד מההשלכות של זה על החיים שלי, מי תרצה אותי בכלל? אני…” ושוב גל של בכי
“ישראל שם את ידו על כתפו של שמעון ותפס את זרועו “שמעון, אנחנו כבר יודעים שהכל ה’ עשה, והכל משמים, לא סתם באת אלי היום וספרת, אל תדאג, אנחנו ננסה לעשות עבודת שטח, ובעזרת ה’ יהיה טוב, רק תאמין בזה שזה יכול להיות! שמגיע לך! רק תאמין! ואני מצידי יראה מה אני יעשה, בסדר?” כך ישראל בקולו השקול
ושמעון כמו הילד שבתוכו שעוד מחפש את הלב החם, נותן לעצמו דרור וחופש לכמה דקות להיות קצת ילד קטן, ועכשיו, לאח גדול
נרגע, מנגב את הדמעות ולראשונה מתקרב לישראל בחיבוק גדול “אני מוכן להיות האח הגדול שלך, עשינו עסק?”
“אתה תקבל אח קטן” החזיר לו שמעון
בזרועות פתוחות
-
כאן המקום לתגובות.
-
פרק ו:
בוקר, כבר לא כל כך ערפל, יש אנשים טובים בחוץ, וגם בפנים…
שמעון קם מתארגן ויוצא לאוניברסיטה, אתמול ישראל אמר לו שלא יקבע שום תור עד שהוא עושה בדיקה מקיפה, ו”יש לי את האנשים לבדוק מה הכי כדאי לעשות” אז לבנתיים, טוב לו להיות האח הקטן והוא עולה על האופנוע ונוסע.
רק החנה את האופנוע במגרש חניה בכניסה, והטלפון מצלצל
“מה איתך שמעון? איך מרגיש?” ישראל על הקו, בלי לחץ, רק רוגע ונחת והכלה אין סופית
“אתה יודע איך אני מרגיש…” כך שמעון עם חיוך קטן לראשונה מאז…
“צודק, טוב לעניינינו, כבר ספרתי לך שאנחנו זכינו לילדים ב”ה אחרי תקופה לא קצרה, נכון? אז בתקופה הזו ליווה אותנו הרב מילר דמות מאד ידועה בתחום, בעל ארגון מאד גדול שעוזר לזוגות כמונו, התקשרתי אליו כי הוא מתעסק גם עם סיפורים מעין אלו כדי למנוע נזקים בעתיד, ויש מקרים של כאלו שחלו לא עלינו והוא הפנה אותם בדיוק לרופאים המתאימים ולבדיקות המתאימות כדי שיחלימו הכי טוב ובלי זכר ונזקים, בקיצור הרב מילר המליץ לי לקבוע תור לפר’ בראל הוא מומחה גדול בתחום, אתה איתי שמעון?” עצר ישראל משטף דיבורו, קלט לפתע שדיבר רצוף מידי
“כן, כן, אני שומע, ממש תודה רבה ששאלת את הרב הזה שלך, איך קובעים תור לפר’ בראל?”
“זה לא הרב שלי, זה רב גדול בתחום, יותר עסקן, רק חרדי ומבין לעומק בשילוב הלכתי ורפואי, מקווה שהסברתי את עצמי” חיוך סלחני מעבר לקו “יש לי מספר שהוא הביא לי של המזכירה האישית שלו לקביעת תור, אתה רושם?” עצר ישראל מלכת מסתכל על הקבלה של הסופר השכונתי שבצדיה משורבט המספר
“כן, שומע” עצר שמעון לפני הכניסה לכיתה ורשם את המספר, הודה לישראל ונכנס לשיעור.
התיישב בכסא, הוציא את המחשב האישי שלו והחל לסכם את דברי המרצה שנכנס זה עתה, בעוד שראשו נודד כל העת על אירועי האתמול ואירועי העתיד…
***
לאחר שהסתיים השיעור שמעון קם מכסאו, סוגר את המחשב קלות ויוצא מהכיתה, פונה למסדרון צדדי ומחייג למספר שכתוב לו על הפתק ביד.
“פר’ בראל, שלום” עונה מזכירה נמרצת
“שלום, קבלתי את המספר מ… הרב מילר אני חושב” עוד הוא באמצע משפט והיא קוטעת אותו “כן, ודאי, מתי אתה רוצה לקבוע?”
‘הי, לא ידעתי שמישהו דיבר איתה כבר’ “לא הבנתי, דברו איתכם כבר?” תמה שמעון
“מי דיבר?” לא הבינה המזכירה
“אמרת שאת יודעת מי זה, אז…” ושוב עוד לא גמר והיא כבר עונה “אנחנו מכירים טוב את הרב מילר, הוא בשיתוף פעולה מלא עם הפרופסור ומי שהוא מפנה כנראה זה באמת חשוב ובהנחיתו, אתה אמרת שהוא הפנה אותך לא?” היא באמת לא הבינה
“כן, נכון, טוב, מתי אפשר לקבוע?” התבלבל שמעון מקצב הדיבור השותף
“בודקת… אממ… אני רואה שיש ביום רביעי השבוע בשעה עשר בבוקר, מתאים?” עניינית
‘וואו, מהר כל כך לצעוד לעתיד הזה…’ “כן, בסדר, תודה” כך שמעון כשהוא מסתובב במעגלים סביב בלטה אחת
“אה, רגע, איך זה עובד התשלום? השתתפות עצמית?” עצר שמעון את ההליכה
“תדבר קודם עם הרב מילר, לפרופסור אין השתתפות עצמית מהקופות, אבל, אם הוא שלח אותך, אז כדאי לך לברר קודם מולו ושהעניין יסודר מראש” ככה בשצף קצף של מעשיות
“טוב, תודה” הסתובב שמעון לאחור בצעדים לשוב לכיתה
“בהצלחה”
ניתוק
-
פרק ז:
“מה נשמע שמעון? הסתדר עם הטלפון של המזכירה?” ככה ישראל, ענייני ורגוע.
“כן, רק היא אמרה שלגבי התשלום לדבר עם הרב מילר, מה הוא סוג של מתווך שלהם? לא הצלחתי להבין…” באמת שלא.
“אני ידבר איתו ויעדכן אותך, אבל קבעת תור?” ישראל עצר ליד בר המים מוזג לעצמו כוס.
“כן, יום רביעי עשר בבוקר” ענה שמעון.
“מצוין, אעדכן אותך בהמשך, תהיה חזק” לקח ישראל את הכוס הקרה וצעד חזרה לבית המדרש.
הוא בכולל וליבו על שמעון.
***
ערב.,
שמעון מתארגן לשינה, שוב ממשש את הגולה הקטנה הזו שכבר מדברת איתו עם כאב דק, אבל מורגש, קיים, לא דמיון! ושוב ליבו צונח בקרבו מתוך כבדות הוא פשוט צונח על המיטה וככה בישיבה, גומר להתארגן וקורס על הכרית.
מי היה מאמין? הוא לא יכול! כל היום מנסה לדחוק את ההרגשה, להתמקד בלימודים, אבל כשהוא עם עצמו כמה דקות הוא תוך שניה בטיסה ישירה לאיזה מחלקה אפורה בבית חולים, מיטה לבנה, שמיכה לבנה, חושך בחוץ והוא שוכב שם, ותחזיות של רופאים בדמות ד”ר שולמן, המרצה שלו לביולוגיה, עם משקפיים זולגות על האף, חלוק לבן עם מבט חמור ואומר ‘אין כל כך הרבה סיכויים, וגם אם כן, כנראה יהיו לזה השלכות רבות על העתיד’…
ושוב, צמרמורת חולפת בו והוא שוקע בכרית ורק רוצה עכשיו להיות קטן כזה, להיות קטן למישהו גדול, יציב וחזק, אין לו את הכוחות להתמודד עם כל זה לבד!
‘למה אתה מתנהג כמו ילד? תהיה גדול’ קול אחד בתוכו ‘אין לי את הכוחות לזה, זה מעלי!’ הקול השני, הוא מרים את השמיכה עד כמעט למעלה מראשו, מסתובב את הקיר וכאילו מישהו הפעיל מסך על הקיר, כיבה אורות ומראה לו את העבר שלו..
ילד חרוץ, שקוע בלימודים, גאווה של אבא, ראש ישיבה חשוב, ואמא, רכזת בסמינר מוביל, ובכללי משפחה על התלם, הכל מתקתק כמו שצריך.
וזה התחיל ככה, באיזשהו יום כנראה, הוא אפילו לא זוכר איך, וגם בסרט שעל הקי, החלק הזה צונזר, הוא זוכר את עצמו, פחות מתעניין, פחות משקיע, חולם הרבה, פחות עם החברים בישיבה קטנה, בבית לא כל כך שמו לב, כל אחד וענייניו, וכשהמצב החמיר ויותר ויותר, כבר הסביבה הקרובה שמה לב.
וכך, יום אחד, אבא לקח אותו לשיחה חשובה, בה הבהיר לו מה המסלול הנכון, וניסה גם לברר מה מציק לו כל כך, הוא לא הצליח לגעת בנקודה, היו דברים אחרים בראש שלו שעניינו אותו יותר, וכשאתה בבית שמצפים ממך לגדולות ונצורות, אי אפשר לאכזב ולצאת משהו קצת פחות מהחלומות.
וכשהוא ראה שהוא לאט לאט יוצא מהתלם, הוא החליט בליבו, שהוא ישאר להיות סוג א’, אבל מזן אחר, מעדיף לא להיות סוג ב’ מהזן הרגיל והמוכר לו עד כאב…
זה היה נורא, הוא זוכר את התקופה הזו כסיוט אחד גדול, בהתחלה עוד ניסו קצת, אחר כך זה עבר לאיומים ואזהרות, וביום שהוא יצא מהבית, ולא לישיבה, אף אחד לא רדף אחריו, הוא הסתובב לאחור כמה פעמים והבין, הם מחקו אותי, אין לי לאן לחזור, והבטיח בליבו: ‘לשם אני לא חוזר!’
צלצול טלפון
“הלו?” ככה הוא כשהוא שקוע במחשבות הוא שוכח פשוט לבדוק רגע מי מתקשר…
“אתה ישן כבר?” ישראל, רגוע.
“משהו כזה” אולי זה האח הגדול שהוא רצה עכשיו?
“מצוין, חשוב מאד לישון מוקדם! רק רציתי להגיד לך שדברתי עם הרב מילר, והכל בסדר, הוא מטפל בכל ענייני התשלום מול המזכירה, אתה תגיע לתור שלך, רק עם החומר הרפואי שיש לך מודפס, בסדר?” ככה קצר, ברור ובשקט.
“אמ… אני לא יודע מה אני צריך להגיד עכשיו” נבוך, מסתובב לקיר.
“כלום, לילה טוב!” חיוך עובר בתקשורת אל-חוטית הטלפון.
***
“אז הגמרא אומרת לנו פה, שיש כאן בעצם שני תירוצים וקושיה אחת שעדיין לא מסתדרת, נכון?” ישראל ושמעון ליד השולחן, שתי גמרות לפניהם, כמה עוגיות של בית וכוסות מים קרים במרכז.
“נכון, אז בעצם התירוץ הראשון הוא של רבא שאומר…” משיב שמעון מנסה לשכוח שיש לו גולה, אולי מישהו רוצה להחליף אותה?…
“יפה מאד! תענוג לי ללמוד איתך, יש לך ראש פצצה!” ככה ישראל ולוקח עוד ביס מהעוגיה.
“אתה פה הראש” אומר שמעון בחיוך ולוגם מהכוס.
“היה מצוין היום שמעון” אומר ישראל וסוגר את הגמרא.
שמעון קם גם הוא סוגר את הגמרא ופוסע לכיוון הדלת.
“מחר התור שלך שמעון?” מתעניין ישראל.
“כן, בעשר בבוקר, בבית חולים” עונה שמעון ונעצר ליד הדלת.
“וואו, שיהיה לך הרבה בהצלחה! אתה הולך עם מישהו?” שוב, מברר ישראל בעדינות, אולי כן יצר קשר עם ההורים לספר להם, אחרי הכל…
“לא, אני ילך לבד, מקווה שזה לא מאיים מידי” עונה שמעון בשקט, בחשש.
“אתה רוצה ליווי, או שאתה מעדיף שלא?” שוב ישראל.
“לא רוצה להגיד מה אני רוצה, אני רוצה שיהיה לי מישהו גדול איתי שם, כמה שאני גבר ובחור גדול, לא יודע למה, אני מרגיש הרבה פעמים מאד קטן, פחדן וחששן, זה…” לא ידע שמעון מה להגיד.
“אין לי בעיה לבוא איתך אם זה יעזור, אתה רוצה לנסות או שמעדיף שלא?” באמת מכל הלב.
“אם אתה תוכל? אני… לא יודע, עשית בשבילי יותר מידי אני חושב, כבר לא כל כך נעים לי, האמת” עונה שמעון בכנות.
“אנחנו חברים, אני לא מבין, גם לי קורה לפעמים שאני הולך לכל מיני עניינים ומעדיף ללכת עם מישהו נוסף, ולא ממש לבד לגמרי, לגיטימי לחלוטין! השאלה מה אתה” פונה אליו ישראל.
“אני… לא יודע, אני מרגיש לאחרונה כל כך קטן ובלי כח ש…” לא ידע איך להמשיך.
“טוב, מחר אני אוסף אותך מהצומת בתשע וחצי בבוקר, תהיה שם” כך ישראל, מבין תמיד לעומק.
“אממ, אולי…” לא ידע שמעון מה.
“הכל בסדר, לילה טוב אח שלי”
חיוך
אשמח לקבל תגובות, הערות והארות כאן
-
פרק ח:
בוקר.
יש ציוצים של ציפורים בחוץ… בתוך כל חושך, יש לפעמים גם איזה מנורת לילה קטנה, כמעט כבויה, אבל אחרי הכל, זו נקודת אור, שאם מתקרבים אליה אפשר לראות יותר ברור, להתחמם, להרגיש בטוח יותר במקום שנמצאים בו.
שמעון מתארגן, תוך שהוא מלא מחשבות עם רגשות לא ברורים, שותה קפה של בוקר, מציץ בטלפון לראות מה השעה, הוא כבר חייב להזדרז, לוקח את התיקיה עם כמה דפים בודדים שבתוכה ‘בקרוב זה יתמלא בעוד ניירת, כנראה, עוד כמה עצים יכרתו בשביל להגיד לי את הייאוש הזה’ הרהר לעצמו נוגות ‘למה שוב אני מרגיש קטן וחסר יכולת? אני כבר ילד גדול, הסתדרתי יפה מאד לבד עד היום, אני יכול להמשיך להסתדר גם הלאה’ אבל לא, כאילו משהו בתוכו לא התרפאה, כאילו יש שם פצע מדמם, שידמם לעד…
ישראל מחכה בצומת כמו שאמר אתמול, נראה נינוח.
שמעון נכנס לרכב, אין לו כח לדיבורים עכשיו, המבחן שלו בכימיה עוד חודשיים, והוא פשוט לא בנוי לשום דבר, אולי בכלל יגמור עם הלימודים? עם הכל? למה לא…?
“אל תהיה כזה נואש שמעון” ‘הוא קורא מחשבות?’ הופתע שמעון מאמירתו הישירה של ישראל “אולי לא תאהב לשמוע את זה, אבל יש מישהו שמתכנן את כל זה, והוא יתן גם את הכוחות” אמר ישראל והציץ בפניו של שמעון, ששריר לו זז בהם, מנסה להראות חזק, לילד הקטן שבתוכו.
‘ואולי הוא עשה את כל זה, רק כדי שתרגיש את הילד שבך, והדמות החזקה שתלווה אותך תיתן לך כח, תרפא את הפצע שעוד מדמם בתוכך’ חשב ישראל לעצמו, ופנה ימינה לכיוון החניה של הבית חולים.
ישראל דומם את מנוע הרכב, ורגע לפני שיצא, היישיר מבט לשמעון, ואמר “אף אחד לא יכול לקחת לך את המחשבות, ואת הזכות לבחור מה להרגיש” הניח יד על ברכו של שמעון, והמשיך “אני באמת כאן בשבילך, כי אני מאמין שלא סתם הקדוש ברוך הוא, החליט להפגיש ביננו, שתירקם ביננו חברות שכזו ולאחר מכן להצמיח גולה במקום לא סימפטי כל כך… לכל דבר יש ייעוד, ואני מוכן שמעון, בהצהרה מלאה כאן, להיות איתך, איתי אתה לא חייב לשחק את ‘הגבר החזק’, תרשה לעצמך להיות גם במקומות החלשים, תיתן לעצמך להתרפאות” אמר ישראל.
ושמעון לא הגיב, רק אסף את כל המילים ושם אותם על ליבו, שיחממו קצת… פתח את הדלת ויצא יחד עם ישראל.
הם צעדו יחד לכיוון המעליות, ישראל מנסה לדבר איתו על הלימודים, קצת להעביר נושא מהנושא המרכזי, ושמעון מצידו דווקא משתף פעולה ומספר לו על המבחן שעתיד להיות בעוד כחודשיים, הם נכנסים למעלית הראשונה שמגיעה ועולים לקומה תשע, ישראל מתעניין על החומר הלימודי לקראת המבחן, המעלית נפתחת ומודיעה את רשימת המחלקות שאליה הגיעה, שמעון וישראל יוצאים יחד, מתרחקים ממנה, וצועדים במסדרונות הארוכים, מחפשים את המסדרון הצדדי אותו תיארה המזכירה.
“הנה, אני חושב זה פה” הצביע ישראל על המסדרון הפנימי והם פנו לכיוון הרצוי, בצד הם רואים עמדת מזכירות וקול של מזכירה מהירה ועניינית נגנב לאוזנם.
“אין ספק, זה פה” אמר שמעון לישראל בחיוך.
“שלום, למי אתם מחכים?” פנתה אליהם המזכירה..
“יש לנו תור לפר’ בראל” ענה שמעון.
“בבקשה, תשבו כאן והוא יקרא לכם, חדר עשרים ושלוש” ענתה המזכירה, ושבה לשיחה שנקטעה זה עתה.
ישראל ושמעון התקרבו לכיסאות ההמתנה והתיישבו, כשבתזמון לא מתוכנן הביטו זה על זה.
“היית מאמין שאתה תכיר איזה אחד, שהכיר אותך דרך איזה פרסומת של ארגון, ואחרי תקופה תגיע איתו לבית חולים?” זרק שמעון במהירות.
“לא, אבל כנראה שהוא יודע מה הוא עושה…” ענה לו ישראל בחיוך, ‘אני הייתי מאמין שאני יכיר בחור אחד, בדרך שלא בקשתי בכלל, ואחרי תקופה אגיע איתו לבית חולים? גם לא! אבל זה תכנון אלוקי שכזה, שאתה לא יכול להתעלם, אולי זה אחרי שבקשנו מהקדוש ברוך הוא לעזור לילדים שלו, אז הוא שלח לנו ילד, סוג של אימוץ, זה קל? לא בטוח, אבל זה בטח מה שצריך לעשות’ כך ישראל מהרהר לעצמו, תוך שהוא בודק מי התקשר אליו בשיחות אחרונות היום.
ושמעון מצידו משוטט בטלפון כשליבו במקומות אחרים ‘כנראה הוא יודע מה הוא עושה, ולמה הוא שם לי גולה שלא ניתנת להחלפה, ולמה אני כאן בכלל, ולמה…’
“שמעון רוט, בבקשה להיכנס לחדר מספר עשרים ושלוש” הודיעה המזכירה.
שמעון קם מהכיסא, משתהה, והחל צועד לכיוון הדלת הפתוחה, ישראל, שהיה שקוע במחשבות קם וצעד אחריו.
“שלום” אמר הפרופסור, אדם מבוגר וממשוקף, נראה חביב למדי, עם חיוך קטן.
הנהון לשלום, ושניהם נכסו, ישראל סגר את הדלת, ושמעון הגיש בפשטות את הדפים הבודדים שהחל לאגור על הגולה שלו.
הפרופסור עיין במהירות ועבר להביט על המחשב “אני רואה שהרב מילר שלח אתכם אלי, נכון?” פנה במבט אליהם, עם חיוך קטן.
“כן” ענה שמעון.
“טוב, אתה נשוי בחור?” שאל הפרופסור בחיבה.
“לא” ענה שמעון.
“בסדר, אז בעזרתו נראה מה הכי טוב כדי להשמיד את הגולה הזו, ויחד עם זאת שלא יהיו נזקים בלתי הפיכים חס ושלום, בסיידר?” שאל בחיוך, והביט מעל למשקפים.
“טוב” שוב שמעון.
“ומה אתה בשבילו?” פנה הפרופסור לישראל.
“אני.. אפשר לומר, אממ” התחיל ישראל “אח שלי” המשיך שמעון, והחליף מבטים עם ישראל שלצידו.
הפרופסור הסתכל על שניהם חלופות ואמר “מצוין, כל ישראל אחים!” חייך וספק ידיו.
“טוב, אני רוצה קודם כל לנסות לראות את הגולה שיש לך, ולאחר מכן לשלוח לכמה בדיקות, אחרי כל הבדיקות, נפגש שוב ונראה מה הדרכי פעולה שלנו, בסיידר?” פנה לשמעון בחיוך, וסימן לו להגיע איתו אל מאחורי הווילון.
ישראל המשיך לשבת על הכיסא, מביט בגבו של שמעון ובליבו תפילה, שיזכה הילד הזה לצעוד במסלול אליו ניסה רק להסתובב, שיזכה לחום, שיזכה למה שמגיע לו בתור ילד שהלך לאיבוד, הוא כזאת נשמה גבוהה, אפשר לראות את זה מהאיכות שבו, מהאמת שלו, כמה שהלך רחוק, הוא כזה…
“אוקי” חזר הפרופסור מעבר לווילון, מחטא את ידיו ונגש לעמדתו, שמעון צועד אחריו לכיסא ממול.
“אז יש לך באמת גולה, אבל כמו שהיא מורגשת היא קטנה, בנוסף היא מצאה לך נקודה אסטרטגית כזו שבקרב הציבור הישראלי זה נקרא נדיר, אך בעולם הרפואה המיקום הוא ברוך ה’ יחסית קל” אמר הפרופסור עם חיוך קטן, תוך שהוא מסתכל על שניהם, כשמשקפיו מורדות לקצה האף.
“אז אני מביא לך כמה בדיקות לביצוע, תחזור אלי כשגמרת הכל, טוב?” וידא הפרופסור הבנה.
“איך קובעים לזה תור? דרך איפה?” ניסה שמעון להבין.
“אתם הגעתם דרך הרב מילר, נכון? ובכל מקרה, אנחנו רוצים לזרז תהליכים כדי שנוכל לטפל בעניין בשיא הדיוק והעדינות, ללא זכר, בעזרתו, אז את כל הבדיקות, אני מביא לך…” ספר הרופא את ההפניות באצבעו על המסך “… ארבעה הפניות לביצוע, בעצם, יספיקו לנו גם רק שתיים, לך למזכירה ותגיד לה שאני הפניתי אותך והיא כבר תטפל בזה, בסיידר? אני כאן מחכה לכם, בהצלחה” חתם הפרופסור החביב את ההרצאה.
“תודה רבה לך” לחץ ישראל לפרופסור את היד, ויצא יחד עם שמעון מהחדר.
אשמח לקבל תגובות, הערות והארות כאן
-
פרק ט:
“הוא לא היה כזה נורא שמעון, נכון?” התעניין ישראל, תוך שהם צועדים לעמדת המזכירות.
“מי, הפרופסור? בכלל לא! ממש חצי סבאל’ה” ענה שמעון.
השניים הגיעו לעמדת המזכירות, מנסים להסב את תשומת לב של זו הנמרצת, אליהם.
“סליחה, עכשיו היינו אצל פרופסור בראל והוא הפנה אותנו לכל זה” אמר ישראל והגיש לה את הטפסים, המזכירה עיינה, תקתקה במחשב, ולאחר מכן, פנתה אליהם “בסדר, תרדו קומה אחת למטה, הכנסתי אתכם עכשיו לצילום סי.טי דחוף, אחרי כן תפנו למזכירה שיושבת שם,, והיא תעביר אתכם לבדיקה השניה, בסדר?” המילים יצאו מפיה במהירות תוך שהיא מושיטה להם את הדפים חזרה.
“תודה” ענה ישראל, ויצא יחד עם שמעון לכיוון המעליות.
“נרד במדרגות, היא אמרה שזה קומה אחת למטה” אמר שמעון, רוצה כמה שפחות להרגיש אנשים סביבו.
“בסדר גמור” ענה ישראל ופנה יחד איתו לכיוון חדר המדרגות.
“אל תדאג, ראית שהוא אמר שזה יחסית קל ברוך ה’, עוד נעבור את זה” אמר ישראל, תוך כדי שהוא תופח לשמעון על השכם ושניהם יורדים מטה, בליבו מתכוון לכל מילה, כרגע זה התפקיד שלו, אם כך סובב הבורא, והוא ישתדל למלא את זה בשיא השלמות והרגשה טובה.
‘נעבור את זה’ חזר שמעון בליבו על המילים, רגש לא ברור של משהו רך מדגדג לו בפנים, שם לב לדיוק שבמשפט, לא רוצה לתקן את ישראל, לא כרגע לפחות.
גרם המדרגות נגמר וישראל פתח את דלת הכניסה של הקומה השניה.
***
“אוקי, אני רואה כאן את הצילומים, בא נראה… מה הגודל כאן, אני רואה, נמדוד מצד ימין, רגע, שמאל, יש כאן… אוקי, טוב” גמר הפרופסור לדבר לעצמו ופנה אליהם, שניהם ישובים שוב על הכיסאות, אחרי כמה שעות טובות של בדיקות והמתנות למיניהם.
“אז כמו ששערתי ואולי אפילו טוב יותר, זה קטן ובמיקום נדיר אך קל, לגבי חששות שיש לך בחור צעיר על העתיד, אנחנו כמובן נשתדל לעשות זאת בצורה הכי פחות פגיעה וללא השלכות עתידיות, אוקי?” פנה הרופא לשמעון בחיוך, ומבט מעבר למשקפיו הזולגות.
“טוב” ענה שמעון ביובש, מחשבות על העתיד כל הזמן סביבו בכל מקום, ואין לו כוחות כבר!
“כפי שאני רואה מהחומרים כאן, נראה שמדובר כאן בגידול שפיר ולא ממאיר, ברוך שמו, אם כי זה לא בסדר איפה שהוא נמצא, ומה שהוא עושה, וכדאי לטפל בו בהקדם, כדי שלא יפתח לנו רעיונות נוספים” אמר הפרופסור בחיוך, והמשיך “האופציות שיש לרשותנו הם; או הקרנות לאזור שלדעתי אחרי כמה טיפולים, בתוך כמה שבועות זה יכול להיגמר, או ניתוח. המלצתי היא על ניתוח היות וזה ממוקד ומהיר, לאחר הניתוח נבחון האם יש צורך בעוד הקרנות כדי למגר לחלוטין, או שבזה תם העניין. רק שההחלמה מהניתוח תהיה באזור הזה ספציפי מאסיבית קצת” שוב חיוך, ומבט מעבר למשקפיו שעומדים על קצה אפו.
“הנה לפניכם שתי האפשרויות” אמר הפרופסור והגיש לפניהם שני דפים מצולמים שיצאו זה עתה מהמדפסת “תראו כאן מפורט כל טיפול עם מעלות וחסרונות לעיונכם בבית, ברוגע. תנסו לראות מה אתם הכי מעוניינים, ואחרי שיש לכם החלטה תתקשרו שוב לקבוע תור, כמובן תגידו שהייתם כבר ויהיה תור מהיר” חתם הפרופסור.
“אבל בחורים” עצר לפתע הפרופסור “תיקחו החלטה ברוגע, אבל בלי להתמהמה מידי, כי עכשיו המצב הוא עוד טוב וניתן לטפל ביתר יעילות, בעזרתו, וגם לנסות לראות איך מונעים נזקים מהעתיד, אך אם זה ימשך עוד זמן… עדיף שלא נגיע לשם, טוב? אז תגיעו להחלטה בהקדם, אוקיי?” גמר הפרופסור את נאומו.
“טוב” ענה שמעון ביובש, וקם לצאת.
“לגבי הניתוח” ישראל ענייני, רוצה להבין “זו ההמלצה של הפרופסור כמו שאני מבין, אבל מה זה אומר שההחלמה מאסיבית יותר? כמה זמן ההחלמה של זה? כמה זמן אורך הניתוח? איך זה עובד?” שאל ישראל.
“שאלה טובה. הניתוח זה בהרדמה מלאה, אבל יחסית קצר, משהו כמו שעתיים, משתחררים כבר בסוף יום או למחרת בבוקר, לאחר מכן, החלמה בבית, משהו כמו… שבוע, ואז מגיעים לביקורת לראות שאכן הכל מאחורינו, במידה וכן, אנחנו נתקדם לבדיקות אחרות כדי לראות שלא נגרם כאן נזק לעתיד חס ושלום. לגבי ההקרנות, זה להגיע לכאן פעמיים בשבוע, למשך ארבעה שבועות, כל פעם זה עניין של בערך שעה, סך הכל, ואז חוזרים לבית. אין בזה ממש החלמה של שכיבה במיטה, אם כי הגוף בדרך כלל נחלש מזה מאד, ויש לזה תופעות לוואי אחרות. לכן המלצתי היא על הניתוח, למרות שיש כאן “שביתה” של שבוע, אבל זה הרבה יותר יעיל וממוקד ולא נמרח על תקופה ארוכה” גמר הפרופסור להסביר את הסבריו.
“שביתה במיטה זה אומר ממש לא לקום?” בירר שמעון שוב, לחוץ קצת.
“כן, ממש לא לקום סתם, רב הזמן שכיבה, גם ככה זה יהיה קשה מידי לקום” הסביר הפרופסור.
“אה, כי אני…” התחיל שמעון, וישראל עצר אותו באמצע “קודם מבררים מה יותר כדאי לעשות, ואחר כך איך לעשות, כדאי להתייעץ גם עם הרב מילר ואז להחליט” ניסה ישראל להיות הקול השפוי והנכון.
שמעון לא הגיב, ניסה לחשוב איך בדיוק מסתדרים עם המצב הלא צפוי הזה, עם כמה שפחות נזקים. איפה בדיוק הוא יחלים שבוע? איך בדיוק?… והקרנות? רק המילה והתוכן שצופנת בתוכה מכניס אותו ללחץ, מה הקשר כל זה פתאום? הוא חייב אולי לברר על איזה מקום של הבראה לאחר ניתוח כזה… מצייר לעצמו אנשים חצי סיעודיים במקום שמזכיר בית אבות, בקושי זזים, ובחילה עולה לו בגרון, לא, זה לא מתאים לו! הוא צריך לחשב אלטרנטיבה אחרת, הוא ינסה להסתדר לבד…
פתאום דמות שלו עצמו עולה לו, איך שהוא ילד בחיידר, לא מרגיש טוב, שם ראש על השולחן, הרבה נותן לו להתקשר לאמא, והוא מתקשר בקושי מדבר ומתאר מה קרה, ואמא, מרגיעה בטלפון, מנחה אותו לשתות עוד מים ולחכות לה, הוא חיכה, והיא הגיעה, לקחה אותו לבית, אקמול, מקלחת טובה, מיטה נעימה, ארוחה משביעה, הכל היה כזה מפנק וברור מאליו. כמה הוא צריך דבר כזה עכשיו, רק להתקשר, להודיע, ושמישהו כבר ילחם בשבילו, שמישהו יהיה שם ויתן לו יד ויוליך אותו במסלול הלא ברור הזה. אין לו כוחות לזה, לעבור את זה לבד!
למה הוא מרגיש כזה קטן פתאום? למה? הרי הוא באמת בחור חזק, וילד גדול, הוא הסתדר לבד כל כך הרבה פעמים בחיים, גם כשהיה לו דלקת גרון נוראית, שהוא כמעט התאשפז בגלל שהיה על סף התייבשות, והוא עדיין התמודד עם הכל יופי! אז למה עכשיו הוא מרגיש קטן כל כך וחייב משענת, כאילו עוד שניה הוא נופל לאחור. אולי באמת אלוקים עוד אוהב אותו קצת? שלח לו איזה דמות מלאך-אח-חבר שיכירו, יתחברו ואז הנחית עליו את הדבר הנורא הזה? למה בכלל יש לו את הגולה הזו?
הוא לא שם לב איך הזמן עבר.
איך הם יצאו מהחדר של הפרופסור, וצעדו לכיוון המעליות, ירדו במעלית לחניון, נכנסו לרכב ונסעו.
הוא לא שם לב לרחובות, לאנשים, לרמזורים, לכלום.
“רוצה לבוא לבית שלנו עכשיו? לאכול משהו?” שאל ישראל בשקט.
“מה? למה?” לא הבין שמעון, בכלל לא הרגיש.
“טוב שבאתי איתך, אתה רואה מה זה? איך היית ככה נוהג על אופנוע לדירה שלך?” אמר ישראל בחיוך.
ושמעון בכלל לא חייך, רק שקע בכיסא הרכב, והמריא למחוזות בהם יש רק מיטה לבנה, חושך בחוץ, ופרצוף חמור סבר של פרופסור שמנענע ראש לימין ולשמאל באטיות.
“הגענו” הכריז ישראל לחלל הרכב.
שמעון הסתכל לכל הכיוונים, הוא לא תכנן עכשיו ללכת לבית אחר, צריך קצת שקט עם עצמו “תודה ישראל, אבל אני רוצה ללכת עכשיו לדירה שלי” אמר שמעון, חולשה מתפשטת בו.
“רוצה לעלות אלינו לאכול משהו? מה יש לך לאכול בדירה שלך בכלל?” ניסה ישראל לדחוק קצת.
“זה בסדר, אני יכול להסתדר” רק לפעמים, רק כלפי חוץ.
“טוב, מה שאתה רוצה, אז תוכל רק לחכות כאן למטה כמה דקות?” לפחות זה.
“טוב, אני יחכה פה, תחזור מהר?” בירר שמעון, ופתח את הטלפון שלו, מנסה להסיח את דעתו מהנושא המרכזי שתופס כל חלק בגופו.
ישראל רץ לבניין ונעלם במעלית.
אחרי כמה דקות כמו שהבטיח, חזר עם שקית שחורה ביד “קח, אם יבוא לך לאכול משהו, אז שיהיה” אמר והושיט לו את השקית.
“מה זה?” שאל שמעון ופתח את השקית, בפנים הוא רואה קופסה בגודל בינוני עם משהו שנראה כמו ארוחה מבושלת כזו, רגילה.
“ואוו, לא היית צריך, זה בסדר” אמר שמעון, כשחום התפשט בליבו, לפני כמה זמן הוא טעם אוכל של בית?
“שיהיה בשורות טובות, זה בסדר. אהה ואתה רוצה להתקשר לרב מילר להתייעץ? או שאני יעשה את זה בשבילך?” שאל ישראל, מסיט את הנושא למה שבאמת חשוב, הרי חייבים להגיע להחלטה, לדעת הפרופסור.
“אממ, אני לא דברתי איתו עד עכשיו, לא נעים לי, כאילו… ז’תומרת, אנחנו לא מכירים” גמגם קצת שמעון, הסתבך.
“אז בסדר, מצוין, רק רציתי לקבל ממך אישור שאני ידבר איתו. אז אני יטפל בעניין בהקדם ואעדכן אותך, סגרנו?” וידא ישראל.
“א.. תודה רבה ישראל, באמת! לא חשבת שלקחת פרויקט כזה כשהתחלנו אז, אה?” לא ידע שמעון מה להגיד.
“לא חשבתי, אבל גם אתה לא חשבת שתקבל דבר כזה תוך כדי החברותא שלנו, לא?” ושבדיוק תספר את זה רק לי, ושבדיוק אני יכיר את הרב מילר ממקום אישי וכואב אחר, ושבדיוק בדיוק הכל יסתדר ככה, כמו שרק אלוקים יכול לסדר.
הרהר ישראל בליבו, וליווה את שמעון במבטו, שהחל צועד ומתרחק עם השקית השחורה בידו.
לתגובות, הערות והארות כאן
-
פרק י:
“מה נשמע שמעון, אתה נכנס כבר לשיעור?” מתעניין ישראל, לפני שיתחיל לספר לו מה אמר לו הרב מילר, ומה כדאי לעשות הלאה.
“כן, יש לך כבר תשובה של הרב מילר? מה הוא אמר?” הוא זריז ישראל הזה.
“דברתי איתו, והוא אומר שכדאי ומומלץ באמת ללכת על הניתוח, וכמה שיותר מהר” אמר ישראל בזהירות.
“טוב, אז מה אני יכול לעשות עכשיו?” ניסה שמעון להבין.
“הוא אמר שהוא ידבר עם הפרופסור, לנסות להבין מתי אפשר לעשות את זה בהקדם” אמר ישראל לשמעון, מנסה לחלחל את המידע בעדינות, כמה שיותר רך.
“אה, והוא אמר מתי?” ניסה שמעון לברר.
“כן, הוא אמר שתבוא ביום ראשון, שבוע הבא, באחת בצהרים, הנחיות תשלח אליך המזכירה” מקווה שהפצצה לא חזקה מידי.
“מה? חשבתי זה עניין של חודשים” גמגם שמעון.
“נכון, גם אני, אבל במקרה כמו שלך. וכשהרב מילר בסיפור, זה קצת יותר זריז” ניסה ישראל להסביר.
“טוב, אז לחכות להנחיות שתשלח?” בירר שוב.
“בדיוק, בהצלחה אח שלי!” חיבק ישראל מרחוק.
שמעון ניתק את השיחה, ומשהו בתוכו היה מעורבב מידי מכדי לזהות אותו, וכך בצעדים כבדים נכנס שמעון לכיתה.
***
כל יום שעובר, רק מקדם אותו ליום הגדול הזה.
שמעון על האופנוע, שוב בדרך לאוניברסיטה, מנסה כמה שיותר להתנהג “עסקים כרגיל” כמה שפחות להעדר מהשיעורים.
מחשבות על הבית עולות בו פתאום, בלי שתכנן ‘מעניין מה אמא עושה עכשיו, מעניין איך היתה מגיבה אילו היתה יודעת…’ הרהר, לא יודע אם מתגעגע או לא. אבל הרגש, קצת חזק ממנו ושולח לו אותות של געגוע, משהו בפנים מתהפך לו.
שמעון הגיע לחניה, מחנה את האופנוע, וצועד לכיוון בניין האוניברסיטה. הרגש הזה שלא עוזב אותו, ממשיך לפעום, מתחזק ומתעצם. הוא מוציא את הטלפון, מחפש באנשי קשר את המספר, אליו לא חייג כבר שתים עשרה שנה. ‘היא בכלל לא יודעת שזה המספר שלי’ הרהר, וככה כמעט בלי לעצור, הוא לוחץ על העיגול הירוק.
צליל חיוג נשמע, ועוד אחד.
גברת רוט יושבת על הקטדרה, מדברת בקצב איטי וקולה יציב “כשהקדוש ברוך הוא נתן את התורה לעם ישראל במדבר, הוא בעצם אמר להם, כשם שהמדבר פתוח…” שקט בכיתה, כל התלמידות רכונות על הסיכומים ומסכמות במרץ ורק קולה של הגברת רוט נשמע בחלל חזק וחד “כך התורה, פתוחה לכל אדם יהודי באשר הוא, אם רחוק ואם קרוב, ולכן…”
רטט קל מכיוון התיק שלה, ‘מי יכול להתקשר באמצע שיעור?’ חולפת מחשבה במוחה, היא מציצה בתיק, הטלפון שוכב עם מבט אליה, מהבהב.
‘מספר לא כשר ולא מוכר, כנראה טעות’ לוחצת על המקש האדום ‘שישימו לב שזה טעות, ואם ינדנדו שוב אז אני אחזור אחרי השיעור, לא יכולה להפסיק באמצע, פיקוח נפש זה וודאי שלא’. “לקרב כל אדם! זו הזכות שלנו, ובמיוחד בתקופה הזו שאנחנו…”
רגש אחר פתאום עולה בה, האמא הלחוצה, ‘ואם זה אחד מהילדים באיזה תאונת דרכים ורכב חולף מתקשר אליך עכשיו כי הבן שלך בבית חולים?’ ומיד הקול השקול עולה כנגד ‘מי מהבנים? כולם בישיבות גדולות, שמואל דברתי איתו כשהגיע לישיבה קטנה, והבנות? הלכו מזמן לסמינר והגנים, ולאף רבה או מורה אין טלפון לא כשר, אז תרגעי! אין כאן שום מקרה חירום’ חתמה את מחשבתה, והמשיכה “לכל יהודי יש נשמה, גם אם לפעמים לא רואים אותה, זה רק מחיצות העבירות, אבל כולנו מחוברים לתורה ולמי שבראה…”
‘מישהו ניתק עלי, ומה חשבת? שיענו לך? שאמא שלך תבוא אליך עכשיו? תחבק אותך כמו בימים של פעם כשהרביצו לך בחיידר? איפה אתה חי?’ באמת איפה אני חי? מה ציפתי?
ובכלל איזה מזל שהיא לא ענתה, הייתי מנתק מיד, אין לי מה להגיד באמת ‘אמא, גילו לי גידול, יש לי ניתוח בעוד שבוע וחצי, רוצה לבוא? בלי אבא כמובן’ חיוך עקום עולה לו על הפנים, לא משמח אותו בכלל.
וכמו פעם, ניתק את הטלפון, שעוד השמיע צליל ניתוק, זרק אותו לתיק, ונכנס לכיתה בתנופה אדירה.
***
היום הזה, שמעון התעורר מוקדם מתמיד, אתמול, הוא לא הצליח בכלל להירדם, ישראל סיכם איתו שהוא יקח אותו, כי אחרי הניתוח, הוא לא יוכל לנהוג, ובטח לא על אופנוע.
וגם, אחרי מסע שכנועים, הוא הסכים להגיע לבית של ישראל לאחר מכן, וכי יש לו אופציה אחרת? גם הפרופסור וגם הרב מילר, וכל אחד אחר שהתייעצו אמר, שכדאי שיהיה בקרבת משפחה, הוא יצטרך עזרה, מי שידאג לו לאכול וכו’ ואם הוא רק במיטה, אין לו איך לעשות את כל זה…
אז ישראל כבר מגיע והם יוצאים.
זכר החיוג אז לאמא עולה בו שוב, וכעס מעורבב בהם. למרות, שאיזה צפיות היו? הרי, אמא לא מכירה את המספר הזה בכלל, והוא מכיר אותה שהיא עונה רק למי שמזוהה לה בטלפון או מנדנד מידי, והוא לא עונה על אחת מהגדרות אלו, ועדיין הוא הרגיש נורא, הרגיש שחצה את האוקיינוס ובתמורה מישהו רק הטביע אותו יותר, זורק אותו ללב הים בלי חגורת הצלה.
והוא? נתן לעצמו לטבוע, לא רוצה אותם בכלל, אני יסתדר לבד! אז נכון, אחרי הניתוח יש את ישראל, עניין של שבוע, וגם אז, אם ירגיש טוב, הוא יקצר תהליכים, ולאחר מכן? הוא יחזור להיות שוב שמעון החזק והיציב ששום דבר בעולם לא מערער אותו, גם לא רגשות ילדותיים של ילד שרוצה אמא.
הוא הרגיש שהוא ממש נלחם עם עצמו, נשם נשימה עמוקה שטף פנים, לקח את התקיה עם כל החומרים מהשולחן, תיק שארגן עם הבגדים, וירד למטה לחכות לישראל.
“שלום שמעון, אני מקווה שהיית עקבי עם ההנחיות שהמזכירה שלחה לך, נכון?” בירר האח שקיבל את שמעון בכניסה.
“כן, אני בצום שתיים עשרה שעות אחרונות, רק מים” ענה שמעון, ובטנו מתהפכת בקרבו, מרגיש כאלו היה ילד קטן, שצריך לעבור איזה טיפול שורש והוא לא יודע כלום, לא איך קובעים תור, לא לאיזה רופא, ומה הולך להיות שם, רק מישהו שגדול ממנו מטפל לו בכל העניינים, והוא נדרש רק לשבת יפה כמו ילד גדול על הכיסא של רופא השניים, ולפתוח פה ענק.
שמעון נכנס להתארגן, כשלבנתיים ישראל בחוץ, מסדר את כל העניינים.
הקצב היה מהיר משחשב, הוא פתאום קולט את עצמו בחלוק של חדר ניתוח, שוכב על המיטה, מגניב מבט לישראל שיושב לידו עם ספר תהילים שהביא מהבית.
“אין מה לומר, מציאות מוזרה” פלט שמעון, ישראל גמר את הפרק והביט לתוך עיניו “מציאות כתובה מלמעלה שמעון, משהו שתוכנן רק לך, ואתה עוד תראה שתעבור את זה בשלום בעזרת ה'” חייך ישראל, והחזיק לו את היד.
“שלום חברים, אחים יקרים” אמר הפרופסור ונכנס אל החדר “הו, אני רואה שכבר הספיקו לארגן אותך כנדרש, ואח שלך גם פה לידך, ממש צמד חמד אתם” חייך מעבר למשקפיים, ודפדף בטלפון שבידו.
“מישהו מההורים הולך להגיע?” שאל הפרופסור והביט לעברם.
ישראל ושמעון החליפו מבטים מהירים, ושמעון ענה “אח שלי כאן, הוא המלווה שלי” אמר ועצם את עיניו לשניה, נושם נשימה עמוקה.
הפרופסור המהם משהו, סימן לאח שזה המלווה, והכריז “אוקי, החדר שלנו מוכן, אנחנו יורדים עכשיו לחדר ניתוח, בהרדמה מלאה כמו שאמרנו, שמעון, אתה בחור חזק! כן? ישראל יחכה כמובן בחוץ ויראה במסכים מתי אתה גומר, אני רואה שהוא גם הביא תהילים, מצוין, לא יזיק!” קרץ להם וסימן לאח שהיה בחוץ “אנחנו יורדים לחדר חמש עשרה” אמר לו, ונכנס לאחת המעליות.
האח החל מגלגל את המיטה, כשישראל הולך לצידו, נכנסו למעלית וירדו שלוש קומות, הדלת נפתחה, והם המשיכו בנסיעה תוך-בניינית לכיוון חדרי הניתוח.
פנו ימינה, המשיכו ישר, והנה, לפניהם נראה השלט ‘חדרי ניתוח’. “מלווים נשארים בחוץ, יש חדר המתנה” אמר האח, והמשיך עם המיטה הלאה.
“רגע” עצר אותו ישראל ורכן לעבר שמעון “שמעון, אני מחכה לך כאן, לא הולך, תהיה חזק! ו… בהצלחה!” אמר ולחץ לו שוב את היד.
הדלתות נסגרו מאחור.
לתגובות, הערות והארות כאן
-
פרק י”א:
“מטופל מאה עשרים ושלוש בחדר התאוששות” הכריזו אותיות המסך המרצד.
ישראל שכבר לא יכל לחכות, החל צועד מקיר לקיר כשספר התהילים בידו, ומלמל פסוקים בלחש, הוא כבר לקראת סיום הספר פעם ראשונה.
‘מי מתפלל עליו עכשיו? צריך תפילות של אמא, הוא בסך הכל ילד’ הרהר נוגות עליו, והמשיך לפרק הבא.
“מטופל מאה שלושים ואחת בחדר התאוששות” הכריזו האותיות שוב על המסך.
ישראל התקדם לכיוון חדר התאוששות, הראה לאחות בכניסה שהוא המלווה של מטופל זה, והיא הצביעה “וילון מספר חמש מצד שמאל בסוף” אמרה.
הוא צעד במהירות למקום, הסיט את הווילון, שמעון שכב על מיטה לבנה, עם פיג’מה של בית חולים, נראה שקוע בשינה עמוקה.
“סליחה, לנסות להעיר אותו?” ניסה ישראל לשאול את האחות שיצאה בדיוק מהווילון ממול.
“בוודאי! הוא גמר את ניתוח לפני עשר דקות, אתה יכול לנסות, הרופא צריך לבוא עוד חצי שעה בערך לסיכום” אמרה, והמשיכה נמרצות לעמדה.
“שמעון, אני כאן, ישראל לידך, תסמן לי כשאתה מתעורר” אמר, וישב לידו.
“כדאי אולי להחזיק לו את היד או משהו, בדרך כלל בהתחלה קשה לדבר או להגיב, ואז לפעמים בלחיצת יד אפשר להעביר מסרים” אמרה אותה אחות שעברה שם שוב, הפעם לווילון אחר.
ישראל החזיק את ידו של שמעון, ושוב לחש לו “אח שלי, אני כאן, תסמן לי כשאתה מתעורר” הביט ישראל על שמעון בפניו, שנראה כזה חלש פתאום, כמו עלה נידף ברוח, חזר לתהילים, ועבר לפרק הבא.
כשלפתע הוא חש בלחיצה קטנה, קטנה ממש, כאילו מישהו בלי כוחות מנסה להחזיק משהו, חלש.
“שמעון! התעוררת!” ישראל התרגש, והביט על שמעון.
שמעון שכב עם עיניים פקוחות, וסימן על היד.
“מה? חלש לך? האחות אמרה שככה זה אחרי ניתוח בהרדמה מלאה, זה אמור לעבור עוד מעט, אל תדאג” אמר לו ישראל ברוגע.
“ל…מ…ה א..נ..י ח..ל..ש..?” שמעון שכב, המילים יוצאות לו בקצב איטי.
“עברת ניתוח, הרדמה מלאה, התאוששות תיקח קצת זמן” הביט עליו ישראל, עדיין מחזיק את ידו.
“אני.. רוצה.. ללכת.. כבר” אמר שמעון חלושות, ועצם לרגע את עיניו.
“עוד מעט יגיע הרופא, נשמע מה יש לו להגיד, ונראה מתי אתה משתחרר, טוב?” תוך שישראל מדבר נשמע כחכוך מוכר מבעד לווילון והווילון הוסט.
“שלום למיסטר רוט” הכריז הפרופסור החייכן מפתח הווילון.
“אני רואה שאתה כבר מתעורר לנו, וזה מצוין, עברת ניתוח, בעזרתו, בהצלחה מרובה, הגידול הוסר במלואו, המקום כרגע חבוש, עם עיוות קל, ותפרים” הביט הפרופסור על שמעון בחביבות, והמשיך “אם עד סוף היום אתה תרגיש כבר טוב ותוכל ללכת עצמאי, נוכל לשחרר אותך הביתה, אבל, שם אתה ממש במנוחה מוחלטת שבוע שלם, אחרי שבוע אתה מגיע לכאן שוב לביקורת, בסדר?” סיכם הפרופסור.
שמעון הנהן קלושות מהמיטה.
“טוב, עכשיו לטיפול בתפרים, אתה תצליח לבד בחור?” שאל הפרופסור את שמעון.
שמעון הנהן, ישראל יצא אל מעבר לווילון.
“טוב, אז אני מראה לך, יש לך כאן בירך, את התפרים, אבל בהחלט יהיה קשה לך להגיע אליהם לבד, בד”כ אני ממליץ לבקש ממישהו שיעזור, כי אחרי הניתוח הזה ספציפית, כל התכופפות מאד לוחצת את המקום, וזה די כואב, וכדי לטפל במקום הזה צריך להתכופף” הביט הפרופסור על שמעון, מוודא הבנה.
“אני אנסה… רגע לבד…” אמר שמעון, וניסה להתכופף בעצמו, אנחת כאב נפלטה ממנו מבלי שישים לב, והוא צנח על המיטה.
“אז אתה בטוח שתצליח בחור?” חייך הפרופסור “או שנקרא לאח שלך לעזרה?”
שמעון לא ענה, והפרופסור שהיה לו עוד כמה עניינים לסדר, ורק בגלל שזה “הרב מילר” הוא הגיע במיוחד לראות מה קורה ולתת הנחיות, החליט לקרוא לישראל “אח של שמעון רוט, בא לפה”.
וישראל נכנס “שמעון זה בסדר?” רגיש כמוהו.
שמעון בקושי הנהן, מרוכז כולו בכאב, וכי יש לו ברירה עכשיו? בקושי תופס את שפתיו בשיניו לא לפלוט עוד אנחה.
“טוב, בא אני אראה לך, אתה רואה את האזור הזה? אותו צריך לחטאות לפחות פעם ביום, קודם לחטאות עם חומר חיטוי, לאחר מכן לייבש את המקום בעדינות ואז לשים את התחבושת הזו, ככה, הבנו?” בירר הפרופסור שהכל מובן.
“בסדר גמור” ישראל הביט על שמעון שנראה שהכאב קצת נרגע לו.
“יופי” הפרופסור הוציא את הקלסר שבמיטה, רפרף עליו בעיניו “טוב, אז אתה בעצם אח שלו, לאיפה הוא הולך מכאן, להורים?” הביט עליהם הפרופסור חלופות.
“לא, הוא מגיע אלי לבית” ענה ישראל.
“מצוין, אתה יכול להגיד להורים שבעזרתו, הניתוח עבר בשלום, הכל כתוב בסיכום ניתוח שתקבלו מצולם, אוקי? עכשיו רק תדאג לו שיהיה במנוחה ורגוע, טוב?” וידא הפרופסור שוב “בסדר גמור, תודה רבה” השיב ישראל.
הפרופסור יצא מהווילון, וישראל הביט על שמעון שעיניו היו עצומות, ‘כנראה הוא שוב נרדם’ חשב לעצמו, והתקרב לכיסא שלצד המיטה כדי להתיישב, מביט שוב על שמעון, כשלפתע הוא רואה דמעות קטנות זולגות על לחייו, מעיניו העצומות.
“שמעון? תראה איזה יופי! אתה אחרי!” ניסה לעודד אותו ישראל.
“כן, תודה ישראל” ענה שמעון חלושות “ההורים שהוא אמר שתגיד להם” נשנק בלי תכנון “זה כרגע רק אתה” ושוב דמעות קטנות יורדות.
ישראל הגיש לו את חבילת הטישו, והתיישב על הכיסא.
“תגיד, ישראל” שמעון נרגע מעט, רוצה למחוק את התסריט שרץ לא במח שוב ושוב “שאלת אז את הרב מילר אם יכול להיות שיהיו לזה השלכות לעתיד” הוא חייב לדעת.
“מה זה אומר השלכות?” לא הבין ישראל את השאלה.
“לא יודע, צליעה, או משהו כזה?” הביט שמעון על רגלו.
“לא שאלתי, אני יכול לשאול, אם תרצה” ישראל שלח מבט לשמעון “אבל אני לא חושב, הפרופסור אמר שהכל עבר בשלום”.
“הוא לא אמר מה הלאה, רק על ניתוח” דייק שמעון, חייב להתבדות.
“אני ישאל בשבילך את הפרופסור ואת הרב מילר, עשינו עסק?” חייך אליו ישראל.
שמעון עצם שוב את עיניו “אני… לא מאמין למה שקרה לי בכל התקופה האחרונה” אמר שמעון לאט, מנסה להסביר לישראל, לעצמו, את פשר פרץ הרגשות הבלתי נשלט הזה, טוב שאין פה עוד אנשים סביבו, כי הדמעות שעולות לו לאחרונה זה בלי שליטה בכלל, וזה בכלל לא הוא “אני… לא יודע, כבר…”.
“הכל בסדר שמעון, עכשיו רק תנוח, כשאתה מרגיש חזק יותר ויכול לרדת מהמיטה תגיד לי, טוב? אתה לא צריך לדעת כלום, רק להתמקד בעצמך, ובהחלמה שלך” הביט עליו ישראל לכמה רגעים, וחזר לתהילים.
ושמעון עצם שוב את עיניו, מותש מעצמו.
***
“אלישבע, מה נשמע?” זה הטלפון הראשון מאז הניתוח שישראל חייג לאשתו, כשיצא רגע מהחדר התאוששות.
“בסדר, מה שלומו?” התעניינה, שולחת את המייל על סיום המשימה.
“ככה, הוא מצד אחד נראה בחור חזק ועוצמתי, מצד שני, הילד שבו עדיין קיים… אני ממש מבין אותו, כמה שהנפש מורכבת אין לתאר!” אמר ישראל בחמלה.
“מאמינה לך, מישהו מהמשפחה שלו מודע בכלל למה שעובר עליו עכשיו?” שאלה בתקווה.
“הוא לא מוכן לדבר עם אף אחד, יש לו ‘תיק’ כבד על הגב מהם, הוא טוען שהוא עבר הרבה ואף פעם לא סיפר, והם מצידם לא התעניינו, אז למה שעכשיו הוא פתאום יתקשר לספר? יש בזה משהו…” הזדהה ישראל.
“נכון, אבל עדיין, הורים זה הורים, לא יודעת מה אמא שלו עושה עכשיו, בעבודה או בקניות, באמצע שיעור או באמצע שיחת טלפון, אבל בטוח שאם היא היתה יודעת איפה הבן שלה עכשיו, היא היתה רק ליד המיטה שלו, לב של אמא…” כאמא, מי לא מבין?
“צודקת, אבל הסיפור שלו מורכב, לעולם לא נבין נפש של אדם, ילד או גבר מה היא…” נאנח ישראל.
“לגמרי, הוא בא אלינו בסוף, נכון? אני בכל מקרה הכנתי כבר את חדר האורחים, הכל מסודר” אמרה אלישבע, ויצאה מחדרה, מחפשת לה פינה שקטה לשוחח במשרד.
“כן, אין אופציה אחרת בשטח כרגע” אמר ישראל “ויפה מאד מצידך שאת לוקחת חלק בעניין” חייב להגיד.
“יפה מאד וכל הכבוד לשנינו!” אמרה אלישבע, נכנסת לחדר ישיבות השומם “אחרי הכל, בתקופה ההיא שלנו, בקשנו מה’ לעזור לילדים שלו, והנה, זה ממש עונה על ההגדרה, לא?”
“נכון, לא חשבנו שזה יהיה בצורה כזו, אבל, באמת יש כאן חסד גדול” אמר ישראל “ואולי זה גם קצת ידחוף אותו להמשיך הלאה בדרך שלו, לכי תדעי” רק תפילה.
“הלוואי! טוב, מקווה שירגיש בנוח באמת, ושהילדים לא יפריעו לו מידי” התיישבה אלישבע על כיסא מזדמן.
“הם בגנים בבקרים, רק עניין של כמה שעות בצהרים, נעשה אנחנו מצידנו את המקסימום” אמר ישראל והציץ בשעונו “טוב, אני אלך לראות מה קורה איתו, הוא רוצה כבר לצאת מכאן מזמן” אמר ישראל, והתקדם לכיוון חדרי ההתאוששות.
“בהצלחה, ו… תודה ישראל שאתה שם מקום לכולם” אמרה אלישבע, וקמה מהכיסא.
“מי זה כולם?” ניסה להבין.
“כולם, כולל הרגשות שמנסות להגיד שזה לא נוח, ולמצוא כל מיני משפטים כאלו” אמרה, והלכה בצעדים איטיים לכיוון היציאה מחדר הישיבות.
“נכון, לא תמיד מה שנכון וטוב זה גם נוח. אז כשבקשנו מהקדוש ברוך הוא, חשבנו שזה יהיה נוח? לא חשבנו! והתמורה שווה את זה, לא?” אמר ישראל בחיוך.
“בטח שכן” קול מצהלות…
וכשהיא עם חיוך, יצאה מחדר הישיבות לכיוון חדרה. וישראל, מחוייך מהצד השני, לכיוון חדר התאוששות.
שמעון כבר ישב על המיטה, עדיין מחובר לכמה מכשירים מצפצפים מסביב.
“מתי אני יכול להתנתק מכל הבלגן הזה?” שאל את ישראל.
“אני עכשיו קורא פה לאיזה אח” אמר, ויצא מהווילון לכיוון עמדת אחיות.
“סליחה, אפשר לנתק את וילון מספר חמש מכל המכשור שם?” שאל את האחות שישבה בעמדה.
“רגע, אני בודקת, הוא כבר שעה וחצי אחרי הניתוח, אני שולחת אליו אח לבדוק” אמרה.
“תודה” ענה ישראל, ושב אל שמעון.
לתגובות, הערות והארות כאן
-
פרק י”ב:
“אנחנו כבר בדרך” עדכן ישראל את אלישבע, כשהם ברכב, עם המכתב לשחרור הזמני.
“יופי, אני שמחה שהכל עבר בשלום, תגיד לשמעון שירגיש כאן חופשי, אני לא הולכת להתחנן על זה” אמרה אלישבע בחיוך, וניתקה.
“מקווה ששמעת מה שהיא אמרה” ישראל סובב את ההגה ימינה, וזרק מבט קצר על שמעון.
שמעון ישב מכונס בתוך עצמו, אחרי הכל, הוא עבר סרט שלא חלם עליו היום, ועכשיו הוא בדרך לבית של חבר שלו, הבראה לאחר ניתוח.
‘הם באמת אנשים מדהימים, הזוי כל מה שקרה’ הרהר לעצמו, והביט מהחלון.
אנשים ברחוב הולכים ממהרים, רכבים נוסעים וצופרים, עבודות בכביש, שיפוצים בבניינים, עולם ממשיך לנהוג כתמיד, והוא? ‘גם אתה כבר מתקדם, הנה אתה יוצא מכל הסאגה הזאת עוד מעט, תנוח יום-יומיים ותחזור לדירה שלך, ללימודים והמבחנים, לפגישות עם ישראל, וזהו!’ אמר קול אחר בתוכו.
‘מאיפה אתה יודע מה הולך לקרות? מי אמר שבאמת הכל נגמר? לך תדע מה עוד יכול להיות שיגלו וימצאו? ואם אני אהיה צולע כל החיים? או לא-יודע-מה’ ורק המחשבה הזו מעלה בו בחילה נוראית.
“הגענו!” הכריז ישראל, והתארגן ליציאה מהרכב.
שמעון יצא גם הוא, סגר את הדלת, ויחד הם החלו לפסוע לכיוון הבניין, ישראל עם תיק הגב של שמעון על הכתף, ושמעון מנסה ללכת כמה שפחות באטיות, ולשדר ‘עסקים כרגיל’.
“תצעד לאט, הכל בסדר, אין פה אנשים, אם אתה חושב על זה עכשיו” הביט ישראל סביבו, שום שכן לא נראה בשעה הזו באזור, מצוין.
נכנסו יחד לבניין, משוחחים על נושאים אחרים, הזמינו את המעלית, עלו לקומה שניה “הנה הגענו” ישראל הוציא את המפתח מהכיס, ופתח את הדלת.
“תרגיש בבית, כמו שאמרתי כבר מקודם, אם צריך משהו תתקשר אלי, טוב?” ישראל הניח את התיק של שמעון על הכיסא ליד המיטה, והדליק את המזגן.
“אין לי מילים, באמת” צעד שמעון למיטה, הוא חייב לשבת כבר.
“יופי, לגבי החיטוי, אני יצא לקנות את החומר שהוא אמר, ואולי באמת כדאי שזה יהיה לפני השינה, אז אם תצטרך עם זה עזרה, תגיד לי” ישראל כבר עמד בפתח הדלת.
“היית טוב בבית חולים, נראה” חייך שמעון בעייפות, וניסה לעצום את עיניו.
“תאגור כוחות” אמר ישראל, ויצא מהחדר.
***
שקט.
זה כל מה שהוא שומע עכשיו.
כבר התארגן עם פיג’מה במיטה, אחרי ארוחת ערב, מנסה לעבור על החומר לקראת המבחן בעוד פחות מחודשיים, הרבה חומר לקרוא ולסכם, יש לו כמה מבחני דמה לחזרה, ביקש מחבר שישלח לו.
שם באוניברסיטה, לא ממש הבינו מה זה החופשת מחלה הפתאומית הזו, מזל שיש קצת טקט לאנשים, ולא חפרו יותר מידי, והוא מצידו לא נידב מידע, רוצה לגמור עם הסיפור הזה בהקדם ולחזור לחיים הרגילים שהיו לפני.
לחיים הרגילים שהיו לפני…
מה הם החיים הרגילים שלך? למה אתה רגיל? איפה אתה מרגיש חדש? הוא תמיד מרגיש “ירוק” בעולם המתירני הזה וללא כל עול, אבל הוא דוחק את זה כל פעם מחדש, מנסה לא להרגיש ולא לשים לב לזה.
שמעון חצי שוכב במיטה חצי יושב, המחשב נייד מולו והוא קורא את אותה שורה כבר כמה פעמים, לא מרוכז בכלל, טוב, זה גם לא פלא במיוחד.
יש לו הרבה מה לעשות, לא רוצה להרגיש עכשיו “כבול” או “נזקק” למרות שבאמת, הוא לא מרגיש בכלל את המשפחה שבה הוא מתארח כרגע, הילדים שלהם לא מתקרבים לחדר הסגור, ארוחות מגיעות בזמנים, לפעמים ישראל אוכל איתו ולפעמים הוא אוכל לבד, סדר היום שלו, קבוע על פי מה שהוא מחליט, אבל עדיין, משהו בתוכו לא נוח לו.
אולי הוא פשוט יקום וילך? הוא יכול להסתדר מצוין! כל החיים הוא התמודד לבד, אז מה ההבדל?
‘אבל אתה חייב מנוחה! שמעת מה הפרופסור אמר והזהיר, אל תהיה ילד קטן!’
‘ילד קטן זה מי שלא יודע להסתדר ולהתמודד, ואני יכול! מה קרה?’ ובתוך כל הבליל מחשבות הזה, קם שמעון בזהירות מהמיטה, התלבש, ארז את התיק שלו חזרה, ופתח את הדלת.
אין לו עניין להישאר כאן, ולא כי מישהו לא מתנהג אליו טוב, אלא, הוא פשוט יכול להסתדר, ומצוין! החיים הוכיחו לו את זה.
***
ושוב, כמידי ערב שתי כוסות על השולחן אחת עם קפה ואחת עם תה ללא סוכר, הפעם חתיכת עוגת גבינה, ושקט דממה.
“ראית איך הקדוש ברוך הוא שמע לתפילות שלנו?” חייכה אלישבע, ולקחה את כוס התה מהשולחן.
“איזה נושא?” ניסה להתמקד יותר ישראל.
“שמעון” ענתה אלישבע “אנחנו בקשנו ילדים, ובתמורה שיתן לנו לעזור לילדים שלו, אני באמת שמחתי שהוא בא אלינו בסוף, זה מרגיש לי סוג של סגירת מעגל” אמרה אלישבע, ולגמה עוד מהתה שהחל להתקרר.
“כן, ממש ככה, לא חשבנו שזה יהיה עד כדי כך, אבל תכלס, זה לא יצא כזה מורכב, לא?” הביט עליה ישראל ולקח עוד ביס מעוגת הגבינה.
“באמת הוא לא מפריע, בחדר אורחים, הוא בחור שקט, עם הרבה טקט” הניחה אלישבע את הכוס על השולחן, ונשענה לאחור.
“כן, שיהיה בריא, באמת. הוא כל כך התקדם יפה גם רוחנית מאז, לקח את עצמו יותר לידיים, חבל שההורים שלו לא יודעים מכל זה…” אמר ישראל באכזבה.
“הם עוד ידעו, אני מקווה” הביטה אלישבע לתקרה בחולמניות, ואז נזכרה “היום בדיוק היה לי בעבודה מה שאמרתי לך על…” לפתע נשמעו רחשים מכיוון הפרוזדור, ושניהם הסבו את ראשם.
“אממ, סליחה שאני מפריע” הפתיע פתאום שמעון עם תיק על גבו, לבוש בבגדים עם המפתח של האופנוע ביד.
“שמעון! מה קרה? למה?” ישראל קם מהספה, בקפיצה.
“לא, אני, מרגיש כבר יותר טוב, אז חשבתי שאין עניין שאני אהיה פה סתם, אני חוזר לדירה שלי, וגם האופנוע שלי כאן למטה מלפני יומיים” אמר שמעון, ועיניו משוטטות, רק לא להביט ביושבים מולו ישירות.
“זה באמת לא מכביד עלינו” אמרה אלישבע מהספה.
“שמעון, זה בסדר גמור, אמרנו שאתה אחרי ניתוח, ואתה אצלנו שבוע עד שהכל תקין לחלוטין, לא?” ישראל התקרב לשמעון.
“כן, אבל, אני בסדר כבר, באמת, אני בחור גדול, הכל טוב” אמר שמעון, ופתח את דלת הכניסה.
“נכון, אתה באמת בחור גדול, ואחראי לעצמך, אני לא אגיד לך מה לעשות, בחירה שלך, אבל תדע, שאתה יכול לחזור מתי שתרצה טוב? ותשמור על עצמך! על תעשה כלום, בבקשה, רק תנוח עד שיעבור שבוע” אמר ישראל בדאגת אמת לגבו של שמעון, שיצא כבר מהבית.
“בסדר, אני אשמור על עצמי, אני מרגיש מצוין, חשבתי שזה יהיה קשוח, אבל לא כל כך כואב לי האמת, ואני כבר לא ילד קטן” שמעון החל צועד מחוץ לבית, ופתאום הוא היה נראה לישראל חזק מאד, חזק מידי.
“טוב, אל תשכח לחטאות את המקום כל פעם, כן?” וידא איתו ישראל כמו אמא דאגנית, כי מי ידאג להזכיר לו אם לא הוא?
“כן, כן, הכל אצלי, תודה באמת ישראל ואלישבע, מעריך מאד, ונהיה בקשר לגבי הלימוד שלנו” אמר שמעון, ודלתות המעלית נסגרו.
“אני לא מאמין” ישראל נכנס לבית המום, וסגר את דלת הבית.
“הוא הרגיש לא נעים כאן? מה היה? מסכן…” הפטיר והלך לחלון רק כדי לראות אותו עולה בזהירות על האופנוע, וטס לדירה שלו.
“פתאום התעורר בו הרגשת ה’בחור החזק’ שבתוכו והוא ניסה להשתיק את הילד הקטן, מקווה שבאמת הוא לאט לאט יחזור להיות חזק, רק אני באמת מקווה שזה לא טעות בשבילו לצאת ככה יומיים אחרי ניתוח” אמרה אלישבע בדאגת אמת.
“גם אני מקווה, אבל אלו החיים שלו, אנחנו פה אם הוא רוצה” אמר, והתיישב באנחה על הספה.
לתגובות, הערות והארות כאן
-
פרק י”ג:
“כן, אז בעצם יש לנו כאן שתי משימות דחופות לביצוע, נכון?” אלישבע יושבת במשרד, אוזניות על אוזניה, באמצע ישיבה מקוונת, מביטה על הטלפון שמצלצל כבר בפעם החמישית בחצי שעה האחרונה, מספר לא מוכר “רק שניה, יש לי כאן טלפון שמתקשר אלי בלי סוף” אמרה אלישבע למסך, והעבירה את הישיבה המקוונת למצב ‘השתק’.
“הלו?” ענתה לשיחה, בעודה עומדת להגיד “זה דחוף? אני כבר חוזרת אליכם” אך אז, היא שומעת קול מוכר.
“שלום, זה שמעון” קול בטון לא ברור מעבר לקו.
“אה, כן שמעון, מה שלומך?” מה קרה באמת? ואיך הוא הגיע למספר שלי?
“אני פשוט ניסתי להשיג את ישראל, והוא לא ממש עונה לי, והאמת, אין לי כל כך למי להתקשר אם לא אליכם, אני ממש מצטער…” שמעון היה נשמע נבוך מאד, אבל אין לו ברירה.
“בסדר לגמרי, מה העניין?” ניסתה אלישבע להבין את המטרה, בלי גינוני התנצלות כלשהם.
“אממ, אני נתקעתי עם האופנוע בכביש המרכזי, הזמנתי גרר, ולקחתי מונית לדירה שלי, ועכשיו אני רק רוצה לשאול את ישראל, אם הוא יודע איפה המשככי כאבים האלו שהרופא הביא” שמעון בקושי דיבר, ועכשיו היא הבינה מה זה הטון הזה, הוא פשוט לא נושם מרוב כאבים…
ולמה בכלל הוא יצא עם אופנוע כשהוא שלושה ימים אחרי הניתוח? ו… הו אלוקים! ילדים שלך, קטנים כל כך, חזקים כל כך…
“אני כבר מתקשרת לישראל” אומרת אלישבע בחופזה ומדליקה את הישיבה במחשב “אני חייבת לסיים עכשיו, יש לי עניין דחוף, תשלחו לי במייל את הסיכום ואני יעבור על זה בסדר?” אמרה אלישבע, וסגרה את הישיבה.
טלפון ושוב טלפון, היא מנסה להשיג את ישראל, אבל ישראל לא עונה, בד”כ זה שעה שהוא בבית מדרש, ושם אין קליטה כל כך, ואין באמת סיבה שהוא יצא לפתע, מה היא עושה?
אין ברירה, היא חייבת לצאת, אם לא היא?… וכך בהחלטה, קמה אלישבע, אספה את חפציה, ויצאה לכיוון הבית, כל הדרך היא עוד ניסתה להשיג את ישראל ללא הצלחה.
***
“הלו? שמעון?” זה אלישבע, הוא מזהה.
“כן” עונה בקושי.
“הבאתי לך משככי כאבים, מה שמצאתי הכי חזק, לבינתיים עד שישראל יענה, איפה הדירה שלך נמצאת?” אני ממש כאן, ברחוב.
“אהה, אז אני ארד למטה, רגע” שמעון התרומם מהמיטה, מנסה לדדות לכיוון דלת הכניסה.
“לא, תגיד לי איפה ואני יעלה, אין לי בעיה אני כאן” רק שלא ירד עכשיו, לא צריך להיות תמיד חזקים.
“בניין עשר קומה שניה, אין על הדירה שלט, אני אפתח את הדלת, וממש תודה רבה, אשתדל להחזיר בהקדם” שמעון החל צועד באטיות מחרידה לכיוון דלת הדירה.
“לא צריך להחזיר, אני עולה לקומה” אלישבע עלתה בזריזות במדרגות, פתחה את דלת חדר המדגרות ונכנסה לקומה.
הדלת של הדירה היתה פתוחה, ועל המשקוף נשען בחור חזק, שמרוב ששמר על עצמו חזק, פשוט נשבר…
“רפואה שלימה” אלישבע הושיטה לו את השקית, וחזרה על עקבותיה.
***
‘יש מי שדואג לך בעולם הזה, לא הכל שחור כל כך’ שמעון שכב על המיטה בדירה, הכל בלגן מסביב, השטיפה האחרונה היתה כאן לפני שבועיים בערך, והוא גם רעב, מאד!
מקודם הוא ניסה לקום למטבח, ובקושי הלך לשם, לקח לו ממש חמש דקות שלימות, כשבסופן הוא נכח לראות שהחלב במקרר כבר עבר עליו התאריך, ונשאר תפוח ירוק אחד ‘עם חצ’קונים’, לא היתה לו ברירה, והוא חזר שוב למיטה, עוד חמש דקות, וקרס עליה.
הכאב היה בלתי נסבל, הוא לא הצליח לראות בכלל מה הולך שם, כי גם להתכופף זו היתה משימה בלתי אפשרית, רק כשעמד מול המראה, הוא ראה את התפרים קצת בולטים, ונוזל לא ברור יוצא מהם.
בתור סטודנט לרפואה, הוא יודע שזה יכול להצביע על בעיה כלשהיא, אולי אפילו זיהום חמור, אבל לנסוע עכשיו לבית חולים על האופנוע – חסר סיכוי ו…
צלצול טלפון קטע אותו ממחשבותיו, הוא ניסה לגשת לטלפון שעמד במרחק מהמיטה, ועד שהוא קם וצעד הטלפון השתתק.
הוא התחיל לחזור לכיוון המיטה עם הטלפון בידו, כשצלצול נוסף התחיל להישמע, ומבלי משים הוא פשוט ענה.
“הלו?” בקול יבש.
“שמעון אני עוד דקה אצלך” עדכן אותו ישראל “רק התקשרתי כדי שתהיה מוכן”.
“זה בסדר ישראל, אני יסתדר” שמעון ענה, בדיבור איטי.
“אני שומע אותך, ולפי הטון אני מבין שזה לא הסתדר עדיין, אני לא יכול להשאיר אותך שם לבד שמעון” ישראל ממש התחנן “אני למטה, עולה אליך עכשיו, הדלת נעולה?” בירר ישראל, תוך שהוא רץ במעלה המדרגות.
שמעון לא ענה, רק עצם את עיניו מנסה לתפוס את גל הכאב שהגיע שוב.
“שמעון, מה קורה? כואב לך מאד?” הקול של ישראל קרוב אליו כל כך, רק דואג, נטול כל ביקורת.
שמעון לא ענה, עיניו עצומות חזק ושפתיו חשוקות, מנסה להתמודד לבדו מול הגל הגדול.
“לא זכור לי שזה אמור להיות כאלו כאבים, הפרופסור אמר משהו כזה?” דיבר ישראל חצי לעצמו חצי לשמעון.
ישראל הוציא את הטלפון מכיסו וחייג לפרופסור בעצמו, הוא נתן לו המספר מיד אחרי הניתוח ואמר שכל עניין שיש, אם זה דחוף, אפשר להתקשר.
וזה נראה לו דחוף, מאד.
“הלו? פרופסור בראל?” ישראל עומד ליד שמעון, מביט בו.
“עם מי הכבוד?” שאל זה מעבר לקו.
“מדבר ישראל, היינו עם שמעון רוט בניתוח לפני ארבעה ימים…” ניסה ישראל לספק פרטים לזיהוי.
“כן, אתם הזוג אחים?” שאל הפרופסור בחביבות “מה שלומו?” התעניין, מבין שלא סתם התקשר ישראל.
“נכון, אני נמצא איתו כאן, הוא היה בנהיגה על אופנוע וכנראה חש בכאב איום, הוא ממש בקושי זז על המיטה עם כאבים חזקים” ישראל דיבר במהירות.
“למה לא שמר על עצמו?” אמר הפרופסור “אמרנו מנוחה טוטאלית, הצעירים של היום חושבים שהם חזקים מידי, מה מצב התפרים שם, האזור נפוח או חם?” קולו של הפרופסור נשמע לחוץ.
“אממ, לא יודע, רגע” ישראל הרחיק את הטלפון מפיו ופנה לשמעון בשקט “שמעון, מה קורה שם עם התפרים? יש נפיחות? חם?” שמעון פתח את עיניו וענה חלושות “נפוח מאד והפרשות” אמר, ושוב גל כאב הגיע, ושמעון כבר לא איתו.
“כן, יש נפיחות והפרשות” ישראל הביט על הפנים המיוסרות של שמעון.
“גם הפרשות? לא טוב! תבואו לכאן מיד, יש לכם מזל, אני בדיוק היום הגעתי לניתוח דחוף” הפרופסור היה נשמע היסטרי.
“אנחנו מגיעים” אמר ישראל, והתחיל לעזור לשמעון לרדת מהמיטה.
***
“זה מה שקורה כשצעירים חושבים שהם גדולים על אנשים שגדולים מהם” התקרב הפרופסור עם מזרק ומחט ארוכה לרגלו של שמעון “רק שניה, סליחה, גמרנו” אמר תוך שהזריק את החומר ליד האזור הנגוע.
“עכשיו אתה מבין מה זה אומר מנוחה? לא בסדר שלא מקשיבים, צריך פה אולי את אמא שלו שתכריח אותו לא לצאת מהבית” חייך חיוך רציני, ונגש למחשב.
“אבל מה לעשות? שהיום גם אימהות לא מצליחות להשפיע על הבחורים החזקים שלהם בבית, אה, כולם חושבים שהם חזקים” אמר, ועבר על התיק במחשב.
“טוב, בחור צעיר, אתה עכשיו הולך מכאן להורים או לאח שלך, אבל – לא חוזר למקום שאתה נמצא בו לבד ובטח לא נוסע באופנוע, הבנו? המקום שם צריך ריפוי, כדי שתוכל להמשיך לנסוע בבטחה ולא לחטוף איזה כאב שרק יכול לגרום לתאונה, אוקי?” הביט הפרופסור מעל למשקפיו.
שמעון הנהן מהמיטה, וניסה להתיישב.
“עכשיו אתה ממש כמו, כמו, לא יודע, תינוק שנולד, רק מיטה, בקושי לקום, בסיידר? אני רוצה אותך עוד שבוע מהיום נמצא כאן, כשזה הפעם הראשונה שלך מחוץ לבית, טוב?” ווידא הפרופסור הבנה, ושב להביט על המחשב.
“טוב” הפטיר שמעון, ונעמד בזהירות על רגליו.
“ואתה אח שלו, בבקשה, תדאג לחמוד הזה, חבל עליו, הוא חזק ויעבור את זה, רק טיפלה סבלנות, אוקי?” חייך, והושיט להם שתי דפים.
“זה סיכום ביקור” חתם הפרופסור בחותמתו בסוף הדף “וזה מרשם למשככי כאבים, בנוסף להמשיך כמובן עם החיטוי, אוקי?” חתם על המרשם, והגיש לשניים שעומדים מולו.
“בסדר גמור, תודה לך פרופסור” אמר ישראל, ולחץ את ידו.
“אין על מה, שמור על אח שלך” אמר לו הפרופסור בחיוך, והשניים יצאו מהחדר.
“אני צריך לשמור עליך עכשיו” הביט ישראל על שמעון.
“כנראה שאני עדיין קטן?!” אמר-שאל שמעון, ביובש, מלא ייאוש.
“כנראה שאתה בחור חזק, שמנסה להילחם בחיים” הביט עליו ישראל, והניח את ידו על כתפו של שמעון “די למלחמות אח שלי”.
לתגובות, הערות והארות כאן
-
פרק י”ד:
המנוחה היתה באמת טוטאלית, כל יום אלישבע דפקה על דלת חדרו, והניחה על השולחן הקטן ארוחת בוקר, לאחר מכן צהרים, וערב. לפעמים ישראל נכנס לחדר, ואז הם אכלו יחד, דברו ולמדו כמו פעם, ולפעמים הוא היה עם עצמו והמחשב שלו, לומד לקראת המבחן.
אחרי יומיים שהיה מסוגר בחדר, יום אחד, בשעת צהרים עירה, הוא ראה ראש של ילד אמיץ במיוחד מציץ מפתח הדלת, ובטקטיות של ילדים גם שאל: “מי אתה?” ככה ישיר בפרצוף.
את שמעון זה שעשע מאד, וענה לו “ומי אתה?”, הילד שלא התבלבל, גם לא לשניה, ענה “אני יצחקי ואני בן שלוש, יש לי כיפה וציצית” פסע יצחקי לתוך החדר ונעמד מולו “ולך אין” חתם את המשפט, אחרי שסקר את האורח במבט עמוק.
“יצחקי, לצאת מהחדר” אלישבע קראה לחלל, שוב החכם החמוד הזה מראה את כשרונותיו.
“אמא, הוא אמר שהוא מסכים לנו” צעק יצחקי בריצה מהחדר, וחזר “נכון?” הפנה את השאלה לשמעון.
“בטח אני מסכים, בא תראה לי איך בונים במגנטים מגדל גבוה, אתה יודע בכלל?” ניסה שמעון להזיז את נושא השיחה הקודמת לתחום מרתק יותר לגילו.
“בטח שאני יודע, אני הולך להביא” יצחקי כבר טס מחוץ לחדר, וכעבור כמה שניות נכנס, גורר לפניו ארגז גדול וצבעוני “הנה, תראה שאני יודע, אני כבר בן שלוש!” הזכיר לו הקטן, והמשיך לטרוח ולהוסיף “ויש לי כיפה וציצית” מישש את הכיפה שעל ראשו וחייך, ושוב פניו הרצינו והוא שאל “למה לך אין כיפה?” נעמד יצחקי, שמעון חייך אליו, לא ממש יודע מה להגיד לקטן הזה שמולו “אתה בן שלוש?” ניסה לברר הקטן, כשראה שהתשובה לא מגיעה.
“אני לא בן שלוש” חייך אליו שמעון “אבל עוד יהיה לי כיפה” אמר לעצמו. “וגם ציצית?” בירר הקטן ברצינות “כן, אל תדאג” אמר לו שמעון, והרגיש שהוא מדבר למישהו אחר.
“יופי” נראה שהתחברו לקטן הזה כמה נקודות בראש, והוא חזר למגדל “עכשיו תראה שאני עושה מגדל גבוה, גבוה, עם הרבה, הרבה צבעים שיש לי פה, רוצה לראות?” ווידא הקטן הקשבה.
“בטח שאני רוצה” הסתובב שמעון לכיוונו, מחשבות רבות דחוסות לו שם בראש, כמה שילד קטן יכול להיות ישיר שכזה, הוא לא כועס או פגוע, ממש לא, רק, רק, הקטן הזה הצליח לגעת בו במקומות שאף אחד לא העיז אי פעם.
יצחקי על הרצפה במרץ, מכריז על כל מגנט מה צבעו, ואיפה הוא הולך להשתכן על המגדל, ושמעון מקשיב ומידי פעם גם מריע.
אחרי כמה דקות נכנסו לחדר עוד שתי בנות, חייבות לראות מה קורה בחדר הסגור שיצחקי הצליח לפלוש אליו “מה אתם עושים פה?” ביררה הגדולה, מסתכלת על יצחקי ושמעון חלופות.
יצחקי היה עסוק בבניה, שלח לה מבט וחזר למגדל תוך שהוא מדבר “אני בונה מגדל גבוה, את לא רואה? עוד מעט הוא יהיה גבוה מאד אפילו! ואפילו הוא” הכווה הקטן בכתפו לעבר שמעון “אמר שזה גדול מאד, ואני כבר ילד גדול” ושוב הוא נזכר, נעמד ברצינות, נגע בראשו והכריז “ואני בן שלוש, ויש לי כיפה וציצית” חייך אליהם יצחקי בחשיבות מה, וחזר למגדל ולסיפורים “והוא אמר שהוא גם ישים כיפה, כי הוא לא בן שלוש” חתם את ההרצאה.
אלישבע שבדיוק עברה מאחורי הדלת עם ערמת כביסה נקיה לקיפול, נעצרה לכמה שניות, חייכה לעצמה והמשיכה הלאה.
‘הלוואי שעוד ישים כיפה, ואם הוא מסתדר עם יצחקי שם בחדר, אז מצוין!’ סיכמה לעצמה, והחלה מקפלת.
***
כבר אחת בלילה.
משהו בי, מבפנים מרגיש שמתחיל להתרפאות, לאט, אבל זה קורה!
עכשיו היה לישראל ולי שיחה ארוכה מאד, שיחה של גברים על גברים, וישראל צודק בדברים שהוא אמר, שכדי להמשיך ולהיות חזק, צריך לפעמים גם להרפות, לתת לעצמך קצת חופשיות, ובעצם אני קלטתי שעד עכשיו לא נתתי לעצמי רפיון, ציפתי מ”האני” שלי להיות כל הזמן בשליטה, בפוקוס, לא לאבד את זה לרגע.
למדתי, שיש עולמות שלמים של רגשות והם בסדר לגמרי, ונכון מאד להרגיש אותם, להפך מי שמרגיש, כמובן לא מידי רגיש, זה לא מראה על חולשה, זה שליטה עצמית, מה לעשות מתי, להכיר בעצמך באמת, למה אתה זקוק, ולא סתם להציג הצגות, מי אמר שגבר פחות מרגיש? גם הוא צריך מילה טובה, עידוד וכל דבר שעושה טוב על הלב.
הזוי מה שעברתי בתקופה האחרונה, אף אחד בעולם שאני מכיר, לא יאמין, אבל אני גם לא ממש הולך לספר, הסיפור הזה לימד אותי המון! כן, לימד אותי על החיים, על העבר, על ההורים, וכל מה שהיה. וגם, גם על העתיד.
שמעון התהפך לצד השני, מחר זה היום האחרון שלו כאן, בבית של ישראל ואלישבע, הם מצידם שישאר לנצח, אבל הוא צריך גם מידי פעם את הפינה שלו, הוא אמר להם והם כמובן שהבינו, ציינו שיבוא מתי שבא לו, הם באמת זוג מדהים!
מחר הם יצאו שוב לפרופסור על הבוקר, בתקווה שהכל נגמר, לנצח…
***
הביקורת אצל הפרופסור היתה קלילה, הוא היה מרוצה מהצילומים והבדיקות.
“מצוין לגמרי, אתה רואה כמה חשובה המנוחה? עכשיו אנחנו נעשה כמה בדיקות בשבועיים הקרובים, לראות שהניתוח אכן חיסל את זה לחלוטין, לאחר מכן, אתה יודע שהסיפור הזה מאחוריך” חייך אליו הפרופסור, ועבר לגלגל את העכבר במחשב.
“זהו? ממש גמרתי?” לא האמין שמעון.
“לא ממש, אחרי הבדיקות האלו, אנחנו נעשה בדיקה לראות ששום גולה לא חוזרת אליך חודשיים אחרי הניתוח, ואז חצי שנה אחרי, ואז כל שנה תצטרך לעשות בדיקה שהכל תקין” אמר הפרופסור שבע רצון.
“וואו, כל שנה? זה… זה יכול לחזור?” שמעון הרגיש איך הייאוש מתפס בו.
“אנחנו רוצים לוודא שזה לא חוזר, אוקי? טוב, זה הבדיקות שאני רוצה שתעשה בעוד שבועיים, לראות שהכל נקי, בסיידר?” הביט הפרופסור מבעד למשקפיו לבדוק שדבריו הובנו.
“אממ, אפשר שאלה?” ישראל פנה לפרופסור מביט על שמעון.
“בוודאי! מה לא מובן?” חייך אליהם הפרופסור.
“אממ, זה יכול להיות שזה יפגע בהליכה, זאת אומרת, יכולה להיות צליעה מורגשת לכל החיים?” הביט עליו ישראל.
“כרגע יש לנו קצת צליעה, וזה בגלל הניתוח ומה שהיה שם, אבל בעזרתו, לאט, לאט זה יעבור, לא אמורה להיות מזה צליעה לכל החיים” הביט הפרופסור על שמעון “אל תדאג, תהיה רגוע פה” שם הפרופסור יד על ליבו וחייך אליהם.
ואז שמעון שאל “אז מתי אני אוכל לחזור לנהוג על האופנוע שלי?” הוא חייב כבר.
“מתי שאתה מרגיש שאתה יציב יותר, אוקי? אבל תשמור על עצמך בחור!” קרץ הפרופסור ופנה אליהם שוב “טוב? אז נתראה כאן עוד שבועיים אחרי שתעשו את הבדיקות האלו, אוקי?” הכריז הפרופסור.
“בסדר, תודה רבה דוקטור” שמעון נעמד על רגליו, לראשונה ללא כאב קל שבקלים.
“תודה מכל הלב על הליווי הזה” לחץ ישראל את ידו של הפרופסור בחמימות.
“אין על מה, יש לך אח מתוק מדבש! יש לו נשמה גבוהה, אני יודע להבחין את זה בקליינטים שלי…” אמר הפרופסור בחיוך.
“אתה צודק לחלוטין, הוא באמת עם נשמה גבוהה, כדי להסתובב אחורה צריך הרבה אומץ” אמר ישראל וחייך לשמעון.
“להסתובב? מי? לאן?” לא הבין הפרופסור “רגע, אתה על שם רבי שמעון?” שאל בלי קשר פתאום.
ישראל הסתכל על שמעון בתמיהה ובחיוך “האמת שלא, אני על שם סבא שלי, שנפטר יומיים לפני החתונה של הורי, אז הבן הראשון בכל משפחה שנולד, קרוי על שמו” אמר שמעון בביישנות מה.
“אז, אתה אחיו הגדול?” לא הבין הפרופסור, מביט על ישראל “ולא קוראים לך שמעון”.
ישראל חייך, הביט על שמעון ואמר “אני אח שלו, חבר קרוב שלו, לפעמים אנשים צריכים אנשים קרובים שיהיו גדולים, אני פשוט נבחרתי להיות אחד כזה, זכיתי, יש לי אח מתוק” אמר, וטפח לשמעון על השכם.
“בטח, מתוק ממש! תהנו לכם אחים יקרים, ורק תהיו שמחים, ותזכרו, לפעמים לא צריך להתעקש להיות חזק, זה רק יכול לעלות בבריאות” צחק, ונופף לצמד לשלום.
והם יצאו יחד כתף לכתף.
לב אל לב.
אשמח כמובן לקבל תגובות, הערות והארות כאן
-
-
“אני ממש מעריך אותך שמעון, באמת כל הכבוד לך” הניח ישראל את קערת הלחמים שאשתו אפתה, במרכז השולחן.
“זה… הכל בזכותך, לא יודע אם הייתי עשה את זה, אם לא היינו ב’לב אל לב’ ” אמר, וצחק מהדו-משמעות של המשפט “איפה לשים את זה?” שמעון החזיק את קערת הסלט הגדולה.
“לא נראה לי משנה, מקסימום עוד מעט אלישבע תבוא ותסדר יותר טוב” אמר ישראל.
“יופי, אתם ממש צמד מושלם” אלישבע הופיעה במרפסת בידה סיר מעלה אדים וניחוחות “תניח לי את התחתית כאן, יופי, תודה ישראל” והניחה את סיר הבשר במרכז.
השולחן היה ערוך בטוב טעם, סט צלחות וסכום של שבת עיטר את השולחן לחמישה סועדים, קערת לחמים במרכז, לידו סיר הבשר, ומסביב עוד קערות נוספות של אורז, תפודים קטנטנים, כמה מתבלים, וסלט גדול מושקע.
“איפה היין?” הסתכל שמעון סביבו “נביא את זה קר לפני שיבואו, יחד עם השתיה” ישראל הסתובב אליו “בא לנוף” קרץ ונשען על המעקה.
“אני באמת מתרגש, מצחיק אותי” צחק במבוכה שמעון, כששניהם עומדים צופים אל הנוף הפרוש לנגד עיניהם “זה ה’סיום’ הראשון בחיים שלי שאני בכלל מבין בו גם משהו” קולו רעד.
“אתה אלוף!” טפח ישראל על שכמו של שמעון “צריך ללמוד ממך הרבה, על כח רצון, ועל כח ההתגברות, ועל נשמה גבוהה” באמת, מכל הלב.
“דופקים” לחש שמעון, ובטנו התהפכה.
“הכל טוב, שמעון, אני כבר דברתי איתם לפני” ישראל יצא מהמרפסת, לכיוון דלת הכניסה “הם באמת לא מאמינים” ניגש לפתוח את הדלת.
“ברוכים הבאים” פתח ישראל את הדלת, והזמין את הזוג להיכנס פנימה, הוא עם פראק מכובד כיאה לראש ישיבה, והיא מחויטת כמורה בישראל נכבדה.
“וואו איך נעים פה” אמרה האישה והסתכלה סביב, ישראל הסתובב לרגע, מחפש בעיניו את שמעון, איפה הוא?
הנה, הוא רואה את שמעון נכנס מהמרפסת לבית, צעדיו מדודים “שלום אבא ואמא” התקרב שמעון, וסומק על לחיו.
ישראל ואלישבע יצאו מהסלון לכיוון אחד החדרים, קצת פרטיות במפגש כזה אחרי כמעט עשר שנים…
“שלום שמעון” אמרו אבא ואמא והתקרבו. “אתה, כל כך, פשוט..” לא מתאים לאבא ככה לגמגם.
“זה בסדר” חייך שמעון חיוך נבוך, ולרגע הרגיש ישראל במיטבו.
“אפשר?” שאל אבא, ופרש ידיו לצדדים מחכה רק לחבק את בנו ששב ממרחקים, שרק הסתובב לאחור ולאט לאט התחיל לפסוע כמו ילד קטן שלמד רק לצעוד. הוא למד לאהוב את האחר, להבין גם אותם, להפסיק לכעוס, להרגיש ילד להורים שלו, לקבל אותם כמו שהם, בלי ביקורת, להיות פשוט ‘פשוט’ מולם.
והבן, שכבר יודע צעדים הרבה התקרב אליו, ונפל לתוך זרועותיו, כי זה אבא, וזה בן, וזה קשר דם, אי אפשר לנתק לעולם.
ואמא, עומדת מהצד, קרובה כל כך, מחכה להרגיש גם את בנה קרוב לידה, ודומעת ללא הפסקה.
אחרי שהרוחות נרגעו במקצת, שמעון הלך וקרא לזוג היקר, להורים השניים שלו, כפי שהוא מכנה אותם.
“אנחנו כבר שוחחנו בטלפון, שלום וברכה הרב רוט” ישראל הושיט ידו ללחיצה “שלום, שלום, אנחנו ממש לא יודעים איך אפשר להודות לכם על שהייתם לשמעון בית ועל כל מה שעשיתם, ממש…” באמת שנאבדו לו המילים.
“אין צורך, אנחנו לא יודעים למה זכינו בשמעון, שבא אלינו, נשמה גבוהה כל כך, מיוחד ביותר” חייך ישראל לשמעון.
“ממש תודה לך, אני באמת מעריכה אותך אלישבע” התקרבה גברת רוט, ולחצה את ידה.
“אין על מה, באמת! זכות שלנו” רק בקשנו, וזכינו!
“בואו נגש לשולחן” אמר ישראל, צועד לכיוון המרפסת, ולחש לשמעון “הפתעה”.
“וואו, אנחנו לא רגילים לאוכל של כזה בסתם יום של חול” גברת רוט עמדה מופתעת לחלוטין, מול כל השפע הבשרי לנגד עיניה.
“זה באמת לא סתם יום של חול, זה ממש יום של חג” אלישבע נכנסה אחריה בחיוך, והתיישבה בכיסאה.
כולם התיישבו במקומות, וישראל התחיל “אנחנו באמת שמחים שבאתם אלינו היום, שמעון הכין לכם הפתעה מאד חמה, הוא יספר” ישראל כיוון ידו לשמעון, וטפח על כתפו.
“אני באמת מאד מתרגש עכשיו, אז סליחה מראש אם דברים לא יצאו לפי הסדר” נבוך מעט שמעון מהמעמד, וזע בכיסאו.
“אני הכרתי את ישראל לפני שנה ומשהו” חייך לעבר ישראל “ומאז היינו לומדים יחד חברותא פעם בשבוע, לא יודע למה בכלל הצטרפתי לארגון הזה, אבל ככה קרה, והיום אנחנו עושים בעצם ‘סיום’ על המסכת שלמדנו יחד” גמר שמעון, ושוב הביט על ישראל.
ישראל ממקומו, בלי שישימו לב, הנהן בעידוד לשמעון, וסימן לו ‘אל תפחד, תספר הכל’ חייך.
“תקופה קצרה אחרי שהתחלתי ללמוד עם ישראל התגלה אצלי גידול” אמר, ונשם עמוקות, מביט בהוריו, רואה איך שהבעות פניהם משתנות מהקשבה מלאה להלם לא ברור, הראשון שפצה פה היה אביו “מה זאת אומרת? גידול ממש?” מקווה שטעה בהבחנה.
“כן, גידול שפיר, לא ממאיר ברוך ה'” שמעון נשם נשימה עמוקה.
“ה’ ישמור! אני.. לא מאמינה, זה.. באמת?” מנסה גברה רוט להישאר מאופקת, ללא הצלחה “מה? איך? מה היה? למה?” היא לא ידעה את נפשה.
“באמת ככה אני גם הרגשתי כשגלתי את זה, והייתי לבד, והיה לי נורא קשה” שמעון עצם את עיניו נזכר בהבזק של רגע, באותו מעמד בו חייג לאמא, נותן לגל הכעס המבולבל לעבור, פקח, והמשיך “עד שלבסוף בזכות החברותא שלנו יחד, ספרתי לישראל, ומאז, ישראל פשוט נהיה האח הגדול שלי. הוא פנה לרב מילר שמאד מבין בתחום, והוא הפנה אותנו לפרופסור מסוים שהנחה אותנו את כל התהליך” לקח שמעון שוב אוויר להמשך.
“וואו, איפה זה היה? מה היה? איך אתה מרגיש?” אמא שלו נסערת, ואביו מנסה להמשיך לשמור על ארשת רצינות מכובדת.
“זה היה בירך, והיה חשש כבד לגבי צליעה וכל מיני, ולכן הסעודה הזו היום היא גם ‘סיום’ וגם מסיבת הודיה על כך שברוך ה’, הכל כבר מאחורינו” לקח שמעון נשימה עמוקה נוספת.
“אני לא מאמין!” גם הרצינות של אביו החלה להתפוגג, לא ידע את נפשו בדיוק כמו אימו.
“זהו, ועכשיו אנחנו אחרי” סיים שמעון “אחרי הרבה מאד דברים” חייך אליו ישראל, לחיצה אחת בנעל מתחת לשולחן, היתה במקום חיבוק גברי אחד.
שמעון הביט בהוריו, היו נראים לו כמו זוג הורים שקבלו כעת את הבשורה הכי קשה שיכלו לשמוע על ילדם, נסערים, ולא יודעים מה לעשות איתה. ישראל ואלישבע קמו מהשולחן, נותנים להם שוב את הפרטיות.
שמעון התקרב לאמא שלו, התיישב לידה, ונזכר בפעם, כשהיה ילד, בזמנים שלא הרגיש טוב, אמא היתה לוקחת אותו לצידה, שמה את ראשו על ברכיה, ורק מלטפת אותו, והוא, שלא רצה לעזוב, המשיך לישון עליה גם כשהיתה בודקת מבחנים או מכינה שיעורים, ועכשיו, הוא פשוט חוזר לזה, בגיל כזה גדול, אבל נותן לעצמו כמה רגעים להרגיש שוב קטן, ויש מישהו גדול להישען עליו, מישהו גדול שרק נותן לך מקום, בלי צפיות ואכזבות, בלי ביקורת והערות, ככה, לכמה רגעים גדולים.
“שמעון, אנחנו אוהבים אותך תמיד” אמרה אמא, וליטפה את הפנים של הילד שלה, שבגרו כל כך.
ושמעון, מבלי משים בכלל, פלט “היה פעם אחת שנזכרתי ברגעים כאלו, והתקשרתי אליך”.
אמא עצרה, והביטה בו מבולבלת “מתי?” לא הבינה.
“אחרי שגילו, והיה לי תור לניתוח, התקשרתי, אבל לא ענית לי” השיחה התנתקה, וצליל הניתוק הדהד ברקע זמן רב…
אימו ניסתה להיזכר “זה היה בשעות הבוקר?” שאלה, משהו מגרד לה.
“משהו כזה, הייתי לפני הכניסה לשיעור הראשון” הוא זוכר כל פרט.
“זכור לי רטט של הטלפון באמצע שיעור, ופשוט לחצתי על ניתוק השיחה, לא חלמתי מי עומד מאחורי הקו” לא חלמתי שתחזור בכלל יום אחד, בן.
שמעון הוריד את עיניו, נותן לכל הגלים שב-ים לעבור מעליו.
“אם הייתי יודעת מי זה היה שמעון, הייתי…”אמרה אמא והחלה להתייפח.
ושמעון לראשונה, הרשה לעצמו להיות במקום השני, במקום של הורים אוהבים לבן אבוד “למה שתדעי אמא?” הביט עליה שמעון, ואמא הסיטה מבטה אליו, עיניה מלאות דמעות “וגם, לא יודע אם הייתי מוכן בכלל נפשית, לדבר, וככה לספר הכל” גמר.
אבא שישב כל הזמן הזה ממול, הביט על שניהם ואמר “דאגנו לך המון שמעון, ותמיד רצינו אותך חזרה, ו… הבית שלנו, שלך, פתוח בכל זמן שתרצה” גמר את המשפט ונשם נשימה עמוקה, פעם ראשונה ככה מולו.
ישראל נכנס חזרה למרפסת כשבידו בקבוק יין משובח, וכוסיות “זה ממש חובה בכזו סעודה” מזג יין לכל כוסית.
“לחיים!”
הסעודה התארכה בהתרגשות גדולה, השיחה זרמה בשולחן, ואלישבע קמה להגיש את המנה אחרונה, כשאמא של שמעון אחריה במטבח.
“את לא מבינה איך אני כולי אכולה מבפנים, אני… לא יודעת, איך זה קרה ככה?” אמא של שמעון נסערת “באמת הכל בסדר איתו עכשיו? באמת?” אמרה כמתחננת ממנה להבטיח את אשר ייחלה.
“אני לא ממש בתוך התיק הרפואי שלו” ענתה אלישבע בכנות “רק בעלי סיפר לי שהוא ברוך ה’ כבר באמת אחרי זה, זה לא מובן מאליו” אמרה אלישבע בהתרגשות, והוסיפה “התפילות שלך פעלו חזק, ואלו התוצאות, למה שיחליט פתאום לחזור? ושככה הוא וישראל ממש צמד חמד? זה רק התפילות שלך”.
“צודקת, אני לא הפסקתי להתפלל עליו, כל הזמן האמנתי שעוד יקרה משהו טוב, שהוא עוד יחזור, היו לילות שלא הייתי ישנה מרוב דאגה, רציתי רק ללכת אליו להיות לידו, לפצות אותו על כל הפעמים שציפתי ממנו להיות חזק ולהסתדר, להפסיק להיות קטן, לתת לו להיות גם ילד, בלי הסברים, להפסיק לתת ביקורת, פשוט לקבל אותו בלי תנאים… הפסדתי להיות לצדו עשר שנים!” גמרה גברת רוט את הווידוי האישי שלה, בלב נשבר.
אלישבע הקשיבה בלב חם לאמא שלצידה, כל כך מבינה אותה, מרגישה את כאבה “הוא בחור חזק כל כך! ופשוט רואים עליו, שיש לו נשמה גדולה” אמרה, וסדרה במגש יפה את כל חיתוכי העוגות.
גברת רוט הסיטה את מבטה, כמו נודד אל העבר, ואמרה “יש דברים, שלא רואים עליהם כשהם קטנים, רק כשהם גדולים, זה גדל איתם…”
כמובן, לא יזיקו עדיין תגובות, הערות, מחמאות והארות שלכן כאן 🙂
Log in to reply.
