סיפור בהמשכים לצעירות שבינינו || מלי

[רות רוט]

הקדמה

“לכל ים של דמעות יש חוף”

לחשת לי שם בשקט.

הכל היה חשוך מסביב.

פנסי הרחוב האירו באור קלוש. היינו שם לבדנו.

את. אני

והצער הטרי מאמש.

רגשות אשם וגעגועים עזים.

סערו בתוכי.

וכמו שוברי גלים וקצף לבן,

רדפו אותי הקולות מהבית,

זה שברחתי ממנו קודם.

לא רוצה לשמוע מי הוא היה.

לא רוצה לדעת מה הוא היה.

לא רוצה לראות איך אדמה ואבן נושקות לראשו.

רוצה אותו כאן. לידי. תמיד.

“לכל ים של דמעות יש חוף”

לחשת לי שם בשקט.

ולגלי כאב….יש סוף?!””

קולי האכול. ניסר את הדממה.

והשאלה נותרה באויר.

(המשך יבוא, אם ירצה השם—)

[רות רוט]

פרק 1 / מלי

“תמייייי את לא שומעת שקוראים לך???”

“מה? מי?”

אני מתנערת. שקועה עמוק הייתי בספר עד ששכחתי שאני בעצם בכיתה. בלב ההפסקה.

“חלי מחכה לך בחוץ”

שוב פעם חלי הזאת. מהי רוצה עכשיו?

סוגרת את הספר, לא לפני שמניחה עיפרון המשמש כסימניה.

“כן?” אני יוצאת מהכיתה. פוגשת באחותי הגדולה.

“תמי יש לך אולי עשרה שקלים להביא לי? שכחתי את הארנק בבית ואני חייבת דחוף לעכשיו”

“כן, ” אני עונה באי שביעות רצון. “אבל מתי תלמדי להכין את התיק בלילה קודם? כל פעם את שוכחת משהו אחר. פעם את האוכל ופעם את המחשבון, לא נמאס לך?”

“בשביל זה יש לי אותך. אחותי הקטנטנה והמתוקה”

אני מעקמת את פניי. שונאת שהיא קוראת לי ככה.

“חכי שניה”

אני נכנסת לכיתה. מוצאת בקלות את הארנק המונח במקומו הקבוע בתיקי.

“קחי” מניחה בכף ידה מטבע.

הקלה מתפשטת על פניה.

“רגע” עוצרת אותה רגע לפני שהיא מסתובבת. “בשביל מה את צריכה את הכסף?” סקרנית שכמותי.

“אמממ…סתם לאיזו קפיצה למכולת, אל תדאגי” היא קורצת לי.

“יש לכן אישור?” שואלת. למרות שיודעת את התשובה.

“חחחח בטח ברור. וינברג בעצמה אישרה לנו” היא נהנית מהבדיחה של עצמה.

“חלי בבקשה אל תסתבכי בשביל דודא לשוקולד תות” אני מתחננת.

“אל תתערבי קטנטונת. חזרי לעיסוקייך, יום טוב” מסתובבת ואצה אל עבר המדרגות. לא לפני שמחייכת חיוך גדול ומרגיז.

*

שתי דקות לצלצול.

אני מתחילה להתארגן.

דוחקת בשעון לזוז מהר יותר. חסרת סבלנות שכמותי.

שתי דקות עברו בעצלתיים.

צלצול התנגן ברקע.

“רגע בנות” עצרה המורה את המקדימות קום מצאת הכיתה.

“שבנה בבקשה, אני רוצה לדבר איתכן על משהו חשוב”.

האנחות נשמעה ברקע. בעוד המורה מתחה על פניה חיוך גדול וצופן סוד.

“כידוע, פעם בשנתיים עורך הסמינר….”

“ערב הורים???” קפצה יפית מהשורה האחרונה.

“אכן כן” נענתה המורה לחיוב.

בבת אחת התמלאה הכיתה בשטף דיבורים וקריאות התרגשות.

“שששש… המורה רוצה להמשיך” צעקה נעמי ברחבי הכיתה.

אט אט השקט חזר למקומו. וכולן חיכו בקוצר רוח לשמוע מה בפי המורה.

“השנה, הסמינר ערך שינוי רציני בצורה ובניהול ההפקה. והוחלט כי גם כיתות י’, תכנסנה לעניינים ותעזורנה במה שצריך”.

“יששששששש” קריאות התפעלות והתרגשות נדו בין הקירות.

“מחר בעזרת השם, אדבר איתכן על חלוקת התפקידים בכיתתנו. ועל התנאים הנדרשים לכך” המשיכה המורה בקול גבוה, מנסה להשתלט על המהומה. “יום נעים לכולן”.

יצאתי מהכיתה. וכמו כולן, ליבי רקד באושר בקצב מנגינת החלומות.

מחכה להגיע הביתה, לשמוע מחלי מה כדאי לבקש ולעשות בכדי לקבל את התקפיד הנחשק ביותר.

חלי.

איך שכחתי?!

מעניין מה קרה אתן בסוף.

[רות רוט]

פרק 2.

שעת לילה מאוחרת.

מנסה להתהפך מצד לצד, למצוא את התנוחה הנוחה ביותר,

אך לשווא.

אני לא נרדמת.

מחוגי הזמן מלהטים בריקוד מול מחול החלומות, שוזרים בי תקוות רבות.
עפעפיים גם הן נדות, כמו משמשות כקהל מריע .

וכולם יחד על במת הדממה,

חוגגים את ליל הדמיון.

*

בום.

טריקת דלת.

אני מתעוררת בבהלה.

מעיפה מבט לשעון התלוי על הקיר,

11:20.

הלם.

מה אני עושה בבית???

לפתע אני שומעת קול חפץ הנזרק על הריצפה , וקול פסיעות מכיוון הסלון.

אחוזת אימה משותקת בכל איברי, נכנסת למצב חרדה.

דמיונות מוות ודרכי התעללות חולפים מול עיני במהירות.

קול הפסיעות מתחזק.

בהחלטה של רגע , עוטפת את עצמי בשמיכה. נמתחת על המיטה בניסיון “להידבק” כמה שיותר למזרן.

הדלת נפתחת.

עוצמת את עיניי באימה.

לא מעזה להרים מעט את השמיכה, ולפגוש שם את מלאך המוות.

“אלוקים” אני בוכה בליבי.

“למה נשארתי לבד???”

המתח הולך וגובר. מגיע לשיאו כאשר אני שומעת את המגירות נפתחות.

ולפתע,

בעוד ליבי ורוחי בקרב קשה על הכוחות,

תזוזה קלה מרעידה את המיטה שמתחתיי.

מאובנת כולי. מבועתת בדמעות של אימה, נוצרת את אהבתי לחיים.

מנסה לאותת לשליחיו הדוממים של מקום . הצילו.

ופתאום,

קול בכי ממלא את החדר.

אני מרימה באיטיות ובשקט מוחלט את שולי השמיכה.

רואה אותך שם, שכובה על המיטה.

סופגת בכרית דמעות רותחות.

אחותי.

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות]

בס”ד

פרק 3.

“חלייי???” אני לוחשת.

“אמאאאא” היא צורחת בהלה.

“מה את עושה פה????”היא שואגת. כמו מטיחה בי אשמה בלתי ברורה.

“נשארתי בבית. כנראה כי לא הצלחתי לקום,
לא ישנתי הלילה….אבל…מה איתך?…….מה קרה?”

אני שואלת בעדינות וסורקת כל תו ותו בפניה.

“כלוםםם” היא נושפת, ומכסה פניה בשמיכה.

שתיקה ארוכה חוצה בינינו.

אך נשברת לעיתים בקול נשימותיה הקצובות מעידות על קיומן של דמעות הנספגות בשמיכה.

אני מתכווצת.

מה הפעם???

אני קמה מהמיטה. מתארגנת כיאות לתפילה וארוחת בוקר.

כעבור חצי שעה, אני פוסעת חרישית לחדר.

ורואה אותך. אחותי הגדולה.

באותה תנוחה בה היית קודם. בוהה בתקרה בנקודה לא ברורה.

“חלי” אני לוחשת. “את רוצה לדבר?”

מנסה בעדינות.

“לא”

היא עונה בהחלטיות. ממשיכה לבהות באותה נקודה.

*

קול המולת בנות מקבל את פניי.

אני מתקרבת לשער, מאחלת בוקר טוב לשומרת. עוברת דרך המזכירות לחתום נוכחות. ומתקדמת לכיתה.

צלצול מתנגן לו ברקע.

אני נכנסת לכיתה. פוגשת בבנות כיתתי עסוקות וטרודות כמו בכל הפסקה.

את החבורה של דיני עוסקת בוויכוחים חסרי טעם. את החבורה של יפי משחקת גומי על יד הלוח. ואת שבי ואיילת בשיח הנראה כשיחת נפש עמוקה.

מתקדמת למקומי. ואין אחת שמקדימה לשלום. או מתעניינת בסיבת איחורי.

תחושה חמוצה מנסה לטפס לי בגרון.

אני בוחרת להתעלם ממנה. להפיל אותה חזרה לבפנים.

למחסן הנמצא עמוק בלב.
כזה שאיש אינו יודע על קיומו.
שאיש מעולם לא התעניין בדמעות החנוקות בתוכו.

מחסן שננעל היטב בתוכי. ונפתח רק כאשר אני לבדי.

במקום שניתן לי לבכות.

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות]

בס”ד

פרק 4.

“שאאלוםםם” אני נכנסת הביתה. השקט מקדם את פני.

“מישהו בבית???” אני צועקת לחלל הריק.

מתקדמת לכיוון החדר. פותחת את הדלת. מחכה לפגוש בך.

את לא שם.

מיטה נטושה ושמיכה זרוקה על הריצפה מקדמות את פניי.

משילה מעלי את תיק הסמינר ומתחילה לסדר את הבלאגן סביב מיטתך.

לפתע משהו צד את עיני. אני מתקרבת לשולחן.

היה זה פתק קטן.

ומטבע של עשרה שקלים.

לתמי .
תגידי לאבא ואמא שיצאתי מהבית
ואחזור מאוחר.
השארתי לך עשרה שקלים על השולחן,
תודה על ההלוואה.
חלי.

אני בהלם.

שתינו יודעות שהחוק בבית קובע כי אין לצאת בלי שאבא או אמא יודעים לאן ואומרים מתי לחזור.

הפרת את החוק הזה חלי.

אני ממהרת לכיוון הסלון. מחייגת אליך מהטלפון של הבית.

צלילים עולים מן החדר. מבשרים על כך שיצאת בלי פלאפון.

למה חלי?? למה את עושה את זה?

אני חוזרת לחדר. מדליקה את הפלאפון שלך. מדפדפת באנשי הקשר ומחייגת לאפרת. חברתך הטובה.

“הלו?” קול גברי עונה לי.

“שלום אפשר את אפרת בבקשה?” אני מבקשת.

“אפרתת רוצים אותך בטלפון” הוא צועק ברחבי הבית.

“תבדוק מי זה” היא צועקת שם ברקע.

“כתוב חלוש, קחי” הוא צועק לה חזרה.

“חלי???” את עונה לי בהלם.

“לא זו לא חלי. זו תמי אחותה….בדיוק רציתי לשאול אותך אם את יודעת איפה חלי” אני ממהרת לתקן.

“הלוואי וידעתי. גם אני מחפשת אותה בכל העיר, מאז שהמנהלת קראה לה הבחורה נעלמה מהאופק”

את מדברת מהר מידי. בקול מידי.

“מה המנהלת רצתה ממנה?” אני שואלת בעדינות. מנסה להבין מה קרה.

“נו כל הסיפור הזה עם רויטל הזאת…את יודעת…”

לא. אני רוצה לצעוק. אני לא יודעת.

“אהה….” אני מהמהמת, מנסה להישמע כמו אחת שמבינה.

“תמי תקשיבי לי טוב, בעיקרון אני לא אמורה לומר לך את זה, אבל בגלל שאת אחותה ואני יודעת שיש לכן קשר טוב ותוכלי לעזור לה, אני אעשה זאת, אבל רק אם את מבטיחה לי שזה בינינו ואת שותקת” את עוצרת רגע. נותנת לי להבין. להחליט.

“מה זה אפרת? את מלחיצה אותי” אני נבהלת.

“תמי את מבטיחה לי שזה נשאר בינינו?” את מתעקשת.

“מבטיחה” הבטחתי.

“יופי” את נושפת. “לא יודעת איך לומר לך את זה, אבל חלי כבר המון זמן במצב לא טוב. מאז שהתחיל הסיפור עם רויטל אני מרגישה עליה שהיא מתנתקת לאט לאט. היא הפסיקה לבוא למפגשים הקבועים שלנו…”

“הפסיקה? רק אתמול היא יצאה מהבית למפגש עם החבורה”

ומי זו רויטל? לא מעזה לשאול.

“לא תמי” את נחרצת.

“אני הייתי שם. חלי לא הגיעה”.

(אשמח לתגובות בדיון התגובות:)

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות]

בס”ד

פרק 5.

שעת לילה מאוחרת.

אני שוכבת במיטה. מחזיקה את עיני בכוח. מחכה לך.

רצף אירועי היום רץ לי מול העיניים שוב ושוב.

אמא חזרה מהעבודה גמורה ומותשת.

“איפה חלי?” היא שאלה בטבעיות.

“לא בבית” עניתי.

“לאן היא הלכה?” היא שאלה בעודה פוסעת לכיוון חדר השינה.

“לא יודעת….היא השאירה פתק…..זה על המקרר” עניתי ביובש. וחמקתי לחדרי כדי לא לפגוש במבטה של אמא ובשאלותיה. מספיקה לראותה משנה כיוון למטבח.

“תמי?” כעבור כמה דקות, היא נכנסה לחדרי.

“מה?” הרמתי מבטי בתמיהה. כאילו טבעית.

“ידוע לך משהו על חלי?” היא שאלה. דאגה נראתה על פניה.

“לא” שיקרתי.

“אוקי” היא סגרה את הדלת. מותירה אותי מהורהרת. מתבוססת בים של שאלות.

“אני יודעת?” שאלתי את עצמי.

“לא אני לא יודעת כלום. מלבד סיפור עם מנהלת ורויטל וזהו.” הסתייגתי.

“ואולי זה גם משהו? אולי לזה אמא התכוונה?” הקול המשיך להטריד.

“לא. אם זה היה חשוב מידי היא הייתה שומעת מהמנהלת” ניסיתי להתגונן מפני עצמי. להגן על היושר שבי.

השעות חלפו. אמא הייתה לחוצה. היא התקשרה לאבא וביקשה ממנו להקדים ולבוא.

אבא הגיע. ושניהם הסתגרו יחד בחדר השינה.

“אפרת?” התקשרתי אליה שוב.

“מה תמי?” היא ענתה.

“מי זו רויטל הזו? מה היא רוצה מחלי? תספרי לי בבקשה את הכול מההתחלה. זה דחוף לי” התחננתי.

“חשבתי שאת יודעת…” היא לחשה. “אני לא יודעת אם זה הוגן מצידי לספר לך בעוד שחלי עבדה קשה להסתיר” היא ענתה את התשובה שממנה פחדתי.

“אפרת. מדובר כאן על החיים של אחותי . אל תלמדי אותי עכשיו הגינות” עניתי בקול קשה, מפחד. מדאגה.

“תמי….אני לא יודעת אם מותר לי….אוף…” היא התחילה לבכות.

“דיייי אפרתת אני לא יכולה יותרר , את מלחיצה אותייי” צעקתי לה חזרה. דמעות התערבלו עם המילים.

“תמי?” היא לחשה, בטון חנוק מדמעות. “אני צריכה לנתק……נדבר מחר….” .

“לאאא אפרת לאא” צעקתי.

רגע אחרי שהיא ניתקה.

*

“טררררררר” קול צלצול השעון פורץ אל תוך חלומי. מקיץ אותי משינה.

אני פוקחת עיניים. מעיפה מבט אל המיטה שלצידי.

היא ריקה.

אני קמה בזריזות. נוטלת ידיים. מתלבשת. ויוצאת לכיוון המטבח.

פוגשת בך. אבא. יושב על הכיסא עם כוס קפה בידך.

“בוקר טוב” אתה מרים אלי עיניים בחיוך.

“בוקר אור גם לך, מה נשמע?” אני שואלת, ומוזגת מים וחלב אל תוך אבקת השוקו שבכוס.

“הודו לה’ כי טוב” אתה עונה. היאנחות קלה נשמעת בקולך.

“אבא” אני מתיישבת מולך. “איפה חלי?” אני מנסה בעדינות. מודדת מילים.

“למה את שואלת?” אתה מנסה להתחמק. להאריך מעט את הזמן.

“היא לא ישנה לידי הלילה אבא. איפה היא?” אני מישרת מבט.

“פחדת לישון לבד בלילה מותק? לכן את דואגת?” אתה עונה לי בחיוך. מנסה להפשיר מעט את האוירה.

“אתה יודע שלא, איפה היא?” אני סורקת את פניך, מחפשת לי תשובה.

“תמוש….הכל בסדר” אתה עונה ומוריד את מבטך לשעון. “מאוחר לך, תכף מתחילים הלימודים, רוצי להתארגן”.

אני קמה.

נכנסת לחדר, מתארגנת במהירות.

יוצאת מהחדר. פוגשת אותך בדרכך לסלון.

“לא ענית לי אבא. בחרת להתחמק” אני מישירה אליו מבט טעון.

“לא אלאה אותך בשאלות נוספות….אחפש את הדרך לדעת את התשובות בעצמי”.

אני אומרת. סוגרת את הדלת מאחוריי.

מותירה בית חצוי

שרק לפני רגע היה שלם. מושלם.

(אשמח לתגובות:)))

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות]

בסד" פרק 6.

הרחוב נראה סואן יותר מתמיד.

ואולי מהירות המחשבות, היא זו שגורמת לי לחוש כך.

אני כועסת על אפרת, ששומרת אמונים לאחותי. כועסת על אבא שמתחמק ממני כאל ילדה קטנה.

וכועסת עליך חלי.

על השקט מצידך שקורע בי השלווה.

בניין הסמינר נגלה אל מול עיני.

אני עוברת על יד השער.

נבלעת בין אינספור בנות שמשוחחות במרץ ושופעות חיוכים.

אני מתקדמת לכיוון המדרגות.

לפתע, פוגשת בך. אפרת.

ומישירה את עיניי לכיוונך. במבט טעון.

את מורידה את עינייך לרגע. מעלה אותן שוב ומביטה בי רגע נוסף.

גל של שתיקה צורמת עבר בינינו.

דקה לאחר מכן, את מסתובבת לאחור.

מפנה אלי את גבך. ומתחילה ללכת.

“אפרת” אני קוראת לך. לא מוכנה להמשיך את המשחק הזה יותר.

את נעצרת לרגע.

“אפרת בבקשה…תהיי איתי” אני מתקדמת לכיוונך. מתחננת אלייך. שתפתחי לי פתח לחדר הסודי הזה.

את מתעלמת.

ממשיכה לפסוע לכיוון כיתתך.

מותירה אותי בודדה. נבגדת.

וטובעת בים של שאלות.

*

הצלצול מורה על הפסקה.

אני קמה מכיסאי. מתמתחת מעט, ומתארגנת כיאות להפסקת האוכל.

“מי זו תמי?” טטית נחמדה צועקת לפתע ברחבי הכיתה.

“אני” מרימה את ראשי בהפתעה.

“קחי” היא נגשת אלי. פתח מקופל בידה.

“מה זה?” אני מתפלאת.

“מישהי ביקשה להעביר לך” היא מסבירה.

“תודה” לוקחת את הפתק מידיה.

פותחת אותו בסקרנות.

בואי עכשיו לספסל שמאחורי הקרוון.

מחכה לך שם,

אפרת.

אני יוצאת מהכיתה. לא לפני שמעיפה מבט מתנצל לארוחת הבוקר שעל שולחני.

בעודי פוסעת לכיוון החצר. אני מהרהרת על האופן שבו אשוחח איתך.

העלבון . הכעס והאכזבה עדיין מבעבעים בתוכי.

אך למול זאת. הדאגה לאחותי והידיעה שהתשובה בידיים שלך,

פורסות מכנה משותף אפסי להכול.

חוסר משמעות.

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות]

בס”ד .

פרק 7.

הרחוב קיבל אותי בשתיקה.

שקל למזכירה, שיחה אחת לאמא. ופתק השחרור היה בידי.

נכנסתי לכיתה, ארזתי את חפצי, ויצאתי ממנה חפוזות.

אף אחת לא טרחה להרים את עיניה לכבודי, עסוקות הן היו בעצמן.

תחושת הבדידות ננעצה בתוכי חזק.

את לבד תמי. זעק ליבי השבור.

אף אחת לא מתעניינת בך.

אף אחת לא רוצה אותך.

אפילו חלי אחותך, שעד עתה שימשה לך כחברת אמת יחידה.

בגדה בך.

דמעות מייסרות החלו לנשור על פני. פורצות אל מחוץ המסכה.

אותה מסכת מגן שעטיתי מול הכיתה. מול הבית.

מול אפרת.

נשברת עתה על הספסל בקצה הרחוב.

וכך בוהים בי השמיים, שותקים.

“תגידו משהו”.

אני מתחננת. דמעותיי הן עדות לתשוקה.

“תגידו שאינני צודקת. תגידו שאני טועה. שהאנושות חפצה בי.

תגידו שאני לא לבדדדדדדד.”

בכיי יצא משליטה. שוטף את כולי בכאב.

אך הם המשיכו לשתוק.

כשהרמתי מבטי אליהם. עיני הרטובות החלו למצמץ בחוסר נוחות.

הייתה זו השמש, שמש מנחמת,

שהגיעה לייבש את דמעותיי.

לחמם אותי מקורה של הבדידות.

דקות ארוכות חלפו,

נתנו לשמש לעשות פעולתה.

פתחתי את תיקי , שלפתי את הבקבוק ושטפתי את פני במים קרים.

כאשר מראת הכיס הסכימה איתי שאני נראית כרגיל, התחלתי לפסוע לכיוון הבית.

*

מהורהרת שבתי הביתה. מלאה בלבול. אך מרוקנת. מרוקנת כל כך.

כמו באינסטינקט לחצתי על הידית. שוכחת שהדלת נעולה.

היא לא.

הדלת הייתה פתוחה.

“מישהו בבית?” קראתי בקול.

“אני” את מפתיעה אותי. יושבת על הספה ובוהה בחלון. מפנה לי את הגב.

“חלי?” אני לוחשת. אוצרת בתוכי את הכעס. העלבון. הדאגה.

“את רואה כאן מישהי אחרת?” את מסתובבת לרגע. מחייכת חיוך קטן. וחוזרת לבהות בחלון.

“איפה היית?” אני שואלת. מודדת מילותיי בקפידה.

“דאגת לי קטנטונת?” את מחזירה בשאלה. כמו מתחמקת באלגנטיות משאלתי.

אני לוקחת נשימה. מתגברת על גל הרגשות שצף מולי.

ומתקרבת אלייך. מתיישבת לידך על הספה.

“כן חלוש. דאגתי. דאגתי המון” אני לוחשת. משפילה מבט. נותנת לך לחוש בכנות. להאמין בה. לאהוב אותה.

את שותקת. אולי מחפשת לי מילים לתשובה.

אינני רוצה בהן. אינני מאמינה להן באמת.

כאב הבגידה עוד נושם בתוכי.

אני מרימה מבטי אלייך. פוגשת במבטך. בעינייך הכבויות.

וברגע אחד מחליטה לאהוב. ללא תנאי.

למרות הכל.

“אני אוהבת אותך” לחשתי לך.

בעוד ידיי עוטפות אותך בשתיקה.

(אשמח מאוד לתגובות בדיון התגובות:)

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות]

בס”ד

פרק 8.

דקות ארוכות ישבנו בשקט. כל אחת מכונסת בעצמה.

אלפי שאלות סובבו את מוחי, אך נלחמתי בעצמי לא לשאול.

ידעתי כי אם לא שיתפת אותי מעצמך, אז גם עכשיו לא תשתפי. ואינני חפצה בשקר. וגם לא באמת מכובסת.

העייפות החלה להכביד על עיניי. קמתי בשקט מהספה. והתחלתי ללכת לכיוון החדר.

באפיסת כוחות נשכבתי על המיטה, ואט אט עייני החלו להיעצם מאליהן.

*

“תמוש?” קול רך בקע מתוך חלומותי. הקפיץ אותי חזרה אל המציאות.

“איך את מרגישה?” זו אמא. יושבת לידי. מלטפת. דאוגה.

“בסדר, מה השעה?” אני שואלת. מנסה לחשב בעצמי מתי הלכתי לישון. אבל הכול מבולגן לי.

“שבע וחצי מתוקה, ישנת הרבה” היא מחייכת.

“הייתי עייפה, וכאב לי הראש” אני מחניקה פיהוק.

“איפה חלי?” אני עדיין ממצמצת. מתרגלת אט אט לאור.

“היא…..הלכה” היא אומרת בלחש. בטון שהיה זר לי.

“לאן אמא?” אני מתיישבת. מוכרחה לקבל תשובה.

“תמי…..אבא רוצה לצאת איתך הערב כדי לדבר איתך על מה שקורה לאחרונה…בסדר?”

“אה…טוב ” אני עונה. ומרגישה את מוחי קודח ממתח.

ולרגע מרימה את מבטי. פוגשת במבטה של אימי.

במבטה של אישה אחרת.

חוסר השינה זועק מפניה. מעטר את סביב עיניה בעיגולים שחורים.

“אינני יודעת עם מה את מתמודדת אמא” אני לוחשת לה בשקט. על אף שרק שתינו נוכחות בבית.

“אבל תזכרי שתמיד את אמא מדהימה”.

היא מחייכת. מפריחה נשיקה ללחיי.

“תודה תמוש. עשה לי טוב לשמוע את זה ממך”

היא מביטה בי.

ודמעות מציפות את עיניה.

(אשמח מאוד לתגובות שלכן 🙃)