סיפור שיתופי || כתיבה מהנה, קריאה מהנה

[רחל R Y]

היא כבר ספרה עם יוסי את כל המכוניות השחורות העוקפות, הראתה לו עשרים תורים חומי צוואר על חוטי החשמל, סיפרה לו סיפור מתח שהמציאה פעם בשעת לילה רדומה – ונמאס.

הוא לא גומר לקפוץ, בן השמונה הזה. הנהג כבר גער בו פעמיים, וגם בה, כמובן, ‘תשמרי על אח שלך, ילדה!’

היא השתדלה לשמור על ארשת פנים חתומה, מתחה את זוויות שפתיה בהתנצלות ומשכה אליה את יוסי.

“רחל!” העיניים הכחולות גדולות שלו נצצו כמו שני פנסים יפהפיים, מתחננים.

“מה!”

“אל תכעסי עלי”. הוא משך בשרוולה. “מה אכפת לך שכל האנשים האלו כועסים”.

“אתה עושה לי בושות”. היא ציינה בשקט. “ואני לא אוהבת שצועקים עלי”.

“אני לא אוהב שאת כועסת”.

“אתה אח מתוק מאוד”. היא לא יכלה לעמוד נגד המבט השקט שלו. “יוסי, תנסה לשבת, אני יודעת שקשה לך. אבל אל תדאג, גם אם כל האנשים כועסים ואני מתביישת מזה, זה לא אומר שאני לא אוהבת את האף הפונפון שלך”.

הוא צחק.

“עכשיו אני אספר לָך סיפור”. הציע אחרי רגע של מחשבה.

“מותח?”

“לא. עצוב”.

“עצוב?” היא קימטה את אפה. “למה?”

“זה סיפור אמיתי”. ביאר האח שלה, מתופף מבלי משים על הכיסא שלפניו. “הסיפור שלנו”.

“מה?” היא בהתה בו לרגע. אף פעם לא חשבה שהוא כל כך מודע לחיים שלהם.

“כן”. הוא הידק את שפתיו. “את יכולה לעצום עיניים, רחל. אני מתחיל”.

“הסיפור שלנו לא כל כך עצוב”. העיניים שלה רק נפקחו גדול יותר. “יהיה לו סוף שמח”.

“אני מדבר על ההתחלה”. הוא העלה את שתי רגליו על המושב המרופד וחיבק אותן בשתי ידיים. “זה מתחיל בנסיעה שלנו לחיפה”.

[אמונה בנישתי]

“גם אז נסענו מבני ברק לחיפה, אבל אז היינו כולנו יחד, אבא, אמא, וגם התאומות הקטנות.”

יוסי עצם את עיניו והתנדנד קלות. “נסענו במכונית הקטנה שלנו. אבא שר תוך כדי נסיעה והיה כל כך נחמ..”

האוטובוס עצר פתאום בחריקת בלמים. יוסי פקח זוג עינים מבוהלות עד אימה.

“מה זה צריך להיות?? מה קרה??” במבט הלום הביט באחותו מנסה לקבל הסבר.

רחש עבר באוטובוס, בתחילה כמו רח קרה של תחילת סתיו, ובמהירות הפך הרחש לסופה של ממש. אנשים קמו, דיברו, שאלו, צעקו…

“רחל, בואי נברח”, יוסי משך את ידה. “אסור לנו להיות פה אפילו רגע”. העיניים שלו שידרו פחד ואימה.

רחל הביטה בו מאובנת.

‘לברוח?! מהר!! היא צריכה להציל את עצמה ואת אחיה!

למה כולם עדיין כאן? מדוע הם לא רצים מפה??

השמיים דווקא נקיים מעשן, אין שום אש מאופק…

אבל הריח מכה באפה והיא יכולה לחוש את חום האש אופף אותה.

“רחל”, הקול שלו היה על סף בכי. “כל רגע הוא גורלי, אולי יהיה מאוחר עוד מעט.

די!! אני לא יכול יותר!!” קולו הפך לצעקה. “מספיקה לנו פעם אחת! אמנם, הצלחנו אז במכונית הקטנה להתרחק מהאש אבל, אבא… ” הבכי חנק לו את המילים.

אבא נאבק על חייו עד עכשיו…

[בתא-ל טשיטיד מדריכה זוגית לכלות ונשים]

הכל קרה מהר,

מישהי הגישה לה בקבוק מים,

אחרת דיברה עם יוסי והסבירה לו בשקט שהאוטובוס רק עצר מעט בפתאומיות וזה הכל.

זה הכל…

עצירות פתאומיות מזמן כבר לא “רק” בשבילה, והנה כנראה גם בשביל יוסי…

איזה סיפור הוא רצה לספר לה? לא רוצה לשמוע , מספיק לה הסיפור שלה

היא שוקעת לתוך ספסל האוטובוס, יודעת שעוד מעט יורדים אבל זה לא מונע ממנה לשחזר שוב

את מה שהיה שם:

ככל שהתקרבו לאזור, ריח האש התחזק, שוטרים ניסו לכוון את הרכבים מסתבר שזה לא עזר, עובדה שארבעים וארבע נשמות נשרפו שם.

ויש את אבא שאף אחד לא חישב אותו בחשבון הנפגעים באסון הכרמל, אבל הוא הפגוע ה- 45

בחדשות רק ציינו שרכב סטה מהנתיב ונפל לתעלה אחד פצוע קשה והיתר קל

אף אחד לא סיפר על האוטובוס שנעצר בפתאומיות ומכונית קטנה שסטתה מהנתיב כדי לברוח מהאש ומתאונה קטלנית, ורק התהפכה ובדיוק היתה שם אבן שפגעה בראש של אבא…

כשכולם עוד היו חזקים ודברו אמונה אמא אמרה:

“כל החיים הם שרשרת של “רק” ו”בדיוק” והתוצאות מדויקות, הכל מושגח בהשגחה פרטית”.

היא מסתכלת מהצד על יוסי שנרגע ושואלת את עצמה מה ה”רק והבדיוק” שהתאונה ההיא השאירה אצלה ואצל יוסי, אצל אמא ,אבא, והתאומות – איפה הן בכלל? טוב להן במשפחות שקבלו אותן…

[רות רוט]

החפצה-בעילום-שמה כתבה פרק חדש. זירה חדשה; דמויות חדשות. נראה איך אתן ממשיכות מכאן!

הדמות הנסתרת בפרק זה היא רחל – גיבורת סיפורנו, ואלישבע היא דמות חדשה. מיהי? מהיכן נחתה? מה הקשר בינה לבין רחל? נסי לענות לנו על ידי הפרק הבא!

הנסיעה הזאת לחיפה הייתה טעות אחת גדולה.

נכון, אלישבע בקשה כל כך, כמעט התחננה, ולא היו לה תכניות מיוחדות לאותו יום, אז למה לא בעצם?

למה לא? אוהו, זו כבר רשימה של ממש, שהולכת ומתארכת מנסיעה לנסיעה. היא לא אוהבת את הנסיעות האלה, כל כך לא! עולה לאוטובוס, מרגישה כלואה, משתעממת, מסתחררת, מנמנמת, שוב משתעממת, מגיעה מותשת, מתפקדת כמו רובוט שמישהו שכח לכבות, ועד שמצליחה להתאושש, ואולי אפילו טיפה ליהנות – מגיע הזמן לחזור.

כשאלישבע מבקשת – היא לא יכולה לסרב, ולמרות שהספיקה אלף פעמים או יותר להתחרט – כבר לא היה שייך לסגת. אין לה ברירה. היא לא יכולה להפסיק עם הנסיעות האלה לחלוטין.

אבל היום, לכל הדעות, לא היה היום המתאים לטיול כזה.

מנסה להלחם בכעס שמאיים להציף אותה – על עצמה, על אלישבע, על הכל, על כלום. מתאמצת להתמקד בטוב, לשאוב כח מהתודות שהרעיפה עליה,

ומרימה ידיים.

בייאוש, מנסה להרפות. לפחות תעביר את הזמן בשינה, אולי הפעם תגיע ערנית יותר. אולי הפעם תחזור עם טעם טוב יותר…

זה הצליח, כנראה. כי את העצירה הפתאומית – אפילו לא הרגישה, ואת הצעקות והרעש -שמעה כמו מתוך חלום רחוק.

זה לא לקח הרבה זמן. ילד, בחורה, כמה אנשים טובים שמנסים להרגיע, ושוב שקט.

אינסטינקטיבית היא מסובבת את הראש לזירת האירוע, ונעצרת.

[מירי כ.]

ההלם משתק אותה למקומה. דבק 3 שניות מצמיד אותה ל3 שניות בלבד..

ולאחריהן היא מתעשתת.

אולי טעיתי?! בטח דמיינתי… לא יכול להיות שזו דווקא היא…

מסיטה שוב מבט לאחוריה, אי אפשר להתבלבל, היא חושבת ומסתובבת חזרה למקומה.

המחשבות והתהיות במוחה כמו משחקות בתופסת, עד שהיא תופסת אחת קופצת לה שנייה.

כולן מוציאות מולה את לשונן בהתרסה.

מתפרצפות מולה, לועגות וצוחקות בפניה.

חשבת ששכחת… אז חשבת!

תראי איך משהו כה פעוט מסעיר אותך… מוציא אותך משלוותך…

מה אני עושה עכשיו?! היא שואלת את עצמה. מרגישה עקצוצים בידיה, רואה את רגליה מקפצות על רצפת האוטובוס במהירות.

וגחלים לוהטות לוחשות לה בלהט על מושבה. וממש כמו אז האדמה נשארת חתומת פה. כאילו עושה לה ב”דווקא”..

עיניים נעריות מביטות בי, צמרמורות מתגלשות בגבי.

פני לוהטים והרצפה לועגת למבטי המתחנן וסוגרת את פיה בחוזקה.

לא מועילה בטובה לפתוח אף כחודו של מחט..

היא ראתה! שמעה הכל… איך שהתפרצתי וצעקתי!

העיניים מולי ממשיכות להביט, מנסות ללטף, להרגיע ולחבוש.. אך תוכי גוש אבן, כואב מציק ושורף.

הפנים מולי רכות, משתתפות, מבינות, אך גופי לא מתרפה לא מתרפא.

כך הכרתי את רחל. נערה בת גילי. דומה לי וכה שונה ממני…

[מימי קדוש]

סובבתי את מבטי שוב לאחור, בזהירות. עינינו נפגשו לרגע קצרצר.

חייכתי אליה, נבוכה.

פניה היו סמוקים ועיניה מבויישות. אחיה הקטן ישב לידה, מוצץ סוכריה על מקל שמישהו מהנוסעים נתן לו.

בלי לחשוב קמתי ממקומי והתיישבתי בכיסא מקביל אליה.

“אני תמר”, אמרתי לה, “אני באה מבני ברק עכשיו”. טיפשה שכמותי, כולם פה מבני ברק.

חיפשתי עוד מילים לכסות את המבוכה שלי, את הבושה שלה.

“אני…” הוספתי מהססת, “ראיתי את מה שקרה קודם.” אני ממש טיפשה, כנראה. כולם פה ראו.

היא הוסיפה לשתוק, תופסת בידו של אחיה קטן.

“אני,” ניסיתי שוב, “אני מדברת שטויות.” איבדתי סופית שליטה על הלשון. “סליחה.” קמתי ממקומי רוצה להתרחק.

“אני עושה שטויות” היא אמרה פתאום, “אני נבהלת מכלום.” היא הוסיפה.

התיישבתי בחזרה, “אז…” הסתכלתי עליה, שביב חיוך נראה על פניה, “זה בסדר שאשב כאן?” שאלתי, “אני פשוט משתעממת…”

“אמרת שראית אותי נבהלת.” אמרה רחל, הסומק עזב את פניה. “מה חשבת עלי?” היא היתה ישירה. כמו שאני אוהבת. כמו שאני לא.

“רחלי, רואים כבר את הים. אנחנו מתקרבים” אחיה הקטן צהל, “עוד מעט נגיע הביתה!”

הוא הצמיד את אפו הקטן לשמשה, יוצר עליה אדים רכים.

“אז קוראים לך רחלי” אמרתי לה.

“רחל” היא תקנה אותי מייד, “קוראים לי רחל.”

כשהיא אמרה זאת, היא הזכירה לי מישהו.

ככל שניסיתי לא הצלחתי להיזכר מי.