כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
קמתי לפתוח – שיתוף סיפור אלולי. התפרסם ב-‘בתוך המשפחה’
-
קמתי לפתוח – שיתוף סיפור אלולי. התפרסם ב-‘בתוך המשפחה’
שלום חברות יקרות,
שמחה לשתף אתכן בסיפור קצר שכתבתי לעיתון ‘בתוך המשפחה’ לקראת אלול.
התפרסם בשבוע האחרון.
מצורף פה להנאתכן:)
כל הזכויות שמורות
קמתי לפתוח
המטפלת של שוש מתקשרת באמצע הבוקר. מה עכשיו? נעמה נאנחת רק בתוך הלב ומיד מפסיקה, כי כל כך הרבה אנשים היו מסכימים להתחלף איתה, ועונה בטון מעט לחוץ. היא חשבה שהשלב של ההסתגלות כבר מאחוריהם, השגרה החלה ושוש עלתה על המסלול. היא כבר לא בוכה ימים שלמים ברצף.
טוב, אז שוש לא במיטבה, היא בוכה ברצף מהבוקר, ויש לה חום. נראה שבוקעות לה שיניים, המטפלת מאבחנת בטון מנוסה. נעמה מתקפלת במהירות כדי לאסוף אותה ‘בהקדם’, כפי שדרשה המטפלת. מעדכנת את המזכירה בכמה מילים בהתפתחויות, מבקשת ממנה לדחות את הפגישות הקרובות.
מה יש להתלונן, תגידו? תודה להשם שיש לשוש שיניים.
שיניים! היה אמור להיות תור לאלישע היום או שהיא מדמיינת? דפדוף לחוץ בלוח השנה המתפקע שלה, שרטוב בקצוות מפטל בטעם פטל, מגלה שהיא עוד זוכרת משהו בתוך כל המערבולת. היום ב14:00, תור כפול לאלישע. איש בל יאחר. תור לרופא השיניים. נעמה בולעת אנחה. אלישע. נעמה בולעת עוד אנחה, כי היא יודעת שכל כך הרבה אנשים היו מוכנים להתחלף איתה, גם בהורות הלא פשוטה לאלישע.
אלישע. כמה מרץ. יש לו המוני חורים אפילו שהיא מקפידה איתו על הצחצוח. ו- כן, תודה להשם שיש לו חורים, שמחוררים להם גם את הכיס. למה זה טוב? היא לא יודעת. אבל מאמינה שזה לטובה.
עכשיו התמרון מסתבך. היא צריכה לקחת את אלישע התזזיתי לטיפול שיניים ביחד עם שוש והחום.
זה עושה לה כאבי שיניים.
האוטובוס מתמהמה ואין לה זמן לחשוב. היא הולכת ברגל. מדווחת למזכירה בדרך שהיא כבר לא תחזור היום למשרד, שתבטל את כל הפגישות. מתקשרת למזכירות של התלמוד תורה שיגידו לאלישע לסיים מהר את האוכל ולהתחיל את הצום לפני הטיפול. למשרד של בית הספר שימסרו לגדולה לאסוף את הבינונית ואת הקטן. ללאה השכנה שתיתן להם מפתח, לאבא של כל הילדים האלו ועוד כמה – לעדכן על השינוי בסדר היום ותוך כדי עונה למרפאת השיניים לאשר את ההגעה לתור, ואז באינטרקום למטפלת שתפתח לה את הדלת של הבניין.
במעלית היא נשענת על הכפתורים, מסוחררת. לא נאנחת לרגע. תודה להשם שיש ילדים ויש עבודה ויש שיניים. כן, צריך להודות גם על השיניים. אף אחד לא היה רוצה לחיות בלעדיהן. בינינו.
הדלת של המשפחתון הותיק, כל הילדים שלה עברו פה, אבל היא לא הייתה פה המון זמן. ציורים ילדותיים ומעט עקומים מכסים את כל הדלת. אלול.
“ותשובה ותפילה וצדקה”, קופת צדקה מרוחה בשחור ואפור וקצת זהב נוצץ. תרנגול מכוסה בנוצות לבנות והמון דבק פלסטי, וסביבו מטבעות וגם דג מפרפר. כפרות.
כמה שופרות, צבועים בלורדים חומים וצבעי פנדה. היא מחפשת את השופר של שוש והדלת כבר נפתחת. המטפלת עם שוש על הידיים, מסכנה ועייפה.
“לא הורדתי אותה מהידיים, היא פשוט בכתה בכל מקום אחר וריחמתי עליה… טוב שבאת” המטפלת מעבירה לה בהקלה מורגשת את הילדונת. שוש מחייכת אליה ומחזיקה בה חזק, מייללת מעט ומגבירה את העוצמה בהדרגה. מוזיקלית הילדה. תודה לה’. וגם חכמה. “בואי מותק, אמא חזרה”. מדביקה נשיקות ללחי הלוהטת. היא צריכה אקמול.
בדרך לתלמוד התורה לאסוף את אלישע, היא עוצרת בבית המרקחת. התור משתרך לאיטו ושוש מנסה לפתוח את קישורי העגלה ולהגיע בידיים הקטנות לתכולה הצבעונית על המדפים סביבם. היא כמעט מאבדת סבלנות כשזה לא הולך לה. נעמה גם, כמעט. היא שומרת על השאריות חזק רק כי… כבר אמרנו למה.
בסוף התור נגמר והיא מקבלת את האקמול וגם נותנת ממנו לשוש, ואז מזדרזת לתלמוד התורה ובדרך מתקשרת שיגידו לו לצאת ואז היא מגיעה אליו ומסבירה בשתי מילים שצריך למהר והוא מבין בלי מילים שאין מקום למשחקים עכשיו ואז הם הולכים בשיירה ממהרת אל מרפאת השיניים כדי לא לאחר חלילה והנשימה הבאה היא רק בצניחה הזמנית על כסא ההמתנה כשאלישע מקפץ סביבן ומתעסק בכל מה שרק אפשר, ואפשר – צריך לזה רק יצירתיות. ולילד הזה יש המון ממנה. ברוך השם ותודה להשם. על כל רגע ורגע.
בנשימה הבאה היא כבר שוב על הרגליים, נכנסים לרופא, יושבים ליד אלישע, יוצאים מהרופא עם ילד מייבב בלחי נפוחה.
“נו, איך היה אצל הרופא?” לאה, השכנה, מחייכת אליה חיוך של אישה בחופשה. כל הזמן שבעולם. “כאב לך, מתוק?” היא שואלת את אלישע, מתעלמת מנעמה. כנראה קלטה כמה כוח נשאר לה בסוללה. אפס.
בבית מחכים לה שאר הילדים, שלא אכלו עדיין ארוחת צהריים כי אמא לא הייתה כאן לדאוג שזה קורה. ופרק ג של המרוץ מתחיל בזאת בקול תרועות רמות (בעיקר של אלישע אבל מה זה משנה בעצם) ועובר לפרק ד – הכנת שיעורי בית (רק התחילה השנה… מה זה הכמויות האלה?) ופרק ה – הכנות למחר (לגהץ חולצות תלבושת, בעצם קודם צריך לכבס אותן, ואיפה זרקת את הנעליים קודם ומה המערכת למחר ומתקשרים לחברה לשאול כי המערכת עוד לא מסודרת בתחילת השנה) ופרק ו – מקלחות וארוחת ערב (מי שיודעת יודעת) ופרק ז – השכבה (כנ”ל. ובעצם זה גם פרק ח’ וט’ וי’…) וכמעט נכתב לה פה ספר עלילה שלם ו- זהו.
אחת עשרה בלילה. שקט. זאת נקודת הזמן הבאה שבה היא יכולה – לנשום. לא ביקשה יותר מזה. נשימה שקטה, איטית, ארוכה. הבית עוד מבולגן ויש לה מלא עבודה, כמה רגעים קודם היא רוצה לנשום. חייבת.
חודש אלול מתכלה לאיטו. או בעצם בפסיעות מהירות וטרופות נשימה. שנת הלימודים החלה, היא צעדה לעבודה. הבטיחה לעצמה שהשנה היא תעשה עם עצמה משהו באלול.
והיא עשתה, המון. כל יום יותר מעורבל מקודמו. אין רגע מנוחה. היא לא חשודה בהתבטלות, אבל אלול – מה יהיה עליו? היא לוקחת את הפלאפון, מכניסה תזכורת חשובה. לא מספיקה להתלבט מתי היא תצלצל. הבכי של שוש מזעיק אותה שוב לעמדת לחימה. לוחצת אישור ושומטת את המכשיר. רצה אליה. הילדה לוהטת, בוכה בכי קצת חלש ונושכת את האצבעות בכאב נואש. היא ממהרת למטבח וחוזרת עם האקמול. בחושך הוא כמעט נשפך על הכל, תודה להשם שלא. ברגע האחרון.
בשלב בלתי ידוע היא נרדמת. הבוקר מקים אותה שוב.
בעבודה יום עמוס יותר מאמש. עם כל הפגישות שנדחו אליו. היא עוברת מאחת לשנייה. אין לה רגע פנוי. מבט חטוף לשעון מגלה ששוב היא מאחרת. חייבת לצאת. אורזת את התיק בחיפזון, ממהרת לתחנה. מתקשרת לקל-קו, לבדוק אוטובוסים. שעון מעורר מצלצל פתאום, ‘אלול’ כתוב עליו. אלול? אלול. אין לה זמן עכשיו, המטפלת כבר מחכה. לוחצת ‘השהה’. תבדוק את זה אחר כך.
המרוץ נמשך כמו אתמול ושלשום. כל עשר דקות היא לוחצת ‘השהה’.
חכה לי, אלול. חכה רק עוד קצת.
בטוח אספיק אותך בסוף. לא יתכן אחרת.
עכשיו אני עם הילדים, בארוחת צהריים, בארוחת ערב, בשיעורי בית, בהשכבה, בשטיפת כלים, בהכנסת מכונה, בתליית כביסה לייבוש, בגיהוץ, בבישול, בניקיון, בסידור וארגון, השהה. השהה. השהה.
אחת עשרה בלילה פוגש אותה, עומדת ללחוץ ‘השהה’ בפעם ה-60. עכשיו היא לוחצת כדי שלא יעיר את שוש. אולי היא תעשה משהו עם עצמה כבר?
עוד פחות משבוע ראש השנה. היא לא מרגישה אלול. היא לא מתרגשת. היא לא מחכה. מה אפשר לעשות לכבודו, פחות משבוע לפני, באחת עשרה בלילה? לא מאוחר מדי בעצם?
פעם, בשנות הסמינר, היו לה המון תשובות יפות, סדורות ומסוכמות. היא הייתה תלמידה למופת. לא פספסה מילה, סיכמה הכל בכתב ברור וקריא. ונרגש, כמה. כמה הרגישה אז את קרבת אלוקים, את הציפייה המתוקה להמליך. סיכמה לעצמה בנקודות את הדברים שהכי נגעו בה. הדגישה בלורד זרחני ראשי פרקים לתזכורת.
כמה מים זרמו מאז בלב שלה, קיררו והטביעו במצולות את כל ההרגשים.
היא רוצה לקרוא בהן עכשיו, במחברות. זה מה שהיא תעשה לאלול שלה עכשיו.
מסודרת אמרנו? את המחברות היא מוצאת בלי בעיה. מדפדפת ביניהן בלב שהחסיר פעימה קלה. מחזיר אותה אחורה. הנה יהדות מכיתה י’ עם המורה הניה הבלתי נשכחת. והנה י”ב. והנה המחברת של י”ד, השנה הכי משמעותית בשבילה. כמה חודשים אחר כך היא הייתה כלה נרגשת. היא פותחת את המחברת בזהירות, כמעט חרדת קודש. פ”נ בחורה צדיקה ומרוממת. שהיה הייתה ואיננה.
מדפדפת בזהירות בין העמודים, מחפשת משהו שייגע בה, שיצית את הפתיל המפויח. הכבוי.
פינה שמאלית מלאה בכיתוב בעטים צבעוניים ממגנטת את העיניים שלה. התכתבות עם חדוה, בתוך המחברת! היא מזהה את הכתב של חדוה. רועד מעט, מהסס. כותבת לה על המחברת: “הלוואי שנירדם עכשיו ונקום אחרי יום כיפור. אין לי כח ללחץ הזה’
איך היא מזדהה היום עם חדוה. רק לעצום עכשיו עיניים, לפתוח אותן במוצאי יום כיפור.
עט סגול ומסודר עונה שם, זאת היא בעצם “השתגעת? ככה את מוותרת על הימים האלה? אני לא מוכנה בשום אופן!” לאיפה הלכה כל הרוממות הזו? איך אז היא לא הבינה את חדוה?
חדווה לא נרגעה מיד “אבל זה קשה! ” העט שלה נזעק על גבי המחברת.
“אולי, אבל זה שווה!” העט שלה דילג באושר. היא הייתה בחורה מרוממת, אמרנו.
לא רצתה שהימים האלה יחלפו עליה בשינה עמוקה וארוכה. ידעה להעריך.
מה היה אז ביום ההוא, שחדוה כתבה את המילים האלה?
בטח יום רגיל של אלול. אמצע שיעור מלא כיסופים וערגה. בי”ד חינכה אותם הרבנית לוי האהובה והנערצת. אישה חמה ולבבית, שחיה במקום מאוד גבוה, אישה מחוברת. היא בטח אמרה כמה כדאי למצות את הימים המתוקים. ככה היא קראה לימים הנוראים. משהו זעיר מתכווץ בתוכה.
שלוש שורות בקו אדום מודגש קוראות לה לקרוא אותן. המלך בשדה. הוא פה קרוב. רק תגידי, הוא שומע. תאמיני בזה. תאמיני בו. תאמיני בכוח שלך להתחבר אליו, לשוב אליו, מאהבה. זה לא קשה. רק צריך לרצות. לאהוב. ככה מנצלים את הימים האלה!
בסוף ההתכתבות עם חדוה, חץ קטן שלה מצביע לעבר משפט בכתום זורח. נותן כיוון. “המלך רק מחכה שנמליך אותו, שנגיד לו כמה אנחנו רוצים בו, זה לא קשה. זה מתוק. ובעיקר, ממלא בקרבת אלוקים”.
היא מלטפת את המחברת ביד רכה. מכניסה אל הלב את המילים. המילים שלה, והמילים של הרבנית לוי בכתב שלה. המלך מחכה שנגיד לו את זה. זה מתוק.
היא לוקחת סידור ליד. הרבה זמן לא התפללה ערבית. פותחת.
אין זמן מתאים יותר.
כל הזכויות שמורות,
חוה לאה קהן, דיפרונט.
תסריטאות, כתיבה אומנותית וכתיבה שיווקית
מוזמנות להציץ בתיק העבודות שלי:)
-
1 תגובה
-
וואווו איזה סיפור!
גם כתיבה ממש טובה, זורמת קלילה ומקצועית
וגם העלילה
התחברתי מאדדד
תודה!
Log in to reply.
