שירי //סיפור בהמשכים-2

[שירי 🙂]

תיקון לפסקה האחרונה, רוצה להדגיש משהו חשוב:

חודשיים לאחר מכן קיבלתי את מויש כמתנת שמים מנחמת. בכל רגע בתקופה הקשה ההיא ידעתי שיש מישהו למעלה שמכוון כל מאורע בחיי, ושגם המהמורות והבורות השחורים האלו מגיעים עם מטרה ותכלית. מויש היה בהחלט חיבוק מאבא שהייתי זקוקה לו מאד.

הבטתי בתינוק המדהים שהיה רגוע ומתוק באופן מפליא, ושאלתי את עצמי עד כמה הוא ספג את הדמעות והכאב שלי בכל התקופה האחרונה. בשעות הארוכות שבילינו יחד, המיתי לתוך האוזן הקטנטנה שהכל בסדר עכשיו. נישקתי את העיניים העצומות והבטחתי לו שלא אעשה יותר שטויות. לפעמים בכיתי איתו, ולפעמים, כשהיה ער, רק הבטתי לתוך עיניו האפורות, שדיברו אלי ברוגע מרפא.

אני איתך אמא. אל תבכי.

ברגעים הקסומים האלו הרגשתי שרק הוא, כבן אנוש, יכול להבין אותי באמת. הוא היה איתי בכל רגע אז.

בברית, החזיר יחיאל את המחשב לאימו, ובכך תם עידן אלישבע, סופית.

כך חשבתי בכל אופן.

[שירי 🙂]

פרק נ”ב

אחרי הסטירה של אלישבע בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. כאילו שבנוכחותה החזיקה שסתום עצום על מעיין נובע, וכשיצאה מחיי הכל השתחרר, ובגדול.

בכיתי המון. בכל מקום, בכל זמן. פורקת דמעות בשביל חיים שלמים. אפילו לא ידעתי למה אני בוכה. הדמעות הגיעו וזהו. בלי לשאול או להסביר, והפעם לא הצלחתי להתנגד.

המסיכה הצילה אותי, מסתירה את פני המתעוותות וסופגת את הדמעות. זאת היתה התקופה היחידה בה הבנתי כמה בכי יכול לשחרר. ועדיין כאב הפגיעה ייסר אותי בלי סוף.

כשניסיתי לספר ולפרוק בפני יחיאל, לא הצלחתי לומר מילה. הוא אמנם ידע על כל מה שקרה ונאמר, אבל לא העלה בדעתו שאני עדיין נאכלת מבפנים יום אחר יום. רציתי לספר, נסיתי, ולא הצלחתי.

הוא באמת לא היה יכול לעזור לי. הייתי צריכה הרבה יותר מאשר הקשבה. במיוחד שהוא כל כך כעס על הדמות שמאחורי המסך, שפגעה כך באשתו. בנסיון לעזור לי להתאושש הוא ביקש ממני להיפגש עם אשת מקצוע שתעזור לי לצאת לאור מחדש. הוא גם ברר והשיג בשבילי כמה שמות של מטפלות מנוסות.

הסכמתי איתו, רציתי לטפל בעצמי. בחרתי מתוך הרשימה שם אחד ובאופן רנדומלי בהחלט, כי לא הכרתי אף אחת מהן, וקבעתי פגישה. הכנתי את עצמי שהולך להיות רטוב וכואב, אבל לא ידעתי באמת לקראת מה אני הולכת.

שני היתה נעימה ואמפתית. החדר היה רגוע והכסא נוח. היא חזרה על מה שסיפרתי לה בטלפון, מוודאת שהבינה אותי נכון. הנהנתי, מאשרת את הפרטים.

“חשוב להבין מה קרה, מה גרם לך לשבר כל כך גדול. ובשביל זה נצטרך לחזור קצת אחורה, שירי” היא חייכה ואז הלמה בי:”ספרי לי על הקשר שלך עם אמא”

“אמא שלי?”

“כן”

“ולמה היא קשורה לכאן? היא אפילו לא איתנו” שאלתי, מסרבת להסכים לבקשה שלה.

גבותיה ביקשו פרוט: “מה זה נקרא ‘לא איתנו’?” היא שאלה ברוך.

“היא נפטרה לפני כמה שנים”. הסברתי.

שני הנהנה והמהמה אמפתיה. לא השתכנעתי. אבל גם היא מצידה לא נבהלה מהמידע החדש:”בכל אופן… זה הקשר הראשון שלך עם העולם. חשוב שנבין אותו”.

לא הסכמתי. חשבתי שאני יודעת מה הולך להיות. לא משנה מה אומר ומה אספר, הקשר שלי עם אמא לא היה סטנדרטי משום כיוון. לא הסכמתי שמי שלא הכירה את אמא ולא היתה במקום שלה מעולם, תשפוט אותה.

לא הכרתי את שני ולא יכולתי לקחת סיכון.

אצבעותי גיששו בתוך התיק שהיה עלי כל הזמן, מחפשות את השטרות. עייפות גדולה שלא יכולתי לשאת כבשה אותי.

“זה הכרחי?” שאלתי נואשת:”אני רוצה לדבר על מה שהיה עכשיו, לא מעוניינת לחפור בעבר. הוא ממש לא רוולנטי מבחינתי.”

“אני מבינה אותך שירי. לעיתים התהליך נראה לא קשור, אבל רק הוא יתן לך תמונה שלמה ותובנות מגדלות. זאת השיטה שאני מאמינה בה. ו..”

ואני לא. שתקתי לה. המילים של שני היו רכות, אבל הרגשתי איך הן סוגרות עלי, יחד עם קירותיו של החדר שהלכו הצטמצמו. חשתי מחנק. כל מה שרציתי באותו רגע היה לצאת משם ולנשום שוב.

התרוממתי והנחתי את השטרות על השולחן, מסיטה את הכסא לאחור בהחלטיות וקמה לצאת.

“אם יש התנגדות נוכל לשוחח גם על זה, שירי” היא אמרה, מופתעת מהנחרצות שלי.

“תודה” אמרתי, הודפת את הניסיון שלה להשאיר אותי בחדר שהפך למעיק. הסתובבתי יצאתי בלי להוסיף מילה.

האוויר בחוץ הקל מעלי במידה רבה, אך עדיין הייתי חנוקה ומתוסכלת. גיליתי את עצמי צועדת מהר, כאילו בורחת. בלי יכולת להגדיר מה רודף אותי.

גם אם יחיאל התאכזב מהדלת שסגרתי הוא לא הראה זאת. הוא אפילו לא הציע לי לנסות מישהי אחרת. הוא רק אמר: “את תהיי בסדר” וגם:”אני כאן” ואני רק הנהנתי והגפתי דלתות, חלונות ואמון. החיצים שתקעה בי אלישבע היו נעוצים כל כך חזק בלב, בראש ובכל מקום באישיות המתפוררת שלי, שהאמנתי שהיא צודקת שאני חסרת תקנה ושעדיף שאפסיק לסובב אנשים עם כנפי המלאך שלי שמסתירים מפלצת. אז הפסקתי.

סגרתי את הפה, את הלב, חזרתי לבדידות, מקום ומוגן ובטוח בשבילי, וגם… בשביל מי שמעז להתקרב.

והפסקתי גם לנגן.

*

משהו רך מתחכך בזרועי הימנית, מזיז את העט שמצייר עצמאית קו מעוקל על הדף המלא באותיות נסערות.
“התעוררת, מוישי?” אני עוצרת, סוגרת את המחברת והעט ומטמינה אותם בתיק. מוישי מתעורר באיטיות, מחייך אלי את החיוך הממיס שלו, בהבעה ישנונית ומתפנקת. כמעט שלוש שעות של שינה הרגיעו אותו לגמרי, ועכשיו הוא רק סוקר את סביבתו, תוהה איפה הוא נמצא.
אני אוספת אותו אל ברכי, מרגישה את רכות גופו מתמסרת לחיבוק, חושבת בליבי איך שקעתי כל כך בכתיבה עד שלא שמתי לב מתי רבקוש נרדמה לידי.
“מויש, תכף נוחתים ואז נלך לסבא וסבתא!” אני לוחשת לו ומחליקה על שערותיו הארוכות.
הוא מוחא כפיים בהתלהבות ילדותית מתוקה: “עכשיו הולכים לסבתא?”
“תכף, מתוק. המטוס ינחת עוד מעט, ואני בטוחה שסבא וסבתא מחכים לנו שם. הם כל כך מתגעגעים אליך, מושי!” הוא מחייך וכורך זרועות רכות סביב צווארי.
“מה סבתא תיתן לך?” אני שואלת אותו.
“מ’תקים!” הוא שולף בביטחון. “בטוח!” אני מדמיינת איך חמותי באמת לא תעמוד בפני החיוך הכובש הזה שלו. “היא תתן לך נשיקה גדולה ותאכל אותך מרוב שאתה בעצמך מתוק!”
הצחוק המתגלגל שלו מעיר את יחיאל וגם את רבקוש, ומחזיר אלינו מבטים מחויכים מהזוג שיושב מולנו. אני מהסה אותו בעדינות, מוציאה מהתיק חטיפים לכל מי שהתעורר, ועד הנחיתה אנחנו נהנים יחד מרגעים קטנים ושלווים שלא חווינו זמן רב.

שדה התעופה מרסיי – פרובאנס בנוי על גדות ימה מלוחה וגדולה. כך היו כתוב בחוברת שהכינה לי בצי. אבל כשפסענו בתוך הגשר המחבר אל הטרמינל, לא יכולנו לראות זאת. הבניין עצמו קיבל אותנו עם חלונותיו הרבים שהחדירו כעת את גווני השמש השוקעת, מקרינים עלינו אור רך של סוף יום.

אבל יותר מהאור והמראות החדשים, הקולות הם אלו שתפסו אותי. כמו גלים, הם חזרו אלי מכל עבר.
המבטא המתנגן והצלילים החדים-רכים, הציפו את תעלת השמע שלי בלי שליטה.

רשל… כאילו היא כאן לידי, מהדהדת בתוך החלל הגדול וההומה. אני יודעת שאני רק מדמיינת, אבל הצלילים האלו כל כך קרובים לליבי.

צרפתית תמיד היתה עבורי כמו שיר, מילותיה היו כמו מנגינה שאהבתי להקשיב לה, והזיכרון המתוק הזה מתערבב לי עכשיו עם הצלילים שמסביבי. לרגע אני חושבת איך אשרוד את הדחף להסתובב לכל כיוון בו נדמה לי שאני שומעת אותה, אבל לפני שאני מספיקה לצלול לתוך התחושות, אלי וחיים צורחים: “סבא! סבתא!” ואז הם מתנתקים מאיתנו ורצים קדימה, נעלמים בין ההמון, בדרך לחיבוק מועך ומתגעגע.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק נ”ג

“אמא!” סוף סוף מגיע תורי אחרי סבב ממושך עם כל ילד בנפרד.

“שירי! יקרה שלי! אני לא מאמינה שאתם כאן!”היא מחבקת אותי בחום, אולי שוכחת שאני לא עוד ילד במשפחה.

לפעמים, רק כשנפגשים קולטים עם איזה חסר התמודדנו. אמא של יחיאל היא כמו אמא בשבילי, ומכיוון שהיא המתמודדת היחידה על הכתר כרגע, אפשר להוריד את ה’כמו’. היא אמא ממש.

“התגעגנו כל כך” היא אומרת ובוחנת אותי במבט רך ורטוב.

אני אוחזת בידיה ואומרת:”גם אני. אנחנו. מאד. מה שלומך אמא? כל הרבה זמן לא דיברנו כמו שצריך!”

“נכון,” היא מביטה ברבקוש שנצמדת אליה, מלטפת את ראשה: “אבל יהיה לנו בעזרת השם הרבה זמן כדי להשלים הכל. נלך?” היא שואלת את כולנו.

נלך.

הערב כבר יורד כשאנו פוסעים החוצה עם כל הכבודה. ונכנסים לרכב גדול: “יהודים יקרים יש בקהילה שלנו. הרכב הזה הוא רק דוגמא. אם היה מקום נוסף ברכב – בעליו, יהודי יקר, היה כאן בשביל לנהוג ולעזור. אבל אף אחד מאיתנו לא רצה לוותר לבוא לקבל את פניכם. נכון מתוקים?” חמי מביט בילדים היושבים מאחוריו בעיניים בורקות. אני יושבת עם חמותי ומויש מאחור.

“יחיאל סיפר לי שעבדת קשה מאד בתקופה האחרונה.” אומרת חמותי כשאנו יוצאים סוף סוף לדרך, מצטופפים עם התיקים והחבילות. לא נעים לי לאשר, אבל זה היה נכון.

“לפחות אצלי תוכלי לנוח, שירי. הבית כבר נקי לפסח, ואנחנו הולכים להנות מערב פסח של תיירים!” זאת הפתעה. חלום של כל אישה בית מוכן לפסח בלי להפוך לסמרטוט. לא?

“אבל…” היא יודעת מה אני רוצה להגיד ומקדימה אותי: “אל תדאגי, הילדים לא יהיו בבית בשביל ללכלך אותו.”

“תודה” אני אומרת: “אין לי איך להודות לך, ועוד לא התחלנו…” אני מפנה את הראש לחלון כדי להתמודד טוב עם ההתרגשות, חושבת על החסד שעשה איתי השם כשדאג לי לחמות כל כך תומכת וחמה, שקיבלה אותי כבת ובצורה כל כך טבעית ומובנת מאליה. אבל חמותי מפרשת אותי אחרת: “הצלחת לנוח בטיסה? את נראית לי כל כך עייפה”

אני מחייכת. “לא ישנתי, היה לי הרבה על מה לחשוב”. אני פוזלת אל הספר שרק שוליו העליונים מציצים מן התיק.

“אשה עסוקה” צוחקת חמותי ומציעה:”יש לנו ארבעים דקות נסיעה, אולי תצליחי לנוח קצת עכשיו?”

זה היה יכול להיות רעיון טוב, אם לא הייתי עכשיו במקום בו לא הייתי מעולם: “תודה, אמא. אני לא יכולה להפסיד את כל הדברים החדשים שיש בחוץ”. אני אומרת, והיא מסכימה איתי מיד:” פרובנס הוא חבל ארץ ידוע בפסטורליות שלו, אולי נצליח לראות משהו למרות השעה”.

הרכב יוצא מתחומי שדה התעופה ומשתלב באלגנטיות בכביש המהיר. בחוץ כבר חשוך, אבל בצידי הדרך אפשר להבחין בשדות רחבי ידיים הנמתחים תחת שמי הלילה, מטעי עצי זית וחלקות כפריות מבודדות. הנופים מתחלפים בהדרגה שלווה. אנו חולפים על פני יישובים קטנים, בתים בעלי גגות רעפים אדומים ודרכים כבושות המעמיקות לתוך השדות.

ככל שאנו מתקרבים לפרברי מרסיי, השלווה הפסטורלית מפנה את מקומה לקצב עירוני ותוסס יותר. רחובות מוארים, כבישים סואנים, ובניינים גבוהים ומודרניים העומדים לצד מבנים עתיקים.

“חדש וישן,” אומרת חמותי:” זאת עיר עתיקה מאד, ומרתקת. אבל לצערנו המוסלמים כובשים לאט לאט את השכונות. יש אזורים מסוכנים ממש, בהם האנטישמיות בולטת. לא מזמן, לאחר ששכונה אחת הפכה למוסלמית כמעט במאה אחוז, נאלצה הקהילה למכור את בית הכנסת למוסלמים… ואת מבינה לבד למה הוא הפך”.

אני נרעדת. גם בארץ המצב מורכב, קל וחומר בגולה, רחוק מן הבית.

חמותי קולטת את ההבעה המפוחדת שלי ומרגיעה: “אל תדאגי, השכונה שלנו בסדר, ובכל מקרה, אנו עובדים עם המשפחות בקהילה ומעודדים אותם לעלות לארץ מיד כשנוכל”.

אני מביטה בה בעניין, והיא מחייכת ולוחשת לי: “קיבלתי עדכון שהסטארט -אפ ‘ההוא’ הושק בהצלחה. סכנת התביעה ברוך השם לא קיימת”. אורות בעיניה.

“כל כך טוב לשמוע!” היא מהנהנת, נהנית מהשמחה השקופה שלי, ואז מוסיפה כשקמט טרוד בין גבותיה: “אבל עדיין אנחנו לא יכולים לחזור, שירי. חוץ מההתחייבות לקהילה כאן, איבדנו את הבית. אני מקווה שנוכל לצבור משהו כדי שתהיה לנו אפשרות להתחיל שם מחדש”.

כואב. כואב כל כך. אני שותקת את חוסר האונים. וכל כך שמחה שאנחנו כאן כדי לנסות לעזור ולהקל.

“האמת שיש לי תפקיד בשבילך, שירי” היא מוסיפה והענן שעל פניה עדיין שם: “אבל אני רוצה שהחג הזה יהיה נקי ממפריעים וטרדות, בשביל שתינו. נשוחח על כך בעז”ה במוצאי החג.” היא מחייכת שוב, ומסלקת כל רמז למשפטים האחרונים.

כעת עולה הרכב על גשר רחב: “תראו ילדים, זה הנמל העתיק, רואים?” היא מכוונת את הילדים להסתכל לשמאלם והם, כילדים שרואים ים רק פעם או פעמיים בשנה מתלהבים מהמים הנוצצים וממאות הסירות המסודרות סביב לרציפים, תרניהם דוקרים את השמים הכהים.

“זה מדהים, ובטח ביום פי כמה” אני אומרת.

“אני מטיילת הרבה.” היא מגחכת : “יש לי חברה שדואגת לקחת אותי לסיורים שווים”.

“חברה?” כל כך טוב לשמוע שיש לה חברה כאן, כשהיא רחוקה כל כך מהשכונה המשפחתית בה היתה גרה רוב חייה.

“כן” היא אומרת, ושוב האור בעיניה מרגש אותי :” רוב היהודים במרסיי מקורם מאלג’יר. אבל החברה שלי היגרה לכאן ממרוקו כשהיתה בחורה צעירה” היא נראית משועשעת מהבעתי המופתעת: “אל תדמייני אותה כמו דודה סימי… התרבות הצרפתית השתלטה על מרוקו עוד לפני שתושביה חשבו להגר לכאן.” אני צוחקת. חמותי עלתה לארץ כילדה קטנה, ולא הספיקה לקבל חינוך צרפתי כמו אחותה הגדולה וחמי שעלה לארץ רק כנער. זאת גם הסיבה לכך שההשתלבות שלו בצרפת היתה הרבה יותר פשוטה. הוא דובר צרפתית כאילו זו שפת האם שלו.

“אנו מתקרבים” היא אומרת כשאנו נכנסים לשדרה רחבה ממוסגרת בשורות עצים ישרות. על הכביש מימיננו מסומן נתיב האוטובוסים בכיתוב גדול ולבן. מהצד השני אפשר להבחין באזורי כניסה לתחנות הרכבת התחתית. הרחובות מלאים באנשים כאילו אמצע יום עכשיו.

הגענו. ברוכה הבאה למרסיי, אני אומרת לעצמי, ופוסעת לתוך הבית הגדול והנקי. חמותי מכוונת אותנו ישר אל המטבח: “אין שום דבר דחוף לפני ארוחה טובה” היא אומרת, ועוזרת לי להושיב את הילדים המבולבלים מהיום הארוך והמסעיר הזה, מסביב לשולחן.

“טעים!” אומר אלי: “כמה זמן לא אכלנו אוכל של סבתא!” כולם צוחקים, ומצטרפים לאלי במסדר מחמאות שכל שפית שמחה לשמוע. והרגעים המתוקים והטעימים האלו משכיחים ממני את העייפות, המשא והמסע.

טוב לי. ברוך השם.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק נ”ד

כשפקחתי עיניים החדר היה מואר באור יום בהיר וצלול של תחילת אביב. החלון הגדול והמאורך שמאחורי ראשי הכניס גם רמזים מבחוץ לתנועה ערה של יום חדש. כמה שניות עברו לפני שנזכרתי איפה אני נמצאת, ואיך ולמה אני ישנה עם בגדים.

עצמתי עיניים שוב, מנסה לשחזר איך הסתיים עבורי יום האתמול. נזכרתי שחמותי שלחה אותי אחרי הארוחה לנוח, ואז כנראה נרדמתי כל כך חזק שאף אחד לא הצליח או לא ניסה להעיר אותי.

יצאתי בשקט מהחדר, מציצה על הילדים השקועים בשינה מתוקה בחדר הסמוך. הבית היה שקט לגמרי.

כשאני יחפה, פסעתי למטבח, מנסה לדלות רמזים בקשר למה שהספיקו כולם לעשות בזמן שהייתי שקועה בשינה העמוקה הזאת. על השולחן בסלון, על גבי מפה חד פעמית נערמו בצורה מסודרת אריזות מצות, אגוזים ושקדים טחונים והמון שוקולד כשר לפסח של ארץ ישראל.

חייכתי.

מזוודה אחת, אם כן, הגיעה לפורקנה. בתוכה הגיעו המתנות ששלחו כולם, וכל דבר שמורכב להשיג כאן והבאנו איתנו מהארץ. נטלתי ידיים וחזרתי אל הסלון, מתבוננת החוצה אל רחוב צר שמעברו השני עמד בניין זהה וגדול מידות בעל חלונות מלבניים וגדולים. וילונות כיסו את כולם. הסטתי גם אני את הוילון ולקחתי סידור, מתכוננת לנצל את הזמן השקט והנקי הזה לתפילה טובה. אבל לאיזה צד מתפללים כאן שמונה עשרה?

קיוויתי שעד שאגיע לתפילת העמידה, מישהו יקום ויחכים אותי. חמותי זכתה בכך.

כשסיימתי, היא כבר היתה עסוקה במטבח. הצטרפתי אליה מנסה להשלים את כל מה שהפסדתי אתמול. “תודה על כל ההפתעות שירי, הילדים כל כך רצו לפתוח את המזוודה של ההפתעות, ורבקי הבטיחה שאת בטוח מרשה אפילו שאת ישנה…” צחקנו.

“אני חושבת שניתן לילדים להתעורר לבד, הם צריכים את המנוחה הזו” היא המשיכה, מגישה לי כוס חמה וקרקרים ומתיישבת מולי עם כוס הקפה שלה. “אני לא יכולה לתאר לך את השמחה בלב כשאתם כאן. רק ה’ יכול לשלם לכם על כך”. אני מחייכת.

“העונג שלנו לשמח אתכם. גם לנו אין דרך להחזיר על כל מה שתמיד אתם עושים בשבילנו”. זה תמיד נכון, ובמיוחד במקרה שלי.

ואז חמותי רוצה להשלים ולשמוע על כל מה שעברנו בתקופה האחרונה, ולהתענג עוד קצת על סיפורים על הבנים, הנכדים והחיים בארץ.

בין לבין קמו הגברים ויצאו לתפילה, רבקוש התעוררה ובאה לשבת איתנו מתחממת עם כוס שוקו, אחריה התעוררו אלי וחיים, ואחרון- הגיע מוישי להתרפק על אמא.

“אמא, סבתא הבטיחה שהולכים לטיול היום” אמר אלי מרוגש, כשהוא מקבל בתודה את הכוס שלו. הסתכלתי על חמותי, מבקשת אישור.

“סבתא הבטיחה שהולכים לטיול כל יום. בעזרת ה’” היא תקנה אותו בחיוך. אתם יכולים לדמיין את קריאות ההתלהבות שמילאו את המטבח באותו רגע.

“עוד מעט תגיע חנה, חברה שלי, ותספר לכם לאן הולכים היום. טוב?” שלושה ראשים קטנים הנהנו במרץ. הרביעי, רק מחא כפיים קטנטנות בלי להבין בדיוק על מה החגיגה.

“אבל קודם הולכים להתפלל עם סבתא, כדי להגיד תודה לה’ ולבקש שיהיה לנו יום טוב”. אמרה ונתנה יד למויש, מעודדת אותו להצטרף.

לקולותיהם המתוקים והזכים, חתכתי ירקות וטיגנתי חביתות. בארגז שעמד מעל מזנון סגור ומכוסה היטב בנישה הקטנה שבמטבח, חיכו לי לחמניות אותן מלאתי ועטפתי בקפידה. את החמץ נאכל בחוץ.

דפיקות על הדלת. אני מציצה לסלון, חמותי שקועה בתפילת שמונה עשרה, והילדים כבר ליד הדלת, סקרנים.

אחרי היסוס קל, אני מציצה דרך הקוקר שבדלת, ומבינה שחנה הגיעה.

“בונז’ור” היא אומרת ומוסיפה משפט שרק את סופו הבנתי “ארץ ישראל”. היא כנראה מברכת את האורחים מארץ ישראל, רק שהקערה הגדולה שהיא מחזיקה בידה גורמת לה לחפש את השולחן הקרוב. אני ממש מתאמצת לא להציץ לתוכה, ומצביעה אל המטבח, מחייכת. אין לי ספק שהיא מכירה יותר טוב ממני את הבית הזה.

איך מתגברים על מכשול השפה? אני מרגישה כל כך חסרת ביטחון לפתוח את הפה!

אבל להפתעתי, האורחת בעלת המטפחת הקשורה המגולגלת יפה יפה מסביב לראש, מושכת כיסא ומזמינה את הילדים להתקרב, ובעברית.

“סבתא סיפרה לי על… אתם” היא אמרה, מחייכת אליהם בחום. “היא הרבה חיכתה… הרבה מאד” הילדים רק מתבוננים בה בעניין ולא אומרים דבר. “סי… מתוקים כל כך!” היא פונה אלי.

אני מחייכת לפנים הנעימות, ואז לחמותי שמצטרפת אלינו. “בוקר טוב, חנה. מה הגזמת הפעם?” היא מציצה לקערה העטופה. “אול-לה! חנה!”.

“תדעי שירי, שחנה מפנקת אותי במאכלים שכמעט שכחתי מהם!” חנה צוחקת, ומביטה בי, ומוסיפה משפט שאני לא יכולה להבין. עכשיו חמותי צוחקת, ומביטה בי בחיבה. “חנה שואלת אם היא תזכה לשמוע את קולך”. ואז מוסיפה בעברית ולאחר מכן במרוקאית, ומביכה אותי עוד יותר: “שירי בודקת כמה אחוזי מרוקו נשארו לך”. זה באמת מצחיק, את שלושתנו.

במקום תשובה, חנה קמה ואומרת לי:”ויאה, מה שרי*” ופוסעת לדלת. אני פונה ללכת אחריה, מבקשת במבט, אישור מחמותי.

“הילדים איתי, לכי שירי. יהיה לך מעניין”. אנו יורדות במדרגות, שתי קומות למטה וחוצות את הכביש. ימינה בבניין שמעבר לכביש, חנה מכניסה אותי לבית שלה.

“regarder**”היא אומרת ונעמדת במרכז הסלון. מבטי מתהפנט אל הקיר המרכזי המכוסה כולו מהתקרה ועד לרצפה בטפט כהה בדוגמת מעויינים מעוטרים בכחול וזהב. זוג מגשים עגולים ומוזהבים תלויים על הקיר, קוטעים את הרצף הגיאומטרי בעיטוריהם המעוגלים, ומחזירים את תאורת הנברשת בהבזקים זהובים.
עיני נמשכות למטה אל מזנון נמוך מעץ כהה מעוטר בגילופים עדינים ויפהפיים. כלים, מגשים וקנקנים מונחים עליו בקומפוזיציה מחושבת. על מגש גדול נוסף, מנחושת מלוטשת ונקיה מאבק מסודרים קנקן תה בעל זרבובית ארוכה וכוסות זכוכית מעוטרים אף הם בדוגמא מורכבת ועדינה.
אני מביטה בלי מילים בתערוכה שמעולם לא ראיתי כמותה, מעבירה אצבע על עיטור בולט במתכת האדמדמה וחשה את מגעה הקר.

עיני מתעכבות על כלי חרס עגול וגדול. “טאג’ין” אומרת חנה, העומדת לידי כל העת ועוקבת אחרי מבטי. היא מרימה את החלק העליון, חרוט חלול עד קצהו וחושפת קערה גדולה ושטוחה.

“אני כאן בת ארבע עשרה” היא מסבירה. “זה–” ידה מחווה על הפינה המדהימה והמטופחת “אמא שלי”.

“מזכרת מאמא?” אני מבינה. “כן”. היא מחלצת תמונה ממוסגרת: ” אמא ואבא, אני. אחות. אחיות” היא מצביעה על דמויות הספיה שבתמונה “אחים שלי”. אני מתבוננת במשפחה המכובדת המביטה אלי מתוך המסגרת המגולפת בצבעי אגוז כהה.

היא מחזירה את התמונה למקומה, ומחלצת תמונה ממוסגרת נוספת, גדולה יותר. “זה שלי” היא אומרת ” ma famille ” אני מתבוננת בתמונה שהניחה בידי, צבעיה מעידים על השנים שהפכו את התיעוד לדבר שיגרתי.

“המשפחה שלך” אני מבינה. “הרבה נחת, חנה! איזו משפחה יפה יש לך!” היא מקבלת באהבה את המילים שלי גם אם לא הבינה אותם לגמרי.

Elle est en Israël“. היא מצביעה על בחורה תמירה העומדת במרכז התמונה. “היא בישראל עכשיו. חיפה” מסבירה, “אני לומדת עברית בשביל נכדים” אני מהנהנת, אולי מבינה. “היא התחתנה וגרה עכשיו בישראל, בחיפה?” אני מוודאת. “כן, בחיפה. מכירה? ” אני מכירה, לא מקרוב, אבל כן.

“קשה להיות רחוקים” אני רק אומרת. “מתגעגעת בטח…” חנה מחייכת אלי, “כולם מתגעגעת” היא אומרת במבט רך.

אני מהנהנת בהזדהות. “כולם. אם תרצי, אוכל לקחת בשבילם דרישת שלום כשאחזור לישראל”. חנה מתקשה קצת להבין את המשפט, אבל לבסוף כשזה קורה, היא מודה לי בחום ואנו פונות לחזור, הביתה.

כשהיא סוגרת את הדלת אחריה, ונועלת, אני מרגישה כמה קשה לי להתנתק מהיופי האמנותי הזה והרגש שבו.

איך סגרתי דלת לעולם שהוא בברור חלק ממני? איפה את רשל?

לתגובות כאן

*ויאה, מה שרי- בואי יקירתי, צרפתית.

**regarder – תראי, צרפתית.

[שירי 🙂]

פרק נ”ה

בכל יום מחדש קיוויתי שהיום נצא לפארק בורלי. תשאלו, למה לא ביקשתי? אין לי תשובה. אולי כי לא הרגשתי מספיק בנוח בשביל לבקש, או אולי מפני שלא רציתי לעורר אצל חמותי או חנה שאלות שאין לי כוח בשבילן.

אבל בסוף הגענו לפארק. זה לא היה באמת בסוף. רק הציפיה שלי יצרה את התחושה הזו. הפאר היה פסטורלי בדיוק כמו שרשל תיארה לי אותו. כל כך הרבה ירוק. ומים. ופינות יפות לנשמה. ניסיתי לדמיין את רשל מסתובבת כאן בין השבילים האפורים, נהנית בצילם של העצים הרבים, בוהה במי האגם ונהנית מהירוק שאין ספור גוונים לו. היא סיפרה לי שהפארק היה קרוב לבית, אולי היא גרה ממש כאן, קרוב?

איפה את רשל?

אנו יושבים מול המים הירקרקים ואוכלים ארוחת בוקר. חנה מספרת משהו לחמותי, והילדים מפוזרים בינינו ועסוקים מאד. אני מתנתקת לאט לאט לאט נשאבת שוב אחורה לימים המתוקים ההם. קולותיהם של הילדים המשחקים, הדיבור של חנה, במבטא קצת יותר חתוך מזה של רשל , משתלבים נהדר עם הזכרונות.

לפני הפסח השני של רשל איתנו, נסענו למושב לבקר את פפה, דוד סמי, ולקטוף תפוזים כדי להכין מהם מיץ. באותם ימים, רק מיץ סחוט תוצרת בית הורשה לעלות על השולחן בפסח.

בשבילי, זאת היתה הפעם הראשונה בה הצטרפתי אליה לביקור שם, וכמובן שהתרגשתי מאד. הרכב של דוד סמי היה ישן ומאובק, אבל לי לא היה אכפת כל עוד יכולתי להתבונן דרך החלון בדרך החולפת על פנינו. כבישים, רכבים, עצים לצד הדרך, שדות פתוחים פורחים בצהוב והמון חממות, היו כל מה שראיתי. לצערי, הנסיעה הסתיימה מהר מידי. לא ידעתי שהמושב כל כך קרוב! הגענו.

האוויר בחוץ היה צלול הרבה יותר באשר בעיירה שלנו, ומלא בקולות ציפורים רעננים ובריח ירוק, חריף. השכן גזם את הדשא בחצר הבית שממול, מה שששחרר לאוויר ריח נפלא של דשא קצוץ. שאפתי אלי את הטבע כאילו היה חמצן בשבילי.

דוד סמי הזמין אותנו להיכנס ולשתות משהו. ולאחר שרשל שוחחה קצת גם עם ממה- דוה אליס, יצאנו שתינו החוצה.

הקפנו את הבית ונכנסנו לתוך הפרדס הקטן המסודר בשורות ישרות, דורכות על מרבץ מפצפץ של עלים יבשים. קטפנו את תפוזים גדולים לתוך שקיות נקיות וחדשות שהבאנו מהבית, מה ששחרר לאוויר ארומת פרות הדר משכרת. קשה לקטוף פרות מהעץ. הם מחוברים מידי חזק בשביל ילדה בת 10. תפוז אחד היה כל כך עקשן, שאני פשוט עפתי אחורה כשניסיתי לנתק אותו מהעץ. זה היה כואב. רשל המודאגת עזרה לי לנקות את החצאית מהעלים והאבק שנתפסו עליה, ובררה שלא קיבלתי מכה חזקה מידי. “חבל שלא הבאנו מספריים” היא אמרה, ואז הראתה לי איך היא מנתקת את התפוז בלי למשוך אותו ואת כל הענף אחריו. עכשיו היה לי קל יותר.

ולאחר שסיימנו למלא את השקיות בכמות שיכולנו לסחוב, מצאנו פינה נוחה ומוצלת ונהנינו מתפוחים חתוכים שהבאנו מהבית.

“תראי שירי,” רשל החזיקה בכל אחת מידיה תפוז כתום. “גם התפוזים לא דומים אחד לשני. אפילו שהם רק תפוזים. לזה יש כאן שקע, לזה יש שריטה, אולי מעלה שהתחכך בו, את רואה?” זה היה מסקרן. הוצאתי גם אני שני תפוזים והתבוננתי בהם. “בואי ניתן להם שמות,” אמרה רשל בהתעוררות. “רוצה?” כל מה שרשל מציעה, אני רוצה.

התבוננתי בתפוז שלי, וקראתי לו אורי. הוא היה נקי לגמרי ועגול. השני היה מאורך יותר, וראשו, מסביב לעוקץ, היה גבשושי כמו… כתר. קראתי לו אלימלך. רשל בקשה שאספר לה על התפוזים שלי, ולאחר מכן הציגה בפני את ‘שלום’ ו’ישראל’ שלה. צחקנו והכנסנו את ארבעת התפוזים לשקית ריקה, מערבבים ביניהם. “קדימה שירי, בואי נראה אם נצליח לזהות את כל התפוזים.” להפתעתי, זה היה קל.

ואז, אתגרה אותי רשל וערבבה אותם בין שאר התפוזים שבשקית בה היו קודם, שופכת את כולם על חצאיתה הרחבה, כעת חיפשנו שתינו את אורי, אלימלך, ישראל ושלום בין כל התפוזים הכתומים שרק נראים אותו הדבר. בדרך אל הבית הקטן של דוד סמי, עם שתי שקיות כבדות שנשאה רשל לבדה, היא הסבירה לי כמה כל אדם הוא מיוחד ואין כמותו בשום מקום. “יש רק שירי אחת בכל העולם. את יודעת?” הבטתי בה מחייכת. “רק שירי אחת עם כשרונות כמו שלך, ותפקיד שה’ נתן רק לך. את תזכרי תמיד שאת מיוחדת?” הנהנתי.

“את מיוחדת” אמרתי לה, נצמדת לזרועה המאומצת משקית התפוזים הכבדה. רציתי לומר לה כמה שאני אוהבת אותה, אבל לא הצלחתי.

“אף פעם לא אמרתי לך כמה אהבתי אותך. וכמה היית משמעותית בחיי” אמרתי בלי מילים למים השקטים. “אני כל כך מתגעגעת. איפה את רשל?” אני רוצה לבכות, אבל זה לא אפשרי כאן. אז אני רק בולעת את הכאב ומשתיקה את המחשבות. לאט לאט אני נוחתת חזרה, לפארק בורלי של שנת תשפד. כולם סיימו לאכול וכעת חמותי אוספת את הילדים לברכת המזון.

חנה מתקרבת ומתיישבת לצידי. “מה את חושבת הרבה, שירי?”היא שואלת בעניין. אני מחייכת אליה. מתלבטת אם אצליח להסביר לה ובכל אופן מנסה. חנה גרה כאן כל כך הרבה שנים, אולי היא מכירה? אולי תוכל לעזור לי למצוא קצה חוט? אז אני מסבירה לה לאט ובמילים פשוטות.

“היתה לי חברה, מכאן, ממרסיי. היא סיפרה לי שהיתה מגיעה לפארק הזה הרבה פעמים, היא אמרה לי שהפארק הזה קרוב לבית שלה.” היא מהנהנת. “אני נזכרת בה, מתגעגעת”.” היא מהנהנת שוב, ואני כל כך שמחה שהיא מבינה אותי.

“היא גרה כאן, עכשיו?” שואלת חנה ומנסה להבין איפה הבעיה.

“אני לא יודעת…הרבה זמן לא דיברתי איתה, אני לא יודעת בכלל איפה היא”. גבותיה של חנה מתקרבות אחת לשניה והיא מניעה את ראשה בצער. “אולי אני … מכירה אותה? יש הרבה… משפחות אבל אולי את רוצה אני אבדוק”.

אני מספרת לה כל מה שאני יודעת על רשל. מציינת את הגיל המשוער שלה ושל האחיות הקטנות. חנה מקשיבה בסבלנות ונראה שהיא מנסה לחפש רמזים שאולי מוכרים לה ויכולים לעזור לי. “אני בודקת עם חברות שלי. אל תדאגי שירי, אנחנו נמצא אותה בעזרת השם”. אני מודה לה בחום, וסוף סוף כשכולנו מאורגנים , מציעה חנה שנרד אל החוף. הוא ממש קרוב.

אנו יוצאים משטח האגם ומגיעים למזרקת מים עגולה וגדולה, בהמשך השביל אנו צועדים לצד נהר הזורם בתוך תעלה מסודרת, “הוא גם הולך לים” צוחקת חנה. וכפי שהבטיחה מהר הים נפרש לפנינו, כחול ומדהים כפי שרק ים יכול להיות. הילדים כל כך נרגשים, ואנחנו צריכים לאחוז בידיהם כדי שלא יפרצו קדימה ישר אל המים. אנו עולים על לשון יבשה צרה שמעמידה אותנו בדיוק במקום בו נשפך הנהר אל הים.

רוח קרירה ישר מן הים מכה ברכות בפנינו. אני סוגרת לילדים את הקפוצ’ונים, מרימה את מויש ומחבקת אותו, גם כדי לוודא שהוא לא יחליט לבדוק את המים מקרוב. רבקוש והבנים יושבים על הסלעים הגדולים, ומביטים איך מי הנהר מתמזגים ברכות לתוך הים. כל כך הרבה זמן לא נסעתי לים! אני רוצה לדעת איך לבוא לכאן בעצמי.

אבל בשביל זה, אני צריכה לדעת לקרוא צרפתית ואני לא מצליחה להתרגל לכך שיש אותיות מיותרות בשפה הזאת. את רואה משהו אחד- שומעת משהו אחר.

“זה מזכיר לי את הקלרינט…”. אמרתי לחמותי ברגע מתוסכל אחד.” קוראים תווים בסולם אחד, שומעים סולם אחר*. איך אפשר להבין משהו ככה?”.

כנראה שאפשר. עובדה:)

*קלרינט שייך לקבוצת כלים טרספוזיטוריים בהם האצבוע בכל סוגי הקלרינט הוא זהה בכדי להקל על הנגנים. אך לשם כך נכתבים התווים באופן כזה שהנגן קורא תווים של סולם אחד ובפועל שומעים צלילים אחרים.

תגובותיכן החשובות כאן

[שרה ו]

אפשר לנשום את הטבע מכל מילה.

כיף לקרא!

יש קטע שנחסם

[שירי 🙂]

ואז, אתגרה אותי רשל וערבבה אותם בין שאר התפוזים שבשקית בה היו קודם, שופכת את כולם על האדמה, כעת חיפשנו שתינו את אורי, אלימלך, ישראל ושלום בין כל התפוזים הכתומים שרק נראים אותו הדבר. בדרך אל הבית הקטן של דוד סמי, עם שתי שקיות כבדות שנשאה רשל לבדה, היא הסבירה לי כמה כל אדם הוא מיוחד ואין כמותו בשום מקום. “יש רק שירי אחת בכל העולם. את יודעת?” הבטתי בה מחייכת. “רק שירי אחת עם כשרונות כמו שלך, ותפקיד שה’ נתן רק לך. את תזכרי תמיד שאת מיוחדת?” הנהנתי.

[שירי 🙂]

פרק נ”ו

דברים טובים נגמרים מהר. הטיולים, החג הרגוע עם סבא וסבתא ואהבתם הגדולה לכולנו, ובכלל הרגעים המשפחתיים האלו לפני הנחיתה לשגרה החדשה שקצת מאיימת על כולנו.

הכלים החליפו ארונות, וחנה הספיקה להכין מופלטה, לשתות קפה עם חמותי ולהשאיר אותנו להתענג על מעשי ידיה וללקק את האצבעות (שלנו) בלי להתחשב באף אחד מכללי הנימוס.

הריח המדהים של הדבש והחמאה הנמסים על גבי הבצק הקלוי מגרה אותי יותר מידי, וחמותי שמה לב לזה בלי להתאמץ בכלל. “מה תגידי לחנה אם היא תשאל אותך מה את אומרת על המופלטה שלה, אה?” אומרת לי חמותי בחיוך, “תטעמי קצת”. אז אני מקשיבה לה וטועמת קצת, ומבינה לגמרי למה כולם מתלקקים.

“המטבח המרוקאי לא ממש מכבד את הדיאטה שלי” אני צוחקת וקמה לשטוף ידיים. “תכף יגיעו השבקיה, והספינג’… אני חושבת שאספר לה את האמת, זה יהיה הכי פשוט.” אמת היא הדרך הנכונה והישרה, אבל לא תמיד קל לומר אותה, אז אני מוסיפה: “כשאחזור”.

צמרמורת לא נעימה עוברת בגבי. בעוד שבוע, אני חוזרת לארץ ומשאירה את כולם כאן. כבר הספקתי להתחרט כמה פעמים על ההחלטה שלי, אבל עכשיו יש סיבה נוספת ומשמעותית שמחייבת אותי לדבוק בה..

אתמול, אחרי שהבית היה נקי, מסודר והשטח פנוי מאזניים קטנות, ישבנו סוף סוף לשיחה רגועה על כוס תה, וחמותי סיפרה:

“אותו יום היה יום לחוץ מאוד. הכתבה עמדה לרדת לדפוס באותו לילה, אבל אז נזכר המרואיין שהוא לא רוצה לפרסם את החלק העוסק בסטארט-אפ שלו. אומנם זו היתה פיסקה בודדת ודי שולית, ובכל אופן, הוא לא רצה לקחת סיכון. לא הייתי בבית באותו הזמן, והעורכת התקשרה אלי כשהיא לחוצה מאד לאחר שלא הגבתי להודעות המייל הדחופות שלה במשך כמה שעות. היא ביקשה ממני לערוך את הכתבה בדחיפות. האמת, שלא הצלחתי להבין למה היא לא עושה זאת בעצמה…” ניכר היה שהזכרונות לא נעימים לה, ובפרט מחשבות מסוג ‘היה אפשר גם אחרת’.

אבל יש לנו אמונה. ושתינו יודעות שלא היה אפשר לכתוב מציאות אחרת, אם כך, ובדיוק באופן הזה היא נגזרה עלינו.

“בכל אופן, מיד כשהגעתי הביתה, מחקתי את הקטע, בדקתי שאין אזכורים נוספים, ושלחתי את הכתבה ישירות אל הגרפיקאית. היא היתה צריכה להתאים את העיצוב למספר המילים המעודכן.” היא עוצרת, לוקחת לגימה ובהבעה מהורהרת ממשיכה לספר: ” כמה דקות לאחר מכן, התקשרה אלי הגרפיקאית ושאלה אם העדכון ששלחתי הוא סופי, כי העיתון חייב לרדת לדפוס, והיא חייבת לישון. אישרתי לה בלי להבין מה הבעיה, ומאז הכל היסטוריה.

העיתון התפרסם עם הפסקה שמחקתי, במקומה- נמחקה פסקה שונה לגמרי. הגרפיקאית טענה שכמה דקות אחרי ההודעה הראשונה שלי לאותו ערב, נכנסה הודעה שניה ממני, וזה התיקון שאישרתי לה בטלפון “.עכשיו קולה עירני ונחרץ. “אני טוענת ששלחתי לה רק הודעה אחת, והיא טוענת אחרת…” הבטתי בה מוטרדת. איזה בלגן! נשמע שמישהו כאן באמת היה עייף.

“חלק מהטענות היו שהעלמתי ראיות,” היא מוסיפה בלחישה. “כלומר, שמחקתי את ההודעה ששלחתי לגרפיקאית באותו לילה, כי בבדיקה שהם ערכו בתיבת המייל שלי, הם לא מצאו את ההודעה השניה. לעומת זאת, הגרפיקאית הציגה את ההודעה שהיא קיבלה ממני, וזאת עובדה שההודעה קיימת.” זה מוזר.

“אבל אי אפשר למחוק הודעה בלי שיראו זאת בשרשור” אני מציינת.

היא מחייכת באירוניה. “אז זהו, שההודעה הגיעה אליה כהודעה חדשה, ולא בתוך ההתכתבות שלנו. כך שמבחינתם, יכולתי למחוק אותה מבלי שישאר סימן לכך”. אני לא מוצאת מילים להגיב, איזה מצב הזוי!

“אני נותנת לך יפוי כוח, שירי, כדי שתוכלי לשחרר את המחשב מעורך הדין אצלו הוא הופקד, ותנסי לבדוק מה קרה שם. אני נותנת לך גם את הטלפון של הגרפיקאית, אבל עליך לדעת, שלצערי, גם היא פוטרה, ואני מקווה שהיא תסכים לחזור אחורה ולנסות לעזור לנו, למרות שמבחינתה הדברים נראים פשוטים לגמרי, ואין כל כך מה לחדש”. הנהנתי, עדיין מחפשת מילים.

“אעשה כל מה שאני יכולה, אמא. זה נשמע כל כך מוזר, אבל כמובן שאני איתך.”

“תודה שירי. הייתי כל כך מבולבלת אז, והדברים קרו והתגלגלו במהירות שלא הותירה זמן לחשוב בהיגיון, שפשוט הפקדנו את המחשב אצלו וברחנו”. הבטתי בה ברחמים, נזכרת בלא קושי בבלגן וחוסר האונים שחשנו אפילו בלי להבין מה קורה.

“הנה זה, כאן. היא הושיטה לי תיקיה קטנה עם דף מקופל, תעודת זהות, ודף קטן נוסף. ישראל יקח אותך לבאר שבע אחרי שתתאוששי מהטיסה, וכשיתאפשר לשניכם. רשמתי לך את הקוד לחשבון המייל, שימי לב לא לשמור אותו במנהל הסיסמאות. בסדר?” כמובן. הבטחתי להשתדל לעשות כל מה שאוכל למענה, והמבט המודה שלה סיפר לי עד כמה חשוב לה שלפחות אנסה לנקות אותה מהאשמה הקשה הזו.

את הימים הבאים ניצלנו כדי לשלב את הילדים במסגרות החדשות ולחפש עבורנו דירה. לשמחתנו גילינו, שרוב הצוות כאן יודע עברית ברמה טובה מספיק, וכולם קיבלו את הילדים בחיבה גדולה ובנכונות לעזור בכל מה שאפשר.

אני יודעת שילדים מסתגלים מהר למקומות ולשפה חדשה, אבל הם הילדים שלי, ואני לא רוצה שיהיה להם קשה. אני דואגת. ודואגת גם שחלילה יתעוררו קשיים כשלא אהיה כאן, גם אם מדובר בזמן מוגבל, ובקשיים שגם אבא וסבא וסבתא בודאי יכולים להתמודד איתם.

במטבח, קולפת ירקות לצידה של חמותי, אני פורקת בפניה את החששות שלי. היא מקשיבה לי, ואולי קצת נפגעת, כי היא שואלת: “את לא סומכת עלי, שירי? אני כאן בשבילם. רק בשבילם”. מבטה החם מרכך את השאלה, אבל אני מרגישה שהיא רוצה יותר אמון מצידי.

“אני דואגת שגם לך לא יהיה קשה איתם, אמא” אני מנסה לרכך. “ובודאי שאני סומכת עליך. הם כל כך אוהבים ומחוברים אליך, שאני בטוחה שיהיה להם הכי טוב שאפשר.” אם לא הקולף והגזר, הייתי מעניקה לה חיבוק שיסגור את כל הספקות. במקום זה, אני רק עוצרת, ונותנת למילים שלי מקום.

“אז אל תדאגי, מותק. אנחנו נדבר כל יום, ואשלח לך תמונות. ונתפלל שתחזרי מהר ועם בשורות טובות.”

אמן.

במוצאי שבת לפנות בוקר העיר אותי מויש כשהוא קודח מחום. למזלי, תיק התרופות שהבאנו מהארץ היה איתנו בחדר, ולא הייתי צריכה אפילו לצאת מהחדר כדי לחפש תרופה עבורו. ישבתי לידו, מלטפת את הראש שזכה לתספורת ראשונה ממש לפני החג, מחכה שהחום ירד. אבל הבוקר הגיע, ושוב להט העולל הקטן שלי וסבל מכאבי בטן והקאות. הטיסה המתקרבת היתה נראית עכשיו לא אפשרית בכלל.

“אני מרגישה שהוא אומר לי בשפה הכי ברורה שיש ‘אמא אל תלכי'” אמרתי ליחיאל שחזר מהתפילה באותו רגע שהוצאתי את מויש עטוף במגבת ומיבב מהאמבטיה.

“אני מסכים איתך, אבל מה את מציעה לעשות?” הוא שואל מביט בידי המלבישות אותו בזריזות. לא הספקתי לענות, וחמותי נוקשת בדלת, מתעניינת מה קורה. אני מביטה בה ומבינה שהיא גם מבינה. “בוא מויש, סבתא הכינה לך טוסט טעים” בתגובה, מויש רק אוחז בי וצורח. זה בדיוק מה שחסר ללב שלי.

אני מגניבה מבט לחמותי. רואה את התחנונים בעיניה. רואה את התקווה הגדולה שהיא תולה בי. ולא יכולה לעמוד מולם. הם חזקים אפילו יותר מהבכי של מויש הסובל.

אני מושיבה אותו עלי, ומסבירה שוב. מתוך אמונה שזה בדיוק מה שעלי לעשות, ומתוך אמון שגם הוא, קטן וקשור לאמא, מסוגל לעמוד בזה. “מויש. אמא חייבת לנסוע היום. סבא, סבתא ואבא ישגיחו עליך עד שאחזור. וגם רבקוש אלי וחיים.” כולם שותקים, רק הבכי שלו והמילים שלי עומדים באוויר, מתחרים אלו בזה.” אני הולכת לפתוח את כל ההפתעות שהשארת לי בדירה. אתה זוכר?” הוא מהנהן, עדין בוכה ואוחז בי בחוזקה. “עכשיו אתה לא מרגיש טוב, אבל בעזרת ה’ הכל יעבור בקרוב. טוב מותק? אתה תמיד יכול לבקש מסבתא או מאבא להתקשר אלי. בסדר חומד?” הוא מהנהן שוב.

“נהדר. ילד בוגר שלי. עכשיו נלך לאכול טוסט טעים?” אני שואלת ונעמדת, אוחזת בידו. הפעם הוא מסכים.

לא נותר זמן רב. אני מזדרזת לאכול משהו, להיפרד מהילדים ולהיקרע שוב מהידיעה שיעברו ימים רבים עד שאראה אותם שוב. המזוודה הקטנה ארוזה כבר מאתמול, המסמכים איתי, וגם ספר הכתיבה של רחלה. חיבוק נוסף לחמותי ולמויש וכבר אני רצה למטה, חנה מחכה לי שם ברכב מותנע.

שוב הגעתי לטיסה חסרת נשימה.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק נ”ז

שלומי ואודליה מחכים לי בשדה התעופה. אני מאד מקווה שהם לא הצטערו כבר על המתנה הגדולה והמטריחה שהם התחייבו לתת לי. אבל לפי ההתרגשות העירנית שלהם, אני מתרשמת שזה עדיין לא קרה. נס.

בתמורה, שאינה משתווה למאמץ שלהם, אני מספקת להם דוגמיות מתוך החוויות שלנו עד כה.

“רוצים לעלות איתי?” אני שואלת כשהרכב נעצר ליד בנין נחמד ולא גבוה. “אני רוצה שתכירי לי את הארמון שהכנת לי”. הם צוחקים. שלומי נוטל את המזוודה, ואנו מטפסים קומה אחת. אודליה פותחת עבורנו את הדלת.

הדירה הקטנה שכרגע ברשותי היתה פעם חדר ומרפסת של משפחת רוזנפלד. זוג מבוגר, שחיתן את שני הבנים היחידים שלו לפני שנים רבות. החדר לא גדול, אבל מספיק לי בהחלט. יש מטבח נחמד, ומרפסת כביסה, ספה נפתחת עם שלל כריות ואפילו מנורת אהיל על רגל גבוהה שכובע בד לבן וגדול לראשה. אני חושדת שהפריט הזה, לא היה כאן בדיפולט, אבל משאירה את הבירור לגבי העניין הזה לזמן רגוע יותר.

לצד השולחן המכוסה במפת פשתן בהירה וארבעת הכסאות המסודרים מסביבו, עומדים ארבעה קרטונים סגורים ומקושטים. בתוכם מחכים לי ההפתעות שהכינו לי ילדי, תעסוקה לכל אחד מהימים הארוכים העומדים לעבור עלי בלעדיהם.

אודליה מניחה לי להתבונן סביבי. וכשמבטי חוזר אליה לבסוף, היא אומרת: “יש לך כאן ארוחת ערב, שירי. ובמקפיא- לחמניות כוסמין מלאות שהכינה לך שרה”. היא פותחת את המקפיא הקטן. “ארוחות צהרים לשבוע הקרוב” היא אומרת ומצביעה על קופסאות פלסטיק המצטופפות לצד לחמניות מאורכות ארוזות אחת אחת בניילון נצמד.

“וואו וואו!” אני מתרגשת. “מתוקות שאתן. אודליה, הכל כל כך מסודר ונקי… ומפנק. אני לא יודעת איך להודות לך על המתנה הגדולה הזאת!”.

“שום דבר, שירי” היא אומרת ונסוגה אל הדלת.”זה העונג שלנו, באמת”. רגע לפני שהיא חוצה את המפתן, אני נזכרת במשהו. מוציאה מהתיק שקית צלופן מלאה בעוגיות ביתיות, שלו הייתי יכולה לא הייתי מותירה מהן פירור. חנה נתנה לי אותן לדרך. “קחי אודליה. כנראה שזה היה מיועד לך מהשמים. מהשכנה של אמא שכל אחת היתה רוצה לגור לידה”. הם צוחקים. מי לא שמע על חנה?

אודליה לוקחת את השקית ברצון רב. “לכי לאכול שירי. ושיהיה לילה טוב ורגוע. אנחנו נעדכן את כולם שהגעת שאת בסדר” היא קורצת לי, והולכת.

אני נועלת את הדלת ומתיישבת על הספה. קמה לקחת התיק, רוצה לדבר שוב עם יקירי. חמותי עשתה עבודה טובה, כי כולם, כולל מויש, נשמעים במצב תקין ואפילו שמח, שומרים ביד אחת על המצפון הרגיש והמתנדנד שלי.

לאחר מכן, בשקט הסמיך מידי, אני אוכלת, מתארגנת וצוללת לשינה עמוקה ונטולת חלומות.

יום המחר פוגש אותי עירנית ורגועה הרבה יותר. אני מתארגנת לעבודה ומעבירה בראש את התוכנית הצפויה לי לשבוע זה: עבודה בכל בוקר, וכמה שאוכל בהתחשב בתוכניות הנוספות. מחר עלי לפגוש את מרים. ביום רביעי- לימודים. פספסתי מפגש אחד בשבוע שעבר, אסור לי להחסיר יותר. אני נזכרת באביגיל ונצבטת מהמצב בו השארתי אותה חודש שלם. אטפל בזה כשניפגש בעז”ה.

הלאה. ביום חמישי אסע לבאר שבע, אם יתאים לישראל, שהתנדב להסיע אותי, וכמובן-לעורך הדין שאמור למסור לי את המחשב. רושמת בזכרוני לתאם איתו כבר היום את הפגישה.

זהו. אני מוכנה, וגם הראש. יום חדש.

בחוץ, היה מזג האוויר מוזר בהחלט. בבוקר היו השמים מעוננים, אבל מזג האויר היה חמים. בעוד אני אורזת את עצמי לקראת סוף היום, התעבו השמים עוד יותר והעננים הפכו למקשה אפרפרה ומחשידה. טיפות גדולות וכבדות ליוו אותי בדרכי הביתה, ומשעות הצהרים המאוחרות, בזמן שניסיתי לחזור לעניינים ולהתחיל את המטלה שקיבלנו לפני פסח, כבר ירדו גשמים עזים וללא הפסקה, שופכים בריכות של מים על עולם מופתע.

עמדתי לידי החלון בוהה במסך הגשם הלבן. רגע קודם הקפיץ אותי הבזק מרשים. נעמדתי לברך, ונשארתי מהופנטת לחלון. עמדתי שם, חושבת על כלום ונהנית מנופי הגשם כמו שרק מי שנמצא בבית חם יכול להנות.

דפיקה על הדלת עוררה אותי. “שכנה כנראה” חשבתי לעצמי פותחת את הדלת אפילו בלי להציץ בעינית.

זו לא שכנה.

זו אביגיל. רטובה כמו אחת שטיילה בין הממטרים בלי מטריה. אני כל כך המומה, שאני שואלת בלי לחשוב:

“את…מה את עושה פה?” ומיד אחר כך מושכת אותה פנימה, עוזרת לה לפשוט את הג’קט הספוג במים, ורצה להביא מגבת גדולה ויבשה. “הכל בסדר איתך שיצאת ביום כזה, אביגיל?” אני שואלת אחרי שזו הספיגה את פיאתה ועטפה את כתפיה במגבת הגדולה. זה לא מספיק. אני רוצה להביא לה גם בגדים יבשים, אבל אביגיל לא מסכימה. היא לוקחת בתודה רק גרביים עבות ויבשות.

“אני מכינה לך תה” אני מודיעה לה מהמטבח, זורקת מבט לכיוונה, וקולטת אותה מסתכלת סביב. אני יכולה לנחש מה הולך להיות, אבל לא אכפת לי.

“הפרעתי לך לקרוא” היא אומרת לי כשאני חוזרת עם מגש קטן ועליו זוג כוסות שקופות ומחממות לב.

“לקרוא?” אני מניחה את המגש באופן זמני בידיה של אביגיל כדי להסב את הכסא לשולחן אירוח. “זה בשביל המטלה האחרונה” אני מסבירה. “לא הספקתי כלום לפני פסח”. אני הופכת את הספר, דוחקת את הסימניה בין דפיו וסוגרת אותו בטפיחה. “לא תענוג גדול” אני מתיישבת על הספה וזורקת על אביגיל כרית אחת, דוחפת את השניה מאחורי, ומקרבת מעט את הכסא.

“אני עדיין לא התחלתי לחשוב איך להשיג חומר לעבודה הזו” אבגיל מושכת את הספר אליה ומרפרפת על הכתוב בגב הכריכה. ” בכל מקרה, אם זה לא תענוג גדול, אז בואי נשאיר אותו בצד עכשיו.”

אני מהנהנת ופני הופכות לרציניות. “קחי” אני מגישה לאביגיל כוס אחת, ומציעה לה להמתיק אותה בדבש. “סוג של נקמה על כוסות הקפה המיותמות שלך. אני מקווה שתסלחי לי על זה יום אחד”.

עיניה של אביגיל בוהות בנוזל הצלול שבכוס. “עוגיות אין” אני מוסיפה: “באותה הזדמנות תסלחי לי גם על זה.”

אני נוגסת בשפתי וחוצבת את המילים בקושי רב: “אולי עד שהסערה תירגע ותתיבשי קצת, נכין ארוחת ערב שאפשר לאכול יחד”.

אביגיל תולה בי עיניים חמות. “אז זה רציני עם הסוכר”.

“לגמרי.” שתיקה קטנה של פליאה דקה. ” חשבת שזה עוד תרוץ?”

אביגיל מושכת בכתפיה. “העדפתי לא לחשוב. המחשבות היו מידי…” היא משפילה עיניים ושפתיה מתהדקות. אני רואה כמה קשה לה להמשיך את המשפט. אני ממתינה, יכולה להבחין בנשימותיה המהירות ובאותו בור מיוסר שכל כך מוכר לי, בעיניים החומות. “לא ידעתי איך להתמודד איתן. עם המחשבות שלי.”

“אני יודעת. מקרה אבוד”.

“למה?” היא לוחשת “למה?? היא שואלת שוב.

אין לי תשובה. אז אני רק נאנחת ומשקיעה את מבטי בכוס שבידי.

אביגיל שותקת גם, מניחה לי. מבטה משוטט בחדר אל המטבח הקטן מימין. אני עוקבת אחרי עיניה המטיילות על הקירות החשופים, נתקעות בקירות הסגורים שאין שום פרוזדור או חדר מאחוריהם. כשעיניה חוזרות אל הספה עם שפע הכריות והשמיכה המכורבלת בעצמה בצד, אני מבינה שהיא לא מבינה מה קורה כאן. צדקתי.

“שירי!”

“תסתכלי עלי, שירי!”

לא נעים לי שהיא כל כך מבוהלת, אבל משום מה אני לא מוצאת משפט מתאים כדי להרגיע אותה, והמבט שלי, לא מספיק לה.

“אני לא מבינה כלום. את מוכנה להסביר לי מה קורה?”

אני מניחה את הכוס בחזרה ונשענת לאחורי. “הכל בסדר אביגיל, זה לא מה שאת חושבת. זאת דירה זמנית וכמו שאת רואה, אני כאן לבד. המשפחה שלי כולה, בצרפת. הייתי שם בפסח, וחזרתי כדי לסיים את הלימודים.”

אביגיל מרפה נשימה, אבל נשארת דרוכה. אני מחווה לכיוון ערימת הקופסאות. “הילדים שלי. מתוקים. הם השאירו לי זכרונות שאוכל להרגיש אותם דרכם. עד שנתאחד, בעוד חודש וחצי, אולי קצת פחות”. אני מפשפשת מתחת לשמיכה ומוציאה אלבום קטן.

“כאילו שיש חשש שאשכח” מניחה את האלבום לפנינו מדפדפת: “רבקוש. בת תשע. אלי בן שש וחצי. חיים בן כמעט חמש. ומויש. הבייבי שלי. בן שלוש. לפני החג גזרנו את שערותיו על רקע נופי מרסיי”.

אביגיל נוטלת בעדינות את האלבום מידי , מתעמקת בפניה המתוקות והתמות של רבקוש. בשיער הערמוני הקלוע, באף הקטן ובנמשים שפזרה השמש עליו. “היא דומה לך?”

“לא. אני מקווה שלא”.

“שירי!!” היא צועקת, אפילו שהיא לא. “אני מרגישה שאת מכה את עצמך כל הזמן, ואני מבקשת רחמים. עליך. בבקשה–” היא נעמדת, נראה שהסערה שבחוץ נבלעה בה איך שהוא.

“את חמודה” אני קוטעת אותה . “אבל אני לא יכולה לרחם על עצמי, אביגיל. זה משהו שצריך לטפל בו מהיסוד.” אביגיל מנענעת את ראשה והקצוות הרטובים של הפאה מצליפים עלי טיפות. זה לא מצחיק אף אחת משתינו.

“צריך שמישהו יטלטל אותך! שיוציא אותך לסיור מופלא בתוך עצמך! למה את לא יכולה לראות את הדברים היפים שיש בך כמו שאני רואה אותם? למה?” עיניה של אביגיל בוערות, והכנות שבצעקתה מרגשת אותי. אני מביטה בה בחצי חיוך ועונה:

“לא שואלים למה”

סוף סוף צוחקות.

היא מתיישבת שוב לצידי. “אני רק מנסה להבין למה את חושבת ככה על עצמך. את כל כך רגישה ועדינה, מה עובר לך בראש שמקשיח אותך ככה?” אביגיל לוקחת לגימה, נושמת, מנסה להירגע.

אין לי תשובה. אני רק יודעת שאביגיל לא מכירה אותי. בכלל. התמונה שהיא רואה, שונה לגמרי מהאמת.

הי, אתן שם, מסכימות איתי?

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק נ”ח

“את עדיין חושבת על מה שקרה עם תמר?” היא שואלת ברוך.

“כן”. באצבעות נוקשות אני מחלצת את הכרית שמאחורי “אני חושבת ושואלת את עצמי למה זה קורה לי” מחבקת את הכרית ונשענת לאחור.

“קורה לך מה?” אביגיל מרוכזת בי, לא נותר רמז לסערה הקודמת, רק קשב עמוק, מתעניין.

“שאני נותנת אמון ומגלה שטעיתי בגדול. רק פגשתי אותה, וכבר הצעתי לה ליווי הביתה. מה הטיפשות הזו?”

אביגיל שותקת. משפילה את עיניה באיטיות הלומה.

“מה?”

השתיקה מעמיקה.

“אביגיל?” אני שומטת את הכרית ומביטה לתוך עיניה הכהות של אביגיל.

“פגעתי בך” אני אומרת לפנים הכאובות. אביגיל מעפעפת אבל שומרת על מבט יציב. והמבט הישיר הזה , דוקר אותי. “בעבר, וגם עכשיו. אוף”

אביגיל מעבירה לשון על שפתיה החרבות. “נכון. אבל אני בעיקר לא מבינה. תסבירי לי. מה עורר את אותו אמון בשעה שאלי התנגדת כל כך? מה עשיתי לא טוב בזה שביקשתי להכיר אותך? או- מה היא עשתה כדי לקבל אותך כל כך בקלות, כשאני כבר לאחר יאוש?” דופק פועם בצווארי. הנה זה מגיע. עוד אחת במסדר הנפגעים. למה!!!

“ואז את רוצה לנער אותי. כי אני לא מצליחה לראות בעצמי שום דבר טוב. את מודה בזה שאת פגועה, ובכל אופן את כאן. אז תסבירי לי את, בשביל מה להכיר או לפתח קשר עם מישהי שמכאיבה לך? מה יוצא לך מזה??” עיני גדושות, ואני לא מסתירה אותן. התסכול, המאבקים הפנימיים בכל מערכה מחדש. כמה אפשר?” אביגיל עוצמת עיניים. כאילו מחפשת את המילים שיקלו על הדמעות.

“אני שומעת רק כאב. מרגישה אותו בכל מילה ותו שלך. וליבי איתך. אני אולי לא מבינה את המניעים שמנהלים אותך, וכנראה שזה לא ענייני.” היא נאנחת, אוספת כח. “נכון שזה גם גרם לי להרגיש… אההמ לא רצויה ומיותרת לגביך, ועדיין, קשה לי לוותר. את לא יכולה להסתיר את הדברים היפים שיש בך. סורי. לא הצלחת”.

אני בולעת. את המוסר והמילים הטובות יחד. יש להם טעם…מורכב.

“אפילו שעכשיו את גם יודעת שבעוד חודש וחצי אני עוזבת ולא נפגש שוב, לא בקרוב לפחות?” אני אוספת באגביות דמעה שעומדת תלויה בקצה סנטרי. אביגיל מביטה בי בגבות מכווצות.

“אם את יודעת שגלידה נגמרת בסוף, אז את לא מתחילה לטעום אותה? מה זה קשור?” היא מחייכת ומוסיפה “אני אדע להעריך כל רגע. פרידה לא תנהל אותי עכשיו, שירי”.

אנחנו שותקות. אני מועכת את הכרית האומללה, חושבת עוד קצת ומבקשת:

“אביגיל, את מסוגלת להתנתק לרגע מהפגיעה שלך וללמד אותי משהו חשוב?”

“כן מותק. אפילו שאני לא חושבת שאני יכולה ללמד אותך משהו”. היא עדיין כואבת. אני שומעת את זה בקולה. עצוב לי ואני רוצה שיהיה כאן טוב, אז אני אומרת: “תכף תראי שכן.” אני זורקת את הכרית על השמיכה ומתרוממת.

“אבל בואי נכין משהו לאכול, כי אני מתחילה להרגיש לא טוב, והכל ביחד הוא קצת יותר מידי בשבילי”.

“אולי אלך ותנוחי קצת?” אביגיל מתרוממת גם, כמעט הולכת לקחת את הג’קט המטפטף התלוי על הכסא.

“אני אפילו לא מסתכלת החוצה לראות מה המצב. אל תלכי, בבקשה. אני לא רוצה שתלכי לפני שהכל מסודר בינינו.” אביגיל מניעה את ראשה בתודה. מוכנה.

ירקות נערמים על השיש, קולף, שני סכינים וקרש חיתוך אחד.

אביגיל קולפת מלפפונים ומעבירה אלי. בצידו השני של לוח החיתוך, היא מחקה אותי וחותכת עגבניה לקוביות קטנות. “בואי תעמדי במקומי, שם, ליד הפסנתר. בחורה עיוורת שמנגנת באופן מופלא.” אני מתארת . “מאז שהתחתנתי לא כמעט ולא נגעתי בפסנתר, למעט תקופה קצרה מאד באמצע, וזה היה מזמן. וגם אם הייתי ממשיכה ללמוד ולהתקדם, לא הייתי מגיעה לרמה שלה גם לא בעוד שנים. זה הקסים אותי.” אביגיל מהנהנת בלי קול.

“עכשיו. בבקשה, אל תפגעי לי שהיא הקסימה אותי ואת לא. כי זאת לא משוואה נכונה. כשנכנסתי לכיתה כבר הייתי נעולה מראש. לא הבטתי סביבי בכלל בשביל לראות אותך! בבקשה, הביני אותי.” הסלט כבר כמעט מוכן. אני מעבירה את הירקות לקערה, ממתינה במתח לתשובתה של אביגיל.

“כבר אז ידעת שאתם הולכים להגר?” היא שואלת, שוטפת את הסכין ומניחה ליבוש.

“לא. וזה עניין אחר. אולי קשה טכנית לעבור לארץ אחרת, ויש הרבה חששות גם מסביב לסיבה שגרמה לנו לעשות זאת. אבל הכאב שאת רואה קשור למשהו אחר לגמרי” אני נאנחת “כנראה שנגיע אליו גם כן, מתישהו”.

“בסדר. הנה אני שם, במקומך, מוקסמת גם. מה השאלה בעצם?” ארבע לחמניות נערמות על צלחת ומשונעות בעזרת אביגיל אל השולחן. אנו נוטלות ידיים, כשהשאלה עומדת בינינו, ממתינה.

“מה היית עושה במקומי? איך היית יוצרת את הקשר הזה באופן בטוח. בלי שיתגלה לך אחרי שבועיים שעקרונית הוא לא מתאים”. אביגיל בולעת את השאלה יחד עם הלחם ולועסת את התשובה היטב בטרם עונה.

“הייתי שואלת כמה שאלות, וחוזרת מידי פעם לשאול עוד כמה, בשלב זה- לא לוקחת ולא מקבלת שום דבר.”

“לא לוקחת ולא מקבלת שום דבר” אני מהדהדת אותה. “כוסות קפה. עוגיות. עזרה. תמיכה. כלום”

אביגיל מהנהנת. “כלום.”

“אני רוצה לחשוב על זה. זה חדש לי, אבל מאוד הגיוני. ובאמת יש לי נטיה להתמסר מיד ויותר מידי, ואז אני פשוט… נופלת לתוך מציאות כואבת ולא יודעת איך לעכל אותה”. אני מעבירה סלט לצלחות אישיות ושואלת: “את מרשה לי להתעניין במשפחה שלך? זה מתאים לשלב שלנו?” אביגיל משתנקת בפה מלא, צוחקת.

מאוחר הרבה יותר מאשר ערב, העננים נסעו הלאה והותירו שמים שחורים וקטיפתיים כמו הלבבות שפרקו עול כבד ומיותר.

אביגיל עמדה בפתח, לבושה במעיל קליל והעיקר- יבש. בשקית ארזתי לה את הג’קט הסחוט שלא הואיל להתייבש כלל לאורך שלוש שעות הביקור, ובמקומו היא קיבלה אחר, שלי.

“תודה שפתחת לי את הדלת” היא מסכמת ברוך, “מעריכה מאד אותך ואת ההשקעה שלך שיהיה לנו טוב ביחד”.

“וכל הבורות והנחשים שמצאת? השלום לך?” אני רצינית, אבל אביגיל מחייכת ואוחזת בזרועותי באומץ.

“את כמו ציור. בלי צללים, אין עומק. כולנו מורכבים, מנסים להשליט את האור, לבסס אותו. בעומק יש את ההתמודדויות שמצמיחות אותנו. את עם שלך, ואני עם שלי. וביחד יותר קל וגם לומדים דברים חשובים. לא מוותרת על זה”. היא משחררת אותי, נסוגה עוד צעד החוצה. ” זאת מהות הקבלה, שירי. הייתי רוצה שתאהבי את עצמך לפחות כמו שאני אוהבת אותך. וזה לא מעט. תצטרכי לעבוד קשה בשביל זה”.

“תודה אביגיל. אני לא אתחיל להודות לך, כי אין לי מילים. הם נגמרו להיום”.

רגע של מבט מחבק, ולאחריו יוצאת אביגיל אל החושך.

אני עוקבת אחריה דרך החלון כשהיא יוצאת מהבנין ונשימתי קופאת.

יש לה מטריה ביד.

לתגובותיכן המחממות כאן