שירי //סיפור בהמשכים

[שירי 🙂]

פרק ו

עד כמה שהשיחה עם חדווה היתה מטרידה ומתישה, וסימני השאלה החדשים שצמחו ממנה – מציקים וקוצניים, עבר גם היום הזה בשלום. איכשהו. ברוך השם על כל רגע של כח וריכוז. הבטחתי ליחיאל בשיחת חמשת הדקות הטלגרפית של הפסקת הצהרים להשתדל להקדים ולחזור הביתה ולנוח מהחוויה המוזרה, ועכשיו, חצי שעה מוקדם יותר משעת הסיום הרגילה שלי, מצאתי את עצמי סוגרת קצוות, מדפיסה את המאמרים להגהה שניה, נפרדת חרש מהבוסית וכמעט נמלטת החוצה אל הרחוב הקריר.

הסערה של הבוקר נרגעה והותירה רק שלוליות גדולות, בכל מקום. צעדתי בזריזות, רוצה להגיע הביתה, להירגע. באיזשהו מקום, למרות חוסר ההגיון, חששתי לגלות את חדווה דולקת אחרי עם שאלות מציקות ומבטים פולשניים.

עדיין לא ידעתי שבזכות חדווה יבואו על פתרונן כל הקושיות שתפסו אותנו בשבועיים האחרונים. מצד שני לא ידעתי גם שימלאו את מקומן חדשות ולא פחות קשות… אמרתי כבר משהו על אי ידיעה?

באותו ערב, עקבתי אחר יחיאל שיצא ונכנס מהבית ואליו עסוק וטרוד בשיחות חרישיות מהן לא הצלחתי ללקט ולו מילה אחת. היה מורכב להתנתק מהדאגה והחששות ולהקשיב לרבקוש שניסתה לשתף אותי בקורות המשחק שהפך למריבה בכיתה. כשהבנתי סופית ששום מילה לא נקלטת ברצף ההגיוני, בקשתי ממנה לחכות לזמן רגוע יותר שבו אוכל לשבת ולהקשיב באמת. “אני מאד טרודה עכשיו, מתוקה. ובאותה מידה מאד חשוב לי לשמוע אותך . רק שאני לא מצליחה להתרכז.” ליטפתי את הפנים הקטנות שמבט בוגר אפיין אותן תמיד. “רוצה לעזור לי לארגן את מוש לשינה?” רבקי רצתה. אבל גם כשלבסוף ישבנו יחד, וחזרתי אחריה על כל משפט כדי להיות בטוחה שאני מבינה הכל, לרבקוש זה לא הספיק. “אמא! את מבינה מצוין אבל… ” בת השמונה מתקשה לתאר במילים את ההקשבה הכל כך לא פנויה שלי. רק המבט שלה מספר זאת. ואני נצבטת וכל כך רוצה לפייס אותה. “את יודעת מה, מתוקה? אני אחשוב על על כל מה שסיפרת ומחר בבוקר אני מקווה מאד שבעזרת השם יהיה לי רעיון טוב בשבילך” הקטנטונת התעמקה בתוך עיני ולחשה מסופקת: “את בטוחה שאת יודעת על מה לחשוב? ”

לא. באמת לא ידעתי.

לבסוף נפתחה הדלת. שמעתי את צעדיו מתקרבים אל הסלון בכבדות והבנתי שעדיין שום דבר לא פשוט. ממקומי במטבח, יכולתי לראות אותו מתיישב על הספה, מגלה שישב בלי לשים לב על מכונית העץ של מוש, מחלץ אותה, וממשיך לשבת קפוא ולהחזיק בה כאילו מחשבותיו ומעשיו נתונים לשני אנשים נפרדים. הוא אפילו לא שם לב כשהנחתי לפניו כוס תה חמה והתישבתי גם.

התבוננתי בו מוטרדת. גבותיו מכווצות מעל עיניים טרודות, מתח נועל את לסתותיו ואת סבר פניו. פתאום הרגשתי עד כמה ההתמודדות הזו לא פשוטה עבור שנינו ולא יכולתי לחכות עוד.

“התה מתקרר, מ…מה קורה?” השאלה שלי הנחיתה אותו לספה. הוא נשען לאחוריו והניח את המכונית הקטנה על השולחן. מתלבט מאיזו נקודה להתחיל.

“לפני תקופה אמא שלי ראיינה איש עסקים גדול וחשוב מאד. הכתבה היתה אמורה להתפרסם בעיתון האזורי והיתה לה חשיבות רבה לעתיד העיתון. במהלך הראיון, הוא סיפר על פרויקט סטארט-אפ חדשני שלו שעומד ממש לקראת סיום, אבל כמה ימים לאחר מכן הוא ביקש להוריד את החלק הזה, כי לדבריו חל עיכוב לא צפוי בהשקה הרשמית, והוא כמובן לא רוצה לחשוף שום דבר לפני הזמן” יחיאל קרב את הכוס, ברך ולקח לגימה. מתוחה, אספתי גם אני נשימה עמוקה, מתכוננת להמשך שהגיע מיד.

“אמא ערכה את הראיון ושלחה אותו לאישור. הכל היה בסדר. אבל באופן מוזר, בעיתון הופיע המאמר המלא לזעמו הנורא של האיש. מערכת העיתון עשתה כל מאמץ להרגיע אותו, וזה לא היה פשוט.” הוא נאנח והמשיך במאמץ: “בשורה התחתונה פיטרו את אמא, ובנוסף דרשו ממנה פיצוי אדיר וזאת כדי למנוע ממנו להגיש תלונה רשמית.” הוא לגם שוב אוויר ומעט תה ” הם גם הבטיחו לו שמיד כשהתגלתה הטעות הנוראה הם אספו את רוב העיתונים ושום מידע מיותר לא גלש. אבל מתברר שאנשים כן יודעים. יודעים ומדברים.”

הנהנתי באלם. חמותי היא זו שזיהתה בי את הכישורים הראויים לתפקיד עורכת והכניסה אותי לעבודה במשרד הירחון. אני באמת חייבת לה כל כך הרבה ובפרוש לא רק על זה. איך אפשר לעצור את הגלגל?

יחיאל אמנם השתתק, תולה עיניים מצומצמות בהבעות המגוונות שעל פני. אבל זאת שלו, סיפרה שהסיפור עדיין לא הסתיים.

” מה?”

“בימים האחרונים אבא קיבל הצעה לעבור לקהילה קטנה בצרפת ולשמש שם כרב ומורה רוחני. בהתחשב בעובדה שמקור הפרנסה שלהם אבד, ושגם את הדירה הם נאלצו למכור כדי לנסות להשתיק את הסיפור, הוא שקל ברצינות לקחת את ההצעה שיש בה גם שכר טוב וגם מגורים ממומנים, והכי חשוב- רחוק מאד מכל פטפוט מצער.”
לא יודעת מתי הית הפעם האחרונה שהייתי המומה כל כך. אבל הדבר הראשון שעלה במחשבתי הוא שחייבים לעזור להם ואי אפשר לתת להם לעזוב ככה. מבטו של יחיאל התעמעם עוד יותר.

“מאוחר מידי. הם כבר שם”

“תכף תגיד שעלינו ללכת בעקבותיהם כדי לעזור להם” לחשתי קצרת נשימה, לא עומדת בקצב הבשורות הנוחתות עלי היום הזה.

“תכף אני אגיד. נכון. אמא זקוקה לעזרה רגשית. כולנו חושבים איך לעזור לה. אבל שירי. אני מבקש ממך. בואי תשאירי לטיפולי את הנושא הזה. את צריכה להיות רגועה ופנויה בשביל הילדים. אני מטפל בזה, ואת מנסה לשכוח. טוב?” נשמע פשוט. והדאגה שלו ממש מחממת את הלב. אבל זה לא.

“אני לא יכולה. אתה יודע שלא.
אתם המשפחה היחידה שלי, זה פשוט בלתי אפשרי לשים בצד ולשכוח!”
שקועים במחשבות ישבנו שקטים זמן ארוך, מגלגלים את המאורעות ומנסים לעכל ולחבר את כל החלקים יחד. לבסוף, נשענתי לאחור, מנסה להרפות.

“אתה צודק. ואני אנסה. רק בבקשה.. תשתף אותי אם מתקרבים להחלטה שקשורה גם אלי. אני חושבת ששבעתי הנחתות לתקופה הקרובה.” יחיאל הנהן בהבטחה אילמת, הרים את הכוס הקרה וקם. כיביתי את האורות ולחשתי: “בזכות חדווה נפתרו כל השאלות. מי היה מאמין. נראה לי שאשלח לה פרחים ושוקולד” יחיאל גיחך. הוא יודע שכנראה לא אבטא לעולם את כעסי על ההתנהגות הפולשנית של חדווה, אבל פרחים ושוקולד הם קצת יותר מידי בשבילי.

רגע לפני שנרדמתי נזכרתי שלא חשבתי על פתרון בשביל רבקוש. אבל גם המחשבה הזו, חשובה ככל שתהיה, לא נגמרה לפני ששינה השמורה לאנשים מותשים עד הקצה, נפלה עלי.

[א ק]

פשוט מקסים!!! כתיבה זורמת, מושכת. התחברתי מאד לדמות של שירי,

את השורה הזו פחות אהבתי, לדעתי אפשר פשוט להשמיט אותה, יש בה משהו לא מספיק מקצועי, אם השיחה עם חדווה תגלה משהו עוד נבין את זה לבד… במיוחד כשבהמשך הפרק זה די מתברר, מעניין לשמוע מה אומרות האחרות

“עדיין לא ידעתי שבזכות חדווה יבואו על פתרונן כל הקושיות שתפסו אותנו בשבועיים האחרונים. מצד שני לא ידעתי גם שימלאו את מקומן חדשות ולא פחות קשות… אמרתי כבר משהו על אי ידיעה?”

[תהילה ב]

לא חושבת שיש בעיה עם המשפט. נראה כאילו הוא בא לקשר בין היציאה מהעבודה לערב… די הגיוני במקום לקפוץ פתאום לערב

[שירי 🙂]

תודה! מעריכה את תשומת הלב.

למעשה המשפט הזה מחבר גם לפרק הקודם, למחשבות של הבוקר, זאת עיקר הסיבה שנוא שם.

וכמו שתהילה כתבה, הקדמה וחיבור להמשך. אם יש דעות נוספות, אשמח לשמוע.

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות]

ואוו. שירי. ואואו.
הכתיבה המקצועית והעלילה המרתקת עולות על כל דמיון~~~!
מחכה להמשך:)

[שירי 🙂]

פרק ז

החתונה אמנם עתידה להתקיים רק בעוד שבועיים. אבל יש כל כך הרבה חלומות לטוות, עיצובים לדמיין, תפריטים לבשל ותפקידים לחלק, כך שיום לימודים לצד אחות הן כנראה פיתוי גדול מיד שקשה לוותר עליו. שיינדי וחיהלה העסוקות בכל דבר חוץ מתוכן השיעור, מיקדו אליהן את תשומת ליבה של המרצה. היא אפילו הקדישה שלושים שניות והתעניינה בכנות בנשוא התכנונים ואף איחלה מזל טוב חם, אך באותה מידה דרשה שקט וריכוז לטובת הכיתה כולה. האחיות כנראה הניעו את ראשן והתפרצפו מאחורי גבי בהתנצלות, ואולי אפילו ויתרו על התוכנית המקורית למען הקשב בכיתה, אלא שגב’ דבורה לוי-פדר היא מורה עם חיישנים מעולים שאת רמת הריכוז שלך לא תוכלי להסתיר ממנה. היא הבינה כנראה שקודקודן של שיינדי וחיהלה עמוס עד אפס מקום כרגע, ומסונכרן זו עם זו בלבד, ולכן החליטה להציל לפחות את אביגיל שהועסקה על תקן יועצת מפעם לפעם בעניינים הרי גורל אלו.

“אביגיל, נהניתי ממך מאד בשיעור הקודם. אני צריכה אותך כאן.” ושוב, הצביעה על התיק שלי כמבקשת ממנו לפנות את הכיסא . אביגיל עברה במהירות, מחייכת בחצי מבוכה מול המבטים החוקרים והשתיקה שמלאה את הכיתה.

האמת, שלא האמנתי שזה שוב קורה לי. במאמץ נדבתי לאורחת חיוך עקום, החיוך הראשון שלי להיום, בוסרי, לא מאומן ולא כנה.

“ברוכה הבאה לעונש” לחשתי, מתכוונת לכל עונש אפשרי. “עונש?” אביגיל התארגנה במקומה החדש בזריזות, ועיניה העמוקות סקרו אותי בתהיה.

לא עניתי. קוויתי שהיא מבינה למה עדיף לא לדבר עכשיו. אבל אם היא היתה קוראת מחשבות, היתה יכולה לשמוע את התשובות שלא הפכו למילים: ‘כשהמורה מעבירה אותך מקום, זה עונש. לשבת בספסל הראשון, זה עונש. גם לשבת לידי- זה עונש. ואם לא היתה מסתפקת בזה, היתה מזהה מחשבה מתוסכלת אחת שלא תאמר לעולם.

עוד לא גדלתי.

טוב שאביגיל שוקעת גם בהקשבה ממוקדת ושהדיונים המתפתחים לא מסיתים אותה לשיחה אישית, על ההפסקה אני לא חושבת. לוי פדר נותנת משימת סיכום, לכתוב דוגמא אפשרית להטיית אבחון הנגרמת מדעות אישיות, וזה מה שמעסיק אותי מהרגע שהיא יוצאת מהכיתה. בזווית העין הבחנתי באביגיל מביטה לכיווני לרגע אחד ואז פונה ויוצאת גם כן.

כוס קרטון מעלת אדים הונחה בזהירות על השולחן. ובעקבותיה עוד אחת עם צלחת חד פעמית מעליה המאכלסת עוגיות יבשושיות שזמן רב לא ראיתי וגם לא טעמתי. התכווצתי אינסטינקטיבית. הקפה וגם העוגיות הוכנו בשבילי על ידי שכנתי לשולחן וללימודים, ויש לכל זה מטרה שלא מוצאת חן בעיני כלל וכלל. אבל לשים לב ולהודות על המחווה חייבים, ולא משנה אם לא אטעם ממנה ולא אפשיר את ליבי אף לא במעלה אחת.

זה קשה. אני אומרת תודה אבל לא מצליחה להביט בה או להסביר למה איני נוגעת, וכמובן שלא מברכת וטועמת.

כעת התחלפו התפקידים. ‘המארחת’ שלי שקטה. בזווית העין אני רואה אותה אוחזת את הכוס החמה בשתי ידיים ובוהה קדימה.
“החלטת להתנזר מהעולם הזה?” אביגיל שואלת כשהשקט שעומד בינינו מתמשך יותר מידי.
“העולם הזה מציע הרבה יותר מקפה ועוגיה”
“וחברה?” אביגיל מניחה את הכוס, מלאה וקרה כמעט.

“אהה” אני פוקקת את העט . אין לי שום רצון להשאיר את אביגיל תוהה ומבולבלת אז אני ממשיכה מיד: “זה בגלל הסוכר. אני… אסור לי. ואני מעריכה את המאמץ שלך בשבילי, אז הנה, מתנה ממני: שתי כוסות קפה טעימות פלוס מזונות בשיעור המספיק לברכה אחרונה”

אביגיל מחייכת, חיוך קטן ולא שמח, אבל לא שואלת וגם לא אומרת דבר. היא מפנה את הכוסות והצלחת ונעלמת מהחדר עד לתחילת השיעור הבא. המרחב שהותירה אחריה אמנם שחרר אותי מהתמודדות עם שיחה עקרה, אבל יצר תא חדש. עוד סיבה להרגיש לא נוח, לא טובה ולא אנושית ביחס לרוב האנשים שמסביבי. כנראה שמישהי אחרת היתה קמה ויוצאת אחרי אביגיל , מסבירה יותר ומוודאת שהיא לא פגועה או כועסת, ולא משאירה מידי הרבה מרחב לפרשנויות כואבות. אבל הרצון והאכפתיות נשארו בשאיפה ואני נשארת לשבת, ראשי אחוז בין שני אגרופים מתוסכלים, רוצה בהחלט להיעלם ולא לחזור לכאן לעולם.

ההפסקה נגמרת ואביגיל חוזרת גם, קצת לפני המרצה, מלווה את שיינדי המצרפת את אחותה לשיחה שמסתיימת ברגע שהיא חוזרת למקומה לידי.

“הפסדת. היה טעים, ושיינדי נהנתה מאד מהקפה. וגם…”

“לבריאות” אני קוטעת אותה בחיוך מאולץ.

לפחות זה.

ותהני לך חזק עם חברות אחרות ותניחי לי.
תודה מראש.

[יונה גלבר]

וואו איך את מכוונת על הדקויות האלה

אני לא שירי (כך קוראים למספרת?) אבל קופצת אצלי הזדהות עצמתית שלא מעכלת שמישהו לקח את הדבר הזה שבכלל לא חשבתי שאפשר לתמלל, או שמישהו בעולם חווה\מבין, וכתב אותם כל כך מדויק, ככה על דף, ככה לכולם:) אין סודות:) יש מילים:)

מדויק ובהיר!

אני מדברת על החלל ההוא שנשאר לשירי אחרי שאיך קראו לה. אביגיל, יצאה… זה דבר מורכב במקור:)

[שירי 🙂]

יונה, יש משהו מאד חם בתגובות שלך. תודה!

ואם ככה התגובות, אז מה נגיד על חומרים שאת כותבת?

[יונה גלבר]

חייכת אותי:)

תודה!

[א ק]

קצת התבלבלתי, פרק ו’ ופרק ז’ מדברים על אותה דמות ב2 נקודות זמן שונות או שמדובר ב2 דמויות אחרות?
שניהם כתובים בגוף ראשון…

[שירי 🙂]

אותה דמות כותבת בגוף ראשון, שירי.

[תהילה ב]

גם אני תהיתי פה.

הדמות בפרק ו היתה נשמעת מרכז הסיפור והמתח.

הדמות בפרק ז נשמעת דמות קצת פחות בריאה נפשית ומאד משעשעת שעד עכשיו נפגשנו בה רק בפרק הראשון (או שפספסתי?)

זה במכוון?

[שירי 🙂]

זו אותה דמות לאורך כל הפרקים.

אני מקפידה להזכיר את השם שלה בדיאלוגים לפחות פעם אחת בכל פרק,

ועכשיו אני רואה שזה באמת חסר בפרק האחרון.

[יונה גלבר]

נשמע שהיא מאוד אחרת בזירה המשפחתית ובזירה החברתית

שיש לה ‘משהו’ עם חברה. או נגד, יותר נכון:) שהופך אותה שם ממש לאדם אחר

אולי לזה התכוונתן

[שירי 🙂]

בדיוק ככה. השאלה היא האם בשלב הזה של הסיפור זה בסדר שעולה שאלה כזאת,

או שצריך להדגיש משהו יותר כדי למנוע בלבול. אני אוהבת לתת מרחב לחשיבה,

ומסתפקת ברמזים, אבל אולי הגזמתי:)

[תהילה ב]

הנקודה שבלבלה אותי זה לא רק שהאופי הסגור יותר (?) של הדמות מודגש. אולי באמת היה חסר איזשהו קשר לרמז על שירי והקשר כלשהוא לפרק הקודם.

אני הבנתי שמדובר על אותה דמות רק בגלל שלא היה מצוין מי מספר (כמו שעושים במקרה ויש כמה מספרים מגוף ראשון), אבל הרגשתי שמדובר באחרת.

אגב, לגבי ציון השם שלה בפרק – לדעתי זה לא מספיק. יכולה לתת לך דוגמא ממני (קיצונית כן?) שבכלל לא אחזתי שהשם שלה בכל הפרק הוא שירי, אני מרחפת בשמות.

[תהילה ב]

ייתכן, ממש נשמעת כמו אדם אחר

[שירי 🙂]

הבנתי. למשל- מחשבות או אזכור על מה שקורה בזירה השניה.

תודה תהילה. לוקחת את זה לתשומת ליבי.
מצד שני- בפרק הראשון מוזכר שהיא חוזרת הביתה ובעלה שואל מה היה היום בקורס.
זה החיבור הראשון שיצרתי בין הלימודים (שם רואים בעיקר את הביטוי של הקושי שלה)
ובין הבית. כך ש’יחיאל’ ו’שירי’ הם מבחינתי כבר פרט משמעותי להיאחז בו.

[רעות סימינובסקי]

זה היה מצוין בפרק השני- האזכור של הפרק הראשון, אבל אח”כ התחלתי להשתכנע שמדובר בשתי מספרות- כי אין שום קשר בין מעשי האחת למעשי השניה. שתי זירות שונות, התנהלות שונה.

וגם- הדיון ההוא שאביגיל ושירי היו אמורות לנהל- ציפיתי לקבל הסבר עליו. מה זה ואולי למה דווקא שירי הצליחה. ולא ראיתי שבפרק אחרי היה איזה הסבר או התייחסות (אולי לא רלוונטי לסיפור אבל היה נשמע לי שכן)

את כותבת ממש אמיתי. אפשר להרגיש בחוויה ולהבין את הסיטואציה עד הפרט האחרון.

[יעל ברגר]

לא הייתי מגדירה חוסר בריאות נפשית, יש אנשים שאולי אפשר לקרוא לזה חרדה חברתית ואולי פשוט טיפוסים מופנמים, שאוהבים את הפרטיות שלהם ברמה קצת מוקצנת(כמו שתואר גם במשרד), חוץ מזה שירי היא אישה עם המון עושר פנימי ועם אופי יציב ורגוע, פשוט אוהבת מאד להיות עם עצמה…

[שירי 🙂]

בדיוק. לא יכולתי להסביר את זה טוב יותר…

[רעות סימינובסקי]

לי נשמע שהיא קצת יותר מאשר מופנמת. יש לה אדישות ואפתיות מסוימת בהתחלה גם מול בצי גם בקורס.

בצי היא המתלהבת ושירי מוכנה לענות ולנתח הגיונית את המתרחש. שירי צוחקת בקורס על כל העולם. מצליחה לעמוד בתשאול בקורס ולהגיע למקום ראשון/ שני בהצלחה.

נשמעת חכמה, מוכשרת וגם התרשמתי ממנה כמישהי עם פוטנציאל טוב להיות חברה שלי אבל היא לא הייתה רוצה:)

אבל לא סתם לא רוצה- היא ממש דוחה אנשים, אטומה קצת. לפחות בחלק מהפרקים נשמע ככה.

מצד שני היא לא נשמעת מאוימת מהחברה מדי- למשל יושבת ספסל ראשון, מוכנה לתשאל את חברה ללימודים מול כולן- והיא נשארת רגועה (יחסית)

עדיין מוקדם כדי לדעת מה נושא הסיפור שלך בעצם, אני חשבתי שהסיפור הוא בעצם על מישהי נניח אוטיסטית ברמה מסוימת (לאו דווקא אוטיזם- אבל עם בעית תקשורת יותר רצינית) אבל אם לכאורה היא אמורה להיות אישה רגילה רק קצת יותר מופנמת בינתיים הרושם שלי לא כזה.

ושוב- את כותבת טוב, אמיתי ממש.

[שירי 🙂]

אבחנת אותה טוב, לפחות בחלק הראשון של התגובה היפה שלך.

אני מקווה שלא אגיע למצב של הגדרה מדויקת, כי זאת לא המטרה שלי,
אבל כן לחשוף את הסיבות למה היא בוחרת להתנהג בצורה הזאת.

שוב תודה על המשוב. מעבר לכוח שזה נותן, הוא גם מחזיר אלי את מה שאתן,
הקוראות מקבלות ומבינות מהמילים, ובין השאר זה יעזור לתת חומר מדויק יותר.

[מלכי גרינפלד]

ממש התחברתי לשירי

את מתארת כ”כ מדויק ואותנטי

עם מילים שמתארות טוב כ”כ זמנים בלי מילים

אני נהנית מאד מהסיפור ואוהבת

וכשמתארים אופי או קושי שממש מספר אותי אני קוראת בנשימה עצורה לראות איך הגיבור יתמודד עם זה ויוביל את זה

תודה על השיתוף!

מחכה להמשך…

[שירי 🙂]

מלכי, תודה המילים החמות ועל הפרוט!

אני מקווה שהתהליך ששירי תעבור יצדיק את הציפיה…

[הודיה .]

ממש אהבתי את הסיפור והתחברתי לדמות מהשניה הראשונה,
לי היה ברור מתחילת הסיפור שמדובר באותה דמות וזה גם מאד ברור שבמרחב הטבעי שלה יש לה יותר ביטחון ובחברה לא מוכרת אין לה.
הבהרת את זה מצוין לדעתי גם בלי להגיד את זה במילים מפורשות.
כשזה סיפור בהמשכים לפעמים יש דברים שלא מובנים כי לא קוראים הכל ברצף.

[שירי 🙂]

תודה הודיה. מעריכה את המשוב המפורט והמפרגן.

[שירי 🙂]

פרק ח

רק כשנכנסתי לבניין שבוע לאחר מכן נזכרתי באתגר החדש שלי. כאילו שחסר לי עוד משהו על הראש, או על הגב או על הלב. אמנם יחיאל עדכן שההורים רגועים יותר ושהקהילה עושה הכל כדי לרכך את המעבר הפתאומי למקום ותרבות שונים כל כך, אבל עדיין אני מרגישה דברים רוחשים מסביבי ותוהה מתי אמצא את האומץ לברר מה קורה. אבל מה שקורה עכשיו זה שבשבועות הקרובים תשב אביגיל בפקודת לוי פדר בשולחן הראשון, כלומר, לידי. חשבון פשוט גילה לי שחוץ מהיום יש שבועיים נוספים עד חנוכה ולאחר מכן כנראה תחזורנה האחיות לשגרה ותקחנה ממני את העול ושמו אביגיל. אני מרגישה רע. בגלל העול ובגלל שאני חושבת בכלל על אישה שלא עשתה לי כל רע את המחשבה הזאת.

ובכל אופן אני ממשיכה לחשוב גם בזמן השיעור לאן אני יכולה להיעלם בזמן ההפסקה, וכמובן איך לעשות את זה הכי טבעי ולא מתחמק שאפשר, כי לפגוע באשה העדינה והרגישה הזו אני ממש לא רוצה. די לי במה שקרה בשבוע שעבר, לא רוצה להוסיף עוד מצפון על מה שכבר יש. כשהדקות לסיום השיעור כמעט ואזלו, אני כבר לא מצליחה להקשיב ולסכם. חייבת רעיון אלגנטי שיתן לי מקלט לזמן ההפסקה! בחוץ קר וקצת רטוב, אז עם כל חיבתי לאוויר נקי, לא אהנה להסתובב בחושך החורפי. במשרד אין לי כל עניין לסדר והמבנה לא מספיק מעניין כדי לסרוק אותו שוב. בעצם… הפסנתר! הפסנתר החום בחדר הקטן שבקומה השניה! בהקלה אני נוחתת שוב על מקומי, מלקטת את מילות הסיכום שיעזרו לי להשלים את המשפטים שהפסדתי קודם.

אביגיל שכנראה הבחינה בניתוק שלי, הזיזה לכיווני את דפי הסיכום, מניחה את אצבעה על השורה המשוערת. ליבי שקע עוד קצת. “תודה” לחשתי.
תודה אביגיל. אני לא ראויה לזה, ואין לך מושג עד כמה.

כשעליתי במדרגות לקומה השניה הבנתי שהרעיון המצוין שלי כבר תפוס. צליליו החמים של הפסנתר התפזרו והדהדו בחלל מספרים לי שפסנתרנית מנוסה כבר מצאה אותו. וגם שהפסנתר, למרבה הפלא, מכוון. סקרנית ומנסה להיזכר בשמו של הקטע המורכב המנוגן כעת, עליתי את המדרגות האחרונות, ניווטתי את דרכי בעקבות הצלילים אל החדר ופתחתי את הדלת.

בחורה. בחורה צנומה שמאחור יכולתי לראות רק את שיערה השחור והחלק גולש עד לכתפיים. היא הפסיקה לנגן כשהדלת נפתחה אך לא הסתובבה לכיווני.
“אפשר להיכנס” אמרה הדמות והמתינה. האמת שברגע שפתחתי את הדלת כבר הצטערתי על כך. הרי יכולתי להקשיב מבחוץ! אבל עכשיו, היה מאוחר מידי לסגת. מהוססת התקרבתי לעבר הקצה השני של החדר ועוד לפני שהגעתי אליו כבר הבנתי.
וצדקתי.

” אני לא רואה אותך. שמי תמר. תוכלי להציג את עצמך בבקשה?”

יש באנשים שמתמודדים עם קושי מסוים משהו שמפעיל אצלי מערכת תחושות לא מוכרת. רוך, אמפתיה והתעניינות כנה. כל החששות וההתנגדויות נעלמים ואינם. אני מושכת כסא ומתיישבת לידה.

” אני שירי. לומדת כאן ניתוח התנהגות. בפעם הראשונה שהגעתי לכאן ר…מצאתי את הפסנתר הזה והיום התכוונתי לבקר אותו אז הלכתי בעקבות הצלילים. את מנגנת נהדר, תמר. לומדת כאן? ” המשפט האחרון שלי העלה חיוך על פניה העדינות של תמר.

“אני גרה קרוב, אצל משפחה נחמדה.” ענתה תמר, דיבורה איטי ומתנגן מעט: ” הם ארגנו לי כאן פסנתר ואישור לבוא להתאמן. אני לא לומדת כאן, אני כבר לא לומדת” היא צחקקה. מקרוב יכולתי לראות את אותות השנים על פניה. חוטי הכסף שנשזרו בשערות השחורות סיפרו שגיל הנעורים חלף מזמן.

“האמת שגם אני סיימתי ללמוד לפני שנים ארוכות, אבל כאן אפשר לרכוש כלים מקצועיים נוספים, אז חשבתי שגם לימודי מוזיקה מוצעים למשתלמות.” דייקתי .

תמר שתקה רגע אחד, פניה מוטות מעט לעברי, מרוכזות. “אני לומדת מוזיקה במקום אחר, ” אמרה לבסוף. ” אני לא יודעת מה עושה כאן הפסנתר, אבל לדעתי לא נגעו בו כמה שנים. הוא לא היה מכוון כשהכרתי אותו ושילמתי למכוון פסנתרים על כיוון מקצועי. “

“וואו.” אמרתי מרגישה את הסקרנות מטפסת בי “שאלתי אם את לומדת פשוט כי הנגינה שלך מדהימה. מאד אשמח לשמוע איפה ואיך למדת”

תמר חייכה, ופניה התבהרו. “אשמח לספר לך, אבל אני צריכה לחזור בעוד רבע שעה לביתי, ולא סיימתי עדיין להתאמן. אני מגיעה לכאן כמעט כל יום, אז אשתדל להגיע גם בשבוע הבא ביום הזה ונפגש. מתאים לך? באיזו שעה ההפסקה שלך?” היתה תקווה בקולה. אבל אני לא יכולתי לרוץ איתה קדימה. “את באה לכאן להתאמן, אני לא רוצה להפריע לך, אז אולי… אמרת שאת מתגוררת קרוב, נכון?”

” נכון. קרוב ממש. מרחק של כמה דקות הליכה. ואז? ” מדהים עד כמה שקופות פניה. יכולתי לזהות בקלות מתח שצובע אותן, מיהרתי להסביר: “אולי תוכלי להגיע קצת יותר מוקדם, ואז אוכל להתלוות אליך בדרכך לבית. מה את אומרת? ”

” אין יותר טוב מזה.” נהנתה תמר מהפתרון שהצעתי “אז בשבוע הבא, כן?” וכבר התחברו אצבעותיה אל הקלידים כאילו היו אלו עשויים מגנט.

“בעזרת ה’, כן.” חייכתי ופניתי לצאת. כעת, כשאני עומדת לידה כיסו הצלילים ועטפו אותי כולי. כמה רגעים עמדתי, מקשיבה לקסם, מביטה באצבעות הנעות בבטחון למקום המדויק, נושמת אוויר ורגש וחשה את העצמה בכל חלק בגופי. ולאחר מכן יצאתי חרישית אל הפרוזדור בתחושה מוזרה כאילו נחתתי זה עתה מכוכב אחר.

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות]

ואוו.
א-י-ן-ל-י-מ-י-ל-י-ם-!-!-!

[שירי 🙂]

תודה מלי. גם אין מילים הן מילים.

[יעל ברגר]

דבר ראשון תודה על התדירות הגבוהה של הפרקים – כיף!, הפרק הזה ממש מעלה דמעות, מהתחלה אהבתי את שירי וככל שאני מגלה בה פנים נוספות אני אוהבת אותה יותר, ולכל מי שלא מצליחה להבין את האופי של שירי, יש חיה כזאת – קוראים לזה “רגישות גבוהה”, אופי מולד עם חסרונות שלא קל להתמודד איתם אבל כשלומדים לאהוב את האופי הזה ולהכיר בו, מגלים את המעלות המופלאות שלו ששוות אפילו את החסרונות, מקווה בשביל שירי שתלמד עם הזמן להתחבר לעצמה ולהצליח לעבוד על עצמה במה שהיא יכולה ובמה שלא – פשוט להרפות…

[שירי 🙂]

יעל יקרה, ריגשת אותי.

ממש העלית לי דמעות. אני מניחה שאת מכירה את הנושא מקרוב,

אם תפסת את זה בשלב כל כך מוקדם… כשיצרתי את הסיפור (יש כבר כ-30 פרקים כותבים)

בשלב הזה (פרק 8) עדיין לא חשבתי לקחת אותה למקום הזה דווקא…

אני שמחה לשמוע על כל אחת שמתחברת לדמות, יש לה (ולי) דרך ארוכה לעבור

וביחד תמיד יותר קל, גם אם עכשיו שירי חושבת אחרת:)

שוב תודה

[תהילה ב]

לכן בעצם השינוי בהתנהלות שלה? לא הייתי מנחשת לבד וזה קצת צרם.

בלי קשר פרק מהמם!

הבחורה ההיא עיוורת או שהבנתי לא נכון?

[שירי 🙂]

בעז”ה תקבלי תשובות בהמשך בהכל.

בכל מקרה אעבור שוב ואראה איך אפשר לגשר יותר בין הסיטואציות.

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות]

שיריי פנקי אותנו בעוד פרקים:))

[שירי 🙂]

אמנם סיימתי לבנות את הסיפור, אבל לוקח לי זמן לכתוב.
אז… בינתיים מעדיפה להעלות בקצב הזה.

[שירי 🙂]

פרק ט’

תמר מתמצאת היטב בשטח הבניין, במעברים ובמדרגות. מקל הנחיה שלה נוקש בקצביות ימין ושמאל, והיא מדברת בחופשיות תוך כדי הליכה. “נולדתי בתוך החשיכה. המצב שגדלתי לתוכו הכריח אותי ללמוד את העולם בדרך שלי. בגיל צעיר מאד למדתי ברייל וגם מוזיקה. אבא חשב שהמוזיקה תוכל לרכך את ההתמודדות שלי שהיתה לא פשוטה ונגעה בהרבה זירות באותה תקופה”. הנהנתי, ואחר כך המהמתי, נזכרת שבת שיחתי לא יכולה לקרוא את פני. “איך לומדים מוזיקה בלי תווים?” שאלתי. רציתי לשאול על אותן זירות מאתגרות, אבל העדפתי לחכות קצת.

“כשלא רואים, חושים אחרים הופכים לדומיננטיים יותר. ובדרך כלל אלו חוש המישוש והשמיעה” הסבירה תמר. שמעתי זאת לא פעם, אבל הבחורה העדינה שלצידי היא בעלת הניסיון וכמי שמתמודדת יום יום עם עיניים חשוכות, דבריה מקבלים משמעות אמיתית. ” האצבעות שלנו רואות בדרך שלהן ונותנות המון מידע בלי ששמים לב, כלומר… רוב האנשים לא מודעים למידע הזה” המדרגות כבר היו מאחורינו, כעת פסענו בצעד בטוח יותר לעבר דלת היציאה.

“עם כפפות על הידיים זה קשה הרבה מעבר לסרבול” הוספתי את התובנה שלי. תמר הנהנה: “אבל לי אין ברירה, אני חייבת להישען על הערוץ הזה. ולקחת ממנו כל מה שאפשר ” דלת היציאה כבר כאן, אלא שאז מגיחה מישהי מפינת הקפה וכמעט מתנגשת בנו. אביגיל.

על תרחיש כזה לא חשבתי. אביגיל עומדת מולי, ובעיניה שאלה. בעצם כמה. אני יכולה בקלות להרגיש את הכאב המובן כל כך שואל אותי למה. ומה. ואיך. ואני כל כך מבינה וכואבת איתה, כי אין לי שום תשובה. ואחרי סדרת ההתחמקויות שלי שכנראה אי אפשר להתעלם מהן, אני כל כך… נבוכה. אני מרגישה את הבעירה על פני ואין לי ספק שהיא רואה את זה גם. מסמנת לה בתנועת אצבע שאסביר לה מאוחר יותר, וממהרת לפתוח את הדלת ולצאת עם תמר החוצה. האוויר הקר מכה בפני הלוהטות. ואם חשבתי שתמר לא יכלה להבין את הסיטואציה, שלא נאמרה בה אפילו מילה אחת, הרי שטעיתי.

“היא לומדת איתך?” שאלה תמר כשהשתיקה מצידי נמשכה רגע אחד יותר מידי. “כן” עניתי מובסת ” היא אפילו יושבת לידי בשבועות האחרונים” ומקווה שאלו יהיה גם אחרונים, חשבתי ולא אמרתי. המקל נקש על שביל האבן עוד מספר נקישות עד שתמר העיזה לסכן את הקשר הצעיר ולשאול “אז מה בעצם הבעיה?”

“הרגשת את זה. איך?” פני בוערות. שוב.

תמר שתקה את התשובה. יש דברים שאין טעם להסביר. במקום זה אמרה : ” את לא חייבת לדבר על זה אם לא מתאים לך. יותר חשוב שתרגישי בנוח עם מה שתבחרי לעשות” היא כל כך רגועה, אדישה כמעט. איזה חסד.

“תודה תמר. אני מעריכה. זה… באמת עניין קצת מורכב להסבר” לגמתי אוויר צונן בהקלה ” תכף אנו צריכות להיפרד, ואת באמצע להסביר לי איך לומדים מוזיקה בלי תווים” תמר צחקה. “את צודקת, עוד מאה צעדים תאמרי לי שלום, ולא הספקנו כלום…” הצצתי בשעוני. רבע שעה הקשבתי לתמר ולרחמנינוב, עוד שמונה דקות אנו בדרך כולל שניה אחת של נצח מול אביגיל, ואני צריכה עוד להספיק לחזור לכיתה ואולי גם לתת מילה או שתיים של הסבר לאישה הפגועה ובצדק.

“ובכן” המשיכה תמר בסבלנות כאילו כל הערב לפנינו: ” להתמצא במקלדת זה לא כל כך מסובך. יש מבנה מאורגן של הקלידים, ואחרי זמן קצר ותרגול, הידיים הולכות לבד. כמובן שהמורה עבדה איתי בעיקר על פיתוח שמיעה ותאוריה מעשית”

“שזה אומר? ”

“שזה אומר לנגן את הסולמות כולם ולא להסתפק רק בלהבין את הדרך לבנות אותם ובאיזה סדר. מבינה?” היא נעצרה .

“אני מבינה” אמרתי והסתכלתי סביבי. מבנה נמוך שאינו נראה כבניין מגורים לימיני, מרכז מסחרי קטן שהולך ומתרוקן בשעה זו- לשמאלי, ובניינים רחוקים יותר בהמשך הרחוב. “הגענו?” תהיתי.

“הגענו למקום ממנו אני ממשיכה לבד” אמרה תמר ברצינות. “מאוחר לך. נמשיך בשבוע הבא?” ולי נותר רק להודות ולאשר שאשמח מאוד להמשיך את השיחה בעזרת ה’ בשבוע הבא.

אביגיל לא נראתה פגועה כפי שחששתי. ומבטי הנבוך והאבוד הספיק לה בתור התנצלות. ” את לא חייבת להסביר ובטח לא להתנצל… זכותך לנצל את ההפסקה בכל דרך שתבחרי ” אני מחליקה יד על משענת הכסא, מסווה את התמיכה שאני שואבת ממנו.

“תודה אביגיל.” אני מתאמצת לשדר כנות במבטי במקום מילים שקשה לי לומר : ” אין לך מושג כמה אני מעריכה את ההסתכלות הבריאה שלך על מה שקורה” אביגיל משפילה את מבטה לרגע, מספרת בלי מילים על המשאבים הלא פשוטים שדרש ממנה המשפט האחרון.

“אשמח אם תזכרי” המשכתי במאמץ “את ההערכה שלי אליך, ושאם יש כאן בעיה, היא לגמרי שלי”. גבותיה של אביגיל מתרוממות במחאה, אבל היא לא אומרת דבר. ורגע לאחר מכן כבר עומדת דבורה מולנו, מזכירה לנשים העסוקות בפטפוט החביב עליהן שהשיעור חייב להתחיל. אני מתיישבת סוף סוף, מרגישה עד כמה המתח והעומס הרגשי התישו אותי.

“יהיה טוב” לוחשת אביגיל ומתיישבת גם.

ואני מרגישה שקופה בפעם השלישית להיום.

“הלוואי.”

[רות רוט]

פרק י’ – משוכתב.

(היתה לי בעיה בקטע טכני, ולכן הוא נכתב כתגובה לפרק ט’. קבלנה את התנצלותי. רות)

“תורשה או סביבה זו שאלה שהעסיקה ועדיין, מוחות רבים וגדולים” אמרה המורה ונעצרה במרכז הכיתה, לוקחת נשימה: “הרי ברור שכל אדם נולד עם נטיות גנטיות שילוו אותו למשך כל חייו. אם כן, איך נוכל להתחשב בגורמים האלו בדרכי התערבות? מה הטיפול הולך לשנות בעצם?” שקט חושב ממלא את הכיתה.

“אם אני לא מצליחה להתפטר מגרם שומן בודד בגלל הנטיות הגנטיות שלי, איך אצליח לשנות דברים מהותיים יותר?” מפשטת חוי את השאלה וגורמת לכל המזדהות לגחך.

“את אומרת שאין לנו בעצם שום סיכוי להשתנות?”שואלת יפית את חוי ומקפיצה איתה עוד כמה: “אם זה תורשתי אז אנחנו נידונות להישאר כך לנצח?”

“לא, זה לא מה שהיא אמרה!” מתערבת אביגיל תוך שהיא פונה לדבורה:”האם הכוונה היא שהטיפול צריך לכלול גם את הסביבה ולא רק את הפרט?” דבורה מחייכת ולא עונה, עיניה נודדות הלאה, מעודדת במבט נשים נוספות להביע את דעתן.

ישבתי שקטה, מנסה לגבש מחשבה אחת שהקולות מסביבי הסתירו לי. האמת, שקשה לי להחליט האם החיים עיצבו אותי להיות מי שאני, או שפשוט נותרתי עם הטבע הבסיסי שלי ללא כל שיפור. השאלה הזו מעסיקה את תאי המוח שלי כעת ומפריעה לי להתמקד.
אני לא מצליחה למצוא את קצה החוט. יש כאן משהו. עיקרון פשוט שברור לי כל כך. אני תומכת את ראשי בשתי ידי, מנסה להתרכז.

“אבל מה אם הגורמים התורשתיים הם באמת בלתי ניתנים לשינוי?” שואלת מאחורי מישהי בקול מסופק:”האם יש כזה דבר בכלל? יש מצב שאין שום דרך להתערבות אפקטיבית?”

“זה לא יתכן! בשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל לעבוד? אז נגיד שלום לעבודת המידות! ככה אני וזהו!” זו שוב חוי. הפעם היא לוהטת על מידות אחרות. בבת אחת הופכת הכיתה למערבל קולות משוכלל. עבודת המידות והמאמץ לשפר אותן מוכר לכל אחת ואחת, לא צריך ללכת רחוק כדי להבין עד כמה כל שינוי הוא מורכב. מאד.

ודווקא הרעש התוסס הזה מסדר לי את המחשבה וברגע אחד מתבהר הכל. אני מזדקפת ומרימה עיניים, מגלה את דבורה המהסה את הבנות בתנועת יד, ואז מפתיעה אותי ופונה אלי בבטחון:” יש לך משהו להגיד, שירי? קדימה”

אין לי זמן להיות המומה או להתנגד. הכיתה מחכה, ואני צריכה לעמוד מאחורי מה שאני הולכת לומר:

“בכל מצב שהוא” אני אומרת בלי רצון: “תמיד תהיה איזושהי נקודת בחירה” אני עוצרת, מספיק לי. דבורה מביטה לתוך עיני, מחייכת בחום.

“בחירה” היא מהדהדת ומוסיפה:”חיכיתי למילה הזו” עיניה יציבות והיא ממשיכה בקול רך:”ברור לך שיש בחירה, בכל מצב שאת עומדת בו, גם אם את יודעת ומרגישה בודאות שמה שמנהל אותך כרגע אלו גורמים גנטיים או כאלו שעוצבו על ידי חוויות שצברת בחייך.” עיניה של דבורה נוקבות אותי. היא לא שואלת. היא מאמינה שזאת האמת שלי, שאני יכולה לעצור ולבחור ולקחת בחשבון רווח והפסד, ולא משנה עד כמה קטנה וחלשה היא נקודת הבחירה הזאת.

בבת אחת מתמלאות עיני בדמעות. אין לי מושג מהיכן הגיעו, ולמה. אני מנסה לבלום אותן כי אפילו טיפה אחת שתנשור תישמע בדממה הזאת.

גם אם דבורה שמה לב למאבק שלי, היא לא מתרגשת וממשיכה: “בואי נמשיך עם זה עוד קצת, שירי. מהו הדבר שיעזור לבחירה שלך לנצח תגובה אוטומטית, ספונטנית, כזאת שבזמן חסר כוח היא פשוט משתלטת, על רובנו לפחות” עיניה שלוות ומרגיעות, ואני דוחפת את המילים החוצה לפני שיהיה מאוחר מידי: “יש אולי מטרה, חזון, כוח רצון. מספיק כוח רצון בשביל…” לדמעות שלי יש כוח רצון אדיר. אני לא יכולה להמשיך, דיברתי די.

דבורה מעפעפת. אולי בכל אופן הדמעות שלי הפתיעו אותה. היא מרפה. אני נושמת בזהירות, הקלה.

אביגיל שקטה לידי, ואני מבינה פתאום את מה שכנראה היא לוקחת מתוך דברי. יש לי בחירה, ואני בוחרת להגיד לה ‘לא’ שוב ושוב ושוב. מהי המטרה, החזון או כוח הרצון בהתנהגות הכל כך לא…בוגרת הזאת? האם באמת עצרתי כדי לחשוב, להחליט ולנצח את מה שמנהל אותי?

“אז יש לנו בחירה” חוצב קולה של דבורה וכאילו קורא אותי: “ויש לנו מטרה, חזון וכוח רצון. אני רוצה לשלוט בעצמי יותר, להיות טובה וחמה, לעשות מה שצריך… תמיד זה עובד? לא. עדיין אני מוצאת את עצמי יום אחר יום באותה נקודה, מניחה לייאוש, לכאב או למנגנוני הגנה לנהל אותי. מזדהות בנות?” אני שוב אוחזת בראשי, לא בשביל לארגן את המחשבות, אלא כדי להסתיר את פני.

“אז מהי מטרת ההתערבות, אם ככה? ולא לדאוג בבקשה. לא חזרנו לנקודת ההתחלה!” מישהי אומרת משהו, כנראה רומזת שהשיעור כבר הסתיים, כי דבורה מסכמת:”נשאיר את השאלה הזו לשיעור הבא והאחרון שלנו, וסליחה שלקחתי מזמנכן” הכיתה זזה מסביבי, ואני עדיין תפוסה. במחשבות, בכאב. אני מנסה לשחזר את דבריה של דבורה, להבין מה קרה.

ואז, ברגע אחד אני נזכרת בהבטחה שלי מלפני שבוע. והזיכרון הזה חובט בי ומקים אותי בבת אחת.

תמר.

איך שכחתי אותה אותה כך ברגע של בלבול! אני יוצאת מהכיתה במהירות והולכת- כמעט- רצה אל המדרגות לכיוון הקומה השניה ובלי נשימה עולה את שני גרמי המדרגות. השקט צועק אלי, והחדר ריק.

היא כנראה חיכתה לי והתיאשה. מתוסכלת התקרבתי אל הפסנתר, נוגעת במושב הפסנתר ובקלידים. הם קרים למגע. האמת, שאפילו לא יכולתי לדעת אם תמר אכן היתה כאן היום.

מוצפת אשמה ירדתי בחזרה במדרגות, מתנגשת כמעט באביגיל. התזמון מעורר בי כעס, ואני מוצאת את עצמי נאבקת שלא להשליך את האשמה גם עליה. לפחות לא באופן גלוי.

נכון שהמצפון חובט בי בשלה.

נכון שתמר היא תוכנית התחמקות אלגנטית שנוצרה לכבודה

הכל נכון.

אבל השורש לכל זה הוא את, שירי.

בואי תכירי בזה. כנראה שהגיע הזמן.

אבל קודם אני חייבת למצוא את תמר ולהתנצל, או לפחות להסביר מה הסיח את דעתי בדקות הבודדות שהיו לי. אני מנסה לתפוס את התחושות שכמעט יצאו משליטה, מביטה באביגיל שאוספת מפני את הבלבול והתסכול ומבקשת: “אביגיל, אני צריכה עזרה דחופה, את יכולה לעזור לי?”

[ריקי אבנהר]

משודרג!

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות]

הכתיבה שלך טובה! טובה מידי!

[שירי 🙂]

😮

אין כזה דבר יותר מידי, אבל תודה על הפרגון הנדיב!

[שירי 🙂]

פרק י”א

עיניה של אביגיל נודדות לכיוון ידיה השלובות, תנועת הסיבוב הקלה של פרק כף היד, מספרת לי שהיא רומזת על כך שההפסקה מסתיימת ברגעים אלו ממש, ושצריך סיבה טובה שתצדיק איחור לשיעור האחרון עם לוי-פדר. אני מביטה בשעוני, מתלבטת לרגע ומוסיפה באנחה: “כן, זה באמת יגרום לנו לאחר לשיעור. ובכל מקרה, את לא חייבת… ” אני נעצרת ונושכת שפה אבל אביגיל כבר החליטה. אני מודה לה בנשימה קצרה ופונה לעבר היציאה: “נזדרז? אסביר לך הכל בדרך” קר בחוץ, שתינו ללא מעילים, הם תלויים בכיתה הסגורה והמחוממת. ידי שלובות על גופי בחוזקה, מנסה לחמם את עצמי ולהתגונן מהקור הצורב. חצינו את החצר ויצאנו אל הרחוב תוך כדי שאני מנסה להסביר לאביגיל עד כמה חשוב לי למצוא את תמר ולהתנצל על השכחה המבישה במיוחד כשלפנינו חופשה בת שבועיים.

“בנקודה הזאת נעצרנו. היא המשיכה ישר על המדרכה הזו ” אמרתי וסימנתי עם סנטרי לכיוון גושי הבניינים.

אביגיל מהמהמת וממשיכה לצעוד קדימה : “אם ניקח בחשבון שבחורה שאינה רואה לא תערוך לך סדרת התחמקויות אלא תלך ישר אל הבית, אז אנחנו צריכות להמשיך גם כן בכיוון הזה.”

מהר מאד הגענו לגושי הבניינים, ונעצרנו שוב. חמישה בניינים גבוהים ורחבים, המון דלתות, המון אפשרויות. “איך אפשר לאתר מישהי אחת בבנייני הענק האלו” תהיתי ובחנתי את הבניין שלפני. ” אפילו שם משפחה אין לי. ” הוספתי מיואשת והבטתי באביגיל. זו היתה עסוקה בסקירת הרחוב שמצידו השני של הכביש.

“נחזור?” שאלתי מצוממרת מהקור.

” לא כל כך מהר” מלמלה אביגיל עסוקה עדיין במרכז המסחרי שממול. רגע נוסף חלף והיא פנתה אלי מסכמת ברצינות: “טוב, יש לנו סימן זיהוי מאד משמעותי בקשר לחברה שלך” אמרה, משפשפת את ידיה הקפואות.

“היא לא חברה שלי, אבל בסדר. את צודקת” יריתי אינסטנקטיבית.

” היית חייבת לומר את זה” אביגיל נענעה את ראשה ביאוש מדומה. חייכתי.

“בכל אופן, אני הולכת לשאול את בעל המכולת אם הוא מכיר בחורה שאינה רואה ומתגוררת אצל משפחה כאן באזור. כן? ” היא פונה לכיוון מעבר החציה ומבררת: “יש לך פרטים נוספים לתת לי?”

“לא. זה כל מה שאני יודעת. ואני באה איתך” חצינו את הכביש והתקדמנו אל המכולת הקטנה.

הנחקר הראשון שלנו היה עסוק בארגון הארגזים הריקים שעמדו בחוץ. דלת המכולת היתה סגורה, אך כמה אנשים עדיין נראו בפנים, ממתינים בתור קצר.

“סגור” אמר קצרות “גם אנחנו רוצים לישון” הוא הרים ארגז נוסף, ונעצר כששם לב שאנו עדיין עומדות נטועות מולו. אביגיל נענתה למבטו השואל: ” יש לנו רק שאלה קטנה בתור מי שבודאי מכיר את התושבים באזור” אמרה, מקווה בכל לב שיצליח לשמוע את התחינה שבקולה.

הוא הביט בנו בגבות עבותות, מלבינות שהתקרבו קצת יותר וכבר התחברו לאחת. לבסוף, משך בכתפיו ואמר: “לעזור זה תמיד טוב. ננסה” אבל עם כל הרצון הטוב, הוא לא הצליח להיזכר בשום אופן בבחורה עיוורת שביקרה אי פעם בחנות, ולא שמע על שום משפחה שמארחת אותה. הוא חכך את סנטרו הקוצני בגב ידו העמלנית , ולאחר מחשבה קלה הציע לנו לשאול את אשתו: “היא בפנים. מכירה את כל הלקוחות פה” מתוך הבנה שהדלת הנעולה לא תפתח לכבודנו, הוא נטש את הארגזים, ואותת דרך דלת הזכוכית הסגורה לאשתו שעמדה מאחורי הקופה. מספר תמרונים נדרשו כדי להגיע ולפתוח את הדלת. היא נראתה מופתעת מול ההסברים המפותלים שלי, אבל בעל החנות היה כנראה נחוש בדעתו לעזור לנו, הוא שב והסביר במילותיו הפשוטות מה אנו מחפשות.

כנראה שהבחורה לא ביקרה מעולם בחנות, כי הקופאית חוזרת למקומה תוך כדי שהיא מנענעת בראשה פעם ופעמיים. היא לא שמעה ולא מכירה. הוא פשט את ידיו בהבעת :”מה עוד אפשר לעשות” ופנה לארגזיו החביבים.

אבודות עמדנו בחוץ, מתלבטות לאן להמשיך, כשמישהי שסיימה זה עתה את החשבון, אישה מבוגרת עם מטפחת מפוספסת בשחור לבן שמכסה רק מחצית מראשה המלבין, יצאה מהחנות ונעצרה לידנו. עיניה חקרו אותנו מפאה ועד נעל מאחורי זוג משקפים עבות. מהססת, היטיבה את משקפיה על אפה הישר ורכנה אלינו, לוחשת:”אף אחת לא רוצה להתעסק עם כוכבה. לא רוצה מבקרות ולא רוצה עיניים סקרניות. אבל הבחורה- אצלה. כאן- ” היא מצביעה ביד רועדת אל בין שני הבניינים שלפני דקות ספורות עמדו לידם: “תכנסו בשביל הזה, בבית השלישי משמאל, זה שם.” היא העבירה את שקית הקניות מיד ליד, חוסר הנוחות זועק מפניה: “ואל תגידו לכוכי שאני שלחתי אתכן. ויש כלב בחצר. תזהרו.” וכבר היא לא שם.

טוב שהזהירה אותנו מפני הכלב שבחצר. ולמרות שידענו עליו, קפצנו שתינו עם הנביחה הראשונה, נעצרות באחת מול שער הברזל הסגור. באמצע השביל הקצר עמד כלבלב שחור כלילה, מרוכז בתפקידו. לא היה לנו מושג איך לעבור את השביל יהיה קצר ככל שיהיה, כדי לגשת אל הדלת, כשבחצר כלב שנובח בעוז ובקול רם כל כך למרות גודלו הזעיר.

“זה לא כלב הנחיה שלה. ” שאלה-קבעה אביגיל.

“לא. הוא לא נראה כמו כלב נחיה. ובכל מקרה אני לא חושבת שיש לה אחד כזה.” הנביחות המשיכו בצרורות קצרים, כשאביגיל ממשיכה לעמוד נחושה מול השער. לי, עדיין לא ברור מדוע: “למה אנחנו מחכות?” אני שואלת כמהה לחדר חם.

“שבעלת הבית תבין שיש כאן פולשות ותצא לבדוק מה קורה—” תוך כדי דיבור נפתחה דלת הבית, אור שטף את המבואה הקטנה.

דמות נראתה בפתח: “מי שם? בא הנה! שקט כבר! ” הנביחות השתתקו סוף סוף כשהכלב הסתנן לתוך הבית, משתחל בין רגלי הדמות העומדת בפתח.

[הודיה .]

2 פרקים מושלמים!!
הכתיבה שלך כל כך נוגעת ומחברת
אני רק רוצה לקרוא עוד
התאהבתי בשירי

[שירי 🙂]

פרק י”ב

“ערב טוב,” אמרה אביגיל לאשה המקרבת, שמראה כמעט וגרם לי לחשוב שטעינו בכתובת. שפע תלתלים צפופים, שאינם נראים פאה בשום אופן, ובגד לילה שסיפר עד כמה שמירת המצוות רחוקה ממנה. היא פתחה מעט את השער, ונעמדה ברווח שנוצר, חוסמת את המעבר. לקחתי צעד אחד אחורה והגנבתי מבט לאביגיל. מבטיה שלה בלשו מבין סורגי הגדר לעבר דלת הבית שנותרה פתוחה. אולי היא חוששת מכך שהכלב יצא שוב וימצא את הדרך לנגוס ברגלי הפולשות. ורק המחשבה הזו גרמה לי לדחוק בי לדבר.

“אנחנו מחפשות את תמר בשביל אההמ… שיחה קצרה . זה אפשרי?” הכי קצרה שאפשר כי אני רוצה בכל מאודי להיות כבר אחרי הכל. חשבתי ולא אמרתי. האשה נעצה בי עיניים שחורות ולא נראתה מאושרת כלל לעמוד שם איתנו בקור. אגב קור, הוא נדף מכל שריר בפניה.

“תמר? איך אתן מכירות את תמר? מה אתן רוצות ממנה?” החשדנות הפכה למוחשית כל כך, שהתלבטתי אם יש טעם לעמוד ולהסביר.

אבל בעלת התלתלים הסבוכים כנראה לא ציפתה להסבר, ובניגוד למה שחשבתי שיקרה, היא פתחה את השער ואמרה: “אתן יכולות להיכנס, אבל אם אתן מפחדות מהכלב, אין לי דרך לעזור לכן.” היא פנתה לעבר הבית בלי להביט לאחוריה.

החלטתי לקחת את הסיכון. אביגיל פסעה אחרי, נגררת. החשש שלה מהכלב הרעשן, היה מוחשי. כשהגענו אל הדלת, שוב חסמה הגברת בגופה את הפתח, וקראה לתוך הבית: “תמר, יש כאן שתי נשים, הן רוצות להסביר לך– אני לא יודעת מה!” פסיעות התקרבו באיטיות, ואחרי רגע הופיעה ונעמדה מולנו תמר. התנשמתי בהקלה. מוקדם מידי.

בעלת הבית שלא הסירה מאיתנו את מבטה הצונן אף לא לרגע אחד, הפטירה בלי להשתדל להנמיך את קולה: ” אני מקווה שלא הסתבכת בשום דבר, תמר.” קולה ירד והעביר בי צמרמורת לא נעימה.

אביגיל עמדה לסגת כדי לאפשר לי לשוחח עם תמר בפרטיות, אבל אני לא נתתי לה. נאחזתי בה . מבקשת בלי מילים נוכחות ותמיכה. גם כוכי אחזה בתמר שנראתה המומה ונבוכה גם יחד.

“תמר, ” אמרתי, מנסה להעביר בקולי את כל מה שלא יכולה תמר לראות בעיניה : “המרצה שלי תפסה אותי לשיחה בזמן ההפסקה, ולא הספקתי אותך. אני מתנצלת אם חיכית לשווא. היה לי מאד חשוב להסביר לך את זה כי… בשבועיים הבאים אין לימודים” מילותיי קצרות ומתומצתות, הלוואי שתמר תקלוט את מה שהנחתי מעבר למילים! אבל האמת הפשוטה לא מצאה חן בעיני כוכבה.

“הנה ככה זה מתחיל…” רטנה :”תירוצים”.

תמר נעה בחוסר נוחות, מנסה להשתחרר מהיד הלופתת את כתפה. ולבסוף שילבה את ידיה ואמרה בקול נמוך:

“לא יודעת מה נכון מה לא נכון. אל תבטיחי אם את לא יכולה לזכור.” פניה חסרות ההבעה חבטו בי: “לא צריכה טובות ולא חסדים” כוכי המהמה מרוצה, ובלי להוסיף מילה משכה את תמר פנימה, וסגרה את הדלת בחבטה.

עמדנו המומות. לרגע התלבטתי אם לנקוש שוב על הדלת המעוצבת ולנסות לפייס יותר, אבל ברגע הבא, חזרתי בי. קולות זלגו מחלון המטבח, שהיה פתוח כדי סדק וריתקו אותנו למקום.

“למה את כל כך תמימה? ” אמר קולה של כוכבה, מלווה בשקשוק כלים. “איך את יכולה לדעת מי עומד מולך ולתת בו אמון. איך?” דלת ארון נטרקת, ולאחריו קול נקישת כלי כבד פוגש שיש בלא עדינות יתרה. “את לא מבינה שאנשים חושבים רק על האינטרסים שלהם?” מים זורמים, ממלאים כלי . קומקום כנראה.

תמר עונה משהו, אבל אנו לא מצליחות לשמוע דבר בחסות המים הזורמים.

“מה מוזיקה!” הולם שוב הקול: “את באמת חושבת שמעניין את הדוסית הזאת מוזיקה? את מי זה מעניין בכלל?!” הכלים מקשקשים שוב. וקולה של תמר ממלמל שוב, חלש ואבוד.

“איך לא ידעת שהיא דוסית? אמרתי לך שזה בית ספר של חרדים!” כפית נוקשת בכוס פעם ופעמים. ממקומנו, צמוד לקיר אנו לא רואות דבר אבל קולה המתעמעם והולך מספר להן שהיא כנראה מתרחקת מהחלון.

“תאמיני לי, הייתי מבקשת מהם בהשאלה את הפסנתר , ככה שתתאמני כאן ולא תסתבכי שם עם ה…אני -לא- יודעת- מי. ” הקומקום כמעט רותח וממסך לחלוטין את הקולות. אביגיל מביטה בי. שתינו בטוחות שאפילו תמר מזהה את השקר. היא לא תבקש. היא לא תשרוד את הפסנתר גם לא רבע שעה.

אביגיל מעודדת אותי לצאת לפני שהקומקום יסיים את עבודתו וכוכי תחזור לכוסות הממתינים, ותראה אותנו דרך החלון. כמה תשבחות היא תשפוך אז על ראשנו עטור הפאות! אולי אפילו תשסה בנו את הכלב החמדן. נראה שאביגיל חשה קוצים של ממש בכפות רגליה, כי היא לא יכולה לחכות אפילו לא רגע אחד. “בואי שירי, עשינו מה שיכולנו. נחזור?” אני מושכת בכתפי בחוסר אונים. אנו יוצאות בזריזות, משתחלות אחת אחת דרך השער מקפידות שלא להזיז אותו שלא יחרוק ויסגיר את העובדה שרק עכשיו אנו יוצאות. יחד פוסעות בדממה, מהרהרות בחוויה הכל כך לא צפויה.

“זה נראה שתמר לא רוצה לדבר רק בגלל נוכחותה של בעלת הבית. ” אומרת אביגיל כשהתרחקנו עוד קצת, מנסה לרכך את האכזבה שעל פני “היא נראית מאוימת למדי” הוסיפה ” ומה ששמענו אחר כך מחזק לי את התחושה הזו” הנהנתי בשתיקה. נכנסנו אל המבנה, מרפות שרירים מכווצים מקור ומתח. ורק אז אמרתי, חשה רחמים יותר מכל דבר אחר:” לי זה מחזק את ה…דברים אחרים. מסכנה”. אביגיל לא יודעת לאילו ‘דברים אחרים’ אני מתכוונת, אבל מסכימה בכל לב למילה האחרונה.

אנו כבר עומדות מול דלת הכיתה. “רבע שעה” לוחשת אביגיל, מסכמת בשתי מילים את האיחור והחוויה גם יחד. וקולה חף מתדהמה או מבוכה.

אני נוקשת קלות ופותחת. כצפוי, עשרים זוגות עיניים נתלות בנו, ולוי פדר העומדת לפני שולחנה, פונה לעברנו, מבטה שואל. עד עתה לא איחרנו לשום שיעור. לא בנפרד, ובוודאי לא ביחד. אנו פוסעות פנימה ועוד לפני שאני מספיקה לחשוב על נוסח התנצלות מתאים, אומרת אביגיל: “מתנצלות על האיחור. עניין דחוף”

ורק אני יודעת למה לוי-פדר אחרי הכל נראית מרוצה.

אשמח לתגובות הארות וגם הערות.

[מ ל]

הסיפור ממש יפה ומרתק!!!

יש לי רק תהייה קטנה- אם תמר אינה שומרת תורה ומצוות, איך שירי לא ראתה את זה קודם?

זה נראה שהיא הייתה מופתעת לגלות שכוכבה אינה שומרת תורה ומצוות.

[שירי 🙂]

תודה! אולי אבהיר את זה יותר בפרק הבא.

הגיוני שבעלי המוסד דרשו מתמר להגיע בלבוש המתאים לאופי המקום כדי שתוכל להתאמן שם.

[הדסה מנחם]

איזה סיפור!

איזו כתיבה!

אני כל כך אוהבת את הרגישות ששזורה בסיפור,

את התיאורים הדקים האלו שאת מביאה בצורה כל כך אותנטית,

את אלופה!!!

ממש מתחברת לדמות,

וגם מזדהה עם המורכבויות…

תמשיכי לכתוב! אני רצה לכל פרק חדש שאת מעלה,

חווית קריאה מה שנקרא…

[הדסה מנחם]

אגב,

גם השם תמר “דוס” לחלוטין…

אני מבינה שאת מבשלת לנו כאן משהו מעניין…!

[שירי 🙂]

חשבתי שתמר זה שם ניאטרלי. טעיתי?

הולך להיות מעניין אבל מכיוונים אחרים דווקא. בעז”ה!

[תמר פ.]

גם אני חושבת שזה שם ניטראלי. “תמר” נמצא כבר שנים במקום הראשון או השני ברשימת עשרת השמות הנפוצים בישראל, במגזר הכללי.

[ג .]

הסיפור מדהים אני עוקבת אחריו

נהנית מכל מילה

הכתיבה ממש יפה ומאוד ייחודית!

[שירי 🙂]

פרק י”ג

האוטובוס מחומם, הנסיעה ארוכה ואני אוהבת את שני אלו, ובמיוחד היום. תמיד הייתי צריכה זמן עיכול ארוך ושקט לחוויות שחלפו דרכי ומעלי. חלק מהם חבטו בי, חלקם עוררו אותי והרבה מהם הנביטו בי מחשבות ותובנות חדשות. עכשיו, בשקט הלילי כשרק מנוע האוטובוס מפר אותו, אני מהרהרת באביגיל שעשתה כל כך הרבה בשבילי היום. האם הגיעה לי העזרה הזו? האם הודיתי לה מספיק? אולי ציפתה ליותר? למשל שאתעניין בה, אחליף מספרים או אציע להיפגש בחופשה הקצרה. אני לא יודעת כלום על אביגיל, ועד כמה שלא נעים לי להודות, אני גם לא חשה סקרנות לגבי זה.

ואביגיל מרגישה את זה. אני בטוחה בכך. היא קיבלה בניע ראש את תודתי ואפילו לא שאלה מה בכוונתי לעשות בקשר לתמר, היא גם לא הציעה לצאת יחד לכיוון התחנה בסיום השיעור.

בעצם… גם אביגיל לא יודעת עלי דבר. ומאז מעשה העוגיות וכוסות הקפה, היא גם לא מנסה להכיר אותי יותר. אבל הכי מוזר לי, שלוי פדר שמה לב למה שקורה בינינו אפילו שלא ראתה חצי מהתרחשויות.

ומשם עובר חוט המחשבה שלי ומטייל שוב לשיחה שלי עם דבורה, בפינה שליד חדר המורות, קושר לי שוב דמעות בעיניים, ומזכיר לי נייר קטן, מלבני.

הזכרון גורם לי לחטט חפוזות בתיק, דבר לא יעיל בהתחשב באוטובוס החשוך, ובכך שהוא בכלל לא יכול להיות שם. אני מנסה לשחזר איפה הייתי עשויה להניח אותו. אני זוכרת את הרגע שנטלתי אותו מידה של דבורה, ומאז, שום דבר לא ברור לי. האם עדיין החזקתי אותו כשחיפשתי את תמר? כששוחחתי עם אביגיל? כשחיבקתי את עצמי ברחוב הקר? אני לא מצליחה להיזכר בשום דבר בקשר אליו. כנראה נפל מתישהו.

לא נורא.

לוי פדר תהנה מחופש מושלם מתלמידותיה, ואני – מחופשה נטולת התלבטויות. על שיעורי הבית שלקחתי על עצמי כשפגשתי את אביגיל במורד המדרגות, אלו שהגיעו אחרי ההבנה שכל דבר מתחיל ונגמר בי, אני בכל מקרה לא מתכוונת לוותר.

כי אם הגיע הזמן, אז הוא הגיע. ברוך ה’.

בלב גדוש ומוטרד אני פותחת את דלת הבית. מגלה את יחיאל מנמנם על הספה בסלון, כשדפים מגולגלים אחוזים ברפיון בידיו. אני עומדת לרגע, מתלבטת אם להעיר אותו. הטלפון עושה זאת במקומי. יחיאל מתנער ובוהה בי מופתע ומחויך גם יחד: ” שלום! מתי נכנסת?” עיניו עייפות, וכך גם תנועותיו. הוא מניח את צרור הדפים וקם ליטול את ידיו לאחר תנומה חסרת הגדרה, בזמן שאני משתיקה את צלצול הטלפון שלדעתי לא הגיע בזמן המתאים, ובייחוד לאור העובדה כשמספרו לא מזוהה. יחיאל מנגב את ידיו ביסודיות ולאחר מכן מוביל אותי בגאווה למטבח, שם מחכה לי ארוחת ערב מכוסה בצלחת הפוכה: ירקות חתוכים לרצועות, גביע גבינה לבנה ואפילו כוס שעל שפתה תלוי שקיק של תמצית תה, מחכה למים רותחים. יחיאל לחץ על מתג הקומקום ויחד עם המים הרוחשים בעבע גם הסיפור של תמר החוצה. ולמרות שעכשיו, ממרחק כמה שעות ועוד כמה מעלות חום, הכל נשמע לי משעשע ואפילו מצחיק, הבעתו של יחיאל רצינית ומהורהרת. הוא מלטף באיטיות את זקנו הקצוץ, חושב עוד קצת ואומר: ” ללא ספק, חסד עשה איתך ה’ שכך התגלגלו הדברים. כנראה שבמוקדם או במאוחר היית מגלה שהיא לא מה שחשבת, ואז מה היית עושה? ” ידי הטובלת מקל מלפפון בגבינה נעצרה. איך נמלטה ממני התובנה הזו?

נגסתי במלפפון המגובנן, גבותי מכווצות: “אתה צודק. לא יודעת מה הייתי עושה.”

“אמרה מומחית ההתחמקויות מספר אחת בישראל” הבעתי הרצינית שעשעה אותו, אבל אני לא הצלחתי לחייך: “למה אני כל כך תמימה? למה זה קורה לי??”

“שיננת את הטקסט של גב’ כוכבה כל הדרך?” שואל יחיאל בחצי חיוך. “אל תאשימי את הלב הגדול שלך . ואני כבר אומר לך שאין דבר כזה לב גדול מידי” אני מכירה היטב את מבואות השיחות האלו, והם לא חביבים עלי.

פיסת מלפפון נוספת טבלה בגבינה: “טוב, נו. יש נושא אחר לעסוק בו?” רק עכשיו שמתי לב, שהוא לא התיישב עדיין. שעון בגבו על השיש, כאילו חיכה לרגע הזה. הוא הזדקף והכריז בתיאטרליות: “שירי, רשמי נא ביומנך. יום שלישי בעוד שבועיים, תור למשרד הפנים” הנושא החדש היה כל כך מפתיע, עד שגרם לי להיאבק עם המלפפון שמאן להיבלע.

” תור למה?”

“דרכונים”

[תהילה ב]

יפה! כתיבה מהממת!

[ג .]

שירי את אלופה!

את ממש מכניסה אותי לסיפור

התיאורים שלך כל כך חיים ואמיתיים

יכולה לראות את הכל ממש בLIVE

מחכה ממש לעוד!

[שירי 🙂]

פרק י”ד

” ומה כתוב בדפים?” רמזתי בסנטרי על הדפים הגלולים בין כפות ידיו. “הזמנות רשמיות בחותם שעווה?”

” לא” חיוכו מתוח מעט “הם… לא קשורים” הוא רכן והניח אותם לפני. הבטתי בהם, משתחררים ונפתחים רק מעט, מספרים על האחיזה ההדוקה בה היו נתונים בדקות האחרונות.
הושטתי יד אך חזרתי בי עוד בטרם נגעתי בהם. יש משהו אחר שחשוב לי לברר עכשיו. הדפים ומה שבתוכם, יחכו.

“אני מבינה שאנחנו חייבים לנסוע” תליתי בו עיניים שמבקשות הכחשה.
יחיאל משך כיסא והתיישב סוף סוף בטרם ענה: “אבא רוצה שכל מי שיכול – יגיע לפסח. זה ישמח את אמא מאד”
צמצמתי את עיני בחשדנות “מי שיכול” המהמתי “מי יכול?”
“אני מבין את השאלה. ובאמת צריך לדון בה בכובד ראש. זו באמת החלטה לא פשוטה” כובד ההחלטה בהחלט נראה על פניו העייפות.

“ואין סיכוי שעד פסח יסתדרו העניינים והם יחזרו, או לפחות יבואו לכאן?” עיני צעקו תקווה.

יחיאל נגס בשפתיו, לסרוגין, נראה כמתקשה למצוא את המילים הפשוטות שלא יסבכו שום דבר: “מבחינה משפטית, צריך נס שיסיים את הסיפור באופן שאנו מקווים” הוא שתק לרגע והמשיך: “מבחינה טכנית, אבא חתם על חוזה של חמש שנים עם הקהילה. בהתחשב בחוסר האונים שהיו בו אז, ההתחייבות הזו די מובנת”

הנהנתי. משלבת את ידי, כמנסה להתגונן מהקור שצמרר אותי פתאום.

“אנחנו רוצים לערוך מפגש בחנוכה” החזיר אותי קולו של יחיאל. “קצת מצומצם אמנם, וללא נוכחות הילדים, כדי לדון בעומד לפנינו”

“זוגות ללא נוכחות ילדים” הדהדתי אותו, מהרהרת בערבים העשירים שחגגנו מידי שנה בחנוכה ובנוכחות כולם. חמותי לא ויתרה על שום נכד יהיה גילו אשר יהיה. וגם המתנות והתשורות היו בהתאם לכך. החסר, אם כן, הולך לצעוק. וחזק.

“אתה יודע, מבוגרים מרשים לעצמם להתנהג כילדים כשהם לבד… צריך כמה מרככי אוירה חמודים בשטח, כדי לשמור על שליטה” הצעתי בזהירות.

“ועל הפה” הוסיף יחיאל, וחייך. “אל תדאגי. חגי מתכנן לערוך את המפגש אצלו, במשולב עם חנוכת בית סמלית” זאת היתה חדשה מפתיעה. המאורעות המשפחתיים האחרונים השכיחו ממני את המעבר ההיסטורי של חגי אחיו של יחיאל. אמנם רק שנתיים מפרידות ביניהם, אך הוא ומשפחתו המבורכת הספיקו לנדוד בין אינספור דירות במשך השנים. ועכשיו הם זוכים סוף סוף להיכנס לדירת הקבע שלהם באחיסמך.

“טוב”
התרוממתי תוך שאני מרכזת את הכלים זה על גבי זה בדרך אל הכיור “תמיד בלילה הכל נראה כבד יותר. נדבר על זה מחר?” שתי צלחות, כוס ושני חלקי סכום מוקצפים ונשטפים בזריזות.

“אשמח אם תברר בשבילי מה עלי להכין למפגש, אשמח מאד לעזור” בזווית עיני קלטתי ביחיאל אוסף את הדפים מהשולחן באנחה שהיא ספק הקלה.

*

בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את העולם שמפגש משפחתי בלי ילדים הוא לא מפגש, ובטח לא ערב לביבות.
בסוג של פשרה, הוחלט לצרף נציגים בוגרים מכל משפחה. רבקוש ואלי הצטרפו לנסיעה והתכוננו להתערות היטב בין חמשת הקטנים של חגי.

רחלי גיסתי, הובילה אותנו בעיניים בורקות לסיור מאושר ברחבי הדירה הגדולה, והדיירים הקטנים הוסיפו עוד כהנה וכהנה, מציגים את חדרם שסוף סוף יפסיק מלנדוד.

כשהתיישבתי ליד שולחן הגיסות הערוך בכל הטוב שהוכן על ידי כולן, ניסיתי לתפוס את המחשבה העוקצת שהטרידה אותי למול עיניה המאושרות של רחלי.

מקנאה? לא.

אני כל כך שמחה שסוף סוף הם זכו להיכנס לבית משלהם ושטוב להם ולצאצאיהם בו.
מלבד זאת, אין לי סיבה לקנא אם לא חסר לי דבר.

אז מה קשה לי?

“רוצה ליטול ידיים, שירי?” נתקה אותי שרה מהמחשבות הכבדות ” הכל נראה כל כך טעים!” רוחמי גיסתנו הגדולה הצטרפה לשיירת הנוטלות. בעודנו מנגבות ידיים נפתחה הדלת ובצי נכנסה בקול תרועה כשהיא נושאת מגדל מגשים ומפזרת הבטחות מעוררות תיאבון. רחלי הושיטה יד, ובשניה זרזה את כולן לטעום המוציא.

“אז מה את אומרת שרה?” לחששתי תוך שאני מעבירה לה את צלחת הסלט “לפני שבצי תבוא… מה את אומרת, מי הולך לקבל היום את ההחלטה לנסוע להורים ולגור שם?” הכף המעבירה סלט לקערה קפאה. “את רוצה להגיד לי ש…” אמרה שרה ונעצרה, מביטה בי בגבות מכווצות.

“ואיפה כולן? חשבתי ש…” השתתקתי. שרה קיבלה בתודה מגש חביתיות והתעסקה איתו בריכוז רב.

הרמתי את עיני והבטתי בגיסותי. אף אחת מהן לא נראית מוטרדת ולא מתוחה. הן באו להנות מערב משותף ולשמוח עם חגי ורחלי בביתם החדש. התגובה של שרה מספרת לי שיש כמה דברים שאני לא יודעת, ושכולם כן. אז שוב נפלתי בתמימותי. איך חשבתי שזה באמת הולך להיות נושא המפגש?

הם לא הולכים לקבל שום החלטה, כי היא כבר נפלה. אי שם, בשיחות, בדיונים שלא באו לאזני. פתאום ריחמתי על יחיאל שצריך להגיש לי עובדות בלי שהן תפגענה בי, בנו.

עיני נודדות אל שולחן הגברים שהיה עסוק אף הוא באכילה חסרת דאגות. אווירת הדיבורים לא הזכירה בכלום את הנושא הרשמי של ההתכנסות הזו. וזה הטריד אותי. מאד.

קולה של שרה חדר אל מחשבותי, מסביר היכן שתי גיסותי החסרות: “ציפי לא יכלה להשאיר את אמא שלה לבד, את יודעת היא לא בריאה והילדים לא כל כך עצמאיים.” החביתית נחתכה סוף סוף שופכת את המילוי המתוק החוצה. “ולאודליה קשה עם נסיעות. התאומים… אי אפשר לא לנסוע איתם ולא להשאיר אותם”. חמישה מגשים חדשים נחתו על השולחן, ובצי אחריהם, מעודדת את כולן לטעום. שרה במסירות שאינה מתייאשת, מציעה לי ודואגת להתחשב ולהציע רק מה שיכול להתאים.

פתאום הבנתי מה תפס אותי כשהגעתי הנה. בחשבון פשוט, אף אחד מהאחים לא יכול לעזוב את הארץ. חוץ מניתוק הילדים והמשפחה, דבר שכל בעל משפחה מתקשה לעשות, כל אחד מהם מתמודד עם נסיבות לא פשוטות . חגי לא ינתק את משפחתו וינדוד שוב. מגיע לו לנוח. ציפי צריכה לדאוג לאמה לפני כל דבר אחר, שרה כבר ספרה לי על העבודה החדשה שלה וההתחייבות שלא לעזוב את הארץ, ואודליה כל כך רגישה ועדינה ולא מסוגלת להתמודד עם מהלך דרמטי שכזה. ולא נשכח את ישראל הבכור שכבר חיתן בת והיא זקוקה עדיין לאמא, כמו גם חבורת בחורי הישיבה שחייבים עין ויד על הדופק.

אז מי נשאר? ‘יחיאל ושירי שלהם רק ארבעה ילדים בגילאים נוחים. כולל הרי יש בכל מקום, וגם עבודת עריכה אפשר כנ”ל’. ומי עוד? בצי. היא אמנם לא יכולה בלי אמא. אבל משום מה נראה שיש לה תוכניות אחרות.

קשה להתנתק מהמחשבות, אבל אני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות. גיסותי המתוקות עסוקות בשיח ואכילה מתפנקת, ואני לא רוצה להעניש את עצמי. יהיה מה שיהיה.

יחיאל שקט בסופו של ערב. ואני קוראת בתוך עיניו את הקריעה.

“שנינו חשבנו שבצי תוכל לנסוע,” אמר אחרי שהבית שקט מערב ארוך ומעורבב. “אבל מסתבר שזה לא מסתדר. לא ברור לי אם זהו תירוץ או משהו אמיתי. בסופו של דבר… נשארנו רק אנחנו.” המילים נופלות עלי כאבנים. אבל למרבה הפלא הן לא מהממות אותי. אולי זה השקט שלאחר התרת הספקות. אולי זו השלמה למול הקירות הנסגרים עלי, או ההבנה שבעצם מישהו קבע והוליך הכל, במדויק. והמישהו הזה הוא לא בשר ודם. הוא אבא, הוא אוהב, ואני שלו.

דומעת אבל רגועה יותר מתמיד, אני מרימה עיניים שלוות. ואז יחיאל מוסיף: “חשבתי שאולי גם תראי בנסיעה הזו הזדמנות”

“הזדמנות למה? ללמוד שפה חדשה? להכיר מקומות מעניינים? להחליף חברה? עבודה?” שרידי מרירות עדיין דבוקים בי.

הוא אפילו לא מתרגש לשפע ההזדמנויות שאני שולפת בזה אחר זה: “למצוא את רשל.”