חברות – עזרה..

[אביגיל כהן]

א. אם תדפדפי בדיונים, תוכלי לראות בערך את אותו רעיון של שאלה שאני שאלתי….
מוכר לי מאד מקרוב והבנתי ממטופלות אחרות שגם אצלם המצב דומה.
זה מאד טבעי ולגיטימי שזה ככה.
לי מאד עזרה ההבנה שכל המחשבות האלו ש”פדיחה לספר אותן” הן לא פדיחה בכלל.
בדיוק בשבילן המטפלת ישובה על כורסתה, עליהן היא למדה ובשבילן היא מאומנת.
ומוכנה ומצפה להם.
אחרי שיחות עם עוד בנות כמוני, הבנתי שכולנו אותו דבר עם אותם מחשבות פחות או יותר ככה שזה לא באמת ראוי לבושה כלשהיא.
מנסיון, אומרת לך שהצלחתי לאחרונה לומר דברים שהיה לי קשה מאד לומר.
וואו איזה סיפוק היה לי אח”כ, לרגע לא התחרטתי.
לפני כל מפגש תסדרי לעצמך מה את רוצה לומר ותבטיחי לעצמך שלא משנה מה קורה את אומרת לפחות ענין אחד.
השחרור וההרגשה הטובה שמרגישים אחרי זה, שווים את הקושי ובגדול!! מנסיון………..
שיהיה לך בהצלחה!!! את ממש לא לבד…….

[רעות Reut]

א. מזדהה, מבינה, מרגישה את תחושותייך ממש.
זאת חוויה לא נעימה בכלל, תחושת הפספוס הזו כשיוצאים מטיפול והמח ‘ממשיך’ לתאר מה הייתי צריכה לומר, איך הייתי צריכה להגיב, איך אני יאמר את זה בפעם הבאה, אם אני לא יאמר מה אני ארגיש…. ועוד שלל מחשבות מעין אלו..

כתבתי כאן בעבר שלי מאד עוזר לצפר את עצמי אחרי שיתופים כנים, קניתי לעצמי משהו, הלכתי למקומות שעשו לי טוב כ”פרס” על זה שהצלחתי לשתף, יחד עם זאת השיתוף עצמו נותן סיפוק אדיר, אין לי איך לתאר לך את החוויה הזו, וזה בכלל לא סותר את הכאב, את הפדיחה והמבוכה בחדר, אבל אח”כ התחושה היא שזה היה שווה הכל.

לי עוד עוזר להביא לפעמים מראש דברים כתובים.

הכי חשוב שתדעי שאת לא לבד, המטפלת שלך תיתן לך את התחושה הכי טובה ונעימה כשתגידי את אותם דברים שתקועים לך, היא מחכה להם יותר ממך, ותזכרי שלא תתחרטי על זה!!

מחזיקה לך אצבעות,

ותודה שהעלת את תחושותי גם הכתב ולדיון,

תצליחי.

[רעות Reut]

אני אוסיף גם כמו שאביגיל כתבה לך, לי עוזר גם לעשות רשימת נושאים שהייתי רוצה לפתוח בעתיד שם, לפני כל טיפול אני קוראת אותה וכשאני יוצאת אני מוחקת את מה שדובר שם..
טכני למדי אבל מסדר בראש

[לאה כהן]

היי,

מוכר לגמרי לגמרי

קודם כל – מנסיוני – כדאי לפתוח איתה את זה ולהבין מה מפריע לך להיפתח

אצלי למשל ראינו בסוף שקשה לי לומר דברים מסוימים כי מאוד מאוד חשוב לי הקשר איתה

ואני פוחדת שתכעס/תחשב מחשבות שליליות וכו…

עשינו על זה עבודה – ואז היה יותר קל להיפתח

וגם אצלי – היו תקופות שכתבתי המון והבאתי איתי/שלחתי לה למייל קודם הפגישה

ואז כשזה היה אצלה – היא כבר ידעה לפתוח את זה בעדינות

המון הצלחה!

את עושה את הדבר הנכון…

[ריקי ריקי]

בוקר טוב ופתקא טבא,

האם את מרגישה שאת רוצה לספר לה אך מתביישת?
או שאת מרגישה שאת לא רוצה לספר לה?

תנסי לדייק את זה עם עצמך בשעה של שקט והתבוננות פנימית.

אם את מרגישה שאת רוצה לספר לה, כנראה שיש ביניכן מספיק אמון, והבושה חוסמת. במקרה כזה, במקומך הייתי פותחת את הנושא קודם כל ביני לבין עצמי, ומנסה לשחזר מה הרגשתי ולתת מקום לרגשות (בלי לעבד אותם, רק לתת מקום), ורק במפגש שלאחר מכן לספר לה.

אם התשובה השניה היא הנכונה, יכול להיות שאין לך מספיק אמון בה, ואז לא משנה כמה היא נהדרת, כדאי לך למצוא מישהי שתוכלי לתת בה אמון.

*** גילוי נאות: אני לא מתחום הטיפול ***

[פריידי לינדר]

לפעמים יש משהו שאני לא מסוגלת/רוצה לדבר.

ואז אני פשוט מדברת על זה.

למה אני לא רוצה,

למה זה מפדח אותי,

האם אני מפחדת מהתגובה שלה,

איך זה מרגיש לשבת ולהחזיק משהו בבטן. (אני החזקתי משהו שנה שלימה!!!! ודיברנו על הסוד שמרחף בחדר ושאני עדיין לא מסוגלת לספר אותו. וזה שנה שלימה לא מתחילת הטיפול אלא שנתיים לפחות…)

ושבוע שעבר אמרתי לה שנורא מוזר לי לשבת מולה ואפילו מפחיד כשאין לי משהו שהיא לא יודעת אותו….😇

גם נושא בפני עצמו… 🙂

[אסתי ספרא]

נתקלתי בזה לא פעם ולא פעמיים (מהכיוון השני…)

אז בערך כמו שכתבו כאן

מאוד עוזר לכתוב בפגישה עצמה, במקום לדבר לקחת דף ולשפוך…

אח”כ כבר הרבה יותר קל להמשיך לדבר, בתחילה מדברים כאילו מלמעלה

ולאט לאט מעיזים לגעת בדברים ממש…

בהצלחה גדולה!!

[מרים סולובייציק]

המטפלת היא כמו רופא, שגם כשהוא מבקש להרים את החולצה, לא אכפת לך, כי את מחפשת רפואה, ככה גם ברפואת הנפש – מאוד יעזור אם תפתחי נושאים “בעייתיים” כדי לטפל בהם. אני יודעת שזה לא קל, אבל אם תעשי את זה למרות זאת, תרגישי אחר כך הקלה.

זה גם כמו להקיא, עד שעושים את זה יש לחץ פיזי על הבטן ואחרי זה יש הקלה.

[אביגיל כהן]

וואו אהבתי ממש את הדוגמא שלך!
תודה מרים, עזרת לי.

לא חשבתי שיוכלו לחדש לי משהו………

[א.]

אתן פשוט מדהימות ונותנות כח!

אני נתרמת מכל אחת ואחת שכתבה,

תודה! אין לי ספק שיעזור לי ..

[מירי ו]

תנסי לחשוב שבהתחלה זה קשה ומרגיש פדיחות אבל אם תקחי משהו ספציפי ותבטיחי לעצמך שהפעם את משתפת בזה ותראי תגובה חיובית זה יעזור לך גם הלאה להעז

תזכירי לעצמך שאחרי שתסיימי את הטיפול לא תמשיכי להיות איתה בקשר אז ה”פדיחות” ישארו אצלה ולא שזה יפגוש אותך פתאום איפשהו…

[אפרת שטרן]

רק רוצה להוסיף שהרבה פעמים לא נכון “להכריח את עצמך” לספר.

צריך להיות קשובים לקצב של הנפש.

[ruti4543]

הרבה מהמטופלות פגועות דווקא בנושא האמון והקשרים הבינאישיים,

לכן בעיניי זו התנהלות טבעית מאד בטיפול דינאמי.

חשוב מאד להעלות את הרגשות שעולים סביב זה, לספר על זה בכנות ובפתיחות ולתת לזה מקום.

מעריכה אותך על העבודה המאומצת. זה לא קל כשרוצים וקשה כל כך.

[אביגיל כהן]

סתם שאלה למטפלות: אתן לא אמורות להעלות קצת בעצמכן?
אני יודעת שבסופו של דבר האחריות היא על המטופל.
אבל זה קשה!
למה המטפלת שלי לא מנסה לשאול קצת בעצמה על הקשר?
היא הרי יכולה לפתוח ואני אזרום,
ומה שבשבילי זה לחצוב סלעים יכול להפוך להרבה יותר קל.
אני כן מעלה בעצמי ועובדת על זה ברוך ד’, אבל שגם היא!!
יש איזה כלל שאוסר את זה?
ואל תגידו לי עכשיו להעלות את זה מולה, את זה אני יודעת.
רק שואלת טכנית.
ואני יודעת שזה יצא מתוסכל למדי. סליחה………..

[רעות Reut]

אביגיל, נגעת בנקודה חשובה מאד בעיניי,
מצטרפת לשאלתך,
וגם אני יוסיף, שהרבה פעמים בסיום טיפול המטפלת אומרת נדבר על זה,
לפעמים הנושא כל כך כאוב שקשה להעלות אותו שוב,
אז למה האחריות חוזרת אלי שוב? למה שהמטפלת לא תעלה את זה מעצמה בפעם הבאה??
למה זה נשאר פתוח אחרי האמירה נדבר על זה?
אל תכתבו לי תדברי איתה על זה,
אני שואלת מהצד הטכני, אולי קיימת בעיה מבחינת הטיפול להעלות נושאים שוב מצד המטפל???
אני לא למדתי טיפול לכן אני שואלת אתכן מטפלות יקרות,

מקווה שהובנתי נכון (אני ממש לא חושבת שקהל המטפלות הן מלאכיות וכל יכולות…)