לפגוש מטופלות / מטפלת מחוץ לחדר הטיפול

[מנגינת רקע]

עצם העובדה שחושבי שהמטפלת היא דמות מושלמת ולא אנושית מעיד כמה אותה מטפלת לא מקצטעית

בד”כ זה מגיע ממבוכה,

לא מהתרגשות או מפחד או ניפוץ הדמות הלא אנושית- ה-מ-ט-פ-ל-ת!!

כמו ילדה קטנה שתברח אם תראה יום אחד את הגננת/המורה אחה”צ עם מטפחת ונעלי בית עורכת קניות/הולכת עם הילדים לגינה וצועקת עליהם

[מירי רוט]

הצורה החותכת והחד משמעית הזאת לשפוט ולפסול בקלות לא נסבלת

באה ממקום לא מקצועי בתחום הטיפולי

התיאור שעלה כאן עדין, נוגע ברבדים עמוקים בנפש

ומספר שנוצר תהליך היקשרות חיובית

הפורום הזה פתוח והתגובה שלך מסוכנת ולא אחראית

[בת-חן כהן]

חילזון קטן יקרה.

ברשותך, קצת מסתייגת ממה שכתבת.

ייתכן והתכוונת לשיטות שונות מאלו שאני מכירה.

אבל ממה שאני יודעת. פעמים רבות יש שלב בטיפול, שנקרא “העברת אידיאליזציה” (קוהוט), שבו המטופל רואה במטפל דמות כל יכולה, שעוזרת ומגינה בכל מצב (כתחליף להורה, בשלב הילדות, שהוא כעין כל יכול, תמיד נמצא ויכול לספק צרכים-בתחושה..).

זו תפיסה שהיא לא אמיתית מעיקרה, כמובן (כי ודאי שאמא היא מוגבלת, מי כמונו יודעות, וללא ספק המטפלת המדוברת יכולה לצעוק על ילדיה בגינה, וכל דבר אנושי אחר!)

החזרה לשלב הזה בנפש, מאפשרת לרפא את העבר, ולהביא להתפתחות נפשית טובה יותר.

אל דאגה, בתהליך טיפולי תקין, מקצועי ואחראי, הנפש משלימה את החסר, ומצליחה לפתח חוסן, ובהדרגה “משחררת” את הצורך לראות במטפל דמות הירואית.

עם זאת, אני מבינה מאוד את ההסתייגות שלך.

כיוון שקרו מקרים, לצערינו הרב, שבהם מטפלים עשו שימוש לא הולם בתופעה הזו, וגרמו לנזקים.

ככה שזה מובן.

אבל כן חשוב לי לדייק, כי אנחנו בפורום פתוח כאן, שלא תחשוב מישהי שכיוון שהיא מזדהה עם התחושה, אות היא שהמטפלת לא מקצועית (ותמיד חשוב לעקוב, כמובן).

ואגב, מה שהזכרת לגבי המורה בנעלי בית, לדעתי יושבת ממש על אותו בסיס בנפש…

מקווה שהובנתי.

[מירי כ.]

קרה לי שפגשתי את המטפלת שלי ברחוב,

התחבאתי ממנה. רציתי לראות אותה “על אמת”

התאכזבתי…

פתאום נראתה לי דמות רגילה ופשוטה.

זה הפריע לי מאד.

גרם לי מעט להעריץ פחות לתקופה מסוימת.

שמחתי שלא ראתה אותי-

הייתי עם מטפחת ולא עם פאה כפי שאני באה אליה,

רציתי להשאיר את התדמית שלי בעיניה.

קרה פעם שלפני פגישה

ראיתי את המטפלת מחוץ לחדר עומדת ומשוחחת בפלאפון.

התחבאתי ממנה.

חשתי שלא בנוח.

חיכיתי שתכנס לחדר ורק אז התקרבתי לשם…

היה לי לא נעים שתראה אותי “מחוץ לחדר”…

[שיינדי אייזנבך]

אני מטפלת בפסיכותרפיה מבוססת סי בי טי ומבוססת מובחנות.

מאד משתדלת לא להגיע למצב שאהיה ‘מואדרת’ או ‘על אדם’.

כלומר, משתדלת בצורה אקטיבית.

תמיד בגובה העיניים.

עם זאת, כשאני פוגשת מטופלת ברחוב, בחתונה, בחנות

– וזה קורה יותר ויותר לאחר המון שנות טיפול ואלפי נשים שראיתי בקליניקה –

אני כאילו לא מכירה.

ניד קטן עם הראש, לא מורגש כזה, וזהו.

כמו אדם זר.

עכשיו, אם היא רוצה, צריכה, חושבת שזה מתאים לה,

היא ניגשת מיוזמתה ופותחת בשיחה.

אם לא, כאילו לא הכרנו.

גם בהכשרה שאני מלמדת

אני מקדישה לזה שיעור שלם, במסגרת יחסי מטפל מטופל.

ברחוב את לא מכירה. אם הקשר בא ביוזמתה, תזרמי.

[משתמש לא ידוע]

לא יצא לי לפגוש את המטפלת שלי ברחוב,

אבל כמטפלת הפעם הראשונה שפגשתי מטופלת היתה מאד מסעירה ומביכה. הייתי עם הילדים והם התנהגו מתחת לכל ביקורת בלשון המעטה וכל זה ליד המטופלת ואמא שלה.

גם המטופלת היתה מאד נבוכה.

מאז למדתי לדבר על זה מראש, באחת הפגישות הראשונות. אני שואלת מה הציפיות של המטופל במפגש אקראי, וזה ממש מרגיע לדעת מראש.

מטופלת חמודה אחת אמרה שהיא היתה ממש שמחה שחברות שלה יראו אותי, והלוואי שזה יקרה… מתכננת לי מפגש חברתי ברחוב😆

[ג .]

חושבת שזה דבר מאוד לא בריא

לחשוב שהמטפל הוא כל יכול

כמעט א-לוהים חס ושלום

טיפול על פי תורה חייב להיות עם ההבנה שהמטפל הוא אדם

לשם השוואה שמעתי פעם שהצורה שכותבים ספרי צדיקים כאילו הצדיק הוא מלאך היא לא יהודית

ביהדות לא מתביישים בטעויות אלא לומדים וגדלים מהם

התורה מתארת הרבה את העברות שאנשים גדולים עברו וכמובן אנחנו יודעים שזה היה לפי דרגתם

כדי שנלמד מהם

אבל הצורה של להאליל מישהו מגיע מדתות אחרות (נצרות למשל)

כל אדם ויהיה הגדול ביותר הוא בסה”כ אדם

ומטפלת טובה אמורה לשדר את זה

ולא להפוך את עצמה לדמות יודעת כל וחפה מטעויות

מלאכית… כי מפגש עם האנושיות שלה ירסק את המטופל

שחשב שיש לו עסק עם שלמות

[בת-חן כהן]

תודה רבה לכל המגיבות..

המעניין הוא שמעבר לנושא שרציתי לשמוע עליו, עלה פה הרבה נושא אחר: האדרת המטפל, והניפוץ של הפנטזיה הזו….

הרגשתי את זה לתקופות בטיפול שלי, והיום מרגישה אצל המטופלות, בשלבים מסויימים.

לפי התאוריה של מלאני קליין, זה המעבר מראייה דיכוטומית-שחורלבן (האופיינית לגיל ינקות מוקדמת), לראיה של גם וגם.

ואז תמיד יש משבר.

כי לחשוב שהמטפלת שלי היא המושלמת בעולם זה כיף גדול (באמת!!). אבל פתאום לגלות שהיא אנושית וגם הילדים שלה עושים לה שרירים בגינה (אפילו ליעל😉..), ושהיכולות שלה לתמוך בי ולהיות מכווננת אליי ב100% הן מוגבלות, זה משבר. והוא לא קל….

זה הרגשה מאוד מערערת כשזה קורה, ולפעמים אני גם נופלת איתן לתוכה לפרק זמן, אבל כשאני נזכרת בתאוריות (כן, תאוריות עוזרות לי לפעמים…🙂), זה מסביר ומיישב.

זה נוגע בעמדה הדכאונית לפי מלאני קליין (יכולה לשלוח מאמר למתעניינות).

אז תאוריה יש, והבנה מאיפה זה מגיע יש.

אבל מעניין אותי לשמוע מה אתם חושבות על התחושה הזו? יש לכן הגיגים בעניין?

מחפשת לי שותפות משתפות, ואפילו סתם הזדהות פשוטה, לא הירואית, אנושית… 😉😉😉

[מירי כ.]

זה באמת כיף גדול לחשוב ולהרגיש שהמטפלת שלי כל יכולה,

מן אמא כזו, שיודעת הכל, מלאכית כמעט…

וקשה וכואב לגלות שהיא בן אדם כמוני.

חלש, נופל לעיתים, מתקשה לפעמים- בן אדם…

כי אז- איך “תציל” אותי?

איך תושיט לי יד ותעזור?

קשה לנו לקבל ממישהו שהוא חלש,

והוא נתון ליצרים, ודחפים, ושגם לו יש נפילות ואו משברים…

כי מי הוא שיעזור לנו/ שיאמר לנו מה וכיצד…

כך דעתי לפחות.

מה את אומרת, בת-חן?

[רעות אנסבכר]

אני חושבת שזה מאוד מבלבל לפגוש את המטפלת בחייה האישים

פשוט כי זה מביך…

יכול להיות שמעוד סיבות, כמו ניפוץ אשליית הקסם שלה

אבל זה גם מבלבל ומביך

סטינג ברור ויציב מאפשר להיפתח, לפתוח נושאים, להרגיש משוחררת ולהעלות דברים אישים ורגישים – כי הכל נשאר בגבולות הסטינג.

ופתאום לפגוש את המטפלת כבן אדם פרטי זה מבלבל.

זה גורם להרגיש – הי, מביך! אישה סתם חביבה מהרחוב – אבל היא יודעת עלי כל כך הרבה! אני חשופה מולה!

אני חושבת שלא טוב לראות במטפל את הכל יכול, ככה מצפים ובטוח נכזבים ונשברים בסוף

צריך לדעת ולהכיר בכך שהוא אנושי, שהוא בן אדם.

אבל לא אמורים להכיר אותו כבן אדם! בתוך מסגרת הטיפול – הוא רק המטפל. לא אמור להביא את עצמו משום כיוון. מטפל מביא את המטפל שבו, ומנתק את חייו האישים מהטיפול.

פתאום לפגוש את החיים האישיים האלו ברחוב… זה מבלבל… זה מסבך… זה מתסבך.

זו מאותה סיבה שממש לא טוב שתלמידה תגיע לבית של מורה.

[גיטי ראם]

הי

דווקא דעתי כמטופלת היא שונה

על אף שמדובר במטפלת מקצועית ברמה נדירה שנותנת הרגשה שווה ובטוחה

לפעמים מתחשק לי לפגוש אותה ברחוב

שתראה אותי כבן אדם רגיל מתפקד ,חי את חייו

שתחשף לעוד אזורים בחיי, לילדי המהממים וכו

בחדר הטיפולים אני מביאה בעיקר את החולשות……

ואם כבר הנושא – אשמח לשמוע ממטפלות מוסמכות – האם מקובל באופן חד פעמי לקבוע פגישה מחוץ לחדר הטיפולים הקבוע והרשמי?

אני מבינה את ענין הסטינג, הגבולות וכו

אבל לפעמים מרגישה שהעומס הרגשי גדול ככ שהאוורור הזה יכול להועיל….

[אסתר פת]

אבל לא אמורים להכיר אותו כבן אדם! בתוך מסגרת הטיפול – הוא רק המטפל. לא אמור להביא את עצמו משום כיוון. מטפל מביא את המטפל שבו, ומנתק את חייו האישים מהטיפול.

פרופ’ אליהו רוזנהיים בספר אדם פוגש את עצמו מדבר על הנקודה הזו-האם בסיטואציות מסוימות אני אמור להגיב כפסיכולוג או כבן אדם?

והוא אומר שמי ששואל את זה, פשוט לא מבין מה זה טיפול באמת

ואני מזדהה עם זה

כשאני באה לטפל, אני באה בתור האדם שאני, ואני מביאה את האישיות שלי כאדם, ואת החיבור האנושי שלי, שמכיר את כל המקומות האלה הפנימיים-הפחדים, התשוקות וכו’-את זה אני מביא לטיפול, יחד עם אמפתיה ואכפתיות

אני לא איזה ‘מרפא’ שבא בכוחות מיוחדים שאין למטופל

אני בדיוק כמוהו, ובכוח האנושיות הזו אני בא לטפל

כל העדיפות שיש לי על המטופל-זה שכבר עשיתי יותר דרך במסע אל תוך עצמי

וכמובן שגם הידע המקצועי תורם

אבל לא העיקר

אני חושבת שאם רואים את זה מנקודת מבט כזו-הרבה יותר קל ופשוט להתמודד עם הסיטואציה הזו של לפגוש את המטפל מחוץ לטיפול

מה שכן, זה בשכל. ולפעמים ברגש-יש לנו כזה חסך בדמות חזקה ואוהבת ויציבה שמכילה אותנו-שאנחנו בדמיון מגדילות את המטפלת ומאלילות אותה, כי זה עושה לנו טוב (לטווח הקצר)

וזה נושא לעבודה בפני עצמה, וזה תהליך שלוקח זמן, של לטפל בחסך הזה ולמלא אותו בדרכים אחרות, שהנפש לא תרגיש כזו צמאה, ותוכל לספק לעצמה את היציבות והביטחון האלה, ולא תזדקק לזה ממישהו חיצוני

כשלי זה קרה בטיפול, כשהייתי מהצד של המטופל, השתדלתי לתת לעצמי להרגיש את זה, ביחד עם הבנה בשכל שיש לי חסך שמנסה להתמלא, אבל בכל זאת שתישאר איזו ידיעה ברורה, שזה מאבק שקורה בתוך העולם הפנימי שלי ולא קשור לדמות של הפסיכולוגית עצמה במציאות

[אסתר פת]

חשוב לציין, שאני מדברת על גישת הטיפול הדינמית בלבד, שם הקשר בין המטפל והמטופל הוא בסיס התהליך הטיפולי

[פצצת אנרגיות (כבי)]

דווקא אני מאד נהנית לפגוש אותה באמיתי

זה הכי מראה לי שהיא בן אדם ואנושית

ובדיוק לכן היא מבינה אותי

כי אם לא הייתה במציאות לא הייתה מבינה את מה שאני עוברת

וגם אני מסתכלת עליה כאישה רגילה נורמלית

אז מה הבעיה לפגוש אותה

במיוחד שאני התחברתי אליה

אני אישית ממש כל פעם שפוגשת אותה

זורמת ונהנית מהרגע וצוחקת איתה

ואם לא הבנתן אני מגיעה כמטופלת

לא יודעת מה כמטפלת עוד לא הגעתי לכובע הזה

[אילת בריטמן]

באופן כללי, חדר טיפולים הוא חלק מהסטינג ואמור ליצור מקום מוגן ובטוח. עם זאת, לעיתים יש צורך גם לצאת ממנו מסיבות שונות.

היו לי כמה מטופלות בעבר שבקשו שנעשה פגישה במקום פתוח כי הן מרגישות מתח מאד גדול וצריכות לשחרר אותו דווקא באוויר או מישהו שהגיעה לאחר הפסקה גדולה ובקשה שניפגש במקום אחר כי החדר מזכיר לה זמנים אפלים שהיא לא רוצה לזכור. אם מטופלת מבקשת דבר כזה- אני לא רואה שום סיבה לסרב לה. מבחינתי- זה חלק מהכבוד שאני רוחשת למטופלות, שהן יודעות מה הן צריכות.

הרבה הצלחה!