[בת-חן כהן]

ברשותכן מביאה את הצד האישי שלי כמטפלת:

לפעמים אחרי פגישות מורכבות קשה יותר לעבור לפגישה הבאה, כן. קורה לי.

ולדעתי כאן נכנסת האחריות שלי כלפי המטופלת הבאה לתת לעצמי משהו שייתן לי כח: לצאת מהקליניקה לכמה דק’ ולחזור, לדבר לעצמי או לאחרים על כל נושא, לפעמים אפילו לצייר בטושים או לכייר בפלסטלינה 🙂

חושבת שמה שהעלית זה באמת סוגיה, לא דבר שבא ברגל,

לעבור ממטופלת למטופלת,

זה דורש ממטפלת הרבה קשיבות והתכווננות לעצמה, כדי שתוכל להיות בשביל המטופלות בצורה הכי טובה שאפשר.

וזה גם המקום שלה להכיר את הנפש שלה ויכולת ההכלה בהתאמה לתקופות בחיים שלה. וכן, כמה פגישות לקבוע ברציפות שתאפשר לה לתת את כל כולה בכל פגישה.

ןבנוגע למה שהעלו פה על ש”קשר עם המטפלת הוא לא קלסר שמכניסים אחד ומוציאים אחר”.

מודה ומתוודה, אני יכולה לחשוב על מטופלות מחוץ לשעה השבועית. קורה לא מעט.

לפעמים יוצאת מימי פגישות ארוכים יותר, ומרגישה שיש בתוכי הבזקים של עולמות כמספר המטופלות שפגשתי היום. ואז עושה חושבים איך משחררים קצת ומפנים מקום.

יש ימים יותר יש שפחות, תלוי.

לא בטוחה שכל המטפלות החשובות כאן יסכימו איתי ועם התחושות, אבל אינדבדואלית בשבילי-זו החוויה.

ובא לי לפתוח על זה דיון נפרד, כי זה מעסוק אותי גם כמטופלת 🙃

[בת-חן כהן]

רוצה להוסיף עוד זווית על כל הדברים שאמרו בנ”ל 👆 ואני ממש מסכימה איתם:

בתחילת דרכי במטפלת זה פגש אותי יותר, סוג של הצפה מהתובנות החדשות, מהיכולת לקלוט ולהבין אנשים טוב יותר.

עם הזמן זה התאזן ב”ה.

אבל האמת שעד היום, לא בכל פורום אני מרגישה נח להציג את עצמי במקצוע שלי
(אפילו כאן אני לפעמים חוששת כשאני מגיבה 😊),
כי מרגישה שלפעמים זה יכול לאיים ולהרתיע.

חושבת שההבנה הטיפולית נותנת יותר כלים לפרש אנשים ואת העולם-ככל בעלת מקצוע שמתמחה בתחומה,

אבל לפעמים בא לי להגיד לאנשים שגם אם אני מבינה אותם יותר לעומק,
זו הבנה שבאה מתוך לגיטימציה מלאה למה שהם, וכמעט ללא שיפוטיות.

מטפלת אולי מבינה או מפרשת יותר (לא בהכרח!),

אבל אולי גם מתחדדת אצלה ההבנה שכל אדם הוא יצור יחיד, מדהים ומיוחד,

שמגיע לו כל ההבנה וההכלה למה שהוא, לצורה שבה הוא חי ולהתמודדויות שהוא עוד בהם בגבורה.
כך שבאמת אין לסביבה ממה לחשוש…

מההבנה הטיפולית לא אמורים להסיק מסקנות שיפוטיות על הסביבה שלנו, אלא להיפך.

זו דעתי.

ואני שמחה שיש לי במה להגיד אותה. תודה רחלי 🙂

[בת-חן כהן]

אני עשיתי ב”עלי באר” ונהניתי מאוד מאוד. אצל פנינה אלבז.
רק יודעת שמשנה לשנה הם מעלים את המחיר, אז שווה לבדוק.

[בת-חן כהן]

** תוכן זה הוסתר **

[בת-חן כהן]

בלי כובע כזה או אחר,
בפשטות משתפת שדיונים שחוזרים על עצמם בלופים לעוסים (כדוג’ תואר לא תואר /
מטפלת לא אתית וכו’), או מכריעים לכאן או לכן בלי עדינות יתירה, פשוט מעייפים
אותי וגורמים לי לרצות לצאת מהפורום, מה שיהיה לי חבל.
ומן הסתם אני לא היחידה.
לו יהי ויכולנו לשנות את זה. כי פוטנציאל יש.

[בת-חן כהן]

מרים, אני מסכימה עם כל מילה.
וקצת בשאלה איך בפורום כזה, שמורכב ממטפלות ומופלות גם יחד, אפשר לשמור שלא
יצאו כשלים מהסוג שציינת.
תוהה אם זו יכולה אחריות קבוצתית של קבוצה גדולה כזו של מאות נשים, שנכנסות
ויוצאות בפורום ולא עוקבות אחרי הדיונים.
אולי זה מקום שהנהלת הפורום צריכה יותר לפקח עליו?
או אולי פשוט להרים ידיים ולקחת בעירבון מוגבל מאוד את כל הנאמר כאן?
שאלה..

[בת-חן כהן]

נחמי,

כדאי לחברות שלך לבדוק מול עצמן למה פעמים רבות קשר עם מטפלת מרגיש חודרני ומשהו שצריך להתגונן מפניו.

והאם כשמטפלת שואלת שאלה שלא מתאים לי לענות, אני מרגישה יכולה פשוט להגיד לה את זה?

וכשאני הולכת לטיפול, עם כמה פחד וחרדה אני מגיעה איתי לפגישה הראשונה והשניה,

והאם אני יכולה פשוט לספר את זה למטפלת.

חושבת על זה שגם כשאנחנו הולכים לטיפול, אנחנו לא משוללי בחירה.

אנחנו יכולים להגיד כשמשהו לא מתאים לנו ולבקש שהמטפלת תהיה מכווננת למה שכן מתאים בשבילנו.

חושבת שמטפלות אמינות, מקצועיות וותיקות, לרוב מודעות לצורך של המטופל לשמור על מנגנוני ההגנה שלו ועל הפרטיות שלו. ולפתוח דברים בקצב ובמינון שיהיה לו טוב.

בתפיסה שלי, זה תפקידי כמטפלת. להחזיק מצד אחד את זה שאני צריכה לשמור על המטופלת שלי, שתרגיש בטוח ומוגן בחדר, ומצד שני לעזור לה לגעת בדברים שקשה לה להגיע אליהם לבד ושם היא צריכה את העזרה שלי.

זה ריקוד דק כזה, בין להתקדם ולאתגר את המטופלת, ומצד שני לשמור על מקום בטוח ומוגן.

החשיבה שלי היא, שבבסיס להכל חדר טיפול צריך להיחוות למטופלת כמרחב מוגן ומגדל. וזה הכי חשוב מהכל.
ועל בסיס זה אפשר לגעת בדברים כאובים, לעבד דברים שקורים או קרו-ולגדול.

ובתפקיד המטופלת-גם אם קורה שמשהו לא מרגיש מותאם ומוגן, מה שחשוב זה לדבר את זה עם המטפלת, לנסות לדבר לפני ששוברים את הכלים והולכים למטפלת אחרת.

(נ.ב. הסתייגות קטנה, כשקשר עם מטפלת מרגיש מאוד פוגעני ולא מותאם מההתחלה, לעשות חושבים. ללכת להתייעץ אם אנשי טיפול אחרים מוסמכים. קורה שנכון להפסיק קשר כי משהו בדינאמיקה לא הולכת טוב, או שלא סומכים כלל על הגישה והמקצועיות של המטפלת)

בהצלחה!

[בת-חן כהן]

חושבת ששונה בין אימון לטיפול.

[בת-חן כהן]

מבחינה אתית, לא משנים את הסכום לתשלום.
זה לא ממקום של טובה, זה נכון מקצועית ואתית.

[בת-חן כהן]

** תוכן זה הוסתר **

[בת-חן כהן]

** תוכן זה הוסתר **

[בת-חן כהן]

לדעתי, בגלל שמדובר בפורום עם מורכבות-פורופ טיפולי שחשוף לקהל הרחב, זה דבר
שדורש משנה זהירות והחזקה.

לא יזיק לתחום מחדש את מטרות הפורום והנושאים שמתאים להעלות.
בנוסף לכללים הרשומים.

מתכוונת אופן כללי, ובלי קשר לדיון הנ”ל דווקא.

[בת-חן כהן]

לדעתי תלוי כמה שאלות:
1. את מרגישה שאת יכולה לתת מענה מיטבי דרך הטלפון? שיספק, שימלא, שיחזיק?
2. מה עם להגביר תדירות פגישות לפעמיים בשבוע?
3. איפה פוגש אותך הרעיון של תלות בך ברמה כזו?

בהצלחה.

[בת-חן כהן]

תודה למגיבות.
מתחברת במיוחד למה שכתבת, רחל מונטג, בנוגע לזה ש”כל זמן שאין את כל התמונה- או לפחות את רובה- קשה לדייק ולתת מענה נכון”.

חושבת על זה שפעמים רבות אנחנו שואלות שאלות מתוך הסתכלות סובייקטיבית שלנו על המטפלת שלנו ואיך אנחנו תופסות אותה (על סמך קשרים וכשלים שחווינו בעבר).
והמעניין, שגם אלו שעונות לנו תשובות (מטפלות ושאינן..), מפיקות את התשובות מהחוויות חיים והניסיון שלהן.

מה שלא תמיד מספק מענה סובייקטיבי ומספק ומקצועי ומכוונן אישית.
מאוד מסכימה שבפורום גדול, כדאי לקחת את התשובות והתגובות בעירבון מוגבל…

מאוד התחברתי לדיוק הזה, שלהעלות שאלות יכול לספק לנו צורך של

שיתוף

הזדהות-לגיטימציה-נירמול

לקבל כח להביא למטפלת

בכל הקשור למענה מקצועי ושאלות מהותיות, פחות הייתי סומכת בלב שקט על התשובות בפורום…

ואולי יהיו שיחלקו עלי, וזה בסדר 🙂

[בת-חן כהן]

ועוד הערה קטנה שבא לי להוסיף על הבמה הזו:
כאנשי טיפול אנחנו יודעים שהעולם הוא לא שחור-לבן.
ולכן כדאי שכשמישהי מעלה דילמה או רגש קשה סביב טיפול, בואו ניזהר לא להגיע
ממקום שפוסל שיטת טיפול X ומאדיר רק את שיטת טיפול Y.
או פוסל נחרצות מטפלת שעשתה 123 ומצדיק רק מטפלת שעושה 456..
במיוחד מעל כזו במה נרחבת, שלא נבוא להועיל ונצא מזיקות, חלילה.
בואו ניקח אחריות.

[בת-חן כהן]

יש את רוחמה זיונס. נשמעת לי טובה ממש.

לא יודעת אם היא מאמנת או מטפלת אבל.

[בת-חן כהן]

שפרה אלבוים, מירושלים.

מטפלת בEMP.

0527625414

[בת-חן כהן]

ת מ,

אולי מה שהיית רוצה לשמוע זה לא דווקא הסבר מדעי, אלא יותר לשמוע שזה מוכר, והגיוני, וגם מקדם. שיש שכר לעמלך..?

אני ממש מזדהה עם התחושה הזו במטופלת בטיפול דינאמי.

מה שיכול לעזור זה להכיר את הדברים שעושים לך טוב, משחררים. אם יש לך אפשרות אחרי הטיפול ללכת למקום של טבע ל10 דקות אפילו וטיפה להרפות. או כל דבר אחר שעושה לך טוב, ויעזור לך לאסוף את עצמך, ולעבור חזרה לעולם המעשה.

ועוד דבר, אם את מרגישה שזה מידיי, והמינון כבר קצת גדול עלייך, כדאי להביא את זה מול המטפלת. לראות אולי יתאים קצב קצת יותר מתון.

לא קל… אבל יש פירות!

בהצלחה!

[בת-חן כהן]

רק שרשימת המתנה יכולה להגיע לשנה,
ככה הבנתי.

[בת-חן כהן]

2 מעולות, מכירה מקרוב:
מוריה אלגרבלי 0527611825
אפרת צדקה 0583242241

[בת-חן כהן]

תגדירי ’התנהגות פוגענית’?

[בת-חן כהן]

לא יודעת אם יעזור לך.
אבל בזמנו עשיתי קורס מקוון מקיף (בכתב) של בבליותרפיה כחלק מלימודים מקוונים
לתואר ראשון, במכללת הרצוג.

ייתכן ואפשר לברר אצלם מה יש היום.

[בת-חן כהן]

ר ב,

כניראה שאם פתחת כאן את השאלה, שכוללת חשיפה של חלקים מחייך, יש לך כן מחשבה להיענות לבקשה של בעלך.

מה שיכולה להגיד לך מהתנסות אישית כמטופלת וכמטפלת, שטיפול יכול לקדם אותך מאוד. מטפלת תוכל לפתוח איתך את כל השאלות שהעלית כאן, לעזור לך להתבונן בהן מול עצמך.

לעבד חוויות מילדות. להבין מה ה”אני” האמיתי, ומה ה”אני” שנוצר מתוך אילוצים בחיים.

ובכלל, תרומה מאוד משמעותית של הטיפול זה בכלל לחיים הזוגיים. וזה עצמו יכול להשפיע מאוד מאוד על איכות החיים שלך עצמך, וודאי ודאי על ילדים-שיש או שיוולדו.

מה שכן, מציינת שטיפול אכן דורש התגייסות מסויימת של הנפש לתהליך. (כמובן שמטפלת מקצועית יודעת לווסת את הטיפול לפי הקצב הנכון והמכוונן אלייך, אבל עדיין זה דורש מאמץ).

ולכן לפני שאת פונה לטיפול כיוון שבעלך רוצה, כדאי שתמצאי בעצמך:

האם יש חלקים בך ובאישיות שלך שהיית מתוסכלת מהם במהלך השנים?

היה משהו באופי שלך שהיית רוצה לשנות?

בהתמודדות עם משברים?

בקשרים עם אנשים קרובים?

בכל הנ”ל טיפול יכול לעזור מאוד!

כדאי לחשוב על זה. זה יכול לחזק את הרצון לשינוי.

(לא מכירה אותך אישית, אבל כניראה שאת אישה נהדרת ועד היום חיית מצויין עם הכלים שהשם נתן לך.

ללכת לטיפול לא פוסל אותך כאדם מתפקד, מוערך, חווה את היום יום בהצלחה.

ללכת לטיפול כן יכול לדחוף צעד אחד קדימה במובנים רבים)

הרבה ס”ד!

שד’ ינחה אותך בדרך הנכונה, ובמידה ותלכי-למטפלת הנכונה.

[בת-חן כהן]

תודה מירי. ממש מסכימה איתך.
לפעמים במפגשים עם נשות טיפול, עוסיות, קולגות וכו’, רואה את זה שאנחנו יכולים
ליפול ל’’פח’’ הזה של להאשים הורים של מטופל.
כל פעם מחדש מעורר בי מחשבות,
שכמו שאנחנו רואות את המטופל כזכאי לכל הקבלה וההכלה,
כך מגיע להורים שלו ולכלל ההורים בעולם (גם לנו עצמינו..) שיראו אותנו בעין
מכילה ומקבלת ללא שיפוטיות.
התפקיד שלנו זה מצד אחד להכיל את התסכולים, הכעסים, החסרים של המטופל,
ומצד שני להיות הדמות הבוגרת שמחזיקה בתוכנו את ההורים שלו ככל הורים בריאים
שרוצים לגמול לילדם אך טוב!
בעיניי, זה כל כך חשוב, כי בסוף זה השדר שיעבור למטופל אחרי העיבוד שייעשה
לקשר מול ההורים.
ולפעמים אני חושבת על זה שאם המטפלת רואה את ההורים כאשמים, שלא ראויים וכו’,
זה עלול להשפיע על תפיסת המטופל כלפיהם. ואז במקום לעזור ולהועיל, יצאנו
מזיקים חלילה.
(כמו מירי מסתייגת על מקרי קיצון קשים מאוד שרק שם היחס הוא אחר..)

ועוד נקודה שממש מסכימה,
הדרך הבריאה ביותר לנפש להתמודד עם חסרים, כאבים, היא לא דרך האשמה וכעס.
אלא אם כן זה לטווח קצר כחלק מתהליך.
בתוצאה הסופית היינו רוצים להגיע לתוצאה של השלמה וחיבור מחודש וחזק יותר עם
ההורים (למעט מקרי קיצון..). ולשם אפשר לצעוד עם המטופל רק כשאנחנו מחזיקים את
ההורים שזכאים ורוצים אך טוב עבור הילד.

יוצא לי לעבוד עם מטופלות ממסגרות חוץ ביתיות,
ושם אני רואה שוב ושוב, שהבחורה יכולה להיות מוקפת בצוות מסור, במתנדבות חמות
ומתוקות, בחברות רגישות, בצוות טיפולי אכפתי. ועדיין מילה אחת של אבא או אמא
(גם אם הם מוגבלים בהרבה מובנים), לעולם לא תישווה להמוני מילים טובות ומקיפות
מפה של צוות או חברות. כמובן שלטוב ולפעמים גם למוטב.
לכן העבודה על קשר וחיבור עם ההורים, לדעתי זה הבסיס הכי חשוב לכל טיפול באשר
הוא!

[בת-חן כהן]

את כותבת שהיה דיבור על סיום טיפול.
מעניין אם הסיום הגיע מתוך אילוץ-הורים / כלכלי / לו’’ז וכדו’.
ניראה לי משנה מאוד כדי להבין את התגובה, מה מידת השליטה שהיתה לה בקביעת סיום
טיפול.
וגם אם הגיע ממנה והיה החלטה מדוברת וכו’,
לסיים קשר בצורה של סגירה טובה ופרידה מסודרת, זה ממש לא קל.
זה דפוס מוכר שיכול לקרות בטיפולים מסויימים, ושם זה המקום לפתוח את זה קצת
איתה, ולנסות כמה שרק תלוי בנו להביא לסגירה טובה. ואם לא, זה שלה.
ועוד נקודה שכדאי לחשוב עליה,
תחשבי על פרידות אחרות בחיים שלה,
האם היו קשרים שנקטעו בפתאומיות?
(אפילו מעבר דירה סנדרטי יכול להתפס כקטיעה של קשר),
האם כשחוותה פרידות בעבר היתה שם דמות מבוגר שהחזיקה את הצורך שלה לסיים בטוב?
זה יכול לעזור במובן שגם אם לא תצליחי ליצור איתה סיום טוב וממצה, תחשבי על זה
שהנה היתה לה כאן הזדמנות להיפרד באופן כזה שיש מבוגר אחראי שמחזיק את הצורך
שלה בתוך זה, גם אם היא לא הצליחה להיענות אליו.

ממש מזדהה עם התחושה שלך שבסיום תהליך טוב, כל כך רוצים לעשות סגירה מסודרת,
סיכום טוב.
אפילו צורך טבעי שלי עצמי כמטפלת, לא רק של המטופלת.

בהצלחה רבה!