טיפול בת-חן כהן
טיפולתגובות הפורום שנוצרו
-
בלי להביע דעה לכאן ולכאן, רק מעלה עוד נקודה:
פעמים רבות כשאנחנו הורים לחוצים ממשהו מסויים, עושים ממנו “אישו”,
זה גורם לילד דריכות סביב הנושא, והיאחזות חזקה יותר.
חושבת שפיתרון טוב להרבה מהדברים, הוא שאנחנו פשוט נרפה מהם, וננסה ברוגע.
מאמינה שאם אנחנו נגיע למוצץ בגישה רגועה, שזה צורך של הילד עד שלב מסויים וזה בסדר, ואם הוא ישחרר אותו מעצמו כשירגיש בשל-מה טוב.
ואם לא נוכל לעודד אותו לשם בעדינות ולבדוק אם הוא בשל-מן הסתם זה יעזור לו להיפרד ממוצץ בצורה רגועה.
לעומת זאת, אם אצלינו בראש יעמדו איומי ה”שיניים עקומות / ריור/ דחיה חברתית”,
זה יכול לגרום לדריכות יתר סביב זה, וממילא ללחץ ולהיאחזות במשהו בטוח-שזה המוצץ..
כנ”ל לגבי גמילה שנעשית ברוגע ובשחרור, כנ”ל לפרידה מחפצי מעבר כמו ה”שמיכי” וכדו’…
-
באופן כללי לא מומלץ.
אבל כדאי שתדייקי איזה סוג טיפול. זה הבדל מהותי. -
עדי, למה שלא תבקשי להיפגש איתה, ותבררי מה המטרה שלה בקשר עם הילדה.
לאיזו עזרה היא זקוקה לדעתה, ואיך היא ממליצה לתת את העזרה במסגרת ביה’’ס וכן
בבית. -
פניה לטיפול היא לא רק טכני, שמו שנוטים לחשוב.
זה לא רק להרים את הפלאפון, לחייג למטפלת ולקבוע פגישה.
זה הרבה מעבר.
כשאדם פונה לטיפול זה אומר שהוא עבר כמה שלבים משמעותיים:
ההכרה שיש לו קושי
הרצון לפתור את הקושי
ההבנה שבקשת עזרה תעזור לפתור ולקדם.
ואז-
וגם שמחליטים ללכת, עולים פחדים: הפחד להזדקק, הפחד מתלות, הפחד מקשר משמעותי…
שלפעמים יכולים גם לעצור בעדינו מלהתחיל טיפול.
כי טיפול, לצערינו, זה לא רק פגישות עם מטפלת והעניינים מסתדרים.
להיות בתוך תהליך טיפולי, זה אומר לחוות הקלה ורגיעה ושיפור,
אבל גם לעלות ולרדת ולחוות טלטלות לעיתים.
זה אומר לקבל עזרה אבל גם לפעמים להתייחס לדברים כאובים שניסינו לשכוח.
כדי להתחיל טיפול צריך שתהיה מוכנות והסכמה להיות בתוך תהליך שהוא לפעמים דורש ולא קל.
ובגלל כל הנ”ל, המלצה לחברה ללכת לטיפול,
לא תמיד תביא את התועלת ותגרום לה באמת לנקוט בצעד הזה.
לדעתי האישית, תפקידך במקום הזה, בתור חברה (בהחלט מסורה ואכפתית!)
הוא להמליץ לה ללכת, ולהסביר את התועלת שיכולה להגיע מזה.
ואז להיות חברה אוהבת ותומכת, לראות מהצד ולפעמים לנשוך שפתיים…
משתפת באופן אישי,
שהרצון שלי ללכת לטיפול הבשיל דווקא מאמירה של חברה, מעריכה באמת, שהאמינה בי ואמרה
“את אדם כל כך מושלם ומפותח, אם רק תלכי לטיפול, פשוט תעלי בעוד כמה רמות…!” .
ודווקא האמירה הזו שלה,
מתוך הערכה והכרה בבסיס בכשרונות שלי, ואמונה בטיפול שמשהו שמשדרג איכות חיים
(ולאו דווקא מספר על בעיות לא פתירות וכו’), דחפו אותי לעשות את הצעד הזה לפני שנים.
ובכלל, להיכנס לתוך עולם הטיפול 🙂
מקווה שהועלתי.
-
מתחברת לתשובה של רותי.
ככלל, ילד שמביא דמיון לחדר הטיפול, אין בכך סימן לקושי.
אחרי הכל, מרחב טיפולי הוא מרחב בטוח, דמיוני וחלומי אפילו,
שרק מזמן אותנו להביא את כל הפנטזיות המודעות והלא מודעות שלנו.חושבת שזה מתחיל לעורר סימני שאלה כשהגבולות בין המרחב הדמיוני למציאות
מטושטשים,
או כשהעולם הדמיוני נהיה בנוי ומפותח לפרטי פרטים מופלגים, מול עולם מציאותי
דל וקהה רגשית. בקיצור-פערים.
ואז כדאי להתייעץ. -
הי.
אני באה מעולם הפסיכודרמה.
בעיניי ההבדל לא תמיד מאוד מהותי.
בסה’’כ הכלי שהוא הדרך להגיע לאותם התכנים.
אם כי יהיו שיחלקו עלי כניראה.
יכולה בשמחה לפנות בפרטי או בשיחה 0527649695.בהצלחה.
-
הדיון הנ”ל מעלה כמה שאלות:
האם מטפל ומטופל נמצאים משני עברי המתרס?
האם יש זכות לאיש טיפול להביא בטיפול דברים / לטפל במטופל ללא ידיעתו?חושבת שגם כשאנחנו מגיעים לרופא, והוא נותן אבחנה,
אנחנו לא מצפים ממנו לפרט את כל הסיבות והידע המקצועי שהוביל אותו להנחה הזו.
אבל עדיין, יש רופאים מסויימים שנרגיש איתם יותר נוחות ואמון כאשר הם קובעים
אבחנה ומציעים דרכי טיפול עבורנו.
אולי כי יש יותר תחושה של אמון ושקיפות ביחס שלהם?
כי הם יותר משתפים ורואים בנו כפציינטים פרטנרים בגובה עיניים שזכותם לקבל
מידע?חושבת גם על התפיסה שהיינו רוצים שתהיה למטפלת כשאנחנו הולכים אליה:
מצד אחד, מטפלת תמיד תבין עלינו דברים שלא הבנו בעצמינו עדיין,
ולכן אנחנו הולכים להיעזר, אחרת היינו נעזרים בעצמינו…
מצד שני, זה יכול לעורר תחושה של אי נוחות שבמקום כל כך רגיש ועדין של הנפש,
מישהו יודע עלי דברים שאני לא יודעת.ואולי מה שמכריע כאן זו תפיסת המטפלת?
חושבת שאולי מה שהייתי רוצה שהמטפלת תדע עלי דברים, אבל גם תשתף אותי בהם
כשאני בשלב שיכולה לשמוע ולהבין וזה יקדם אותי.לדעתי, והפעם מכובע המטפלת, אני מבינה לפעמים דברים על מטופלים או על הורים,
אבל מחובתי לשתף אותם בשקיפות מלאה במינון ובעיתוי כשיוכולים להכיל ולקבל.
בעיניי, זה *לוז הטיפול*. זו השאיפה. -
במקומך הייתי מזמינה את ההורים לפגישה,
בודקת איתם
מה העמדות שלהם עצמם לגבי טיפול?
איך זה בשבילם שהילד הולך לקבל עזרה אצל אישה שהיא לא אבא ואמא?
ועוד ..
בגיל כזה ברוב רובם של המקרים זה שדר מודע או לא מודע שעובר מההורים.. -
גיל?
ילד / נוער / מעל 18?
מאוד משמעותי. -
מדהים!
-
מאיה גולדמן (לא חרדית) 0523841469
-
הערונת קטנטונת:
בדרך כלל מטפלת לא מחלקת לטובים ורעים.
יותר רואה את טובת המטופל במקום הראשון,
ואת ההורים שמאחוריו ככאלו שרוצים להיטיב,
גם אם היו להם אילוצי חיים או אילוצי אישיות
או אילוצי בריאות נפשית כאלה ואחרים.ייתכן והמקרים שציינתם הגיעו מנגיעות אישיות יותר,
שאז קשה לראות את התמונה השלימה.
בהחלט מסעיר וזה מובן.אבל כשמטפלת רואה את המטופל בעין מכילה, מקבלת, לא שיפוטית.
הגישה המאוזנת היא לראות גם את ההורים שמאחוריו
ככאלה שיכולים לטעות מסיבותיהם הם.
גם כשלמטופל קשה לראות בעין הזו.וההסתכלות של המטפלת כרחבה יותר,
וזה מה שמביא למטרה הסופית:
ליצור קשר שמיטיב למטופל,
דרך עיבוד של מה שקרה בעבר וקורה בהווה.
(למעט מקרי קיצון קשים של הפרעה ניכרת).וסליחה עם התייחסתי לנקודות רגישות אצל מישהי לא מספיק בהתחשבות… רק מביעה
דעה. -
בדרך כלל סיום טיפול קורה מהסכמה הדדית של מטפלת ומטופלת שהגיע הזמן לסיים.
לעיתים קורה גם מאילוצים (כלכליים, מצד המטפלת ועוד).
כשטיפול מסתיים בהסכמה ללא אילוץ, געגוע הגיוני ביותר. אם יש תחושה של חסר
גדול עד בלתי נסבל, כדאי לקבוע פגישה נוספת ולבדוק על מה זה יושב.בכל מקרה, אחרי סיום טיפול מקובל מאוד שהמטפלת מאפשרת לקבוע פגישות פה ושם
כשמרגישים צורך.בת-חן.
מטפלת בפסיכודרמה, הכשרה ממלכות 3 שנים -תעודה מאונ’ בר אילן.
טיפול בילדים ונערות.
הדרכת הורים.
מטופלת בעצמי 🙂 -
תודה לעונות.
אחרי שכתבתי את השאלה היתה לי סיטואציה מעניינת עם מטופלת:
נושא כנ”ל, שכבר הרבה זמן מדובר ביננו על זה שלא מדובר.השבוע היא עמלה ארוכות לשכנע אותי ואת עצמה שזה משהו שהיה בילדות, והיא כבר ממש ממש אבל ממש לא זוכרת אותו! לכן הוא לא רלוונטי בעליל לשוחח עליו…
זו היתה הזדמנות מצויינת להבין ביחד איתה אילו זכרונות אצלה הם שכוחים באמת, ואילו מודחקים.
באופן כללי אני התחברתי ל”תלוי” שהגיבו פה.
חושבת שתמיד נכון לדבר את זה שיש נושא לא מדובר-השאלה היא העיתוי הנכון.
וכשמניחים את זה שהנושא לא מדובר, בעצם דיברנו עליו כבר. ועוד נפתח אותו מתישהו, כך או כך.
ככה ניראה לי.
-
אני ממש אוהבת את דיסקיט.
לא טיפולי טהור, אבל איורים מביעים ופתוחים להכל..
והעלות סבירה יחסית, כי זה סוג של משחק גם..יש את personita של הצבוגרים ושל הילדים.
יש לי אחד ישן, לא יודעת אם עדיין אפשר להשיג.ארץ יצורי הנפש..
-
בכללים היבשים לא אמור להיות.
בפועל יש מטפלות שמקבלות, וזה בסדר.
אפשר גם לשאול את המטפלת בעצמה 🙂 -
ASD זה רצף של רמת מוגבלות.
ההגדרה Add יצאה מחוץ לחוק, זה בעצם קווים אוטיסטים.
בתפקוד נמוך במוסדות מתאימים לאוכלוסיה, בתפקוד גבוה יכולים להשתלב במוסדות
רגילים.
ADHD ודאי שיכולים ללמוד במוסדות רגילים. אא’’כ זה מתחווה לעוד דברים נלווים.בנוגע למאפיינים ששאלת, כדי לקבל מענה הכי מקצועי מציעה לך לפתוח DSM5.
זה מגדיר שמאבחן מוגבלויות ומחלות.
תפתחי שם בסעיפים הרלוונטיים.בהצלחה!
-
אני ממש הייתי קונה ספרים טיפוליים חרדים ברמה גבוהה.
כדאי שהציורים יהיו קצת מופשטים, זה נותן מרחב יותר להזדהות עם הדמויות, לדעתי.
(בציורי חיות הולך טוב יותר מציורי ילדים, הרבה פעמים) -
אני חושבת שנאמור כאן כל מיני דעות,
כיוון שפשוט ענו כאן כל מיני מטפלות / מטופלות מכל מיני תחומי טיפול.
אין בזה נכון ולא נכון, זה כל אחת התפיסה שלה.מעניין לבדוק את זה פעם.
מה התפיסה של יחסי מטפל-מטופל בכל אחד מסוגי הטיפולים.
ואיך כשמישהי רוצה ללכת לטיפול, איזה סוג מטפלת היא מחפשת.
צעירה או מבוגרת,
רכה ואימהית או סמכותית,
נותנת עצות מעצמה או נותנת למטופלת למצוא אותם בתוכה
ועוד ועוד..וחושבת שזה יכול להיות מרתק להשוות את סוג המטפלת שבחרנו לסוג האימהות
שחווינו… -
מירי את מתכוונת לספרים מקצועיים, או ספרי ילדים או סיפורת?
לא הבנתי.. -
תודה על התשובות.
האמת שכשכתבתי מה שבעיקר הייתי רוצה לקבל זה מוקדי כח למטפלת, יותר מאשר למטופלת 🙂.
התחושה הזו שברגיל התפקיד שלי זה להחזיק, ולפעמים עושה כך מה שאפשר, אבל בסוף יוצאת לי מהחדר מטופלת שמרגישה לא מספיק מוחזקת, זה מה שקשה לי בחוויה….
כשהבאתי את זה בהדרכה, הבנתי ש
א. זה פוגש אותי במקום הזה שאני צריכה לספק את הצרכים הרגשיים האופטימליים תמיד, בתחושה.
כשלים אמפטיים מצידי בתוך החדר, הם משהו בלתי נסבל בשבילי…
ב. חשוב שיהיה לי אמון במטופלת, שגם אני לא אתן לה את התמיכה האידיאלית בגלל היותי אנושית, היא תצליח להחזיק את עצמה עד למועד של הפגישה הבאה…
מה דעתכן?
-
טובה, מתייחסת למה שכתבת.
העמדה של מבוגר אחראי-
הכוונה בתפיסת המטופלת מצד זה שיכולה ’’להניח’’ עליה תכנים, רגשות, השלכות,
וגם בתפיסת המטפלת-שמתפקידה ובאחריותה ’’להחזיק’’ את המטופלת ככל הנדרש.
הכוונה כאן לא היתה מעמדה של התנשאות.
כדי משטופלת תביא את עצמה ותעבור תהליך טוב ומשמעותי בחדר הטיפול, היא צריכה
ליצור עם המטפלת קשר שהוא לא הדדי, אלא בתחושה שהמטפלת נמצאת שם בשבילה,
מחזיקה אותה (ולא להיפך, ואם קורה הפוך-אומר דרשני!).
מצב שמאפשר לחזור לשלב ינקותי יותר, כשהמטפלת היא מעין דמות אם שנמצאת שם
בשביל לספק צרכים.
ומהפן השירותי שציינת, (אם אפשר לדמות יחסי טיפול ליחסים של נותן שירות ולקוח)
דווקא מהמקום שהמטפלת נותנת שרות, לכן מחוייבת לתת את כל כולה למטופלת. ולא
ממקום מתנשא. -
מירי,
ממש מסכימה ומתחברת למה שכתבת.
לא ראיתי קודם את החלוקה הזו.
אם יש לך חומר על זה, אשמח שתשלחי לי.
תודה. -
שאלה טובה.
הרבה פעמים מנסים להבין מטפלת-כמו מה זה?
כמו חברה? לא
כמו מורה? לא
כמו אמא…? גם לא…
זה עמדה שלא קיימת בעולם שבחוץ.
השאלה שלך קצת כללית, חשוב להבין על מה מדובר.
שיח עם מטפלת צריך להיות כזה בגובה עיניים שמאפשר למטופלת לדבר באופן חופשי בלי לחשוש מהסתייגויות או ביקורת.
מצד שני, חשוב לוודא שהסטינג-הגבולות בטיפול נשמרים כדי להגן על המטופלת. כך שטיפול הוא לא משהו חברתי, הוא הרבה מעבר.
בהצלחה.
-
לצערי לא מכירה באזור המרכז.
רק ממליצה מאוד להתעקש על חרדי, בייחוד בכזה מקרה.
