טיפול אהובה מליח
טיפולתגובות הפורום שנוצרו
-
כמו שציינתי כאן פעם, כתבתי תמיד! אבל תמיד תמיד כתבתי למגירה, גם אם זה היה בקורסים של כתיבה או משהו בדומה, הייתי ממתינה עד שכולם יקראו ואז קוראת את שלי.
לא רואה בכך עניין של חוסר ביטחון אלא יותר קנאות על הפרטיות שלי. למרות שהיו קטעים באמת שישארו שלי לתמיד בלי שעין חופשת אותם.
כשהתחלתי לפרסם את הכתיבה שלי (הבית שלנו, בית נאמן, קהילות וכו’) כתבתי רק בשם העט בגלל אותה סיבה.
כשאני כותבת דברים, אני מכניסה את ליבי ונשמתי לדברים, מי שקורא את הקטעים האישיים שאני כותבת קורא אותי כספר הפתוח, זה כאילו להכניס אותו לנבכי הנפש ממש, וזה מרגיש לי כניסה לטריטוריה שלי.
היום למדתי לכתוב קצת יותר מעורפל ולכן אני כותבת בשם שלי (יחידה, משפחה וכו’), רק שנראה לי נכון יותר לכתוב “א. מליח” ולא בשם המלא. אולי בגלל צניעות של השם המלא? לא יודעת כי זה ממש לא קשור לצניעות!!! ממש לא!!
כל זה כמובן בכתיבה יצירתית.
כאשר אני כותבת לעיתונים בסגנון של מאמר מקצועי אני כותבת בשמי המלא ללא שום בעיה.
אין לי בעיה עם ביקורת, כי היא דווקא פחות מפריעה לי.
-
אוי, שירה!! איזו מתנה מהבורא!
שירה בהיבט הפנימי
“הלשון – היא קולמוס הלב, והשיר – קולמוס הנפש” (בשם האדמו”ר הזקן בעל התניא)
שירה בהיבט החיצוני
פרוזה – היא מילים במיטב סדרן, שירה – היא מיטב המילים במיטב סדרן. (משורר אנגלי)
שירה היא הרבה מעבר לכתיבה של הדברים אלא היא קיפול של מציאות החיים בינות למילים. לכן יש פעמים שמישהו יכתוב שיר, שיגרום לו לדמעות או לטלטלה, ואילו השני יאמר, שהוא אינו ברור לו ונראה סתם גיבוב דברים.
שיר אינו חייב להיות מחורז כמו שנאמר לעיל.
ה. תראל כותבת את זה בשירה: “כמו שאנו חיים”
טוב להתרונן
ללא עבותות מחרז
ובלי גינוני דימויים.
רק ממה
שהלב חפץ
והשכל מבין.
טוב כך פשוט לשיר
כמו שאנו תמיד חיים.
כשאני כותבת אני כותבת ללא חריזה, כי אני מרגישה שחריזה באמת כובלת אותי. אם אני כן כותבת בחריזה יש לי עניין מסוים בחריזה המסוימת הזו. אולי אשתף בדוגמאות בהמשך…
לפעמים יוצא לי לחוות משהו עמוק בפנים ולומר ש”עכשיו אני כותבת על זה. עכשיו!”. יש שירים שנולדו למשל אחרי שראיתי תמונה או נוף ובניתי על זה שיר שלם.
-
כמה מילות הקדמה…
א. תודה על האתגר!
ב. הצלחתי להכניס את כל האימוג’י (ישששש! 👍) זה לא נורא שהמיקרופון הפך לרמקול, נכון???
ג. ביקשת 700 מילים. קבלת 700 מילים!! (ללא ההקדמה…)
ד. הרקע אמיתי לחלוטין. 16 שנה חלפו מאותו ב’ באייר ואני עדיין ‘שם’, עם הגעגוע!! זה פשוט פרץ לי החוצה, אני מתנצלת מראש על האוירה הנכאה של הדברים. אבל זה פשוט היה שם!
*******
אהבת החיים של סבא / אהובה מליח
קצת לפי חצות החל הגשם לנקוש שוב בעדינות על שמשת החלון. הוילון במטבח התנפנף מעט והעיד כי גם הרוחות מסרבות לנום את שנתן. דממה אופפת את הכל. העולם ישן שנת ישרים, דלת נטרקת בחדר מדרגות, תינוק מיילל ומצפה לבקבוק חם, ריח חביתה מטגנת של המאחרים לחזור הביתה, המכינים לעצמם ‘משהו להכניס לפה’ טרם יפרשו גם הם לשנת הלילה.
הזמן עובר בעצלתיים. יתכן שבחדרי היתה מתנגנת מוסיקה חרישית מתקליטור ישן, רגועה משהו, בשעה שאני כותבת, אך קשה לי לשמוע מוסיקה בלילה כזה. הלילה הוא לילה עצוב וחשוך של תחילת אייר. הלילה שלא ישכח עוד שנים רבות. והלב הוא זה שכותב, כותב בדם ליבו.
אני מביטה בשעון ובנר הנשמה חליפות. השעה חמש קמה וגם ניצבה מולי במלוא הדרה, אין סיכוי שאצליח לנמנם הלילה, למרות שבעוד ארבע וחצי שעות עלי לעמוד מול כיתה וללמד את בנות ישראל. אין לי שמץ של מושג איך אצליח לעשות זאת. מה אומר להן? שחיי השתנו מהיום בצהריים? שאצטרך לחיות ללא סבא? ובכלל, אין אני באמת מתחילה שיגרה חדשה בלי האדם המדהים הזה?
אחר הצהריים נכנסתי למחסן של סבא וחיפשתי משהו. משהו שהיה שלו וכעת אוכל להתחבר אליו דרכו. המחסן היה דחוס, כמו שהיה זכור לי כילדה, עם אותם עכברים, אותם קורי עכביש, אותו אוויר אפור. הכל נשאר כשהיה, רק בלי סבא.
ישבתי במחסן לבדי. באזני מהדהדת עדיין ההודעה שהועברה ברמקול רק לפני כמה שעות ברחבי העיר. סבא שלי, שכל כך אהבתי ואוהב לנצח כבר לא איתנו. הייתי בטוחה שאמצא אוצר בין שכבות האבק. סבא אהב אוצרות ישנים. זה היה יכול להיות ספריה ישנה ואפורה מאבק, מזרנים ושמיכות ישנות, אם יבואו כל הילדים ויצטרכו שמיכות חמות לילדים. שיהיה. תמיד טוב שיהיה. היה שם גם מפתח הצינורות הישן והחלוד, שהוא לא הבין מדוע סבתא אומרת שצריך לזרוק אותו. אני נזכרת, שעמד לידי, החזיק את מפתח הצינורות ואמר לי עם ניצוץ שובב בעיניים: “מה את אומרת שננקה אותו ממש טוב ונגיד לסבתא שמצאנו חדש, מה את אומרת?”. הוא עדיין היה שם, אמנם חלוד, אבל עדיין נמצא ואילו סבא שלי עם כל החיוך הנמרץ שלו כבר לא היה שם…
יצאתי. לא מצאתי את שאהבה נפשי. המחסן, שהיה קסום כל כך בילדותי, ניצב לו כעת בשממונו, עומד במערומיו. מאכזב.
שוטטתי בבית של סבא בינות לאנשים, רגלי הובילו אותי כמו מאליהן, מצאתי עצמי עומדת בהדרת כבוד מול חדרו. חדר הלימוד של סבא. החדר שרק שלשום הוא הסתובב סמוך לספריה ולספרים וליטף אותם במבטיו. ישבתי על הכסא, ליד הכסא של סבא. כל החדר היה מצבת זיכרונות ממנו. היו זיכרונות שהעלו חיוך על השפתיים, ודווקא אותם זיכרונות היו למדקרות חרב, כי היה ברור שחוויות כדוגמתם לא ישובו עוד.
הרגשתי כיצד הכאב מפלח את ליבי, סבא שלי, שגדלתי על ברכיו, הסבא שהיה לי למשענת עלה לגנזי מרום וכעת ישלח לנו את אהבתו משם. לא הייתי עצובה, הייתי מרוסקת. אלפי חלקיקים של געגועים עזים ועדיין לא עבר יום אחד.
חיפשתי בחדר של סבא משהו להיאחז בו, להתרפק עליו. על השולחן עמדה עדיין מיותמת כוס ריקה ששתה בה הבקר בזמן הלימוד. לצידה עמדה ערימת ספרים, הספרים שסבא עיין ולמד בהם כל יום. מבטי צד ספר אחד מתוך הערימה, ספר תכלת, עבה, ממנו סבא היה קורא סיפורים לסבתא, שהיתה מקשיבה לו בשקיקה. משכתי את הספר אלי, שם הספר “אהבת חיים” כמו צעק אלי את צוואתו של סבא כל חייו. ידעתי, שסבא נמצא איתי בחדר ומוביל אותי לצוואה שלו, “ילדה שלי, תאהבי את החיים, איך שהם, כמו שהם. תחייכי, כל החיים תחייכי!”.
עכשיו אני יושבת כאן בחדרי עדיין כותבת. כואבת. נהמת מנוע רכבו של השכן כבר נשמעת בחוץ, קולות אמהות משכימות נשמע מהחלונות, קרקושי כלים נשמעים דרך הקיר המשותף מהמטבח של השכנים, ריח קפה נישא באוויר מהול בנקודות חלב. העולם מפהק פיהוק אחרון של לילה ומתארגן ליום חדש.
הוילון עדיין מתנועע ברכות, אך הגשם הדקיק כבר פסק מלזרזף את הזרזיף העדין שנותר מהמלקוש, שמתקשה להיפרד ולפנות מקום לאביב.
הירח הקטן, שבתחילת הלילה הגיח מבין הכוכבים, מפנה מקומו לשמש העולה. הירח הקטן, כמו לחש לי בטרם לכתו, פעם גדול פעם קטן, אבל תמיד יש אור.
הבטתי שוב אל נר הנשמה של סבא, ראיתי מול עיני את הדרת פניו, את עיניו המאירות, את חיוכו הכובש ואת החיבוק שתמיד נסך בי את ההרגשה, שגם אם תפרוץ מלחמה אני מוגנת בין זרועותיו. הבטחתי לסבא באלם קול, שבעזרת ד’, בלי נדר, אעשה הכל כדי לראות את האור ולשמוח, כדי לאהוב את החיים. התפוח לא יפול רחוק מהעץ, למרות שהוא כרגע רחוק מאד מהעץ. מאד מאד!
-
אהובה מליח, בחיים המקצועיים אני יועצת חינוכית ומטפלת רגשית בביבליותרפיה (אך משלבת אומנויות), מרצה, מוסרת סדנאות ועוד.
אבל תמיד תמיד ליוותה אותי הכתיבה, מאז חיותי אני כותבת, כבר מגיל קטן באה לידי ביטוי המתנה שקבלתי מבורא עולם (תודה לך השם!!)
מה אני כותבת, כל מה שמכיל צירוף אותיות למילה: כתיבה אומנותית, שירה וסיפורת, הומוריסטית, כתיבה מדעית אקדמית. פחות מתחברת למתח כי הז לא מעניין אותי.
אוהבת לכתוב בעיקר על ההתמודדויות של החיים, כי העלילות הטובות ביותר מרקמות אי שם בחיי היומיום.
תודה, טליה, על היוזמה של הפורום הזה.
אשמח לקהילה סגורה של שיתופים.
-
לקרוא כמה פעמים משהו שכתבתי? מה השאלה בכלל????
ברורררר.
זה אני, זה תמצית ממני.
יתרה מכך, זו מתנה שהקב”ה העניק לנו ברחמיו. זה כלי מדהים!
כשלמדתי טיפול בהבעה ויצירה היו לי כמה אפשרויות להתמחות. אפילו בלי לבדוק את היתר בחרתי ביבליותרפיה.
הקב”המעניק לכולנו כוחות וגם כלים להתמודדות. הכתיבה היא כלי עוצמתי ואני מודה לקב”ה על כל קטע שכתבתי, גם כשהייתי קטנה…
תודה השם הטוב!!
-
מבחינתי, כתיבה טובה זה יפה כמו להביט בנוף, מבלי להתיק את העיניים.
יש פעמים שאני יכולה לקרוא שוב משהו, כי זה פשוט טעים לי ואני רוצה ביס נוסף…
-
רות יקרה,
המיני מילון שלך מהמם!כמורה לספרות אני רק מאירה נקודה ומחדדת, שלספרות יש מילון מיוחד של אשר ריבלין.
לא הצלחתי לצרף את הכותר של המונחון ללא קובץ. אבל זה הכותר.
עוד נקודה חשובה, למי שמלמדת ספרות לבגרות, יש מונחון כזה בחוברת הלמידה של התלמידות “עלי כותרת”. מונחון שמופיע לצד כל יחידה, למשל: לפני השירה והפיוט יש מונחון בנושא של שירה ופיוט, לפני הסיפורת את המונחים של סיפורת וכו’.
כמובן שהדבר אינן מפחיד במאום את העבודה בערכת, ההודעה שלך במועדפים אצלי וגם קבלת עליה לייק ממני… 😉
-
הנושא של חרדת בחינות הוא חלק מנוירוזה בכלל ומחרדות בכלל.
הוא עשוי להופיע בבית הספר ובגן הילדים.
לפני בית הספר הוא נצפה כבר בגן הילדים. כששואלים ילד למשל צבע או משהו בדומה, הוא נלחץ או משתמט במילוי מטלות בפרט כשהן לימודיות.
יש לי הרצאה שלמה על הנושא, העתקתי לכן חלק מחוברת מסכמת לקורס שלם שאני מוסרת על נושא של פסיכופתולוגיה.
החומר, כמובן לשימושן האישי.
שנהיה תמיד ‘שם’, כשצריך אותנו!!
-
רות יקרה,
אמנם המקום כאן הוא מקום שאפשר לסמוך עליו, אך מאחר שמבחינה חוקית הדבר אסור, הייתי מעלה כאן שאלה כוללנית וממשיכה בפרטי.
וד”ל…
-
כדאי מאד למקד אם את רוצה מדריכה באופן רשמי או רק כדי שמישהי תעקוב ותדריך אותך.
אם צריך מישהי רשמית, יש לברר במקביל לאישיות ולמקצועיות שלה אם היא מדריכה, כי זה התמחות ותעודה בפני עצמה.
-
אני מסכימה עם כל הכותבות למעלה.
אני רואה מול עיני ילדה בכורה בת 5, שאפילו שיש אחריה ‘רק’ שלושה ילדים היא נעלמת שם איפשהו. יתכן מאד שיש עליה אחריות רבה והיא מגיעה לגן בעצם ל’סוג של מנוחה’.
במקביל לבירור של העומס בבית כדאי לבדוק כמה מקום יש לה בבית? בגן?
מניסיוני אני יודעת שכל אדם יושב במשפחה, בחברה או בכל מקום על חלק של פאזל וככל שהחלק הזה גדול יותר האדם מרגיש בטוח יותר.
לכן שאלתי קודם, כמה מקום יש לה בבית? בגן?
את ההתנהגות שלה אדלר מגדיר כ”דרכים שגויות של יצירת קשר/בקשת שייכות'”. היא רוצה קשר, אך אינה יודעת איך מבקשים אותו או איך מתנהלים איתו.
התחברתי עם העטיפה של הילדה הנפגעת, למרות שאני לא יכולה לחתום על כך, שההתנהגות של בת חמש המתוקה הזו (!!) אינה ביטוי להיותה נפגעת ממישהו אחר.
אני הייתי מחפשת (ממש!!) משהו למצוא לה שעשתה טוב.
בדיוק כמו משה שהוזכר לעיל, גם אני הכרתי ‘משה’ כזה. הייתי נערה צעירה בסמינר, וקיבלתי לידי הדרכה של קייטנה בכיתת בנים רב גילאית (אהבתי שהמורות המנוסות השתבצו בכיתות הבנות…). היה לי שם ‘משה’ אחד, שלא איפשר לי להוציא מילה מהפה, מי דיבר על סיפורים ומי דיבר על הפעלות, בזמנו החופשי הוא היה עסוק במריבות הבלתי פוסקות עם החברים! כמעט והתייאשתי. עד שהיתה לי סייעתא דשמייא ביום השלישי, כשאני כבר כמעט אומרת לעצמי, שאני מניחה על השולחן מכתב סיום של ההדרכה הזו, הוא כנראה היה עייף ממריבה או משהו בדומה לכך, והחמאתי לו מול כולם עד כמה הוא יושב יפה ובשקט, ומאז הוא הפך להיות יד ימיני (כפשוטו)!! לא להאמין!
הוא היה זקוק למילה טובה ולהתייחסות.
מילה טובה, התייחסות, תפקיד, מילה מעצימה (תודה רבה, מתוקה, מה היינו עושים בלעדייך היום? מי היה עושה את זה?), אפילו משפט כמו “עליך אני סומכת…” וכו’.
בקיצור…..
התנהלות מעצימה של הילד מעניקה לו הרגשת שייכות וקשר, הוא מרגיש בטוח ומוערך.
מילה אחרונה לגבי טיפול רגשי, כמטפלת רגשית עם ילדים, הטיפול בגיל הזה הוא באמת בדרך עקיפה של משחק, ציור ואומנות, כך שזה לא נורא.
ברכות והצלחות!!
-
שבוע טוב,
היה לי בעבר ילד בכיתה ו’ (אמנם במסגרת הטיפול, אך העיקרון הוא אותו עיקרון).
עקב סיבה משפחתית היה לו קשה מאד עם כל בני המשפחה, הוא התנהג בברוטאליות וראה בכל אחד את הרע.
בקיצור היה לו קשה מאד , אבל הוא היה (ועדיין!) ילד מקסים!!
נוכחתי במפגשים שהוא אוהב משחק רביעיות, והחלטתי לבנות איתו משחק על המשפחה.
אמרתי לו שלשבוע הבא הוא צריך להביא לי רשימה של ארבעה תכונות על כל אחד, הוא הבין שכדאי שהדברים שהוא יכתוב יהיו דברים טובים.
בשבוע שלאחר מכן הוא עשה את זה בגדול. במשך כל השבוע הוא חיפש תכונות טובות בין בני המשפחה שלו.
ערכנו את כל התכונות במשחק רביעיות, כאשר כל בן משפחה הוא “סריה” במשחק.
הוא הביא תמונות, כדי שיהיה בראש כל קלף, ואף חיפש תמונות מחמיאות.
כדי שכל הקלפים יהיו תואמים מאחור, הכנו תמונה של דלת עם שם המשפחה.
הכנו את כל הקלפים, כולל גזירה ולמינציה.
הוא קיבל בסוף אפילו שקית של אורגנזה והוא לקח הביתה לשמחתו.
למותר לציין, שזה היה עבורו התחלה חדשה של ההתנהלות בבית.
יכול להיות שאפשר להכין משהו דומה, אולי משחק זיכרון וכו’.
אבל אני מקווה שהרעיון מובן!!
בכל מקרה, תתפללי להיות עבורה שליחה טובה!
הצלחות!!
-
המשחק הוא כלי מדהים לחזרה ולזיכרון.
אם התלמידות עצמן תוכלנה להכין משחק כמו משחק זיכרון, יוצא דופן וכו’,
זה עשוי להקל עליהן מאד את הזכירה של הנילמד.
-
אכן, פריידי, צודקת!
כתב העת “יחידה” הוא באמת כתב עת בעל תוכן איכותי.
שולמית עושה עבודה יפה מאד בהובלה שלו.
מידי פעם גם לי יש הזכות להעלות שם את הגיגי.
-
נראה שכן, חסדי שמים!
מקווה שילך בסדר.
-
מירי יקרה,
אולי כביבליותרפיסטית את רואה את הדברים כפי שנראים לך.
האתגר היה כתיבה יצירתית / ספרותית.
מה שאת מבקשת הוא כתיבה טיפולית פנימית וזה כתיבה בסגנון שונה לחלוטין.
אין זה מחייב שתהיה שם יצירתיות, אלא הבעה של הדברים ולכן הכתיבה היא רק אחד הכלים שניתן להביע בה את הדברים.
זה לא “לא בסדר” אלא חשוב להדגיש שזו כתיבה מסוג שונה לחלוטין.
כביבליותרפיסטית אני מדגישה את הדברים בטיפול ובקורסי למידה כאחד. רמת הכתיבה אינה משנה אלא אך ורק עצם העלאת הדברים.
-
אתגר מעולה!
את האתגר הזה אני מציגה כגירוי כתיבה בקורס ביבליותרפיה שלי והתוצאות אינן מאחרות להגיע.
תודה רבה!
-
תודה רבה!!
-
עד כמה שזה מעצבן כשמכתיבים אותתו,
אבל מה הדד ליין לכתיבה
ומה האורך הדרוש לאתגר? (בערך!!!)
-
בקר טוב,
יכול להיות שכן, אבל עם שיקול דעת שלך כאם.
אני רואה בכל אם סוג של מטפלת בבית, כי היא רואה את הילדה בפינות בהן אנשי המקצוע והצוות אינם רואים אותה.
מה שכן, לפעמים היא זקוקה הדרכה וזה בסדר גמור.
-
העליה לכיתה א’ היא יום לימודים ארוך, כי היא תלויה בגורמים רבים. המטרה העיקרית היא לגרום לילד לא רק לעלות לכיתה א’ אלא להתמודד עם מה שקורה שם מבחינה לימודית, חברתית ורגשית. מה שכן יש אלמנט, שחשוב מאד להתייחס אליו והוא אלמנט הגיל, כי אין אפשרות להשאיר אותו בגן עד גיל תשע וחצי, כדי שהוא יקבל את הביטחון, לא כך??
כך שהיית מחלקת את ההחלטה לשני מישורים: האם הילד קטן מהגיל גבולי או שהוא מתאים מבחינת הגיל ואין אפשרות להשאיר אותו. אז לפני שאנחנו פותחים את התיבה הזו, חשוב שנדע, שברגע שיש התלבטות נעזרים בגננת, בפסיכולוגית של הגן והיא זו שעורכת אבחון בשלות (בדרך כלל רשמי מטעם השפ”ח). לפעמים הם רוצים להעלות לכיתה א’ כמו במקרה של השואלת הפרטית (דרך דבורה) ובמקרה של רבקי, והאם חושבת אחרת. ולפעמים זה הפוך, שהאם ממהרת להעלות לכיתה א’, כי היא בעצמה רוצה לראות אותו כבר עם התיק הגדול מכין שיעורי בית או שהיא רוצה שכולם יהיו כבר באותה מסגרת (…) ודווקא הצוות המקצועי מתנגד.
השיקול כאן אמור להיות שיקול דעת מקצועי עם הרבה הרבה לב ונשמה. כי זה נכון שהילד אמור למלא מטלות לימודיות, אך אם מבחינה רגשית או חברתית זה קשה לו יש לשקול שוב (אם אין מניעה של הגיל!).
כך שנדבר על העניין בכמה מישורים:
אי התאמה בגיל – אין למהר ולהעלות אותו, כי אם יש אפשרות לטפל בכל רובד אחר, בגיל אי אפשר לטפל, זה מטופל רק עם הזמן (גם לכן זה נראה, נכון?).
אי התאמה מבחינה לימודית – קודם כל אני שמחה שאנחנו מדברות על זה עכשיו כי עד כיתה א’ תשפ”ג יש די זמן לטפל בעניין. את הידע החסר ניתן להשלים על ידי מוכנות לכיתה א’, במידה שיש גישה לרשת יש שם חומרים רבים (שמצריכים בדיקה וצנזורה כמובן!!!), אבל יש שם חומר רב. הערה קטנה: החומר שם אמור להיבדק גם מבחינה מקצועית, כי “הכניסה של הרשת” לכיתה א’ והכניסה לבית יעקב היא שונה. פעמים רבות אני יושבת בוועדות עם אנשי העירייה ואני אומרת להן בכאב, שהילדה אינה קוראת בשטף והיא כבר באמצע כיתה ב’, והדבר אינו מטופל. הם מבינים שיש כאן קושי, אך אינם מבינים את הניואנסים של העניין. מה שכן, יש כיום גם חוברות שלנו למוכנות וניתן לעבוד על זה. גם כאן במרפ”ד ניתן להכניס חומרים של מוכנות לטובת האימהות, שרואות צורך להכין יותר את הילד לקראת העליה לכיתה א’ מבחינה לימודית. המוכנות אמורה להתמקד בתחום של שפה (העשרה כמו קטגוריות, מושגים, הבנת הנשמע, מודעות פונולוגית, זיהוי אותיות, זיהוי השם וכו’), חשבון – זיהוי מספרים, כמויות, הבנה חשבונית, מוטוריקה – כתיבה (כתיבת השם, כתיבת אותיות ומספרים), כתיבה בשורה, צביעה תחומה, גזירה נכונה וכו’. ברגע שיש קושי ניכר בתחום המוטוריקה העדינה יש לפנות לריפוי בעיסוק ובמקביל לא להילחץ אם הילד כותב את האותיות והמספרים בכתב ראי, זה בסדר!
אי התאמה מבחינה רגשית או חברתית – אז ברוך ד’, גם כאן יש עוד די זמן לטפל בעניין בטיפול באומנות, כחוג יצירה, הדרכת הורים לעבודה בבית וכו’. מבחינה רגשית וחברתית ניתן לעבוד גם בבית במטלות שדורשות אחריות, העלאת הדימוי העצמי, שיתוף חברים ועבודה על התנהלות חברתית, הכנסה של הילד לעבודה במטבח (כן. גם בנים!! ולא בכדי כתבתי “לעבודה” ולא לעזרה”, כי אני מתכוונת שהילד יקח אחריות ויראה את המטבח כמקום של תעסוקה יצירה. בתחילה זה קשה, אבל במהלך הזמן תאמרי את המשפט שקבלתי מאמא “תודה לך. מגיע לנו מזל טוב, נולדה לנו ילדה חדשה בכיתה ב’!”.) יש לי אחות שכדי לרפד את ההישארות של הילדה, שנולדה לאחר בנים, אמרה לה, שהיא השנה בגן חובה ב’. מה אומר לכן? לילדה זה היה בסדר… כי מה ההבדל בין מכינה ב’ לגן חובה ב’????
אני מצרפת דף עבודה שניתן לעבוד עם הילדים בבית לפני כיתה א’. (בסדר! העליתי גם למרפ”ד!). כיועצת בית הספר אני מצרפת את הדף הזה עם מכתב הקבלה של הילד לבית הספר. (זו אינה פרסומת, אך יש לי סדנה מצוינת שאני מוסרת לאימהות בנושא של המוכנות לכיתה א’, הסדנה פותחת חרך להרגשות של הילד לקראת המעבר.)
מקווה שהצלחתי להקיף ולו במעט את הנושא המורכב הזה, בכל מקרה יש להתייעץ בעניין עם אנשי מקצוע, שמכירים את הילד ובעיקר להקשיב ללב של אמא!!
נחת!!
-
רחל יקרה,
תודה על החידוד, וזו ההזדמנות להבהיר את הנקודה הלא פשוטה הזו.
הקביעה שכתבתי לעיל היא ברמה העקרונית, שהילדה צריכה לדעת ששעות הבקר שלה אמורות להיות מנוצלות בין כתלי בית הספר. כשמדברים על כך באופן עקרוני וכעובדה יושבים על המדוכה כדי לחשוב איך עושים את זה ולא האם עושים את זה. למה? כי חייבים לעשות את זה.
השמירה על הביקור הסדיר היא מחוייבת לא רק מבחינת החוק אלא מבחינת החינוך האישי, שיש לי התחייבות ואני אמורה למלא אותה. אם יש קושי למלא את המחוייבות, יש מקום לבדוק מה קורה שם. יתכן מאד שאצלך היו צריכים באמת לאתגר אותך.
אני שוב משתפת ברמה האישית, בילדותי תמיד ידעתי שלבית הספר הולכים, כך שלא ידעתי מה קורה בבית בשעות הבקר, כי גם שלא הרגשתי טוב ונשארתי, הרגשתי כל כך לא טוב שלא ראיתי כלום… 😉. כבר מכיתה א’ הייתי משועממת בבית הספר במידה שבלתי ניתנת לתאר, כי הייתי מעבר גם מבחינה לימודי וגם מבחינה רגשית. נכנסתי לכיתה א’ כשקראתי כבר את כל הסדרה של “כה עשו חכמנו” וכולם היו עסוקים באותיות ובקמץ פתח. סחבנו איכשהו עד שהתקבלה החלטה, שכיום אינה רווחת, ודילגתי כיתה. ברגע שדילגתי כיתה היה לי אתגר לימודי סביר. לא שאני כזו גאון, אבל אלו היו פני הדברים. האתגר הלימודי עשה לי טוב ולו רק כי היה עלי להשלים לבד את השנה שדילגתי עליה.
היום כיועצת, אני רואה את הדברים בראש גדול כמובן, ולפעמים אומרת להורים, שמתקשים להביא את הילדים לבית הספר מסיבות שונות, לאפשר להם פעם בחודש יום חופשי. אבל אני מדגישה שהיום הזה אמור להיות מתואם מראש אפילו גם עם המורה, ולא כי סתם לא בא לו, וכמובן שעליו להשלים את הנלמד. ביום הזה אני מדריכה את ההורים, שגם אחד מהם יהיה בבית, כדי שהילד לא יכלה את זמנו סתם מול מסך לבד בבית וכו’ (אפילו שגם זה מותר לפעמים). ההדרכה הזו להורים באה להחזיר להם את הסמכות, כאילו שהם אומרים לילד: “זה לא שאתה לא הולך כי אתה לא רוצה, אלא כי אנחנו ומורה שלך חושבים שכדאי שיום אחד תתאוורר קצת”. הסמכות ההורית חשובה כאן מאד, כי את ההשלכות שלה רואים בעתיד (וגם בהווה) ברבדים נוספים.
שוב תודה על חידוד הדברים!!
נחת!!
-
רחל יקרה,
אני מבינה שאת מדברת מחוויותייך כאם. כאם באמת קשה מאד לראות ילדה, שאינה רוצה ללכת לבית הספר בפרט כשמדובר בילדה חכמה ברוך ד’ (“יוסיף דעת, יוסיף מכאוב”🙄 ). לא כתבת לי את גיל הילדה ולכן אכתוב לך באופן די כללי. בעזרת ד’, אני מקווה שיהיה לתועלת, ואם תצטרכי חידוד נוסף כתבי לי שוב, בשמחה!!
א. אם מדובר בילדה חכמה זאת באמת התמודדות. מצד אחד זה מסוג הדברים, שאם הילדה היתה פחות חכמה היה לה קל יותר להתמודד, מצד שני אם היא חכמה ניתן לשוחח איתה ולמקד אותה במה קורה שם. בגיל הנמוך בהחלט יכול להיות שזה קושי חברתי, שלא מתחבר תמיד עם רמה שכלית, יתכן גם שקרה משהו בכיתה עם המורה. המורה לא עדכנה אותך, כי היא אינה רואה בכך משהו משמעותי, ואילו הילדה בעיניה רואה את הדברים באופן משמעותי מאד מאד!!
ב. הדבר שמתבקש ביותר הוא, לשוחח איתה ולברר מה הקושי, שעומד מאחורי השעמום הזה, למרות שגם הוא יתכן בהחלט. יתכן שמשהו מציק לה בבית הספא או אפילו רק בדרך אליו. אולי מישהו בבית הספר גורם לה להרגיש מאויימת, אולי ילדות שגדולות ממנה, יש לברר אם היא שומרת סוד מעבר לתירוץ של השעמום.
ג. במידה שהיא באמת רק משועממת, יש מצב של פגישה עם הצוות החינוכי, שכולל, בדרך כלל, מנהלת, מחנכת, יועצת והורים ומבררים מה קורה איתה מבחינה לימודית. אולי עליה לקבל אתגר לימודי / קוגניטיבי? אולי היא צריכה לקבל תפקיד, שהוא אינו רק בא לידי ביטוי בשליחות למזכירות לצלם דפים אלא תפקיד, שיעניק לה משמעות שכולל הכנה בבית. אם היא גדולה יותר, אולי לרתום אותה לתלמידה חלשה יותר, כדי שתוכל להיות לה לעזר. כמובן שהכל צריך בתיאום איתך, כי את מכירה את הילדה. זאת משום, שחלילה, עלול להיווצר מצב, שהילדה תרגיש “לא מספיק לא טוב לי שם, עכשיו אני גם מנוצלת”, ויצא שכרנו בהפסדנו.
ד. במידה שהיא בגיל גבוה יותר, כמו גיל ההתבגרות (10/11 – סיום התיכון) יש לברר עד כמה היא מסתדרת באמת עם המורה שלה, עם הדרך, עם הזהות האישית שלה, ובכלל, גיל ההתבגרות הוא נושא ענק בפני עצמו, שאני מוסרת עליו כמה הרצאות טובות!!
בכל מקרה ולא משנה הגיל שלה, חשוב שהיא תדע, שלבית הספר חייבים ללכת. נקודה!
אם היא ילדה בוגרת ולא רק חכמה עליה להכיר את המושג של ביקור סדיר, ופשוט חייבים ללכת לבית הספר! מה עושים בבית הספר ואיך מנצלים את הזמן ביעילות?! על זה אפשר לחשוב עם הילדה או עם הצוות, אבל לבית הספר הולכים. כמובן, שאין לומר לה את הדברים באופן פוקד ולא נעים אלא יותר כעובדה הגיונית, שלא ניתן לערער עליה.
בנימה אישית, אשתף אותך במשפט שהייתי אומרת לתלמידות שלי, שלא אהבו ללמוד ספרות (בגלל המקצוע… בגלל המקצוע… 😅). אמרתי להן: “זה שאני אוהבת ספרות ובחרתי ללמד ספרות את לא אשמה ואת ממש לא חייבת לאהוב ספרות, האהבה למקצוע היא צ’ופר! אבל את תלמדי ספרות לבגרות בדיוק, כמו שאני למדתי מתמטיקה, אנגלית, פיזיקה ושות’… אין ברירה!!”.
נחת ושמחה יהודית,
אהובה מליח
-
שלחתי לך מייל, בשמחה רבה!!
-
רות יקרה,
את צודקת בהחלט.
לפי דברייך אני רואה שלא קראת הכל.
אם תרצי, אוכל לשלוח אליך את הקובץ במייל ואז תקבלי את החומר בשלמותו.
בשמחה רבה!
מניסיוני, ככל שמטפלים (בכל רובד שהוא) בנושא בשלב מוקדם יותר, התרומה של הטיפול יעילה יותר.
