כללי ורד מקמל
כלליתגובות הפורום שנוצרו
-
מדהים.
-
ואוו.
יש לך כישרון ענק.💕
(ואיזה כייף שאת משתמשת בו😍)
-
תודה טובי☺
-
תודה ריקי💞
-
קוראת שוב ושוב
וזה מדהים
כל פעם מגלה משהו חדש
-
ואוווווווווו
מה זה הדבר הזה??!!
מוכשרת ומרגשת💜
-
פרק 10 (!!!) עלה לאתר
מוזמנות לקרוא אותו כאן.
קריאה מהנה✨
מחכה לתגובות שלכן💜
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
פרק 10
בנימין מתעורר לקול דפיקות עדינות על דלת החדר, מסתכל לתקרה הלבנה מידי. איפה הוא? מתי הספיקו לצבוע את התקרה של הישיבה? המחשבה חולפת במוחו.
רגע. הוא נעצר, קורות יום האתמול צפים אליו לאט לאט. הוא לא בישיבה, הוא אצל חיים וולף.
מבט חטוף לשעון מבהיר לו שהשעה כבר 8 וחצי, וככל הנראה זה לא אחד הילדים הסקרנים של חיים אלא הוא בעצמו.
הוא קם בזריזות ופותח את הדלת, חיים עומד שם. “בוקר טוב!” הוא מחייך אליו, “תתארגן בזריזות, אני בינתיים אכין לך משהו לשתות ולאכול ונצא” הוא מעדכן אותו.
“בוקר טוב” בנימין מחייך אליו חיוך של בוקר, “טוב, אני מתארגן זריז” הוא אומר. “רק – – לאן יוצאים?” הוא שואל בחשש קל.
“הפתעה” חיים מחייך אליו חיוך סודי. “סתם” הוא אומר בשובבות. “לאן שאני הולך כל יום, לכולל”
אהה. לאן נפלתי, מחשבה חולפת במוחו, ניסיתי לברוח מהישיבה וקיבלתי כולל, בסך הכל קיצור תהליכים, קול ציני בתוכו חוגג על החשבון.
“טוב, אני אצטרף אליך” הוא אומר כשהוא מבין שאין לו יותר מדי ברירות. להישאר כאן לבד לא שייך, וכל אפשרות אחרת יורדת מיד מהפרק.
“מצוין, החלטה נבונה מאוד” חיים אומר “חביתה בלחם אתה אוהב?” הוא שואל.
“כן, תודה” הוא אומר.
חיים הולך להכין את הסנדוויצ’ים ובנימין הולך להתארגן. הם יוצאים מהבית וחיים מעדכן בדרך את החברותא שלו שיש להם אורח היום.
הם נכנסים לכולל, חיים מנתב אותם אל ברוך החברותא שלו. “בוקר טוב” חיים אומר לו בחיוך.
“צפרא טבא כמו שאומרים” ברוך מחזיר לו בחיוך משלו. “ברוך הבא בצל קורתינו”. ברוך מושיט לבנימין את היד ללחיצה, בנימין מחזיר לו לחיצה רפה רק בשביל לא להשאיר את ידו תלויה באוויר ככסיל. אין לו מצב רוח לבדיחות, במחילה.
הם מתיישבים ופותחים את הגמרא. בנימין מתיישב בצד השולחן, מקשיב ללימוד שלהם אבל לא מתערב. שיהנו להם, הוא חושב לעצמו.
הם מתפלפלים בלהט, בנימין נהנה מהצד מהמוחות החריפים שלהם ומהחידושים היפים שהוא שומע, שוכח לגמרי את הכאב והבחירות שהוא עשה.
אחרי שעתיים שהוא שותק, הוא פוצה את פיו לראשונה. “סליחה שאני מתערב” בנימין מתנצל בעיקר לעצמו. “אבל לא יכולתי להמשיך ולשתוק, זה סוגיה שאני ממש אוהב..” הוא ממשיך להתנצל בלי כוונה.
הוא נכנס איתם ללימוד, מתווכח ומפצח בחריפות קושיה אחרי קושיה. חיים מופתע לגמרי מהשינוי שקורה לנגד עיניו, הבחור השקט והמופנם שהוא פגש אתמול בלילה התגלה כחריף ולא טיפש בכלל. הוא פיצח את הסוגיה שהם עמלים עליה כבר שבוע שלם! והכל בבהירות ומתיקות של ממש.
ברוך שמידט מגיש את ידו לבנימין, לוחץ אותה בחום. “היה לי תענוג ללמוד איתך” הוא אומר בחיוך אמיתי. “גם לי” בנימין משיב בשקט.
“בנימין” חיים אומר לו כשהם נכנסים בחזרה לרכב, אחרי לימוד מתוק וארוך. “אתה פספוס, פספוס גדול לעולם התורה. ובכלל, חבל לי עליך” הוא אומר לו בכנות ואהבה אמיתית.
בנימין חוגר “תמיד אהבתי ללמוד” הוא אומר ומסתכל לאופק “אבל בשנה- שנתיים האחרונות לא הייתי מסוגל ללמוד בישיבה, הראש שלי היה במקום אחר לגמרי”.
חיים מסתכל קדימה, מקשיב.
“אבל עזוב, זה נגמר” הוא אומר פתאום “וגם, מה אכפת לי, גם ככה זה כבר לא משנה עכשיו” הוא אומר.
“אני לא מסכים איתך, אבל בסדר, זה לא לעכשיו” הוא יוצא מהחניה ברוורס.
“נכון, נעזוב את זה עכשיו” בנימין מסכים איתו, בעיקר כי זה לא עושה לו טוב לחזור לשם, לתקופה ההיא.
“מה שיותר חשוב לי עכשיו, זה שתעדכן את אמא שלך שאתה אצלי.” חיים אומר, החלטי.
“אין סיכוי, חיים. עד אמא שלי” בנימין החלטי לא פחות.
“בנימין תקשיב לי בבקשה” חיים מעיף אליו מבט קצר ומחזיר את העיניים לכביש. “אתה צריך לעדכן את אמא שלך או את אח שלך, לא אכפת לי, אבל זה לא אחראי שהם לא ידעו” חיים אומר לו.
“אם אמא שלי תדע שאני לא בישיבה.. היא… זה לא יעשה לה טוב בכלל” הוא אומר. אבל גם מבין את ההיגיון הבריא של חיים.
שאר הנסיעה עוברת בשתיקה. הם חושבים אחד על השני ועל שניהם ביחד ושוב חולפת המחשבה בראשו של חיים על ההשגחה הפרטית. ואיזה נס זה, שהשם שלח אותו, אז, למקום הנכון, ברגע הנכון ובלי כסף ברב קו.
——————
הרב דוב נכנס למשרד שלו וסוגר את הדלת.
הוא מנסה להתרכז ברשימת המשימות היומית שלו שהכין הבוקר, לא מצליח. הוא קורא בפעם השלישית את השורה הרביעית, לא כל כך הולך לו. המחשבות שלו שטות לכיוון אחר. כיוון שבו הים סוער, מאוד.
הוא לא רגוע מאתמול בערב, כשהם העיפו את בנימין. הוא דיי שלם עם ההחלטה הזאת, כן, לא זה מה שמטריד אותו. אותו מטריד זה שהם לא הודיעו לאמא של בנימין כלום. עכשיו כשהוא חושב על זה, הוא מבין שהוא היה ממש טיפש, איך לא עשה אחד ועוד אחד? איך לא הבין שתשעים ותשע אחוז בנימין לא יחזור בכלל לבית??!
מי יודע איפה הוא היה בלילה. המחשבה לא נותנת לו מנוח.
הוא מוציא את הקלסר עם המספרים של ההורים ומוצא את המספר המבוקש. הוא מחייג פעם ועוד אחת. אין מענה.
הוא כותב לעצמו ברשימה לנסות עוד רבע שעה שוב ויוצא מהמשרד להכין לו קפה, מקווה להתרעננן קצת ולחזור מאושש יותר.
—————-
יהודית מוציאה את הטלפון מהמטען, הוא נכבה לה פתאום בלי שום התראה מוקדמת. יש לה שני פסים של טעינה, נראה לה שזה מספיק לעת עתה. היא מדליקה אותו, מחכה רגע שיתאפס על עצמו ומחייגת לבנימין, אמור להיות להם הפסקה עכשיו בישיבה. צלצול אחד, שתיים, והוא עונה.
“הלוו אמא מה נשמע?” הוא עונה לה, נכנס לחדר שהוקצה לו וסוגר אחריו את הדלת. הוא מפחד מהשיחה הזאת יותר ממה שהוא דמיין, אבל להתעלם משיחות של אמא שלו ולהדאיג אותה לא באפשרויות שלו.
“ב”ה, איך בישיבה?” היא שואלת בקלילות. לא מודעת לכך שהשאלה הפשוטה שלה עומדת לסבך את בנימין עד שלא ידע איך לענות עליה.
הוא מתלבט, לא יודע מה עדיף, לשקר לה שהכל טוב ונחמד לו או להגיד את האמת ולהתמודד איתה. אין לו הרבה זמן להתלבט ולהחליט הוא צריך לענות מהר, מהר.
הוא מחליט לשקר, בלית ברירה. “ממש נחמד, למדנו היום סוגיה בבבא מציעא, היה ממש שטייגען רציני” הוא קולט באיחור של שניה שהוא סיפר לה בטעות על המסכת שהוא למד עם חיים וברוך ולא המסכת שנלמדת כרגע בישיבה, שלמען האמת אין לו מושג מהי.
“יפה, יפה” היא אומרת. משהו בתחושת בטן אומר לה שבנימין לא מספר את כל האמת, אבל היא דוחקת את התחושה הטורדנית הזאת עמוק עמוק בבטן.
“כן, ממש נחמד.” הוא אומר, מסתכל לשעון, עכשיו אמורה להסתיים ההפסקה הוא ינצל את זה לטובתו. “אמא עוד כמה דקות נגמרת ההפסקה, אז אני צריך לסיים” הוא אומר.
“טוב בנימין, נדבר.” היא מנתקת. תחושה לא טובה מתנחלת לה בלב והיא לא יודעת להסביר למה.
——————
הרב דוב לוקח עוד לגימה מהקפה שכבר התקרר כמעט לגמרי, נושם נשימה עמוקה ומחייג.
בצלצול השני היא עונה. “שלום, גברת שם טוב?” הרב דוב לא יודע איך להתחיל את השיחה הזאת, אבל בכל זאת מנסה, יותר מפחיד אותו איך היא תתפתח.
“שלום, עם מי אני מדברת?” המספר לא שמור לה.
“אני הרב דוב, משגיח בישיבה של הבן שלכם, בנימין.” הוא מטשטש ראיות בינתיים. “אני דיי חדש כאן אז כנראה שלא שמעתם עלי עדיין.” הוא מוסיף, מנסה להשיג זמן.
“אני מבינה” היא אומרת. לא יודעת איך היא אמורה להמשיך.
“אני מתקשר בקשר לבנימין.” אם לא בקשר אליו, אז למי כן? קול ציני לוחש לו באוזן. “הוא כבר הגיע לבית, נכון?” הוא ממש מקווה שכן, כי אז הכל בסדר ואפשר להמשיך כרגיל.
“מה זאת אומרת? הם היו אומרים להשתחרר? הבנתי ממנו שרק ביום חמישי חוזרים הביתה. אני טועה?” היא לא מבינה למה הוא מתכוון.
“לא, אתם לא טועים.” הוא מתחיל להסתבך עם עצמו. “מה שקרה, זה ששלחנו את בנימין לבית ——” היא קוטעת אותו. “מה זאת אומרת שלחתם אותו? מתי??! למה?” היא נכנסת ללחץ.
“אתמול, גברת שם טוב.” הוא אומר.
“לא, לא זה לא הגיוני, אתם טועים, משהו כאן לא מסתדר לי” היא אומרת, נושמת מהר. “דיברתי איתו לפני כמה דקות בהפסקה, הוא אמר לי שהכל בסדר ושהם למדו את מסכת בבא מציעא” היא מדברת מהר, מנסה להבין.
“אני מצטער להגיד את זה, אבל כנראה הוא לא אמר את כל האמת.” הוא אומר, בולע את הרוק וממשיך. “הייתי בשיעור האחרון אצלם, הם לומדים מסכת כתובות” הוא אומר לה בשקט יחסית, לא נעים להפיל את השמים על מישהו אחר.
“אני לא מבינה כלום, אבל זה לא מה שחשוב עכשיו. לי חשוב לדעת דבר אחד, איפה הבן שלי נמצא. אני חייבת לנתק.” היא מנתקת, לא מחכה לתשובה.
היא מתקשרת לבנימין, פעם אחת, פעמיים ושלוש.
אין מענה.
אשמח מאוד לתגובות, הערות והארות כאן.
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
תודה לכולן, ריגשתן☺
-
מרגשת💜
אוהבת את הכתיבה שלך.
-
ואווווו מדהים
התחברתי.
-
תודה תמר🙏🏻😍
-
תודה ריקי😍
לא שוכחת:))
-
תודה שירה:)
באמת התלבטתי על זה
-
תודה לכולן💓🙏
-
מרים אין לי מילים<div>
…
צמרמורת
</div>
-
תודה אסתי💝
-
תודה🙏🏻
-
ואוו צמרמורת.
איזה כואב.
-
מדהימה, כמה עוצמה.💝
-
ואווו אחד אחד!!
אני לא מכורה לקפה
אבל התמכרתי לשירים שלכם💓
-
ואווו
כמה כאב.
-
תודה טובי!
-
ד.ק תודה רבה על התגובה המפורטת, ובמיוחד על ההארה!
-
פרק 9
“אתה מבין?” אודי שואל את צחי “גדלנו ככה, ביחד” אודי מחבר את אצבעותיו אחד בתוך השני כדי להדגים “אני ואלון היינו האחים הכי טובים בעולם, היינו חברים, תמיד עזרנו אחד לשני, אף פעם לא הפנינו גב” אודי אומר בכאב, יודע שהמצב אף פעם לא יחזור להיות מה שהיה.
“בקיצור, גדלנו, התבגרנו, כל אחד מאיתנו הקים משפחה לתפארת. ואז יום אחד ראיתי באחת המודעות בעיתון שיש שטחים למכירה באזור רמת גן, הלכתי לבדוק את השטח והצעתי, בתום לב, לאלון אחי לקנות אתי ביחד את השטח ולבנות את הבתים שלנו אחד מול השני” הוא נאנח “תאמין לי, אם הייתי יודע מה ייצא מזה בסוף, בחיים לא הייתי מכניס את עצמי לסיפור הזה.” הוא שותה קצת מהקפה שכבר התקרר “באותו זמן אלון עזב עבודה אחת וחיפש עבודה אחרת והוא הסכים לקחת על עצמו את ניהול הפרוייקט של שנינו, הוא פיקח על הפועלים והיה שם כמעט כל יום” הוא עוצר לרגע.
“יפה מצידו” צחי אומר.
“יפה? מאיזה כיוון יפה? הוא פיקח על העבודה בצורה הכי גרועה שיכולה להיות! עד היום הבית שלי מלא בנזקים מ’הפיקוח’ שהוא לקח על עצמו.” הוא אומר. “אבל זה הנזק הקטן יחסית שנגרם לי ממנו” אודי אומר. “את הנזק הגדול גיליתי במקרה, הבנים הבכורים שלנו, שלי ושל אלון שאז קראנו להם ‘יוניים’ היו צמד חברים ממש טובים -כמו האבות שלהם, לשניהם קראו יונתן על שם סבא שלי מצד אבא, והם היו ממש צמד מתוק, הם שיחקו ביחד, נהנו, לפעמים עשו גם שטויות, אני מודה, אבל בעיקרון הם היו ממש ילדים טובים. יום אחד הם עשו תחרויות של ריצה, מהגדר של אחד המשפחות עד לגדר המשותפת וככה גם עם החצר השניה, תבין, החצרות שלנו הם שכפול אחד של השני, ממש אותו דבר, יותר נכון לומר, כמעט אותו דבר. ” אודי מדייק. “הם בדקו את זה עם סוטפר, וגילו שכל פעם הריצה מהגדר של הבית של אלון לגדר המשותפת יותר קצרה. יוני שלי סיפר לי את זה בתמימות, ואני רציתי לבדוק את העניין. אבל לא יכולתי לדבר עם אלון נורמלי. כבר אז היה בינינו מתח וכל שיחה פשוטה הגיעה להתפוצצות תוך כמה שניות, אני התעצבנתי על איך שהוא היה רשלן, והוא אמר כל הזמן שאני לא הקדשתי רבע מהזמן שלי בשביל הבתים, אז שלא יהיו לי תלונות. לא רציתי ולא יכולתי לדרוש ממנו את המסמכים של הבניה ולראות אם הוא לקח לעצמו שטח יותר גדול, לא רציתי להתעמת מולו שוב ופשוט לא ידעתי מה לעשות.” אודי נושם עמוק.
צחי מקשיב בריכוז.
“יום אחד חזרתי ממסיבה” אודי אומר, “הייתי שתוי” הוא משפיל את מבטו.
התשע”ג, ישראל, רמת גן.
גל ריח דוחה של וודקה נכנס הביתה ביחד עם אודי, נועה מרימה את עיניה מספר הקומיקס שהיא קוראת, פניה מתעוותות בסלידה כשהיא מסתכלת על אביה “אבא, מה קרה לך?” היא שואלת בזעזוע עמוק “אתה נראה.. ממש שיכור” היא אומרת בשקט יחסי.
“אני לא רק נראה, אני באמת כזה!” הוא אומר כשחיוך מוזר מרוח על פניו.
נועה סוגרת את הספר והולכת בזהירות לכיוון חדרה, מקווה שזה יעבור בשלום. במצבים כאלה היא יודעת שעדיף לה להסתתר מאחורי השמיכה וכמה שהיא יותר עבה יותר טוב. בנס אבא שלה לא מסתכל עליה, אלא על נקודה עלומה בקיר, אח”כ הוא הולך למטבח ומחפש במגירות משהו מסוים, היא מנצלת את הרגע ורצה בשקט לחדר.
אודי מחפש מד סנטימטר במגירות ובארון במטבח בסוף הוא מוצא את זה בארגז כלי עבודה שלו שבסלון.
הוא החליט, הוא ילך לבדוק את השטח של החצר שלו ואח”כ את השטח של אלון. הוא לא יתחמק, אלון הזה, הוא מחליט בנחרצות.
הוא יוצא לחצר שלו ומתחיל למדוד.
הוא מסתכל לבית של אלון, האורות כבויים ויש שקט.
הוא מנסה ללכת ביציבות ובקו ישר עד לחצר של אלון, מצליח בקושי. הוא נכנס לחצר כאילו הייתה שלו ומתחיל לבדוק, הוא שם אבן על המד סנטימטר בתחילת הגדר כדי שלא יתגלגל ויברח והולך לצד השני, הוא בודק גם את הרוחב, התוצאות מעלות לו את העצבים עד לגבול הדק שעוד שניה גם הוא יקרע ועשן יתחיל לצאת לו מהאוזניים וזה לא עוד קלישאה.
הילדים צדקו!! המחשבות טסות במוחו כטיל שיוט, יוני שלו צדק, אלון באמת גנב חלק מהשטח שלו! עכשיו הכל מובן, עכשיו הוא מבין למה אלון ‘התנדב’ לפקח על העבודה, הוא התנדב לפקח על הגניבה! אין לו בושה!
מחשבותיו נקטעות כשיד חזקה מונחת על כתפו הימנית, הוא מסתובב מיד, כמעט נופל.
אלון עומד מולו.
“אודי?” אלון שואל בעיניים קרועות לרווחה “מ-ה א-ת-ה ע-ו-ש-ה ב-ח-צ-ר ש-ל-י ב-א-מ-צ-ע ה-ל-י-ל-ה??” אלון נרעש.
“אני? אני באתי לבדוק כמה שטח גנבו ממני בעורמה” אודי עונה לו.
משהו כאן מוזר, אלון חושב בראשו. “אודי הכל בסדר? אתה לא נראה לי טוב” רק עכשיו מריח אלון את ריח הוודקה שנודפת מבגדיו של אודי.
“אני לא נראה לך טוב? אתה לא נראה לי טוב! אתה גנב! גנב!! נתתי לך הכל ואתה גנבת אותי” אודי כבר צועק.
“אודי אני מציע שתרגע ומיד. אני לא יודע מה קרה לך אבל אתה מדבר שטויות, למה שאני אגנוב ממך משהו?” הוא מנסה להישאר הקול השפוי והמבוגר האחראי בזירה.
“למה שאתה תגנוב ממני? יש לי הרבה הרבה סיבות לתת לך” הוא יורק הצידה בבוז “כי אתה מקנא בי, כי אני אחיך הבכור שתמיד הערצת, כי אני תמיד הייתי יותר מוצלח ממך, כי אמא אוהבת אותי יותר, כי יש לי הרבה כסף, כי הילדים שלי יותר מחונכ—-” הוא מונה את הדברים באצבעותיו.
“אה אה- אודי תרגע!! עד הילדים שלי!! אתה מבין!! אני לא גנבתי ממך אף פעם! ואני לא מקנא בך בכלל! ועכשיו תסתלק מכאן ועל תדרוך בחצר שלי יותר לעולם!” הסבלנות והאמפתיה של אלון הגיעו לקיצם.
“ככה??” אודי שואל בנחירה קולנית שיוצאת מגרונו.
“כן, ככה!!” אלון נהיה אדום מעצבים.
“אז גם אתה שלא תעז לדרוך אצלי בבית!! ושהילדים שלך לא יתקרבו לילדים שלי!” אודי צועק ומתרחק. “אתה עוד תראה, אני אתבע אותך על הגניבה שעשיתי לי!!”
אודי השתגע לגמרי, המחשבה חולפת בראשו של אלון. “אין בעיה, ניפגש בבית משפט!” אלון אומר.
איילת מגיעה בריצה החוצה, “מה קורה פה??” היא שואלת אותם.
“שום דבר חוץ מזה שבעלך השתגע” אלון יורה את המילים בלי לחשוב יותר מידי.
“איך אתה מדבר על בעלי??! אני לא מבינה מה קורה כאן, אודי בוא הביתה” היא עוזרת לו להיכנס לבית, סוגרת את הדלת.
“אודי יש לך ריח זוועה, כנס להתקלח, תרגע ונדבר” היא אומרת לו.
באופן מפתיע הוא מקשיב לה ונכנס להתקלח.
בזמן הזה היא מנסה להבין מה קרה שם בחוץ ומה גרם לפיצוץ כזה, לא מצליחה למצוא תשובה שתספק את דעתה.
אודי יוצא, נקי ומסודר, הוא מתיישב ליד השולחן במטבח.
איילת מביאה לו כוס מים קרים ומתיישבת לידו. “מה קרה? תספר לי הכל בבקשה” היא אומרת לו.
“הקאתי עכשיו במקלחת” הוא מעדכן, עדיין לא צלול.
“מה? למה? תתחיל מהתחלה, בבקשה, איפה היית בערב לפני שהגעת לבית” היא מבקשת.
“הייתי במסיבת פרישה של אמנון, היה שם וודקה, בהתחלה שתיתי קצת כמו כולם, ואח”כ לקחתי עוד קצת ועוד עד שגמרתי חצי בקבוק, עוז לקח אותי לבית, הוא אמר כל הזמן שאני לא יכול לנהוג, ואני התעקשתי איתו שאני נהג אלוף ואני יכול לנהוג תמיד ואפילו יותר טוב ממנו, הוא כנראה לא לקח את הסיכון ופשוט לקח אותי לבית.”
הוא מספר לאיילת מה יוני סיפר לו אתמול ומה הוא עשה כדי להוכיח את הדברים.
“אני המומה אודי, אתה, אתה התגנבת לחצר של אלון בשביל כזה דבר?” היא בשוק. “למה לא, פשוט לדבר, לבקש ממנו מסמכים ולבדוק ביחד, או לא יודעת מה” היא עוד רגע מתפחלצת.
“איילת את בכלל לא הבנת את הנקודה.. את לא הבנת, אלון באמת גנב, הוא באמת גנב ממנו שטח! ואני סמכתי עליו!! בעיניים עצומות סמכתי עליו” הוא אומר.
“אודי, אני מציעה שתלך לישון עכשיו ונדבר בבוקר, אתה לא צלול עכשיו, לגמרי לא” היא אומרת בייאוש שמזדחל אל ליבה.
“אוף! למה את לא מתעצבנת לפחות כמוני מזה שגנבו ורימו אותנו??” הוא אומר בזעם וקם. הולך למיטה ומתישהו נרדם.
אודי מרים את עיניו. “אני עד היום לא יודע למה עשיתי את זה. למה הייתי צריך להתגנב לבית של אחי באמצע הלילה כמו טיפש” אודי אומר.
צחי לא יודע מה לומר, ובוחר בשתיקה כרגע.
“אתה מאמין לי שלא האמנתי לאשתי כשהיא סיפרה לי את זה בבוקר? חשבתי שהיא עובדת עלי, אבל כשראיתי את אלון כל כך קריר ומרוחק הבנתי שזה אמיתי. לא ידעתי איך ואיפה לקבור את עצמי מרוב בושה, אח”כ הבושה עברה, אבל המצב של הקשר שלנו רק החמיר ונהיה יותר ויותר גרוע. הילדים שלנו לא בקשר וגם אנחנו לא בקשר כבר כמעט עשר שנים. ואם אתה שואל אותי, זה הדבר הכי מזעזע שיכול לקרות ביני לבין אלון.” הוא אומר בכאב.
“ואוו איזה סיפור” צחי אומר. “ומה קרה אחר כך? היה בסוף משפט?” הוא שואל, מקווה לשמוע שהם ויתרו על העניין.
“היה גם היה” הוא אומר, כאב בעיניו.
“אתה לא צריך לספר אם זה קשה לך” צחי מזכיר לו.
“אני מאחל לך שלא תדע בחיים מה זה לעמוד מול אח שלך במשפט כשכל צד מכפיש את השני כמו שבחיים לא דמיינתי שאפשר” הוא משפיל את עיניו.
צחי שותק.
“במלחמת אחים” אודי מרים עיניים כואבות אל צחי ואומר “גם המנצח, מפסיד”.
אשמח לתגובות, הערות והארות כאן.
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
