אולפן סאונד ונגינה מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות
אולפן סאונד ונגינהתגובות הפורום שנוצרו
-
אולי בזכות נעמי🙃 אולי בזכות כולכן. החלטתי לעצור רגע את הכול. לשבת ולכתוב.
פרק חדש הועלה!!
קריאה מהנה, ואשמח לתגובות:)
-
בס”ד .
פרק 7.
הרחוב קיבל אותי בשתיקה.
שקל למזכירה, שיחה אחת לאמא. ופתק השחרור היה בידי.
נכנסתי לכיתה, ארזתי את חפצי, ויצאתי ממנה חפוזות.
אף אחת לא טרחה להרים את עיניה לכבודי, עסוקות הן היו בעצמן.
תחושת הבדידות ננעצה בתוכי חזק.
את לבד תמי. זעק ליבי השבור.
אף אחת לא מתעניינת בך.
אף אחת לא רוצה אותך.
אפילו חלי אחותך, שעד עתה שימשה לך כחברת אמת יחידה.
בגדה בך.
דמעות מייסרות החלו לנשור על פני. פורצות אל מחוץ המסכה.
אותה מסכת מגן שעטיתי מול הכיתה. מול הבית.
מול אפרת.
נשברת עתה על הספסל בקצה הרחוב.
וכך בוהים בי השמיים, שותקים.
“תגידו משהו”.
אני מתחננת. דמעותיי הן עדות לתשוקה.
“תגידו שאינני צודקת. תגידו שאני טועה. שהאנושות חפצה בי.
תגידו שאני לא לבדדדדדדד.”
בכיי יצא משליטה. שוטף את כולי בכאב.
אך הם המשיכו לשתוק.
כשהרמתי מבטי אליהם. עיני הרטובות החלו למצמץ בחוסר נוחות.
הייתה זו השמש, שמש מנחמת,
שהגיעה לייבש את דמעותיי.
לחמם אותי מקורה של הבדידות.
דקות ארוכות חלפו,
נתנו לשמש לעשות פעולתה.
פתחתי את תיקי , שלפתי את הבקבוק ושטפתי את פני במים קרים.
כאשר מראת הכיס הסכימה איתי שאני נראית כרגיל, התחלתי לפסוע לכיוון הבית.
*
מהורהרת שבתי הביתה. מלאה בלבול. אך מרוקנת. מרוקנת כל כך.
כמו באינסטינקט לחצתי על הידית. שוכחת שהדלת נעולה.
היא לא.
הדלת הייתה פתוחה.
“מישהו בבית?” קראתי בקול.
“אני” את מפתיעה אותי. יושבת על הספה ובוהה בחלון. מפנה לי את הגב.
“חלי?” אני לוחשת. אוצרת בתוכי את הכעס. העלבון. הדאגה.
“את רואה כאן מישהי אחרת?” את מסתובבת לרגע. מחייכת חיוך קטן. וחוזרת לבהות בחלון.
“איפה היית?” אני שואלת. מודדת מילותיי בקפידה.
“דאגת לי קטנטונת?” את מחזירה בשאלה. כמו מתחמקת באלגנטיות משאלתי.
אני לוקחת נשימה. מתגברת על גל הרגשות שצף מולי.
ומתקרבת אלייך. מתיישבת לידך על הספה.
“כן חלוש. דאגתי. דאגתי המון” אני לוחשת. משפילה מבט. נותנת לך לחוש בכנות. להאמין בה. לאהוב אותה.
את שותקת. אולי מחפשת לי מילים לתשובה.
אינני רוצה בהן. אינני מאמינה להן באמת.
כאב הבגידה עוד נושם בתוכי.
אני מרימה מבטי אלייך. פוגשת במבטך. בעינייך הכבויות.
וברגע אחד מחליטה לאהוב. ללא תנאי.
למרות הכל.
“אני אוהבת אותך” לחשתי לך.
בעוד ידיי עוטפות אותך בשתיקה.
(אשמח מאוד לתגובות בדיון התגובות:)
-
הייי נעמי. תודה על ההתעניינות:)
את האמת אני שואלת גם את עצמי מתי אעלה פרק חדש….פשוט אני בתקופת עומס נוראי ולא כל כך מוצאת זמן, אבל ממש אשתדל בזמן הקרוב למצוא כמה דקות לכתוב ולהעלות פרק חדש. -
אמנם אינני בעלת תואר מטפלת, וגם לא מורה כבודה, אך עונה לך בתור אחת שהוחרמה פעמיים בשנות היסודי (נשמע רע חח אך זאת האמת…)
בשונה מרוב ילדי החרם, שסובלים ממשקעים גם בגיל מאוחר, אני חוויתי זאת אחרת. כלומר בסיעתא דשמיא בלתי ניתנת להבנה, החרם בנה אותי וביגר אותי משמעותית.
וכיום משתדלת לעזור כמה שיותר לבנות שמתמודדות עם אותה חוויה.
בעיניי, החבל הדק המפריד בין הרס לבניה- הוא המילים הנכונות באותם הרגעים. התחושה שמלבד זה שכיתה שלמה מחרימה אותך- יש לך בבית משפחה עוטפת. בסיס ויציבות.
אמנם הייתי ועודני טיפוס שלא כל כך מדבר על עצמו, ולכן במשפחה לא ידעו על זה כלל. רק בשלב שאחרי. אבל ההעצמה האישית התמידית שהוריי סיפקו ומספקים לנו בכל הגילאים – היא זו שעזרה לי לצלוח את הכל וניתן לומר בגבורה.
הייתי קטנה אז. חרם ראשון היה בכיתה ג. והחרם השני בכיתה ד.
אך היום כשאני חושבת על זה בתפיסה בוגרת יותר, אני שואלת את עצמי, איפה היו המורות שראו את כל זה?! איפה הייתה המורה שישבה בשיעור בכיתה וראתה לדוגמא שהורסים לי את המלאכה, שזורקים עלי דברים, ששרים עלי שירים לא נעימים? איפה? למה היא לא התקשרה להורים שלי? למה לא יידעה את המחנכת?!! היא יכלה לחסוך כל כך הרבה.
וזה כואב לי, כי אמנם אותי זה ביגר המון ואני לא מתחרטת שזה קרה. אין לי טראומות מזה ברוך השם, אבל לא חסר בנות שזה כן הרס אותן. הרס שלרוב הוא אל חזור.
ואי אפשר להאשים אותי שלא סיפרתי כלום.
אני הייתי קטנטונת בת 9, במעמד מאוד גבוה חברתית, וסופר פופולרית במחזור,
והתביישתי מעצמי שזה קרה פתאום.
והייתי שחקנית טובה, טובה מדי.
אז לא היה להורים שלי סיכוי לדעת.
ואת כל זה כתבתי כדי לעודד את המודעות הזו, גם בקרב המורות, וגם בקרב התלמידות.
לעודד בנות לא לעזוב את חברתן בגלל שהחליטו להשמיץ אותה.
לעודד אותן לפנות לייעוץ או עזרה כשצריך.
אני שומעת על כל כך הרבה בנות שחוו חרמות בגילאים הללו. אין כיתה שלא חוותה את זה.
הנושא הזה חייב מודעות!!
אני מאחלת לך המון הצלחות! זו עבודת קודש בעיניי!
-
מדהיםם וטהור כלכך!!!
-
ואווווו. המקצב כאן מדהים!!!!
לא להאמין עלייך שזו פעם ראשונה!! מטורפתת!!
💜
-
שיריי פנקי אותנו בעוד פרקים:))
-
ואוו.
א-י-ן-ל-י-מ-י-ל-י-ם-!-!-! -
הכתיבה שלך נעימה והומוריסטית!!!
לגביי הסוגריים א. ק.
היא מעלה לבמה את הסאבטקסט:) -
תודהה💜
-
אני מאוד מאוד ממליצה על מירב מינץ סקול.
מעבר לחומר ולידע המקיף והפרקטי שהיא מעניקה. היא לארג’ית בטירוף!!
היא מספקת כניסה חופשית לאולפן תלמידות שבו התלמידה יכולה להתאמן כמה שהיא רוצה…..והכל בתחושה נעימה וחוויתית.
ובנוסף לכך ,המחירים שלה מאוד נוחים!!
https://meravmintz.com/ניתן לצפות כאן באתר שלה—
-
היי, צהריים טובים:)
אשמח לשמוע פרטים במייל : m.m.studio3735 שטרודל גימייל וכו.
-
ואוו. שירי. ואואו.
הכתיבה המקצועית והעלילה המרתקת עולות על כל דמיון~~~!
מחכה להמשך:) -
תודה מ ל!!
אכן אני עוקבת אחר הגופים הנכתבים…וזה בכוונה כך.
הספר בעצם מבטא את סיפור חייה של תמי בצורה שהיא מספרת לקוראים איך זה קורה בהווה.
אז פעם היא פונה לאפרת. ופעם היא פונה לחלי. ופעם לאבא. וכדו.
אמנם, כאשר הסיפור יהפוך לספר, כנראה שאחולל כמה שינויים משמעותיים. אך כרגע הכול בסקיצות, ונותנת לכן לטעום מהן כסיפור בהמשכים.
המשך יום נעים🙃💜 -
היי לכולן:)
שמי מלי.
מלבד השירה, אני גם טכנאית אולפן .
עוסקת בשלל ההפקות. (שירה, קריינות, מיקסים, מקהלות וכדו).
וכמוכן מתעסקת גם בכתיבה ומשחק.
הפלוס הגדול אצלי, מלבד סגנון השירה והתוצרים המושקעים, הוא המחיר.נותנת מחירים טובים ושירות נעים לכלל לקוחותיי😃
ניתן להשיג אותי בכתובת מייל: m.m.studio3735 שטרודל גיימיל וכו.
-
שמחה לבשר על פרק חדש שהועלה עכשיו לדיון הפרקים.
אשמח לתגובות!!🙃
-
תודה תמר!! נותנת כוח!
-
בסד" פרק 6.
הרחוב נראה סואן יותר מתמיד.
ואולי מהירות המחשבות, היא זו שגורמת לי לחוש כך.
אני כועסת על אפרת, ששומרת אמונים לאחותי. כועסת על אבא שמתחמק ממני כאל ילדה קטנה.
וכועסת עליך חלי.
על השקט מצידך שקורע בי השלווה.
בניין הסמינר נגלה אל מול עיני.
אני עוברת על יד השער.
נבלעת בין אינספור בנות שמשוחחות במרץ ושופעות חיוכים.
אני מתקדמת לכיוון המדרגות.
לפתע, פוגשת בך. אפרת.
ומישירה את עיניי לכיוונך. במבט טעון.
את מורידה את עינייך לרגע. מעלה אותן שוב ומביטה בי רגע נוסף.
גל של שתיקה צורמת עבר בינינו.
דקה לאחר מכן, את מסתובבת לאחור.
מפנה אלי את גבך. ומתחילה ללכת.
“אפרת” אני קוראת לך. לא מוכנה להמשיך את המשחק הזה יותר.
את נעצרת לרגע.
“אפרת בבקשה…תהיי איתי” אני מתקדמת לכיוונך. מתחננת אלייך. שתפתחי לי פתח לחדר הסודי הזה.
את מתעלמת.
ממשיכה לפסוע לכיוון כיתתך.
מותירה אותי בודדה. נבגדת.
וטובעת בים של שאלות.
*
הצלצול מורה על הפסקה.
אני קמה מכיסאי. מתמתחת מעט, ומתארגנת כיאות להפסקת האוכל.
“מי זו תמי?” טטית נחמדה צועקת לפתע ברחבי הכיתה.
“אני” מרימה את ראשי בהפתעה.
“קחי” היא נגשת אלי. פתח מקופל בידה.
“מה זה?” אני מתפלאת.
“מישהי ביקשה להעביר לך” היא מסבירה.
“תודה” לוקחת את הפתק מידיה.
פותחת אותו בסקרנות.
בואי עכשיו לספסל שמאחורי הקרוון.
מחכה לך שם,
אפרת.
אני יוצאת מהכיתה. לא לפני שמעיפה מבט מתנצל לארוחת הבוקר שעל שולחני.
בעודי פוסעת לכיוון החצר. אני מהרהרת על האופן שבו אשוחח איתך.
העלבון . הכעס והאכזבה עדיין מבעבעים בתוכי.
אך למול זאת. הדאגה לאחותי והידיעה שהתשובה בידיים שלך,
פורסות מכנה משותף אפסי להכול.
חוסר משמעות.
-
ליל מימונה מהנה, או רומפל נאכט נהדר לליטאיות שבינינו:))
אט אט חוזרת לשגרה ובזמן הקרוב אעלה פרק נוסף….תעקבו🙃 -
היי תמר:)
אני יכולה להקליט לך וכמובן לערוך אותם לביצוע מושלם…אך בתשלום כמובן…(אני לא יקרה).
אם את מעוניינת תפני אלי למייל: m.m.studio3735 שטרודל גימייל וכו. -
תודה נועה!!
-
תודה מהממות💜
-
צודקת.
כשהסיפור יצא לאור , אדאג לרכך את זה. ולשים לב יותר למה שאמרת.
תודה, ולילה טוב!!💜 -
תודה!!💜
-
דבר ראשון, תודה על הביקורת.
היא מוסיפה לי המון ואני זקוקה לה כדי להוציא את המקסימום!
דבר שני, מסכימה איתך. אין זה משפט מכבד.התלבטתי המון המון מה יהיה משפט “המחץ” כזה שיעורר בין תמי לאביה אי נעימות כלשהיא. אך מצד שני לא משהו חריף מידי. אמנם יכול להיות שתמי תינזף על זה בעתיד, אך אנו הקוראות יכולות להבין לליבה. ( נערה מבודדת חברתית, שאחותה. הדמות הקרובה אליה ביותר- נעלמת פתאום בלי להודיע. ואפרת החברה מנחיתה עליה טון של לחצים ודאגות. וההורים רואים בה ילדה קטנה. נטולת דאגות) ניתן להבין מעט את ההתפרצות לא?!😉
