[מרים ש]

תרפיה באומנות זה תואר שני.

בשבילו צריך תואר ראשון.

אם את לומדת במקום חרדי את התואר, לדוג’ נוות ישראל

או בשלוחה חרדית של האו”פ (בית ברכה/ינר)

לא צריך תעודת בגרות.

מה שכן, תעודת הוראה מקצרת את לימודי תואר ראשון.

[מרים ש]

אין מילים!

נגעת באומנות וברגישות ממש

בנקודה הכי פנימית.

[מרים ש]

יקרה,

כל כך הגיוני ומובן מה שאת מרגישה.

אישית,

מכירה הרבה שלא היו נותנות פרטים של המטפלת לחברות שלהן.

כי זה מקום אישי שלהן בו לא היו רוצות להתחלק עם אף אחת.

ובאמת מאד קשה התחושה שחברה שלך ולא רק אחת

נמצאת בליבה של המטפלת.

זה עלול להעלות הרבה שאלות של

מקום, נאמנות, מי המועדפת, ומאמינה שאת תוכלי להוסיף עוד יותר.

במצב הנוכחי, כמו שכתבה רבקה,

מאד ממליצה לך להעז ולהביא את עצמך ואת הקושי שלך מול המטפלת,

ולתת מקום לכל מה שעולה. יתכן מאד שזה יאפשר לך להתקדם ולגיע למקומות פנימיים

שלא יכולת להגיע אליהם אחרת.

תצליחי מלא

[מרים ש]

קוראת כל פרק בהנאה מרובה

מתענגת על הכתיבה הזורמ, הנוגעת.

יכולת המעבר שלך מ’זירה לזירה’.

כשכל אחת מהן כתובה בשפה משלה.

מחכה מאד לפרק הבא.

[מרים ש]

כתבת למה יכול להיות שמטופלת תרגיש צורך במגע.

ובאמת מאד חשובה המודעות גם אצל המטפלת וגם אצל המטופלת

לצורך הזה שעולה פעמים רבות.

אבל שימי לב,

שלא כתוב שם שהפתרון הוא לתת את זה.

ולא אכנס עכשיו שוב לדיון על מגע או לא.

כמטפלת דינמית הגבול מאד ברור,

גם כשהמטפלת אנושית חמה ואכפתית.

מתוך הבנה שלמגע בטיפול משמעות עמוקה.

מעלה נקודה למחשבה,

האם יתכן שהכעס ותחושת הריחוק שעלו

כשלא קבלת מענה לצורך במגע-חיבוק לדוג’

הם שיחזור חוויות מוקדמות יותר?

ואולי גם על זה שווה להפגש לדבר ולסגור את הדברים

בצורה מודעת יותר

כהכנה לטיפול הבא.

[מרים ש]

שירה יקרה,

תודה על השיתוף שלך.

כל כך מעצים ונותן כוח לשמוע גם חוויות טובות של הצלחה.

אהבתי שכתבת שבניגוד למה שחשבת

העבודה באימון הייתה מעמיקה…

כי נראה לי שבאמת חשוב גם מאד להכיר בזה,

שיש סוגים שונים של טיפולים וגישות.

כשכל סוג יכול להיות יעיל במקרים שונים.

המון הצלחה בהמשך.

[מרים ש]

אביגיל יקרה,

הקושי כל כך מובן והגיוני.

לנפש יש את ההגנות שלה, ששמרו עליה

לזמן ארוך, ואולי אפילו כל החיים.

עצם הרצון לשתף ולדבר,

מראה שאת עושה תהליך

ומרגישה יותר ביטחון ואמון במרחב הטיפולי.

אולי המחשבה על זה יכולה לעודד ולתת כח.

תוהה אם אפשרי לקבל את עצמנו עם הקושי,

לוותר על התסכול מכך שקשה לשתף…

להבין שזה הגיוני, ולתת מקום לקושי.

לתת אמון בתהליך ולהאמין שכשיגיע הרגע

שזה יהיה נכון זה יעלה.

ואם בכל אופן יש רצון חזק,

לפעמים אפשר לדבר אפילו על הקושי לשתף בדברים מסוימים

בלי לדבר עליהם בעצמם.

יהיה מעניין לראות מה יקרה אז…

אולי ישחרר. אולי עצם הדיבור על הקושי ירגיע ויעזור לך להבין

למה את נמנעת כרגע. ואולי אפילו תגיעי למסקנה שנכון לך לחכות עוד קצת…

המון הצלחות וכח. לכולנו.

[מרים ש]

אם הבנתי נכון את בעצם מנסה להבין

מה המקום של ההדרכה למטפלות? חובה? זכות?

ואם הן לא מרוויחות הרבה אולי מחויבות פחות?

נראה לי שזו באמת נקודה חשובה.

כי כל מטפלת מחויבת לקחת הדרכה.

לא משנה אם היא מקבלת הרבה מטופלים או קצת.

באופן אישי,

כשהתחלתי לקבל,

בהחלט רוב הרווח הלך על הדרכה.

ולגבי השליחות,

מאמינה שכל אחת שהולכת לתחומים אלו רואה בהם שליחות,

אך לעניין הרווח ,לא משנה איך אתבונן על הענין

ההדרכה היא מחויבות שלי.

לא הייתי הולכת או מפנה משהי למטפלת שלא לוקח הדרכו.

הרבה הצלחות

[מרים ש]

מגיבה בכובעי כמטפלת , ועם ניסיון בעבודה על מערכות יחסים מורכבות.

קודם כל הייתי רוצה לחדד ואפילו להרחיב את השאלה,

השאלה הזו היא שאלה משמעותית מאד שעולה פעמים רבות

גם אצל המתנגדים וחוששים לגשת לטיפול.

מהחשש שפתאום בטיפול יתחילו לעלות בעיות מול אנשים קרובים.

אצטט:

” אמא שלה שלחה אותה לטיפול, ובסוף היא נתקה קשר מההורים.

“הלכה לטיפול כי X ובסוף התגרשה”

(כמובן מקרי קיצון, אבל קיימים)

וחוזרת על השאלה, האם מותר, נכון ובכלל יעיל

להעלות כל מיני סוגיות לא פתורות במערכות יחסים,

כשהתגובה תאשר את התחושות השליליות כלפי…?

או באופן כללי, בטיפול מאשימים את כולם מסביב

אז איפה הבחירה?

אז קודם כל,

הטיפול (כשהוא טוב, מקצועי מוסמך) לא אמור ליצור בעיות.

אלא לאפשר לבעיות הקיימות לעלות כדי לעבד אותן ולהתמודד איתן בצורה יעילה יותר.

אני חושבת, שהמטרה של טיפול טוב הוא להרחיב את נקודת הבחירה.

כשאנחנו בתוך מערכת מסוימת קשה לנו להבין מה קורה לנו שם, מה מפעיל אותנו.

לפעמים מסיבות שונות ניקח אחריות או אשמה על תגובות והתנהגויות של הסובבים,

מאחר שלנפש שלנו קל יותר לקחת אשמה ואחריות כשהיא נפגעת,

מאשר לחוש כאב.

ושם תפקידה של מטפלת הרואה את הדברים בצורה ניטרלית

לשקף ולהתבונן יחד, לראות ולהפריד בין האשמה לאחריות,

ובעצם לעזור למטפלת לאשר, לתת תוקף לרגש שלה של הפגיעה של הכעס.

כשיש מקום לרגש והבנה מה קורה,

יהיה אפשרי להתבונן יותר לעומק ולהבין מה קורה לי לנו שם

כשההבנה הזו מאפשרת לבחור מחדש.

לגבי לשון הרע, כמובן לא כפוסקת…

לכל אחד לספר יכול להיות לשון הרע,

אך כאן כשאת מספרת, קדום כל המטפלת לא אמורה להכיר

את הדמויות הפועלות.

והמטרה היא לגמרי לתועלת, לא כדי לדבר עליהם

אלא כדי לעזור לעצמך להתבונן ולהבין יותר.

אוסיף,

שגם המטפלת וגם את מודעות לעובדה,

שהדברים עולים מזווית ראיה ומחוויה מסוימת, ולכן גם ההסתכלות היא בהתאם.

-מקווה שעניתי לשאלתך,

ומאחלת לך ולכולנו להמשיך להתבונן ולעבוד ממקום של אומץ וכנות פנימית.

–

[מרים ש]

תודה!!!

עזרתן לי מאד בתגובותיכן.

התלמידה שלי באמת הולכת להתחיל ללמוד שם בעז”ה.

שמחה לשמוע שזה באמת מקום שמור וטוב

[מרים ש]

דמעות.

אחד הספורים היותר רגישים ומיוחדים שקראתי.

[מרים ש]

נכון מאד

[מרים ש]

חנה יקרה,

צודקת בכל מילה!!!

(וכאן אני חד משמעית, מותר)

מרגישה שנגעת בצורה מאד מדויקת במגוון ההיבטים

של הבעיתיות בפורום הזה.

ומקווה מאד שהמילים שלך

יעזרו לכולנו לכוון מסלול מחדש.

מאמינה שאחרי הכל,

ממקומנו הן כמטפלות , הן כמטופלות והן כצופות מהצד

בסופו של דבר

זוהי עבודת המידות שלנו.

ומקום טוב להתנסות בו…

תודה

[מרים ש]

גם אני נרשמתי-פעמיים

ולא קבלתי קשור לשום מפגש.

מה אפשר לעשות?

[מרים ש]

זו שאלה שעלתה לא היום.

ואני באמת תוהה האם הנזק פה לא רב על התועלת?!

ואולי צריך לחשוב על קונספט קצת שונה.

טליה, חנה- המנהלות של הפורום, מה אתן אומרות?

[מרים ש]

התכוונתי להגיד

שזה לא הוגן שאת דוחה את הסיפור ל8.30

את גם לא היית עומדת במתח

רק שאת קראת את זה….🤔

[מרים ש]

יווו איזה מתח!!! אני לא עומדת בו.

את לא עוצרת פה🙃..

רות,תני לי לנחש שאת כבר קראת את ההמשך😉

[מרים ש]

חברות,

האמת שאני קצת התבלבלתי.

אני לא מבינה מה המטרה של הדיונים פה בפורום.

האם מי ששואלת רוצה דעה מקצועית של מטפלת מוסמכת?

אולי סתם לשפוך ולתת לכל אחת לכתוב את הגיגיה…

חוויותיה, ובכלל את דעתה על עולם הטיפול….

כי בחוויה שלי, ואני מדגישה שלי😉

אין טעם שאכתוב את תגובתי

מבחינה אתית , מוסרית או מקצועית על התנהלות כזו או אחרת.

מאחר שמיד תעלינה תגובות של ,למה לעשות עסק. צריך לזרום

אתיקה, מוסריות בטיפול זה לא דבר קדוש וחד משמעי …

מה שנכון תאורטית….

ובכל זאת לתומי חשבתי שכמו בכל מקצוע אחר

בפורומים השונים

המטרה היא כן לקבל מענה ומידע מקצועי, מה תקין ומה לא ,

על מה חשוב לתת דגש ומה לא.

וכן הלאה…

ובחסות ה’דמוקרטיה’ וחופש ההבעה🙃

בעצם מתקבלים אישורים וחיזוקים

לכל מיני התנהלויות בעייתיות,

תגובות שעלולות לגרום לכבוי של נורות אדומות

שאמורות להבהב בטיפול.

(כמו שעלה בכתבה המעולה של תמר עבודי..)

ועל מי האחריות??

מקווה שאני לא בוטה, בוודאי שלא אישית נגד שום תגובה

כן מעלה בכנות את התחושה שלי אחרי קריאת דיון זה ועוד כמה…

אשמח באמת לשמוע את דעתכן.

[מרים ש]

לי יש בירושלים

[מרים ש]

מירי יקרה,

סכמת את הנושא כל כך יפה.

נראה לי שכדאי את התגובה שלך,

להעלות בנפרד כפתיח לפורום

לעזור לכולנו לשמור

על שיח מכבד, נעים ומקצועי.

תודה!

[מרים ש]

** תוכן זה הוסתר **

[מרים ש]

כל מה שכתבת נכון.

אבל בשביל כל מה שמנית

קיימת קבוצה סגורה של מטפלות.

כמו שתראי שבפורומים רבים אחרים

קימות קבוצות סגורות.

ועל זה הדיון.

[מרים ש]

אני באמת חושבת שלא נכון להעלות שאלות של מטפלות

בפורום הפתוח.

מבחינה אתית.

(ולא כי מטופלת לא יכולה לעמוד בזה🙃)

מאמינה שאף מטופלת לא תשמח לראות שדנים עליה בפורום כזה.

(גם אם היא לא יודעת על כך)

במיוחד שתשובה אמורה להיות מתוך הדרכה מדויקת מכווננת, פרטנית.

ואני די בטוחה שאף אחת לא הייתה רוצה לדעת שהמטפלת שלה נוהגת

בנקודות ושאלות רגישות,

על פי עצות חובבניות , יותר או פחות.

[מרים ש]

תיקון קטן😉

2 מקומות שאני מכירה שלא דורשים את זה

ויתכן שיש עוד.

נוות ישראל בירושלים, והאו”פ-על שלוחותיה החרדיות.

[מרים ש]

התעודה מוכרת למי?

לא נכנסת בכלל לענין התואר.

כן חשוב אבל להיות מודעים לגמרי

למשמעות של לימודי תעודה מול לימודי תואר

לצדדים לכאן ולכאן.

ובהקשר להכרה,

כן לקחת בחשבון שלא משנה כמה התעודה מקצועית

בהרבה מקומות לא מוכנים לקבל תעודה בשום אופן.

ואז השיקול הוא-איפה א רוצה לעבוד ,

לאיזה כיוונים את פונה וכמה יהיה משמעותי בשבילך,

אם דלתות שונות של מקומות עבודה ו/או התמקצעות

יהיו סגורים בפנייך.