יעוץ אימון והנחיה מרים סולובייציק
יעוץ אימון והנחיהתגובות הפורום שנוצרו
-
אני לא רוצה להיות ילדה קטנה
אני לא רוצה לחזור למחלות הילדות שמהן סבלתי בלי סוף.
אני לא רוצה לחזור אל ה”חברות” שלי שגם מהן סבלתי בלי סוף.
אני לא רוצה להיות ילדה שלעיתים קרובות מדי הולכת להתפתחות הילד
או שהתפתחות הילד הגיעה אליה הביתה.
אני לא רוצה להיות ילדה בסמינר שכל שני וחמישי
הולכת להתפלל במחסן של הסמינר כדי שלא יראו את הבכיות שלי
שהיו עלולות לגרום למישהי לתהות האם מרים נורמלית או לא.
אני לא רוצה להיות צעירה בת 20 וכבר מחכה לילדים עד כלות הנשמה.
לא רוצה להיות ילדה. בכלל.
-
פרק חדש עלה עכשיו לדיון “כתיבה ספרותית”.
תיהנו!
-
ה”שלושים” היה ביום רביעי, ביום שלישי בערב כבר הסתיימה האבלות שלי, של חמותי ושל גיסי וגיסתי, רק של הילדים לא הסתיימה, הילדים אבלים במשך שנה.
בבוקר עבדתי אצל נחמי, ואז חזרתי הביתה קצת לנוח ונסענו להר המנוחות, נסענו במונית, והתפללנו שם את התהלים והתפילות שאומרים בבית הקברות כשבאים לקבר של יקירנו בסיום השבעה, בסיום השלושים והשנה. בכיתי. אמנם לא את כל הנשמה שלי, אלא רק חצי אולי, אבל אצלי גם לבכות חצי נשמה זה הרבה. באבע הלכה לעוד כמה קברים של קרובי משפחה והתפללה גם שם. רבקי שלי פרשה עליה חסות ועזרה לה ללכת עם המקל בין הקברים. יצאנו מבית הקברות בשעה רבע לשלוש, זה היה מאוחר מאוד בשבילי, כי הייתי צריכה להיות אצל אוסנת בשעה 3 ורבע, ואני אי שם בהר המנוחות, שבקצה ירושלים, עד לרחוב הנביאים, שם גרה אוסנת.
התקשרתי אליה והיא לא ענתה, אז התקשרתי למנהלת המסגרת שבה נמצאת אוסנת והודעתי לה, מה שתרם לאוסנת עוד סיבה להתרגז עלי ביותר, דבר ראשון, איך את עושה דברים כאלה ברגע האחרון, אין לי כוח לחכות לך עד שתבואי, אני יוצאת כבר לבד, וזהו. ודבר שני מה את מתקשרת למנהלת, עכשיו והיא מתערבת לנו בקשר שלנו.
את צודקת אוסנת, טעיתי, אני מבקשת סליחה, יותר לא אדבר עם המנהלת שלך, ואני מקווה שלא יקרו לי שוב איחורים כאלה.
הייתי צריכה גם ללכת להשתתף בשמחה של מירי יעקובוביץ חברה שלי, שעשתה פדיון הבן לנכד שלה, הבן של הבת השלישית אילה. מירי ראתה שאני לא מגיעה, למען האמת רציתי ללכת לעבודה ולא לבוא לפדיון, הסוויטש הזה ללכת מהבית קברות ישר לבית של שמחה, לא נראו לי הגיוניים מבחינת המצב רוח שלי ואני לא אחת שמסוגלת עד כדי כך לפרגן לאנשים על השמחות שלהם, כמו בעלי היקר שמפרגן לכולם, כמוהו אני לא יכולה להיות אולי איזה חיקוי זול מתוצרת זולה. אז הרגשתי שאני לא מסוגלת ללכת מבית קברות ישר לשמחת פדיון הבן. העדפתי ללכת לעבודה, מה שמתברר שבסוף אני לא יכולה ללכת לאף אחד מהם. אז הלכתי הביתה לנוח.
מה שקורה לגבי השכחה שלי והבלבול, שמתי לב שרבקי שלי תוהה בינה לבין עצמה מה קרה לאמא, אבל מתוך דרך ארץ וכיבוד הורים ועדינות הנפש שלה, היא לא שואלת שום דבר אלא רק מקשיבה ומשאירה לעצמה את המחשבות שלה. אני מנסה לדבר ברור יותר, ומידי פעם כשרבקי לא מבינה משהו אני אומרת לה שזה לא משנה כל כך. זה מתסכל לדבר אל הילדה שלי ולראות שאני לא מובנת לה. כנראה גם עכשיו אני לא מפוקסת, והפרק יוצא קצת מבולבל בבחינת “אין מוקדם ומאוחר בתורה”, וכנראה הבלבול שלי, במיוחד לנוכח הבת שלי מעסיק אותי ומטריד אותי מאוד. אני בעצם מנסה לשתוק כמה שיותר, אבל אם רבקי שואלת משהו אני לא יכולה להתחמק, אני חייבת לענות לה. אז מחר ב11 הרופא ידבר איתי בזום ונראה מה קורה.
אני קמה עם ראש כבד, מסוחרר, ראש ג’לי עם צמר גפן במקום מוח. מגיעה שעת השיחה עם ד”ר חיימסון, אנחנו פותחים את הזום וככה מתחילה הפגישה. אני רוצה לשאול על כמה דברים. דבר ראשון על השכחה שלי שאני שוכחת מה אני רוצה להגיד תוך כדי משפט, אם יש לי “חור” שאני לא יודעת מה להגיד, ודבר שני אני משלימה את ה”חור” במילים לא רלוונטיות או מילות סרק העיקר להשלים את המשפט.
אנשים תוהים לגבי, מה רצית להגיד? שאלה הבת שלי.
לא משנה לא משנה לא משנה, אני עונה לה בחצי פה. נו, מאמע מה רצית להגיד לי?
לא זוכרת, לא משנה, אני עונה לה.
רבקי ילדה עדינה עם קילוגרמים של טקט. היא לא ממשיכה לשאול, אבל אני רואה את סימן השאלה על הפנים שלה. שואלת בלי מילים, מכבדת אותי. אולי מבינה שעכשיו זה מצב רגיש אצלי ואצל באבע (סבתא מצד בעלי) והיא לא חופרת.
ד”ר חייסון יוצר איתי קשר דרך הזום, ומסביר לי שכל השכחה והבלבול נובעים מפטירתו של אלחנן ואנחנו צריכים לתת לזה זמן, לא לדחוק את הקץ. לחכות בסבלנות ולהיות במעקב, הוא מתרשם מהשיחה שאני כן מרוכזת כרגע, השינה שלי תקינה בדרך כלל, גם עם שינוי הזמנים של ההרדמות והיקיצה. וגם האכילה שלי מסודרת ונכונה. ואני זוכרת להקפיד על לקיחת התרופות כל יום בזמן.
הפגישה הבאה שלנו היא לעוד שבועיים.
-
להגיב במעלות, המושג שלי לגבי זה מדבר על “לשים מזגן בתוך הגהינום” למצוא את המעלות שבחסרונות.
למשל מניה, כולם חושבים שזה רק חסרון, אבל אני רואה בזה גם את המעלות שבמצב הזה.
שמחה, התלהבות-אש, פרגון, לארג’יות ועוד.
כמו כן בדיכאון, מנוחה מהחיים, התכנסות פנימה, רצינות.
-
פרוטקציה זו עוד דרך של הקב”ה לעזור לילדים שלו.
אני למשל, הייתי צריכה לעבור ניתוח שאם עושים אותו בגיל הילדות, מתאוששים ממנו תוך יומיים
ובגיל שהייתי אז לא פחות משבועיים! המשפחה של בעלי הבינו שצריך רופא פרטי בשביל זה
ומישהו ארגן לנו פרוטקציה אצל מנהל המחלקה שהוא יעשה לי את הניתוח ללא עלות פרטית
ועוד, שמי שרוצה שיהיה לו פרוטקציה, צריך אחרי זה להכיר טובה, לכל האנשים שעזרו לך.
אני אישית קניתי לרופא ולעסקן עטים שכתוב עליהם (לא זוכרת בדיוק אבל משהו כמו) : בהוקרה מאת…
וככה הניתוח הצליח.
ויטמין P לא בהכרח גורם לאדם להיות בטלן ולא לעשות כלום עם עצמו, יש אנשים שגם בלי פרוטקציה לא עושים כלום עם עצמם ויש אנשים שעם פרוטקציה הם עושים המון השתדלות לפני זה.
למשל, מורה שקיבלה משרה בפרוטקציה, מה, עכשיו היא לא עובדת קשה? היא הלוא צריכה להוכיח שהיא מורה טובה ושהיה שווה לתת לה פרוטקציה! ואני חושבת שזו הדרך בה השם רצה לתת לה פרנסה, ואילו אני, הוא נתן לי בדרכים אחרות.
אם מסתכלים על זה בצורה ישרה, בריאה, ומפרגנת – כן מ פ ר ג נ ת !!! אז לא אוכלים לעצמנו את הלב, למה ההיא יש לה פרוטקציה, ואיזה בטלנית היא שאנשים אחרים מסדרים לה את החיים.
-
במשנה כתוב ניר חדש, לא דיו חדש
כמו כן כתוב ניר מחוק. וזה אומר שלקחו דף משומש ועליו כתבו אצל המבוגר
ואילו אצל הצעיר כתבו ניר חדש.
-
התגובה הזאת היא עדיין בסדר
באחד הפרקים הקודמים היתה תגובה יותר גרועה כשנודע לאמא שרוזי עלתה במדרגות במקום במעלית בבית החולים היא אמרה לה “היה עדיף שהיית נשארת למטה” וזה הרבה יותר גרוע בעיניי
התגובה הזאת, גם לא נחמדה במיוחד אבל סוג של “נסבלת”.
-
אני מכירה את מה שכתבת, כאילו כתבת את זה עלי, ככה הייתי בגיל צעיר יותר.
אבל ככל שאני מתבגרת התגובות שלי מתמתנות, כלומר אני נעשית מתונה יותר ויותר.
אני לא יודעת בת כמה את, וזה גם לא משנה, כל אחד מתבגר בצורה אחרת.
רק אני רוצה להרגיע אותך שזה קורה להרבה אנשים ועם השנים התגובות האימפולסיביות נחלשות
-
אז מצוין, שימי לב שבאמת יש לך לב ירוק עם V לבן, אם את שמה את העכבר על הסמל הזה תראי שכתוב לך “עברה זיהוי טלפוני”
-
העניין הוא לא שהחברות יזהו אותך או לא יזהו אותך, העניין הוא שהאחראיות על “קדם” ידעו מי את באופן כללי.
את צריכה להזדהות בפניהן. לא בפני החברות, את יכולה להמשיך לכתוב בשם בדוי, רק שמי שצריכה לדעת מי את – תדע. היא בוודאי תכבד את הפרטיות שלך ולא תגלה לאחרות מי את.
-
התופעות האלה לא חייב שיהיו תוצאה של מניה דפרסיה כלומר זה יכול להיות החמרה של המחלה, ויכול להיות תופעה בפני עצמה, (התופעה הזאת מוכרת לי מפעמים קודמות), אבל בהחלט יש קשר ביניהן, זה קורה (אצלי) כשהמצב רוח לא יציב, לפעמים יש מצב שהמחלה עצמה מבלבלת, הכרתי מישהי בבית חולים שדיברה ממש לעניין וכששוחחנו לא הבנתי בכלל מה היא עושה בבית חולים אבל כשהעבירו אותה למחלקה פתוחה היא לא רצתה להישאר שם וחזרה למחלקה שלנו (הסגורה) והיא אומרת לי דברים בלי פשר ובלי קשר כדי לתרץ את עצמה למה היא עשתה את זה. (גם לה היה מניה דפרסיה) כשהמחלה בהתלקחות יכול בהחלט לבוא בלבול. זה יכול לבשר על החמרה.
אני מקווה שבהמשך אוכל לכתוב בלי להתבלבל.
תודה על התגובה.
-
למה כל כך דחוף לך שיזהו אותך?
-
הציטוט הוא מפרקי אבות פרק ד’ משנה כ”ב
-
“הילודים למות והמתים להחיות וכו”
-
-
אם התשובה שלי עמוסה וארוכה מדי בשבילך את יכולה לקרוא אותה בהמשכים
או לדלג על מה שלא מעניין אותך:
למה סיפרו לך סיפורי בדים?
זה באמת טעות, כי אם זה שקר, אז מהר מאוד עולים על זה.
וזה שקר, כי אין באמת שלמות בעולם הזה.
אני לא יודעת למה סיפרו לך כאלה בלופים
אולי רצו לקנות שקט ושלווה שלא יהיו לך טענות
שתחשבי שכל מה שתרצי תקבלי וכך הם יוצרים שקט תעשייתי
אין מה לעשות נגד זה, ואין דרך לפתור את זה,
זה עבודה שכל אחד צריך לעשות עם עצמו,
לספר לעצמו מחדש את סיפור החיים שלו.
“ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף”
צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אמר הקב”ה:
לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא,
אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה…
מהניסיון שלי, כל פעם שאני עומדת בניסיון אחד,
ולומדת לקבל את המציאות של הניסיון שזה מהשם וכו’,
אז אני מקווה שמעכשיו יהיה יותר טוב ויותר קל, אשליה קשה,
כי מה שקורה אחר כך, קופץ עלי רוגזו של ניסיון חדש, וקשה יותר.
אני רוצה לקוות שלפחות אנוח בהר המנוחות מתחת לשיש, והלוואי שאזכה,
כי מה שקורה בבי”ד של מעלה אין לי מושג ביום הדין הגדול והנורא.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן.
לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן,הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ.
וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן.
וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר,
(וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד),
וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי,
וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת,
וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: -
ארוך – ארוך מדי
אולי תתחשבו באלה עם ADHD?
הם לא יכולים לקרוא כל כך הרבה ברצף אחד…
-
גם במשפחה שלי ושל בעלי לא הכירו בזה ולא הבינו כלום עד שקראו את הספר שלי.
-
ביטאת נכון ומדויק ואיך אני יודעת את זה?
כי גם אני מתמודדת, ושנים שנים לא הכירו בי
-
מה זה כל הקשקושים האלה שבין משפט למשפט?
אי אפשר לבטל אותם?
היה מאוד קשה לקרוא את השיר בצורה כזו, כל ההנאה נהרסה לי!
-
שיר מתוק מדבש.
ומלא בקצב.
-
פרקי אבות פרק ד משנה כ:
אלישע בן אבויה אומר, הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר חדש.
והלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר מחוק.
-
אכן, חלף זמן מאז הפרק הקודם.
אני רוצה להסביר למה אין עקביות אצלי.
כיון שאני כותבת על דברים שקרו, דברים אמיתיים, ממש את הסיפור שלי, יכול לקחת זמן, כי צריך שיקרה משהו ששווה לכתוב עליו, אני לא כותבת סתם סיפור בהמשכים אלא סיפור עם עובדות בשטח.
בעזרת השם יהיה לי מה לכתוב היום, על העליה לקבר וחוסר היכולת שלי ללכת מהבית קברות ישר לשמחת פדיון הבן אצל גיסתי, ולכן אני מעדיפה ללכת לעבודה, מה גם שהבחורה שאני עובדת אצלה ברביעי, אינה יכולה לסבול שינויים וביטולים, ובתקופה הקצרה שאני עובדת איתה כבר היו לנו שני ביטולים אחד מצידה ואחד מצידי. גם ככה אני כמעט בטוחה שאני אגיע אליה באיחור.
וביום שאחר כך – יום חמישי – יהיה לי מה לכתוב על השיחה שלי עם הרופאה, שבה אדבר איתה על הבלבול והתופעות שקורות לי. שכמעט בטוח שיש קשר ביניהן לבין המחלה לבין המצב האישי שלי.
-
תראי את התגובה הבאה שלי ותדעי שלפחות מגיל 12 (כיתה ו’) שאז לומדים פרקי אבות, לומדים את המשנה שבתגובה הבאה שלי. (פרק ד’ משנה כ”ב) אז לפחות מכיתה ו’ לומדים לקבל את מציאות החיים.
הילדים שלי כבר היום בגיל צעיר (הקטנה בת פחות מ7 ובעצם מגיל שנה) לומדים את החיים מהצד הטרגי שלהם.
גם אם אני אנסה לשכנע אותם שהחיים בעצם תותים, הם לא ישתכנעו. (גם בלי לקרוא ספרי מתח).
-
לא התכבדת בקלוני, אלא לקחת השראה ממני בשביל להתחזק בעצמך.
זאת המטרה של הסיפור שלי, לא סתם אני מספרת סיפור חיים שלי
זה סיפור לא פשוט, ואני חושבת שהוא גם לא מצוי, ואני מתחזקת בעצמי ממה שאני כותבת
לקיים את הנאמר: “האמנתי כי אדבר”. כשאני מדברת על אמונה
זה מביא אותי לאמונה שאני אאמין בעצמי ואני אעבוד על עצמי על האמונה.
ואם עוד מישהי מתחזקת על הדרך, זה בונוס. ואם זה עושה לך טוב, והיה זה שכרי.
-
הפרק הזה היה מיוחד, היה שווה להמתין לו גם בקוצר רוח.
איך את מתארת את החרדות, ממש אמיתי, כבר כתבתי לך את זה.
בכלל, אני מכירה את כל הקטעים האלו מהחיים
ושמחה שאת כותבת על זה (בטח על מישהי שאת מכירה, ככה נראה לי)
ככה גם מתמודדות יכולות להרגיש בנוח בחברה שלנו.
