יעוץ אימון והנחיה מרים סולובייציק
יעוץ אימון והנחיהתגובות הפורום שנוצרו
-
גם לי לא מובנת החלוקה. אשמח להסבר.
-
מעניין ומרגש מאוד.
תמיד כשאני רואה את הכותרת שלך בין שורות הנושאים שעלו לדיון, אני קוראת את זה מיד.
-
חברות יקרות!
חדש על המדף!
חדש בשוק!
פרק חדש מהניילונים נחת זה עתה בקהילת “כתיבה ספרותית”
מוזמנות לקרוא ולהגיב. (רצוי להגיב בשרשור של התגובות, כדי לשמור על הרצף של הפרקים, תודה)
-
פרק חדש:
ביום שני היה המחזה סוריאליסטי, שולחן ערוך בכיבוד קל – כי בתוך השלושים אסור לערוך סעודות וארוחות של קבוצת אנשים ביחד, ומנגד, ארון ספרים חדש שהוזמן כבר לפני כחודשיים, הרבה לפני האסון, ורק היום הגיע, הארון שבעליו לא זכה לראותו, שבכלל לא היה צריך אותו – מה רע בארון הישן? לא צריך לקנות חדש. אמר, אבל אני כל כך רציתי, אז הוא הסכים.
התאספו כאן בבית הגיסות – רוחמי ואסתי, והבנות והכלות שלהן. רבקי שלי לא השתתפה מפאת השעה המאוחרת – היא צריכה להגיע למחרת בזמן לבית הספר.
באבע סיפרה עליו:
הוא לא היה רוצה שידברו עליו – איש צנוע מאוד. למעשה, אפשר לדבר עליו עד מחר אז ננסה לתמצת את הדברים כדי שנוכל לסיים בזמן.
הוא לא סבל שידברו עליו. איש ישר וטוב, רצה לתת את כל הבית שלו לאחרים, אפילו את האוכל שלו נתן לעניים. כולם ידעו שכסף לא נותנים לאלחנן ביד, אלא אם כן רוצים לתרום את זה לעניים, הוא היה מוצא איזה שלעפער ונותן לו את כל הכסף שלו. בעל מידות טובות. אהב מאוד לעזור לאחרים צנוע מאוד, אף פעם לא סיפר על עצמו, הטוב שלו היה בלי גבולות, היה תמים גדול, תמים תהיה עם השם אלוקיך. כל תפילה שלו היתה מלווה בבכי כמו ביום כיפור – אם הוא היה לבד. לא היה אכפת לו לשבת במקום צדדי.
אהב את כל האנשים, לא אמר מה הוא יכול ומה לא. אהב להיות עבד השם. הוא לא חיפש שיכירו בו, היו לו קשיים בחיים והוא תמיד אמר יהיה טוב, אבא ילמד איתי בשמים והצדיקים יהיו מסביבי.
הוא תמיד חיפש רוחניות היה לו לב זהב, כל מה שהיה לו נתן לאחרים.
היה לו ראש טוב אבל הצרות (ההתמודדות) לא נתנו לו ריכוז, הוא קצת ירד אבל בטבע הוא היה גאלדענע קינד (ילד זהב) היה לו יראת שמים: לא קראתי ק”ש טוב, אני יכול להגיד שוב?
חבל לאמא שלו, וחבל לעם שאיבד חייל כזה טוב ששירת את השם בכל כוחו. התפלל בכוונה בבכי. הוא אף פעם לא הראה מה הוא יכול – עניו וירא השם.
הוא כל הזמן רצה ללמוד, והיה לומד לעיתים בשכיבה, כדי שלא ירדם שם את הראש על הברזל בלי כרית למרות שזה היה מאוד לא נוח. הוא היה כל הזמן מברר אצל המלמדים והרבנים של הילדים שלו איך הם לומדים וכשמישהו צחק עליו על זה, הוא אמר העיקר שצוחקים ולא בוכים.
הוא היה טוב לכל אחד, כולם אהבו אותו, סבל בשקט עד שהגיע הסוף. בדרך כלל נהיים חולים לפני הפטירה כהכנה לחיי העולם הבא, הוא חי את החיים בעולם הזה וכל הזמן התכונן לחיי העולם הבא, אז הוא לא היה צריך להתכונן, ולכן לא היה חולה.
הוא פרגן לכל אחד, בשנים שלא היו לו ילדים הוא היה הולך לכל ברית לכל פדיון הבן, לכל שולם זוכר לכל בר מצוה ולכל חתונה שהזמינו אותו, והיה שמח בשמחת בעלי השמחה גם על דבר שלא היה לו. הוא לא קינא באף אחד.
איפה פוגשים היום אנשים כאלה?
הוא לא סבל שאומרים עליו שבח, איש עניו איש אמת, הוא חסר לנו כי הוא דוגמה איך נתנהג ולכלל ישראל. להתפלל שכבר יבוא משיח ותחיית המתים, מקווים שיהיה מהר כי אין כוח לחכות לגאולה.
רק לדבר זה לא יעזור, צריך לקחת מה ללמוד ממנו.
והחי יתן אל ליבו.
אחר כך גם אני סיפרתי כמה סיפורים, הוא שמח מאוד שחזרתי הביתה מההוסטל, וכששמע ממני שזהו, אני כאן, שמחתו הרקיעה שחקים.
החצי שנה הזאת היתה בשבילנו מתנה מהשם, שזכיתי לחיות איתו עד חצי שנה ביחד.
כנראה שלא סיימתי בזה את נאומי, אבל אני מצטערת, אני לא זוכרת מה סיפרתי, אחר כך דיברו כמה אחייניות ומדבר לדבר מתבררת אישיותו הנעלה.
אחד האחיינים סיפר לבני, שאלחנן שאל אותו בחול המועד פסח, שצריך לזכור להגיד ספירת העומר כל יום בלי לשכוח, (יש אומרים שנשים לא יברכו על ספירת העומר כי הן יותר נוטות לשכוח כי זה ברכה לבטלה אם לא מגיעים עד שבעה שבועות בלי לספור את הכל עם ברכה) אז השאלה היא האם מישהו שהתחיל לספור בברכה ספירת העומר ובאמצע ספירת העומר הוא נפטר, האם הברכה היתה לבטלה?
אחיינית אחת כתבה עליו שיר מרגש, סוחט דמעות.
עוד לא ביקשתי ממנה רשות לכתוב אותו בפרק הזה אז אם היא תרשה לי אכתוב אותו בפרק הבא בלי נדר.
-
אני רוצה להיות בדרגה שציפייה למשיח בכזה קוצר רוח, שיגרום לי להיות צדקת ולהביא אותו במעשים שלי כמה שיותר מהר!!!
-
בלי נדר היום יהיה פרק חדש שכנראה יעסוק בענייני האבל
-
גם לי יש הרבה מה לומר על חרם
כשאומרים חרם מזדקפות לי האוזניים כמו של חתול.
והצמרמורות מלמטה עד למעלה.
מוזמנת לברר אצלי בפרטי. זה ארוך ועצוב מאוד
-
עכשיו אני גם רואה שאני מוצאת את עצמי גם כן בתוך השיר שלך.
וזה מה שיפה בעיניי, המסר העמוק רלוונטי לעוד אנשים חוץ ממי שכתב את השיר.
תודה לך
-
לא הבנתי את המשמעות של השיר, מעניין באיזה הקשר הוא נכתב.
כך או כך הוא שיר יפה ומעניין
-
איזה שיר עצוב, קורע לב ממש, התחלתי לבכות כשקראתי ממנו שורה, ועוד שורה, ועוד…
זה שיר שממש נגע בליבי, כי אני עדיין בתוך ה30 של בעלי היקר זצ”ל, ואני עדיין לא משלימה עם העובדה שהוא כבר לא פה. כאשר מישהו מהבנים נכנס, אני תמיד שואלת מי נכנס, ואז הם עונים לי ושואלים – למה זה משנה לי לדעת, אז אני אומרת להם שכאשר אבא היה נכנס הביתה הוא תמיד ענה לי או “אשר” או “טאטע”, ועכשיו אני שואלת כי אולי הוא פתאום יחזור, ואז הם צוחקים עלי ואומרים לי שאני מדברת שטויות.
כבר פעם הוא הופיע לי בחלום לבוש בבגדי שבת מסודר ונקי ומחייך.
-
אוי כמה נורא, התקף חרדה זו חרדה מפני המוות,
אמנם זה קשה אבל אפשר להתגבר, ואם לא לבד
אז עם איש מקצוע.
-
מרגש ונוגע ללב
לאחר פטירת בעלי היקר באדם
פונה אלי בני (בן 14 וחצי) ואומר לי
“יש לי חור בלב, ריקנות שהכל שם ריק
ואני לא יודע מה לעשות.”
-
גם אני הרגשתי אשמה במחלה של אמי, אבל בעזרת טיפול אצל אשת מקצוע, התחלתי להבין שמדובר במחשבת שווא.
-
החריזה והמשקל מושלמים ותואמים היטב לתוכן.
-
אני איבדתי את בעלי באיסרו חג פסח.
נשארתי באמת לבד.
אני יכולה להתחבר לתחושה שלך.
ואם נשאל את הבת שלי הגדולה,
אני יכולה לשער שהיא תבין אותך עוד יותר
כי גם היא בגיל הנעורים
וגם התמימות שלה נעלמה כנראה.
היא לא מדווחת ולא מספרת הרבה
אבל אני יודעת בלב של אמא,
שקשה לה מאוד.
-
אמן, תודה
-
אם יודעים שזה ספר בבלאות (באבע מעיישש) אז לא מתרגשים מכמה טעויות. כי כל הספר הזה מומצא ויש דברים שאכן את צודקת, כנראה לא שמתי לב.
לגבי חודש במחלקה סגורה – זה קיים – ואפילו יותר מחודש. אני מכירה מישהי שהיתה מאושפזת שנתיים שלמות בבית חולים מסוים בירושלים, ועוד שתיים-שנה כל אחת מהן, ועוד אחת 8 חודשים.
גם את צודקת שאי אפשר לגנוב תרופות. זה שמור אצלם במקום מאובטח ובכלל הכניסה לתחנת אחיות אפשרית רק באמצעות כרטיס של כל אחד מאנשי הצוות.
האשפוז בבית חולים פסיכיאטרי עלול להיות ארוך מאוד.
מה שמעניין אותי זה איך הם לא עלו על זה לבד שהיא מתחזה. לעשות את עצמי חולה זה קשה מאוד, גם לחולה “אמיתי” יש מצב שלא מאמינים לו או שאומרים לו שהוא מקרה קל ולכן לא מקבלים אותו לבית חולים אז אם בנ”א עושה את עצמו קל וחומר שלא יאמינו לו.
גם נתנו לה להכניס כל מיני דברים לבית חולים שבמחלקה סגורה לא מסכימים להכניס.
למשל מזלגות (גם חד פעמיות, ומי מדבר על סכינים) לא מכניסים רק כפות חד פעמיות.
גם כשיושבים עם בני המשפחה בחדר ביקורים ומקבלים מהם דברים צריך להביא את זה לתחנת אחיות ושם האחיות בודקות מה הביאו ולא כל דבר מאפשרים להכניס למחלה, לי החרימו מלא חפצים שהגעתי לשם, חלק מהם נלקחו ממני ונשמרו בכספת של הבית חולים לזמן שאני אשתחרר.
אפילו פלאפונים הרשו רק כשרים – בלי הודעות גם כן. ולא הרשו להלוות מאחת לשניה.
וגם לא היו מטענים להטעין את הטלפונים, רק ליד עמדה שיצאו ממנה חוטים קצרים של מטענים לטלפונים
-
מאיפה מגרילים חברות מספיק נדיבות וטובות לב, שיסכימו לשמש כמבקרות בשעת הצורך,
ומהצד השני, איך בונים ביקורת איכותית לטקסט.בשביל זה יש את קהילת כתיבה ספרותית בקדם – לא?
-
קראתי אותו מכריכה לכריכה תוך כדי המתנה לאוטובוס.
ספר שקורא אותי במדויק!
גם אני כמתמודדת מזדהה עם התוכן של הספר.
אני כן הבנתי את הקשר בין הנושאים.
לדעתי הכל היה רלוונטי כדי להבין את הסיפור.
זה שופך אור על הדמויות המדוברות,
הוא מסביר במדויק ואותנטי את ההתמודדויות
שאיתן הן היו צריכות להתמודד.
הסיום שלו מעודד עם זאת שהוא לא כמו “הפי אנד”
אבל נותן תקווה.
-
תודה רבה על החיזוקים, כל הכבוד, באמת כל הכבוד
שאלה לי אליך: איך את מכירה את הילדים שלי? את בעלי? האם את מכירה אותי? מאיפה? (השם שלך לא מוכר לי) האם את מתפללת בימים נוראים ובחגים אצלנו בישיבה? אם לא מתאים לך לענות, תתעלמי מההודעה הזאת.
תודה רבה
-
את צודקת לגמרי, גם אני הרגשתי שמרוב תסכול כבר מדברים פה שטויות, יש מצב שזה בגדר “מגלה פנים בתורה שלא כהלכה” שאין לו חלק לעולם הבא. צריך לשים לב לנקודה הזאת ולהיזהר מזה.
-
הוא הלך למנוחות
ואותנו השאיר לאנחות
-
הסיפור על בעלי זצ”ל אמיתי לגמרי.
הוא נפטר באיסרו חג פסח בבוקר, בבית חולים שערי צדק.
לאחר שהתמוטט במוצ”ש חוה”מ פסח ולקחו אותו מהר לבית חולים
אבל כבר לא היה מה לעשות, אז נתנו לו רק טיפול תומך.
-
למה התכוונת שאמרת שהוא לא מכבד את האינטליגנציה של הקוראים?
-
אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים.
גם את וגם מי שכתבה את השיר:
לא להתייאש, אם תחזיקו מעצמכם שאתם לא טיפשות ולא קטנות,
זה אכן ככה יהיה
זה מזכיר לי את הפסוק בתורה:
ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם
אם בנ”א חושב שהוא קטן הוא מקטין את עצמו בתת מודע
ואז ככה מתייחסים אליו ואם לא אז הוא לא קטן ולא טיפש.
אני אמרתי בשבעה של בעלי – לגיסתי – ש”מי ירצה את הבנים שלי בשידוכים?”
ואז היא אמרה לי יש לך ילדים טובים בטוח יהיה מי שירצה אותם
ואם תקטיני את עצמך זה יכול להיוודע לשדכנים
ואז הם יציעו לך הצעות מעליבות, לא חראם?
