יעוץ אימון והנחיה מרים סולובייציק
יעוץ אימון והנחיהתגובות הפורום שנוצרו
-
התקווה – “שלא אטבע, אלמד לשחות”
-
לא, הוא לא יבוא.
מסתכלת על המיטה המוצעת, כלי המיטה מתוחים סביב, השמיכה מקופלת, הכרית במקום, והסדין מתוח – מתוח, יפה – יפה, ורק אני יושבת בחדר. מתאבלת. מתאבלת על מה שקרה, על מה שלא יקרה, על האיש הטוב הזה שלא יחזור.
לא, הוא לא עובר בספונג’ה, לא עובר אפילו על “שפיץ פיס” (קצות האצבעות בתרגום חופשי מאידיש). הוא גם לא פותח את הדלת והכיס לגבאי של קופת השכונה.
אני כותבת
וכואבת
כי דבר לא יעזור
וכי הוא לא יחזור
לא יציע לי עזרה כהרגלו, הפח היה התחום שלו גם הכנת הנרות לשבת.
הרבה פעמים קנה מצרכים במכולת, המוכרים זוכרים אותו, הם הגיעו ללוויה.
הוא לא יגיד לי “מה שלומך רבנית עולמית?”
ואני לא אגיב “מה שלום מרן רשכבה”ג[1]?”
לא יהיה מי שיגיד לי את המנטרה שלו:
תחיי, תחייכי ותיהני מהחיים.
לא, הוא לא.
אין לו תחליף. הוא היה תופעה חד פעמית.
די! אני לא יכולה, אני מתחילה לבכות, והעיניים שלי כבר נפוחות וכואבות. עדיף שאני אלך לישון.
כשישנים לא מרגישים כלום. ככה אמא תחי’ אומרת.
<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>
[1] ראשי תיבות “רבן של כל בני הגולה”.
-
מתוחכם
-
איזה יופי! טוב שהצטרפת, מעכשיו תעשירי אותנו במיטב שירייך!
-
גם אני אימפולסיבית לפעמים, אבל אף פעם לא טיפשה ולא קטנה.
כנראה שגם את לא, אם כתבת על זה כזה שיר עם מודעות עצמית כל כך גבוהה
לא ייתכן שאת טיפשה, וגם לא קטנה.
-
מדויק, מרגש, כואב.
-
אני מכירה את התחושה הזאת של רוזי, אני נזכרת שגם לי זה קרה באמצע התפילה בסמינר, הלכתי אז להתפלל במחסן. בכיתי להשם שאני חייבת שמשהו טוב יקרה כדי שאמשיך להיות אני ולא להיות מוצפת.
-
פרק נוסף בסיפור, מכאן אמשיך לפרסם, בלי קריאות ביניים (יש שרשור מיוחד לתגובות, תודה).
הילדים מגיעים לסעודת שבת אצל באבע. ככה מודיעים לי ביום שישי. אני צריכה לקחת אותם מיד אחרי הדלקת נרות כי הם מחכים לי ברחוב הראשי, על המדרכה, ואני צריכה לדאוג להגיע לשם לפני שהסבלנות שלהם נעלמת להם לאנשהו, וקוצר רוח משתלט על הגזרה, דבר שעלול לגרום להם לרדת לכביש. המכוניות שנוסעות בערב שבת, בעיקר בריכוזים החרדיים, נוסעות במהירות, לא נותנות זכות קדימה להולכי רגל, וצריך ניסים כי הם ממש טסים, שח”ו לא תקרה תאונה. אבל אני מדליקה נרות אצל באבע, והיא אומרת לי אל תביאי אותם עכשיו, לא יהיה להם מה לעשות פה והם סתם ישתוללו. אמרתי לה שאני חייבת לגשת למקום שבו הם מחכים כי אני לא יכולה לתת להם לחכות זמן רב מידי ליד הכביש הראשי. בסוף היא משתכנעת ואני הולכת מהר – מהר להביא אותם, אמרתי לבאבע שאם זה מפריע לה אני יכולה להסתובב איתם למטה ולעלות רק אחרי מעריב, בעצם כן תביאי אותם, ואם ישעמם להם אז תרדי איתם. מוישי לא מגיע, זה מביא לבאבע את הסעיף, כולם חוטפים ממנה פסק, ואז אלחנן מתחיל לצעוק:
רבצין! רבצין! רביצן! (ועוד איזה 9 פעמים רבצין!) אני לא מסכים שתפני למירל, היא דואגת למוישי כמו לכל ילד אחר שלה, ואם היא לא שלחה אותו הנה היום סימן שיש לה סיבה מוצדקת. וככה הוא חוזר על דבריו מספר רב של פעמים. חוץ מזה השבת עברה בנעימים. באבע מבקשת ממנו – כהרגלה לפשוט את ה”חאלאט” וללבוש חלוק (כדי שלא יתלכלך). אנחנו יושבים בסעודת שבת ואוכלים ושרים זמירות, סעודה שלישית אני עם אלחנן לבד בבית, נחום אצל באבע. אחרי הבדלה אנחנו משוחחים בטוב ובנעימים עד השעות הקטנות של הלילה, אני הולכת לישון, אלחנן ניגש לחדר האמבטיה. כנראה ישנתי כמה דקות, כי אני מוצאת את עצמי מתעוררת לאחר שנחום מנער אותי כמו שמנערים שטיח מאבק, מאמע! קומי כבר! מה קרה לטאטע? שואל בהיסטריה. לא יודעת, אני אומרת ומושכת את השמיכה על פני.
משהו לא בסדר עם טאטע, מתעקש נחום, יש קולות מוזרים באמבטיה, אני מתקשר להצלה.
אל תגזים! אני מוחה, אין לי כוח לבלגנים באמצע הלילה אצלי בבית. אבל הוא לא שועה למחאותי ומתקשר מהפלאפון שלי. הוא מנסה להיכנס לחדר האמבטיה אבל כנראה אלחנן שוכב וחוסם את הדלת. החובשים מצליחים בסוף לשלוף אותו משם (מזל שלא נעל את הדלת!) כשהוא מחוסר הכרה ומחרחר, השעה שבה הם טיפלו בו נדמתה לי לנצח, התלבשתי בזריזות והצטרפתי לחובשים לנסיעה לבית חולים. שם מתבררת הטרגדיה: אירוע מוחי נרחב וחמור שפגע בגזע המוח שאחראי על פעילותו התקינה של הגוף למשל מערכת הנשימה. אין מה לעשות, אמרו הרופאים במיון, פשוט לחכות למוות או לנס, הם לא הכניסו אותו לשום מחלקה והשאירו אותו בחדר התאוששות שהשם יודע מה הקשר בינו לבין החדר הזה.
בהפעלת פרוטקציה הועבר למחלקה פנימית לחדר ניטור ששם ביצעו מעקב אחרי המצב שלו. הייתי אצלו חוץ ממוצאי שבת הידוע לשמצה, גם בערב שביעי של פסח וגם במוצאי החג לאחר שהודיעו לי שיש החמרה במצב למחרת בבוקר הוא נפטר.
מאז אני לא אני, הביאו את הילדים הקטנים להיפרד ממנו.
מאמע, נכון הביאו אותנו לכאן להגיד שלום לטאטע כי הוא הולך להיפטר? ככה הקטנה שלי רוחי אפרוחי – עוד לא בת שבע.
נשארתי לבד. אני עם כל המשפחה שלי – ובכל זאת לבד. מוישי היקר שיתף אותי: “יש לי חור בלב, ריקנות נוראה שאי אפשר למלא אותה, ואני לא יודע מה לעשות”.
אמרתי לו שגם לי יש, ואני גם כן לא יודעת מה עושים עם זה.
בשבעה ביקשתי שכולם ישבו בבית אחד, אני רוצה לשמוע את הקדישים והתפילות, אני רוצה שיבואו הרבה אנשים לנחם אותנו, אני רוצה להיות עם גיסתי ועם חמותי. לאחר שקמנו מהשבעה נסענו לבית העלמין להתפלל על הקבר של אלחנן, השמים בוכים איתנו, גשם שוטף ירד והרטיב אותנו מתחת למטריות ומבעד למעיל ולמגפיים. מיד כשסיימנו התפזרו העננים והשמש יצאה.
חזרתי הביתה ולשגרה (איך יכולה להיות שגרה בלי אלחנן?) השעות הכי קשות לי הן שבע בבוקר, שאז אלחנן היה רגיל לקום לתפילה, ובין 8 ל11 בערב שאז אני לבד וב11 אלחנן היה רגיל להגיע הביתה מבית המדרש. הוא היה אומר לי אני הולך לתפוס חברותא עד 11 וחצי. אמא שלי תחי’ רגילה להגיד – כשישנים לא מרגישים כלום, ככה היא אומרת, והיא בדרך כלל צודקת, כלומר שאם אני אישן אני לא ארגיש את הפחד שלי להיות לבד בבית בשעות הלילה אבל מה לעשות שאני לא נרדמת מרוב הפחד? אז נחום מגיע לישון בבית כל לילה אבל הוא מגיע באזור 12-1 בלילה וישראל מגיע פעמיים בשבוע.
בלוויה הבנים הספידו בדברים קורעי לב, מי יכול לשמוע ילד בן 10 אומר קדיש בלי לבכות?
בשבעה בלבלו לי חלק מהמנחמות את המוח, לא כולן יודעות מתי ללכת. רציתי להתפלל ערבית במניין שלא אחד הבנים אבל הפריעו לי ולא התאפשר לי להתפלל איתם אני דנה אותם לכף זכות 1) שהן לא יודעות איך להגיב על כזה אסון נורא. 2) שהן מתכוונות לטובה. מידי פעם הלכתי לחדר אחר להיות בפרטיות למשל עם העו”סיות שלי ועם בנות דודות שלי. הגיעו אלי גם חברות מהסמינר, ומהעבודה, גם הרכזת שלי הגיעה וגם רותי מנהלת ההוסטל. גם את רוחי הביאו אלי וגם כי צוות האומנה מסאמיט הגיעו לנחם אותנו.
היו המון אנשים ונשים, גם אחיות שלי וגיסות שלי ואחייניות, וגם אבא ואמא שלי.
שמעתי עליו סיפורים מרגשים שאולי בהמשך אספר אותם (זה לא קונטרס לעילוי נשמת… אלא ספר קריאה).
עולים לי שירים שהוא שר בפסח ממסורת אבותיו. אלוקינו ואלוקי אבותינו מלך רחמן רחם עלינו…[1] ועוד. היה לו קול יפה ומרגש – א הארציגער.
אני עדיין בשוק פשוט לא מאמינה שזה קורה לי, אני מחפשת אותו לפעמים, אני מחכה לשעה 11 וחצי בלילה השעה שבה היה חוזר הביתה (לאחר שהוא היה הולך לתפוס חברותא).
<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>
[1] מוסף לשלושה רגלים
-
אהבתי את השיר החמוד והמצחיק הזה, ומי שהוסיפה לו בתים, עשתה את זה כל כך מוצלח.
ואיך אומרים: שאלו יהיו צרותינו.
-
איה, איזה כואב.
-
משעשע וחמוד
מזדהה לגמרי,
-
כתבתי באחד מהפרקים של הספר החדש שלי שאני מפרסמת פה בהמשכים שבאחד האשפוזים שלי עלה לי שיר בלי לחשוב כמעט, זה היה השראה נטו, הייתי צריכה לכתוב אותו מיד כדי שלא אשכח אותו, אממה, שזה קרה בשבת…
איך פתרתי את הבעיה?
אמרתי לעצמי את המילים כל הזמן וחזרתי על השיר במהלך כל השבת, הלכתי במסדרונות המחלקה ומלמלתי לעצמי את השיר, לא היה אכפת לי מה חושבים עלי, ממילא כולנו היינו ב”בית משוגעים” אז לא שינה לי כלום, במוצ”ש כתבתי את השיר מהר מהר לפני שיסתלק…
את השיר אתם יכולות למצוא באחד מהפרקים של הספר בהמשכים שלי – קוראים לו “מורשת יפה”.
-
חברות יקרות,
אני עדיין מוצפת ומטולטלת מהאסון שקרה לי, ולכן נראה לי שהיום לא אכתוב פרק כמו שהבטחתי לגבי שני וחמישי,
מנגד, אשמח אם יש למישהי איזה סיפור אפילו קטן, פצפון, על בעלי היקר זצ”ל, אפשר לשלוח לי בהודעה פרטית.
תודה רבה, בשורות טובות.
-
תיאור מדויק מאוד.
מזדהה עם מה שכתבת
-
אף אחד לא הכין אותי לחיים בכך שאחכה שנים לילדים
אף אחד לא הכין אותי לחיים בכך שאני ובעלי נהיה חולים
אף אחד לא הכין אותי לחיים בכך שבעלי יתמוטט פתאום (לא קשור למחלה שלו) וישכב בבית חולים מחוסר הכרה.
אף אחד…
אבל…
כן הכינו אותי לחיים בכך שנטעו בתוכי אמונה בכך שהקדוש ברוך הוא הוא קל אמונה ואין עוול
כן הכינו אותי לחיים בכך שנטעו בתוכי ביטחון בהשם יתברך שהוא עושה הכל מאהבה ומרחמים
כן הכינו אותי לחיים בכך שאקבל כל דבר באהבה ובתודה בלי להרהר אחרי הנהגתו של הקב”ה ובלי לחשב חשבונות שמים. כי מי ששואל יותר מדי שאלות, אומרים לו: למעלה יש תשובות אז אם אתה כל כך רוצה תשובות, תעלה למעלה, ושם לא יהיו לך שאלות, אבל למטה כבר לא תוכל לחזור…
-
אני מבקשת מכן טובה גדולה, שאולי לא מקובל לבקש בפורום הזה אבל ביקשתי רשות מרות רוט והיא הסכימה לי:
אני מבקשת אם אתן יכולות להתפלל על בעלי הרה”ג ר’ אשר שלמה זלמן בן יהודית לרפואה שלמה בתושח”י שהמצב שלו קריטי בפתאומיות לילה לפני שביעי של פסח הוא התמוטט בבית. אולי אזכיר את זה בפרק חדש.
-
למדתי במכללת מעיינות ואני מאוד הייתי מרוצה שם, וגם די הלך לי עם השיטות שלהם – לעזור ללקוחות שלי על ידי שימוש בכלים ובשיטות שלמדתי שם, מסיבות אישיות בלתי צפויות הייתי צריכה להפסיק ללמוד שם.
-
כן, היא פסיכודרמטיסטית, למדתי אצלה פסיכודרמה, מאוד נחמדה, אני נהניתי מאוד, כי בשיעורים שלה היה המון מקצועיות, הומור, צחוק ושמחה.
היא לא נרתעה מהתפרצויות במידה וקרו, והכל היא עשתה בצורה מקצועית. למדתי המון ממנה.
-
מועדים לשמחה! (גוט מועד!)
עוד התנצלות, חשבתי היום (וגם בסדר נאכט) מה לכתוב, ועדיין אין לי רעיון מגובש, מקווה שעד מחר במשך היום אצליח לכתוב פרק נוסף.
-
נהניתי מאוד, המשל מתאים בול לנמשל
-
עבדי זמן עבדי עבדים הם
עבד השם הוא לבד חופשי
-
את הלב קורע, כמה עצוב
צריך לזכור וזה חשוב
להיכנס לנעליים של השני
ולא לחשוב רק “אני”
להזדהות להשתתף
עם החטופים ועם העוטף
לבקש גאולה עכשיו
לעם שסופר את מתיו
שיהיו כבר בשורות טובות
נראה כבר את השבים והשבות
מן החושך מן השבי
יחזרו כולם הביתה בשפי.
-
תלוי איזה כטב”ם, האם הוא שלנו – שאז הוא ידידותי וחיובי והאם הוא שלהם – שאז הוא עוין ושלילי.
-
משנה עתים ומחליף את הזמנים (תפילת מעריב)
אני מאמין שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו. (י”ג עיקרי אמונה)
-
ככה זה, סולובייציק, לא פשוט, בית בריסק
