יעוץ אימון והנחיה מרים סולובייציק
יעוץ אימון והנחיהתגובות הפורום שנוצרו
-
ואולי מכל ההתנצלות הזאת אפשר לעשות פרק?
רעיון! לא?
אז רעיון כזה חדשני עלה בראשי הקודח אך זה עתה,
אולי זה יהיה התחלה של משהו, אז אחשוב כל הסדר נאכט
על מה לכתוב (ממצוא חפצך ודבר דבר…) ואולי יהיה לזה המשך במהלך החג
(ההזדמנות הבאה תהיה ביום חמישי, כידוע)
-
יש אנשים שאם הם ישנים 3 שעות בלילה, מאשפזים אותם…
אבל שיניים של תינוק מעניקות פטור.
לכל האמהות היקרות כאמור,
שיהיה לך הרבה נחת מכל החמודים,
ושתפתחי עיניים ב”סדר” כמו כל היהודים,
כמו האביב יפה ופורח
יהיה זה החג כשר ושמח
-
(עזבו לא משנה, לא אטרטר אנשים, כנראה כמו שיש “מחלת ים” יש גם “מחלת כתיבה בחרוזים”),
כשהייתי לפני כמה שנים מאושפזת באיתנים, בלעתי שם חרוז, (אחת השטויות הבלתי מזיקות שעשיתי בימי חיי) אז סילקו אותי מהחדר ריפוי בעיסוק, סיפרתי את זה לחברה שישבה בחוץ, אז היא אמרה לי אז עכשיו תתחילי לדבר בחרוזים:)
-
מהמם! כל כך רגשי ונוגע ללב.
-
גילי, השיר שלך פשוט מושלם, המשקל והחריזה מתאימים לתוכן השיר.
תמשיכי לכתוב לנו שירים כאלה טובים.
-
מרגש
-
מעניין ומסקרן,
חג כשר ושמח גם לך.
-
תודה!
-
סליחה – טעות, שלחתי פעמיים אותו קטע
-
אני יודעת בדיוק מה קורה במחלות האלה, ואיך נראה הבית חולים מבפנים, היא תיארה את זה קצת שונה ממני (בספר שכתבתי) אבל יכול להיות שיש מקומות שזה שונה, משתנה ממקום למקום. רוב הפרטים מצאתי שהם מדויקים מאוד.
זה גם נותן לבריאים להבין את המתמודדים מה ואיך בדיוק עובר עליהם במהלך המחלה שלהם.
-
הספר שפויה בשבי, קניתי ביום רביעי, קראתי אותו מכריכה לכריכה, לא התאפקתי וקראתי אותו ברצף
ספר מדהים! אתי קניג דייקה מאוד בתיאורים שלה את מה שקורה שם.
מומלץ בחום!
-
על היומולדת שלי?
-
מאוד יפה ואקטואלי, חיבור מדהים בין עבר להווה
תגידי לחברה שלך שתשלח עוד.
ואם את מסתבכת להעתיק את זה להודעות כאן
את פותחת את הקובץ עושה קונטרול A שזה בוחר לך את כל הטקסט
את עושה קונטרול C, ואז עוברת לדיון ועושה קונטרול V
וזהו, את עכשיו שולחת את ההודעה.
זה הרבה יותר נוח מאשר לשלוח קובץ שלפעמים משתבש במעבר.
-
אמיתי מאוד
גם אני זכיתי להבין עד כמה זה נכון.
גם אני מהאנשים השרוטים.
-
שלום לך אטל
הצטערתי מאוד לקרוא את מה שכתבת
זה באמת כואב מאוד!
אני לא מסכימה עם זה שפתחו פה בית משפט!
את כתבת את מה שאת מרגישה,
ומה שאת מרגישה זו אמת מוחלטת, כי כך את מרגישה
במיוחד שאני לא יודעת את הסיפור שלך שמאחורי השורות
אני מרגישה של נעליך מעל רגליך, קודם שאת באה לשפוט משהו.
אני גם לא מטיפה לך על כיבוד הורים, את זה עשו כאן מספיק.
אני רק רוצה להשתתף איתך בצערך.
-
הוספה לפרק הקודם:
והשנה, כאמור, אני רגועה, אין סערות, אין התפרצויות, אין נערווים.
מנקה את הבית בלי לחץ, התחלתי כבר בחשוון, כשחזרתי הביתה מההוסטל, מיינתי בגדים שלי ושל הילדים העברתי דברים לגמ”ח בחורף העונה המתה שלהם, הם שמחו לקבל דברים חדשים או כחדשים. הרבה דברים זרקתי לפח כך שאחרי כל ההזנחה שהיתה פה במשך השנים שלא הייתי פה ולא התעניינתי מה קורה בבית (מצידי שיצמחו עצים בתוך הבית בין הבלטות… ושעטלף הפירות יבוא לבקר, גם לא אכפת לי. (מאיפה יבוא עטלף הפירות? מה זה בכלל?[1] הם באים אלינו מהמושבה שהם הקימו בעץ התאנים שבחצרנו. נא לא לקנא, התאנים האלה נגועות מאוד, ועושות המון לכלוך גם בחצר וגם ברחוב למטה ומזמינות המון דבורים וצרעות.) הייתי אפאטית, לא רגועה, אלא מנותקת. כיום אני כן מתעניינת מאוד במה שקורה בבית, אבל בקצב רגוע, בקצב שלי, המאפשר.
אבק זה לא חמץ, ואף אחד לא השתמש בחלונות בתור שולחן אוכל, ומשום שכך, גם לא ישב לאכול שם חמץ, אז במסילות אין חמץ אז לא צריך לנקות.
אחרי פסח בנחת ברוגע שלי אמשיך לטפח את ניקיון הבית ביחד עם המדריכה שלי בקצב שלי.
<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>
[1] עטלפי הפירות (שם מדעי: Pteropodidae), היא משפחה בסדרת העטלפים של עטלפים גדולים, שבניגוד לעטלפי החרקים, ניזונים רק מפירות ופרחים והם גם פעילים בעיקר ביום.
-
השלמה של הקטע הקודם:
והשנה, כאמור, אני רגועה, אין סערות, אין התפרצויות, אין נערווים.
מנקה את הבית בלי לחץ, התחלתי כבר בחשוון, כשחזרתי הביתה מההוסטל, מיינתי בגדים שלי ושל הילדים העברתי דברים לגמ”ח בחורף העונה המתה שלהם, הם שמחו לקבל דברים חדשים או כחדשים. הרבה דברים זרקתי לפח כך שאחרי כל ההזנחה שהיתה פה במשך השנים שלא הייתי פה ולא התעניינתי מה קורה בבית (מצידי שיצמחו עצים בתוך הבית בין הבלטות… ושעטלף הפירות יבוא לבקר, גם לא אכפת לי. (מאיפה יבוא עטלף הפירות? מה זה בכלל?[1] הם באים אלינו מהמושבה שהם הקימו בעץ התאנים שבחצרנו. נא לא לקנא, התאנים האלה נגועות מאוד, ועושות המון לכלוך גם בחצר וגם ברחוב למטה ומזמינות המון דבורים וצרעות.) הייתי אפאטית, לא רגועה, אלא מנותקת. כיום אני כן מתעניינת מאוד במה שקורה בבית, אבל בקצב רגוע, בקצב שלי, המאפשר.
אבק זה לא חמץ, ואף אחד לא השתמש בחלונות בתור שולחן אוכל, ומשום שכך, גם לא ישב לאכול שם חמץ, אז במסילות אין חמץ אז לא צריך לנקות.
אחרי פסח בנחת ברוגע שלי אמשיך לטפח את ניקיון הבית ביחד עם המדריכה שלי בקצב שלי.
<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>
[1] עטלפי הפירות (שם מדעי: Pteropodidae), היא משפחה בסדרת העטלפים של עטלפים גדולים, שבניגוד לעטלפי החרקים, ניזונים רק מפירות ופרחים והם גם פעילים בעיקר ביום.
-
מעניין
-
אז, כן, היום יום חמישי. ואכן, יש פרק נוסף, אקטואלי לערב פסח. אקטואלי במיוחד לפסח של שנה זו.
מי שמסיימת 2 דברים לנקות/לסדר לכבוד פסח, רשאית לקרוא את הפרק, ומי שמבשלת כבר – אז בכללללללל… אני מורידה לכבודה את המטפחת, סתאאאאם. (אנחנו דוסים, לא מורידים את המטפחת, רק בפני הטוש במקלחת)
-
ערב פסח תשפ”ד אפריל 2024
תמיד הייתי בתזזית בערב פסח, אף פעם לא הייתי רגועה. בתור ילדה הייתי מסתבכת במריבות עם האחים היקרים שלי, אלה שיותר גדולים ממני. הייתי לוקחת את הילדים הקטנים לגינה עם מתקנים, נותן להם אוכל וממתקים. הכי אהבתי את השוקולדים שנמכרים במשקל.
לפעמים נסעתי איתם לאקוודוקט[1], שיש שם עתיקות וחוף מדהים היינו יושבים על החוף וצופים בגלי הים.
בינתיים התיאבון של הילדים היה מתעורר והייתי נותנת להם סנדוויצ’ים עם מאכלים לא סטנדרטיים, כל מיני המצאות שרק ערב פסח מייצר אותם. זה מה שהיה מרגיע אותי, גם הטיפול בילדים וגם החברה שלהם וגם גלי הים הרגיעו אותי.
בליל הסדר הייתי תמיד מתוחה, היתה שעה של עייפות שהיתה עוברת עלי ועל האחרים, הם היו צוחקים בלי קשר, צחוק של עייפות, ואני הייתי בוכה, ולא מבינה על מה הם צוחקים. דאגתי תמיד לשבת ליד אבא ולחוות את ההגדה בכל גופי ונשמתי. וכל זה עד המריבה הבאה. הייתי פורצת בבכי ויושבת על המדרגות, לא עניין אותי האפיקומן ולא שום דבר אחר. הלכתי לישון, עד שהתחלנו לקבל תורנות בשטיפת כלים יום אני יום אחותי, את הבשרי אני ואת החלבי היא, דינה, ולמחרת להיפך, ואז יצא לי לשטוף כלים בליל הסדר הייתי הולכת לישון עד שעה מוקדמת בבוקר ואז שטפתי את הכלים, הייתי מספיקה עוד לפני תחילת התפילה בבית כנסת, ואם לא – היה זה רקע לעוד התפרצות מצדי.
ואז אחד האחים העיר שהכלים לא נקיים, מאז התחלתי לשטוף כל כלי 3-4 פעמים, ונראה אותו שיגיד משהו…
היינו ילדים, עברו שנים, היום אנחנו בקשר טוב ומיטיב.
אז כבר מהילדות לא הסתדרתי עם פסח וערב פסח, למרות שהיה לי יומולדת יומיים לפני פסח.
גיל ההתבגרות עבר עלי עם הרבה סערות וקשיים, אם כי לא הייתי ערה להם. ועד היום אני אומרת שלא עוררתי סערות ושערוריות כל שני וחמישי, גם לאחר החתונה לא היה פשוט פה בערב פסח.
היו לי המון נערווים, ישבתי שעות על הרצפה ועברתי עם מברשת שיניים ו/או קיסם שיניים מסביב לכל בלטה ולכל פנל. הייתי מפרקת את הגז ומנקה גם מבפנים המטבח היה סגור ל3 ימים(!) קמתי כל בוקר בשעה 4-5 לפנות בוקר והולכת לישון ב1 בלילה, כלומר 2-3 שעות שינה בלילה. כוח היה לי מפה ועד להודעה חדשה, ניקיתי כל פינה, הייתי יושבת על הארונות ומנקה גם שם, יש לנו בבית תקרה בגובה 3.5 מטר בערך, מעל כל ארון זה תפקד כמו בוידעם קטן ששם אוכסנו כל מיני שמאטעס, מבחינת הגובה הסטנדרטי של הארונות היה לי מקום לשבת שם.
אז גם אז לא הייתי הכי רגועה, הייתי מסיימת את העבודות עד י”ג בניסן ואז הייתי נוסעת לאחת האחיות שלי ועוזרת לה, במלוא הטורבו.
אף אחד לא עמד בקצב שלי, מנגד, מבחינתי העולם היה איטי מדי, לא הצלחתי להתמודד עם האיטיות של האנשים ושל העולם. כל יום נמתח ונמתח כמו מסטיק, כמו מפרש מתוח היטב על התורן.
להרוג טורקי ולנוח…
להרוג טורקי ולנוח
ככה הזמן מרוח
היטב-היטב מתוח
כמו סדין או מפרש
או נמשך במפורש
מעבר למתרס
מה שלא תעשה
היום, מחר תנסה
או מחרתיים ייעשה
כמו שאמרו פעם
פרה-פרה בכל פעם
ולא פירשו הטעם
אבל לכולם ברור
ללא ערעור
כמו סוד “שמור”
שבעצם זה בא
ממידה מרובה
של עצלות…
היום אני יודעת מה היה האי שקט הזה, יש לו מעלות וחסרונות.
לפעמים אני מתגעגעת לאי שקט הזה, אבל לפעמים
אני נתונה באי-שקט
אני רוצה להגיע לאי
לאי של שקט
בתוך האי-שקט
מחפשת את השקט
את השקט שבאי
שבאי-שקט
את האי השקט
זה לפעמים מתיש האי שקט הזה. אבל אותי הוא שירת האי שקט הזה. הייתי מסתובבת בבית כמו אחוזת תזזית, הילדים היו בחוץ עם כל השכנים, גם כשהשכנים עלו הביתה הם עוד נשארו, אד שאקנה את המטבח עד אחרון הפירורים הקיימים והדמיוניים. הייתי מכניסה אותם ישר למקלחת כי מי יודע כמה חמץ נדבק בהם כשהיו בחוץ.
תמיד הייתי מופרעת בתקופה זו של השנה, לעומת החורף שאז הייתי מכונסת יותר ממעטת לדבר.
הפעם אני רגועה ואני לא מעכלת את זה, איך זה ערב פסח בלי נערווים ובלי וויכוחים והתפרצויות.
על ההתפרצויות הייתי רוצה לספר קצת. הייתי מתפרצת אם משהו לא היה הולך לי ואיך הפסקתי עם זה? (חוץ מהכדורים שנותנים לעיתים מענה חלקי) תמיד היו לי כאבי בטן קשים בזמנים לחוצים, כאבי תופת, שכיום שאני כבר אמא לכמה ילדים אני יודעת שהכאבים האלה היו כמו בזמן לידה, עד כדי כך! ומתי הם היו מתפרצים ביתר שאת? בזמן שהייתי צועקת, בוכה בכי היסטרי ומתפרצת כמו דינמיט, אז הלכתי לרופא משפחה שלנו ואמרתי לו שיש לי כאבי בטן בלתי נסבלים, לאחר בדיקות רבות שעשיתי התברר לרופא שיש לי IBS תסמונת המעי הרגיז. כשאני התרגזתי כל כולי התרגז, מכף רגל ועד ראש. והמעי עולה על כולנה, לאט לאט הפסקתי עם הצעקות, וכששכחתי, בא המעי להזכיר לי. היום אני יכולה להתרגז, להיות לא נעימה לפעמים, אבל ההתפרצות שלי נשארת בפנים, לא מראה פניה בציבור, בבחינת החסיד אבלו בליבו וצהלתו על פניו[2]
<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>
[1] אקוודוקט זה אמת מים ששימשה בעבר להעברת מים ממקום למקום, בחוף הזה, היתה חלק מאותה אמת מים.
[2] חוה”ל שער תשיעי
-
הזכרת את המילה “נמשים”
לבת שלי (וגם לי) יש, בהתחלה זה הפריע לה
עד שאמרתי לה שהנמשים הם נשיקות שהשם שולח לה מהשמש.
-
גם אני אהבתי, המשקל והקצב מתאימים לתוכן.
-
השיר נוגע ללב, ממש מרגש, אני כאמא שהילדים לא גדלים אצלי מבינה יותר את מה שקורה כאן בשיר.
אני רציתי למנוע מהילדים שלי להסתובב ברחובות, להסתובב רטובים בקור ובחום, לאכול מהפח וכדומה
לכן פניתי מיוזמתי לרווחה ואמרתי להם, אני צריכה עזרה, אני לא יכולה לגדל את הילדים שלי בעצמי,
בגלל סיבות אלו ואלו, כרגע הם נמצאים אצל חברים וקרובי משפחה, ואני רוצה שהם ישארו אצלם, תעזרו לי בזה.
(הכוונה שלי היתה להשיג מהם תקציב לאומנה, כי בתים כבר בחרתי להם עכשיו אני צריכה לשלם להם,
אז ביקשתי מהרווחה שיעזרו לי בזה) הרווחה בדקו את המשפחות שאצלם גרים הילדים, עשו שינוי מסוים, שלא אפרט כאן, אבל בגדול הם נשארו במקומות שלהם, ובכך מנעתי צרות גדולות.
אני עובדת בשיתוף פעולה עם הרווחה והם סומכים עלי כי הם רואים שאני אחראית ורצינית ואחת שבאה ממקום של כוח ולא ממקום של מסכנה וקורבן, אנשים שונאים קורבנות, ואנשים ממורמרים, אלא ממקום של כוח ודיבור ישיר ונימוסי.
בצורה שתגרום לבן אדם השני לרצות לעזור לך ושידע בדיוק מה העזרה שאתה צריך.
-
וואי! איזה יופי!
מקורי ושנון!
-
אני גם צנ”ש שהיום קוראים לזה “עובדת שיקום בעלת ידע מניסיון”, ואני מרגישה במוחש איך אני יכולה לתת שירות מהמקום המתמודד. אני עובדת עם שתי נשים מקסימות, אחת לא יודעת שאני מתמודדת אבל היא מרגישה איך אני מבינה אותה ומכילה את הצער שלה, ואני גם יותר סבלנית אליה, כי אני עובדת על מידת הסבלנות, כשאני מתמודדת גם עם ההתמודדות של בעלי. האישה השניה, יודעת שאני מתמודדת, יען כי נפגשנו כמה פעמים בעבר במקום שחוץ ממטפלים, צוות סיעודי, ורופאים, מסתובבים שם רק מתמודדים/מתמודדות. והיא הסכימה שאבוא אליה לניסיון ובסוף נשארתי איתה כי ראינו כל אחת מאיתנו שזה מתאים לה ולי לעבוד ביחד כי עבודת השיקום היא עבודת צוות, של המשתקמת ושל עובדת השיקום.
