[מרים סולובייציק]

הספר בין הניתוקים היה בהתחלה כ800 עמודים. כמעט כמו ספר טלפונים.

אז העורכת אמרה שאין מצב להוציא כזה ספר לאור כי זה יהיה שימושי רק למי שרוצה לזרוק אותו על מישהו

הורדנו קטעים בלי סוף, פרקים שלמים, ונשאר 380 עמודים שגם זה יפה מאוד, הורדנו כל מה שמשעמם, לשון הרע, מבולבל (יש לציין שכתבתי אותו גם בבית חולים ששם לא תמיד הייתי אייאייאיי, כתבתי פשוט על כל מה שזז) כתוצאה ממצב נפשי לא מאוזן לגמרי או לגמרי לא מאוזן, תבחרו… יצאו קטעים מבולבלים מנותקים מהמציאות שלא הייתי ערה לכך, ושושנה העורכת ביקשה הסברים שלא תמיד היו לי, וגם אם כן, אז גם את ההסברים שלי היא לא הבינה.

והורדנו גם סתם דברים בלי לבדוק אותם רק בגלל שהם היו בסוף הספר וכבר לא נשאר לנו כוח לבדוק מה להשאיר ומה להוריד, ואז עשיתי לו סוף יפה בהדרכתה של העורכת שושנה.

[מרים סולובייציק]

כשראיתי את “דלת נעולה” בין כל הדיונים בצד שמאל, הבנתי שיש עדכון אצלך בסיפור

התאכזבתי מאוד שזו היתה רק תגובה ולא פרק נוסף

מתי את שולחת עוד פרק?

מהר מהר לפני שנשכח את הסיפור מתחילתו!

מסכימה?

[מרים סולובייציק]

קצר וקולע!

[מרים סולובייציק]

שיר יפה מאוד, מלא אמונה בהשם,

רחל, פשוט תודה

[מרים סולובייציק]

מקסים!

המשקל והקצב מושלמים

התוכן נוגע ללב.

[מרים סולובייציק]

הם קשוחים, אבל אני צריכה לזכור שאני זאת שפניתי אליהם, ממילא, כשהם רואים את שיתוף הפעולה שלי הם מתייחסים יותר יפה ויותר רוצים לעזור.

אם פונים אליהם בצורה מכובדת, ומבקשים עזרה הם נותנים אותה ככל יכולתם. וזה עדיף מאשר שהשכנים ילשינו או המוסדות לימוד שלהם ילשינו, כי אם זה מתוך הלשנה הם באים ומשתלטים. וזה הרבה פחות נעים.

בוועדה הראשונה שהיתה לנו, בעלי לא רצה לחתום על המסמך של הוועדה, אז מישהי שם העירה שאפשר לפנות לבית משפט. ואף אחד לא הצליח לשכנע אותו, אז מה עשיתי, לקחתי את הדף ועט, שמתי לו ביד ואמרתי לו: עכשיו – תחתום! והוא חתם. הוא עשה שם בושות ובלגן והפריע לוועדה אז מישהו משלנו יצא איתו לפרוזדור, ומאז הוא לא מגיע.

לא בא לי להרביץ להם כי אני תמיד באה אליהם ממקום של כוח, ממקום של אנרגיות חיוביות, שלום, אני מרים סולובייציק, אני צריכה עזרה בעניין זה וזה, במה תוכלו לעזור? אני נותנת להם את הכבוד שלהם. אני יוזמת. למשל לא מזמן, התחלפה העו”ס, העו”ס הקודם היה משהו מיוחד, שממש הצטערתי שהוא עזב, אבל מה לעשות, במקצוע של עו”ס אין יציבות, זה מקצוע נזיל מאוד, אנשים תמיד עוזבים למטרת פתיחת קליניקה כי זה יותר משתלם להם. (אני לא יכולה להחליף את עצמי, למרות שזה יותר משתלם:) אז באה מישהי חדשה, ואני יזמתי פגישה איתה, אני ביקשתי ממנה להיפגש.

כשמרפים – <em style=”font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color);”>הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלוקים אז השם עוזר, וצריך גם להתכוון בתפילה ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. לא להילחם, לתת לעניינים ללכת בזרם ובקצב שלהם.

צריך לפעמים להילחם, בסגר הראשון זה היה אחרי שהייתי חולה ולא ראיתי את הילדים חודש, כדי שהם לא יראו אותי במצב לא טוב, ואז עוד חודשיים לא ראיתי אותם, כי היתה לקונה בחוק, קבעו שילדים להורים גרושים במסגרת הסדרי ראיה יכולים לעבור מהורה אחד להורה השני גם במהלך הסגר, אבל אף אחד לא חשב על ילדים באומנה. אז משום כך לא יכולתי לצאת מההוסטל כדי לראות אותם. העו”ס מההוסטל עזרה לי היא השיגה לי מיילים של גורמי השפעה למשל מבקר המדינה, הממונה על האומנה, משרד הרווחה, עיתונאים, וכולם ראו שאני באה ממקום של כוח, וזה עזר לי בסגר השני כבר התירו לי לראות אותם (בין הסגרים יכלתי לראות אותם).

צריך סבלנות וחוכמה.

[מרים סולובייציק]

צריך אישור מיוחד לכך שהיא תגיע אלי הביתה, בת מצוה אפשר לעשות בבית המשפחה האומנת, אבל אין שם פרטיות לכן ביקשתי שהיא תוכל להגיע אלי. (לפעמים אחרי ביקור בבית הילד יוצא מבולבל ומוצף, והרווחה מפחדת מזה.)

למה לא נותנים עזרה בבית, זה דבר שצריך באמת לחשוב עליו. בהתחלה ככה עשינו אבל העזרות התחלפו כל כמה זמן, באומנה, מחפשים את הבתים הכי יציבים כדי שלילד יהיו גבולות ומצד שני מחויבויות של המשפחות לילדים. ככה שהם לא יתחלפו כל כמה זמן.

חוץ מזה שכששני ההורים חולים ואין להם מסוגלות צריך להוציא את הילדים. כשרק הורה אחד חולה עוד יכולים להסתדר וזה גם נורא קשה כי לפעמים צריך לטפל בו או ללוות אותו לבית חולים וזה לא שייך תמיד בבית עם ילדים.

למען האמת אני ביקשתי שיטפלו בהם. הראשונה שיצאה מהבית היתה הקטנה שלי, עוד לא בת שנה! אבל היא בכתה (היא ילדה טובה, לא בוכה כמעט) או שהיתה צריכה טיפול או משהו ואני הייתי באי שקט נוראי ולא הייתי יכולה לטפל בה, זה היה בליל שבת, לקחתי אותה לחברה שלי שתטפל ותשמור לי עליה עד שארגיש יותר טוב.

הילדים היו מזועזעים, לאן לקחת את הקטנה שלנו?! איך עשית לנו את זה????

יש לי בן מהגדולים שמישהו מטעם עצמו הוציא אותו מהבית שלנו ושלח אותו לעיר אחרת, אכלנו מלא קש מזה, אע”פ שהיה לנו יותר קל, כי הוא היה ברחן סדרתי, וכל הזמן היה צריך לחפש אותו בשעות מאוחרות ברחובות בבתי כנסת, ולכו תדעו באיזה טיפוסים הוא נתקל, (נפגע??? לא ידוע לי אבל יש לי חשד שכן) ואני לא יכולתי עם הבת הגדולה שאז היתה תינוקת חולנית להתרוצץ איתו. אבל מה שהוא עבר שם, אני יודעת רק על קצה המזלג, הוא ילד מאוד מופנם ולא מספר דברים כמעט. וזה היה מספיק והותר בשביל מה שהייתי מסוגלת לשמוע (אבל תמיד הקשבתי לו מהתחלה ועד הסוף)

נהיה לנו בבית פחד כזה שהבית לא בטוח כי הנה יכולים להיכנס ולקחת מאיתנו את מי שרוצים.

זה קשה מאוד לכולנו, גם הגדולים שבבית לא יכולים לדבר על זה כלומר על כל המצב שלי ושל אבא ושל הילדים האחרים.

הקירות של הבית שלנו בוכים (אולי יש נזילה?) והלבבות שלנו בוכים. והילדים מפוזרים בגלות

בתפילת “ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ”

ו”חדש ימינו כקדם”

מרים.

[מרים סולובייציק]

וואו! הלכת רחוק

אבל רחוק מתוק

פשוט מושלם

פי נאלם

אין אומר ואין דברים

לא נישא לחינם אמרים

תודה רבה

[מרים סולובייציק]

ומנגד, משנה עתים ומחליף את הזמנים…

[מרים סולובייציק]

מאת הבורא יתברך שמו

[מרים סולובייציק]

וגם התורה שלנו לא השתנתה, אני מאמין… שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת…

[מרים סולובייציק]

עוד קטע קצר:

ואיזו בת מצוה עשיתי לרבקי?

הודעתי לה מראש שלא תהיה מצגת כי אין מספיק תמונות, וכי חבל על הכסף.

אז ככה, רבקי הגיעה אלינו הביתה (כפוף לאישור מיוחד מהרווחה). יצאנו לגאולה וקניתי לה מצלמה. ומשם נסענו לכותל, התפללנו מנחה ואמרנו כמה פרקי תהילים. חזרנו הביתה (שלנו) ורבקי לשה איתי ביחד בצק שמרים לחלות ולחמניות לשבת. רבקי התכבדה להפריש חלה. דמעות עמדו בעיני שתינו כשהתפללנו על עצמנו ועל יקירינו שכולנו נזכה בבריאות שלמה, שמחה ונחת. בינתיים עד שהבצק תפח התיישבנו בסלון, ואני ניגנתי לה בגיטרה ושרתי לה שירי נשמה עתיקים, ישנים נושנים, עם ניחוח של פעם. אמנם רבקי לא הכירה את השירים האלו, אבל בכל זאת היא נהנתה. לאחר שנאפו החלות היא הלכה לבית של כהן, כולה שמחה ומרוצה. לאחר שהיא הלכה, אלחנן ביקש עוד מינימום 2 שירים מלווים בגיטרה. המנגינות נגעו לו בלב.

מי צריך בת מצוה גדולה ורהבתנית?

ילדים צריכים בעיקר תשומת לב, וזאת קיבלה רבקי בכפל כפליים. לא היו בשטח עוד בנות שגם הן היו רוצות קצת צומי, את הכל היא קיבלה ישירות ממני, ללא כל מתחרות.

היא גם קיבלה מתנות מכל משפחת כהן המורחבת, שרצתה לשמח אותה ביום הגדול.

[מרים סולובייציק]

חברות יקרות, העלתי זה עתה פרק חדש.

[מרים סולובייציק]

אז איך צומחים מתוך הקושי?

כשחזרתי הביתה קיבלתי מיד את חיה ביילי כמדריכה וגם את נעמי העו”ס גם שבתאי העו”ס מקופ”ח מתאם הטיפול שלי, ומרגלית המדריכה גם כן מקופ”ח ממשיכים לעבוד איתי והעניינים מתקדמים, ככה אני מוחזקת מכל הכיוונים. מתברר שהעניין עובד הכי טוב שאפשר עם חיה ביילי אנחנו מתקתקות את עבודות הבית, הארונות מלאים בגדים ישנים של הילדים, כיום הם לא צריכים אותם כי קונים להם בגדים אצל המשפחות שהם מתגוררים אצלם, חלק מהבגדים לא משומשים, אפילו הטיקט של החנות עדיין תלוי עליהם, ארזנו הכל בשקיות גדולות, איזה 8-10 שקיות, והעברנו הכל לגמ”ח השכונתי שם שמחו לקבל את הבגדים, גם בגדים שלי שכבר לא התאימו למידה שלי (ירדתי ב3 מידות) נשלחו אחר כבוד לגמ”ח. מגיע לך להתחדש, חיוותה חיה ביילי את דעתה, וזה מה שעשיתי עוד בימי ההוסטל העליזים.

השארתי לי את הסריגים של רוחי מהימים שבהם היתה תינוקת קטנה, וגם את הכובע של רבקי שדודה רבקה סרגה לה באהבה רבה. סידרנו את הפליימוביל. אוי, הפליימוביל, יש לי שיר על הפליימוביל שגם עכשיו שוכב במגרה כאבן שאין לה הופכין (אתן זוכרות את מה שהזכרתי באחד הפרקים הקודמים שאסור לילדים הקטנים להגיע לבית כיוון שזה גורם להם לרגשות לא מרוסנים). אז הנה הקטע על הפליימוביל (מי שכבר קראה אותו כי הוא מופיע באחד הדיונים – יכולה לדלג עליו ולהמשיך להמשך הפרק, עם זאת אני חושבת שהוא מקבל משמעות מיוחדת כשהוא בא לפרק זה בדיוק בהקשר הנכון).

פליימוביל / פרלה

בובי התמתח, שפשף את עיניו והתיישב.

גם היום אף אחד לא קרא לו.

הוא הקשיב היטב!

גם סמי שמשמאלו

התעורר כבר

וכך כל שאר החבר’ה.

כולם תהו.

חלקם קצת בכו.

מה אתה אומר, סמי?

שאל בובי את ידידו.

גם היום לא יקראו לנו?

אני לא יודע, אמר סמי.

סילבנה גרדה את ראשה

היא היתה הריאלית, בפרשה.

גם היום לא יקראו לנו.

היא אמרה בביטחון עצמי.

של פקידה בביטוח לאומי.

לעומתה שוגי שפשף את עיניו.

אלו לא דמעות,

הוא אמר בקול מעובה,

זה סתם גירוי בעין.

כי ישועה אין.

המכוניות והרכבים בשקט שכבו

לא השמיעו קול נהמת מנוע,

והצ’קלקות לא נדלקו.

הם שכבו שם באי סדר משווע,

בתוך מגירת הצעצועים.

כבר כמה זמן? מי יודע?

איפה הילדים החמודים

שתמיד היו באים אחרי הלימודים?

פעם, לפני המו—–ן זמן

היו מגיעים ילדים גדולים ומתוקים,

פותחים את מגירת הפליימוביל

הגדול שבהם היה המוביל

משחקי דמיון היו משחקים

וממריאים לשחקים

ועכשיו? איפה הילדים האלה עכשיו?

הם כבר גדלו, מן הסתם,

רק רוחי אפרוחי הקטנה,

שכבר גדלה בשנה ועוד שנה,

היום כבר יכולה

כי היא כבר גדולה

לשחק בפליימוביל

רעיונות יצירתיים להגשים ולהוביל

אילו היתה גדלה עכשיו בבית.

אבל אותה לא הכירו הצעצועים

כשהלכה מן הבית היתה כבת שנה,

ובפליימוביל יש חלקים קטנים

שאסורים למשחק של ילדים בגילה.

אי לכך ובהתאם לזאת,

לא הכירו בובי הבנאי, סמי הכבאי,

שוגי השוטר וסילבנה וכל האחרים

את רוחי אפרוחי.

הם התגעגעו נואשות

לשמוליק, מוישי, רבקי ולייזר.

בינתיים שמוליק ומוישי כבר עשו בר מצוה,

ורבקי קרובה לבת מצוה,

הם כבר לא ישחקו בפליימוביל.

הם כבר עברו את הגיל.

עברו את הגיל?

אז למה כשהם באים פעם ב…הביתה לבקר

מצעד הפליימוביל מיד מסתדר

ורבקי תמיד לוקחת את סילבנה

מוישי לוקח תמיד את שוגי עם הזינזנה

לייזר מקים אתר בניה עם בובי

ועוד כמה שזה אצלם הובי

ושמוליק מארגן זירת שריפה

יחד עם סמי ועוד כמה חבר’ה

ו… אמא את מרשה קצת מים

כן, אני עונה בלי לחשוב פעמיים

הוא ממלא את ניידת מכבי אש

משפריץ לכל עבר כמתבקש

וכך תמיד תמה לה שעה קלה של קורת רוח

ואז אני נזכרת בנשיאים ורוח

שמביאים בכנפיהם אבק שכוח

והכובע שסרגה דודה רבקה לרבקי

נמצא במגרה מעל, בין כל הסריגים

המהממים והמתגעגעים.

רוחי אפרוחי בין המשחקים משתלבת

מכל הדמויות ממש מתלהבת

מוישי מצא סליק של “אג’ואים”

ורבקי מצאה אוצר של מדבקות

גלי הנוסטלגיה עולים וגואים

לייזר מצא פנס לייזר

ושמוליק גילה את התעודות

שעליו הן מעידות

כי מצטיין הוא במשניות בעל פה

נחום מצא את הסידור

תפילת כל פה

הישן של סבא,

רק ישראל לא הגיע

והוא אפילו לא הודיע

כי…

אין בכוחו לפגוש את כולם

עד שהוא הצליח

לבנות לעצמו עולם בטוח

בתוך המצב הקשוח

והכל עדיין כל כך שברירי

אז איך יבוא ויפתח לעצמו

את הפצעים???

אני מנסה ולא מצליחה

להוסיף לספוקן הזה

אור ושמחה

כי מה שמח בזה

שהילדים לא בבית הזה

והחדר נותר מיותם

ואני לא נמצאת איתם

אין למי להכין פודינג

וסנדוויצ’ים לארוחת בוקר

אני כותבת ובוכה

כי גם בבין הזמנים

הם לא כאן

איה הם והיכן

ואיפה נשב בליל הסדר

אני אומרת לעצמי

שזה לא רק בגללי

שאני לא יכולה

לארגן ליל הסדר

אני מסתכלת לכל עבר

ויודעת שאבא של הילדים האלה

אינו יכול בעצמו

לערוך את הסדר

כי אם כן, תוך 10 דקות

אנחנו אחרי הכל

בלי להבין אף מילה

הכל מריץ הוא בלי תכלה

ואני צריכה עם זה להשלים

שלעולם לא אהיה עצמאית

בכל מיני מובנים

ותמיד אהיה תלויה באחרים

להזמין את עצמי

להתארח בחג

אני מתפדחת

ומגרדת את הפדחת

מרגישה כמו קבצנית

משתדלת לא להיות עצבנית

כותבת ובוכה

איה חוש הומור

כמו שתמיד היה לי

איפה הוא האור

ושמחת בחגך

היצר הרע משתלט עליך

צריך על זה לעבוד

למרות הייסורים

לקח ללמוד

לקוות לטוב

ולשמוח במה שיש

גם אם מכבי אש

שוכב כרגע

בתוך מגרת הצעצועים

ואז אני כוחות לוקחת

ומכל הילדים שואבת נחת

מקווה לימים טובים

לחזור לגדל את הילדים האהובים

ואולי זאת התקווה

שביסודה מונחת

הרוגע השלווה והנחת

ואת הדאגות לוקחת

מתוך הכאב אני צומחת

אני מנסה לצמוח אבל אני לא יודעת איך לעשות זאת, האם לעמוד על קצות האצבעות כדי “לגבוה” בעוד ס”מ או שניים? לנעול נעלי עקב או פלטפורמה כדי להיות יותר גבוהה? אני יודעת שאלה שטויות במיץ עגבניות.

גם להנמיך אחרים כדי להיות יותר גבוהה זה לא ישר , לא אתי ולא מוסרי.

אז איך צומחים מתוך הקושי? ידעתי שזה דורש עבודה, עבודת המידות, את העין הטובה, את הפרגון לזולת ולאו דווקא לעשות לו לייק, לשמוח בשמחתו, הוי, כמה זה קשה! השם יודעת עד כמה אני עובדת על זה, גם על מידת הזריזות אני עובדת קשה, קשה מאוד בפרט בעבודות הבית.

ועכשיו יש אתגרים של פסח, טוב אז במשך החורף עבדנו על הארונות, במיטות אצלנו לא אוכלים, אז אני מוותרת עליהן מראש.

אני מתבוססת בכאבי, ובכאבו של אלחנן, נפשנו יוצאת אל הילדים שלנו, אנחנו רוצים אותם כבר בבית, אבל זה אפילו לא מתקרב אלא בביאת משיח צדקנו. אמן כן יהי רצון ונאמר אמן.

ואז אין למי להזכיר לנער את הבגדים לפני שנכנסים לחדר ולנגב את הרגליים בסמרטוט שעל הרצפה בפתח החדר. הגדולים מקפידים על זה מאוד.

כשחזרתי מהעבודה אני מופתעת לשמוע קולות גבריים מעם המטבח. הבנים הפתיעו אותי וניקו את המקרר לפסח, הם הוציאו תחת ידיהם מקרר חדש דנדש, פשוט בונבוניירה, אלה היו נחום ושמוליק, אחר כך הגיע ישראל, והוריד לי את הווילונות בחדרים ותלה את הווילון המכובס, וגם ניקה את הפילטרים של המזגן.

[מרים סולובייציק]

אני רוצה את מה שנכון נכון, הלוואי שתהיי, ושביל ירוק מדי.

תודה

[מרים סולובייציק]

איך ידעתן שאני הולכת להוסיף את ה”פליימוביל” לספר הזה?

זה בדיוק מה שמתאים לפרק הבא שאני עוד מעט אסיים.

איזו טלפטיה…

[מרים סולובייציק]

בהצלחות!

[מרים סולובייציק]

אשתדל

אני מקווה להעלות היום פרק

אולי נעשה שאני אכתוב בשני וחמישי.

[מרים סולובייציק]

גם אני מירושלים

[מרים סולובייציק]

אני לא מכירה אף אחד מהספרים הללו, ואין לי מושג מה אני אוהבת, יש לך דרך להמליץ לי על שניים מהם (למבוגרים)?

מה את אומרת לי על ליקר שוקולד של שרה קיסנר? הוא מעניין? ומה עם הספר של תהילה יוספזון – תמורות? ואולי האחרים יותר טובים?

תודה

[מרים סולובייציק]

על איזה אחד או שניים את ממליצה ביותר (למבוגרים)?

מאיפה את בארץ?

תודה רבה מראש

[מרים סולובייציק]

עוד הערה, את כותבת שהילדים אולי יהיו בצד של האומנה.

אנחנו לא שני צדדים. אנחנו צד אחד. אין פה מי נגד מי,

כולם רוצים להיות בעד כולם,

המשפחות שם ממש לרוחנו, גם אם הם לא ממש בחוג שלנו (אחת מהן, השאר הם קרובי משפחה שלנו)

[מרים סולובייציק]

הילדים בהחלט מושפעים מהמשפחות שהם שם.

הבנות שלי אומרות לי שהן לא תלבשנה פאה אלא רק מטפחת, והם יתחתנו עם בעלים שישימו שטריימל.

הבן שלי מגדל פאות מסולסלות.

אבל זה משפחות שאנחנו בחרנו, זאת הפריווילגיה שיש למי שבא מעצמו לבקש עזרה באומנה, אם זה בצו בית משפט הרווחה בוחרת את המשפחות, במקרה שלנו אנחנו בחרנו והם בדקו ומצאו שהם מתאימים לנו ולאומנה.

יש קשיים עם הילדים, לא אומרת שלא, במיוחד יש אחד שהוא זה שכתבתי עליו בפרויקט, זה שצריך לשבת במקום קבוע על כיסא קבוע והוא מתפרץ אם לא הולך לו משהו, אז ככה זה יש דברים שלא הולכים כמו שצריך, וככה זה אצל כולם, לא? אז מה אני עושה, אני שמה מזגן בתוך הגיהינום. כלומר רואה את המעלות שבכל דבר.

אני בקשר רצוף עם הילדים והמשפחות והכל הולך כמו שצריך, כי אבא בשמים קבע שככה צריך.

[מרים סולובייציק]

אולי לרצח… אם כבר מדברים על התאבדות.

[מרים סולובייציק]

בצחוק, אולי ציניות.