יעוץ אימון והנחיה מרים סולובייציק
יעוץ אימון והנחיהתגובות הפורום שנוצרו
-
אלופההההההה!
-
הסיפור נראה מבטיח
בעזהי”ת יצליח
בברכה
מרים סולובייציק
-
איך לא כתבתי על זה???
היינו בוועדת סל שיקום:
רותי מנהלת ההוסטל, אבישג מתאמת הטיפול שלי בהוסטל, המדריכה חיה ביילי, שבתאי העו”ס מטעם קופת חולים ויו”ר הוועדה, רחל.
שוחחנו, וכמו תמיד הפוקוס עלי. כולם תמימי דעים שאני לא צריכה להישאר בהוסטל ואפילו רצוי שאעזוב כמה שיותר מהר. ביקשתי מרחל שחיה ביילי תהיה המדריכה שלי בבית, היא הסכימה לשמחתי הרבה. אני ממילא בחגים בבית ואני יכולה כבר לחזור לגמרי, אבל הם רצו שההוסטל יהיה עבורי רשת ביטחון שאם קורה משהו בבית יש לי לאן לברוח, כי כולם מבינים שהחגים מעוררים טריגרים רדומים ועלולים להביא את האדם למצבי קיצון במיוחד אם הוא רגיש בנפשו, אז הוחלט שאצא מההוסטל בר”ח חשוון אחרי שהבנים חוזרים לישיבות.
ואז חזרתי לבית. שעד עכשיו הייתי שם כמו אורחת והפעם אני בעלת הבית ישששש!!!
אף פעם בשנים האחרונות לא ששתי כל כך לחזור הביתה והפעם זה הרבה יותר קל, קודם כל, עשיתי עבודה עם עצמי והגעתי למצב של סבלנות וסובלנות לבעלי, לילדים, ובכלל – לחיים כשלעצמם. דבר שני יש לי המון עזרה, עו”ס שמלווה אותי מטעם החברה של סל שיקום וכמו כן חיה ביילי המדריכה, בנוסף יש לי את העו”ס שבתאי מקופת חולים ומרגלית המדריכה ג”כ מקופת חולים.
והכפילויות האלה כרגע עושות לי ממש טוב, יש המשכיות ביניהן ויש גם דברים שהאחת יכול לעשות והשניה לא. אז אני מרוויחה מכל הכיוונים, אז כל אחד עושה את התפקיד שלו בהקשר אלי.
מאז ומתמיד קשה לי לעבוד עם מלכל’ה. אני סופגת המון ביקורת מהמשפחה שלה שעוטפת אותה בצמר גפן. הם לא מאפשרים לי לעשות איתה שום עבודת שיקום, הם קובעים לה מתי תלך, לאן, ומתי תבוא. אני גם צריכה לדעתם לשמור עליה שלא תקנה דברים מיותרים, שתשתה הרבה ועוד כהנה וכהנה. דברים שאני בפרינציפ לא מסכימה להם בשל מדיניות השיקום שמהווה את תמצית ההוויה של סל שיקום, כלומר, שהמשתקם מקבל זכות בחירה על חייו ושהמדריך/סומך או כל אחד אחר שממלא את הפונקציה של הלווי צריך לעשות עם המשתקם דברים ולא לעשות במקומו.
ההורים של מלכל’ה לא מבינים את השיקום כך, הם חושבים שאני סוג של מט”בית שמלווה אותה לכל מקום ומשמשת בייביסיטר למלכל’ה שלא תחפור להורים שלה יותר מדי. (אם אני לא מגיעה יום אחד הם הולכים לאיבוד עד כדי כך שמלכ’לה מאבדת את חשבון הימים.)
הייתי גם צריכה לשקר להם הרבה, כדי שלא יתפסו אותי בכך שגם אני מתמודדת – כמוה, ומי את שתעזרי לבת שלי, לכי לעזור לעצמך קודם, ככה הם כנראה יגיבו, אז כן, אני צריכה לשקר להם שאני גרה בגבעה הצרפתית, ואני עוברת דירה אחרי החגים – לגאולה.
כמו כן על חופשה, לא הודעתי להם רק סיפרתי להם שאני חולה, כי איך את לוקחת חופשה על חשבוננו? כאילו שהם משלמים על זה, וכאילו שאין חוקי עבודה בארץ שמתירים לצאת לחופשה על חשבון העבודה או על חשבון העובד/ת.
ארך לי זמן להסביר להם את הידוע להם כבר:
אתם לא משלמים על השירות, אלא החברה שמעסיקה אותי וכי העבודה הזאת היא שעתית, כלומר, אני מקבלת כסף על מה שעבדתי ולא על מה שלא, למשל בחגים עצמם, או חופשת מחלה או חופשה.
הם גם היו בודקים בשיטות משלהם אם אני אומרת את האמת. למשל כשהיתה לנו הצפה בבית והזמנו אינסטלטור, עד שהוא הגיע ועד שניקינו את הבית (עשינו ממש פסח) לקח הרבה זמן וכבר לא יכולתי להגיע אליה, וכמובן הודעתי לה.
כשפגשתי שוב את מלכל’ה היא ואמא שלה ביררו שוב אם אכן היתה לנו הצפה, כן, אמרתי להן, כבר דיברנו על זה.
אה, חשבנו שאת סתם עובדת עלינו כי לא רצית לעבוד איתי, אמרה מלכל’ה
למה שאני ארצה לעשות דבר כזה בכוונה. יש לכן מושג איזה גועל נפש זה היה?!
הן לא ידעו מה להגיב ולכן שתקו.
היו עוד מקרים, פרלה, למלכל’ה יש תור לרופא שיניים מחר, אמרה לי מירלה, אמא של מלכ’לה, אבל תבואי כרגיל. היא כבר תהיה בבית עוד לפני שתגיעי.
למחרת כשאני יורדת מהאוטובוס ליד הבית של מלכל’ה מתקשרת אלי אמא שלה ומודיעה לי שמלכ’לה עייפה מאוד מהטיפול שקיבלה ולכן היא הולכת עכשיו לישון, אז את יכולה לחזור הביתה.
כעסתי מאוד אבל לא הפגנתי את כעסי. לא קשה לתאר מה היה אם זה היה להפך…
הקש ששבר את גב הגמל היה מה שקרה בתקופה האחרונה, מלכל’ה התחילה להעלות נושאים בעייתיים. לפי החוק וגם לפי חוקי החברה שמעסיקה אותי, עלי לדווח על הנושאים שהיא מעלה, לאינסטנציה יותר גבוהה ממני, כלומר לשושנה הרכזת שמדריכה אותי. בד בבד שאני מנסה להרגיע את מלכל’ה, שבעזהי”ת לא יקרה כלום, היא ביררה אם אני מספרת לשושנה הרכזת את תוכני השיחות שלנו, אני מסבירה לה שאת רוב הדברים לא, אבל יש דברים שאני חייבת לדווח עליהם, ושלא תדאג, הדברים שמורים בסודיות מוחלטת.
את נפגשת עם פסיכיאטר? אני שואלת.
לא, הפסיכיאטר שהיה לי עזב ועדיין אין לי מישהו אחר במקום. היא עונה.
את צריכה להתייעץ עם פסיכיאטר, זה לא משחק! אני מתרה בה.
מלכל’ה ומשפחתה די מתעלמים מכל הסיפור ולא מעניקים תשומת לב נדרשת בנוגע למצב. ואז אין לי ברירה, אני משתפת את הרכזת בכל המידע החשוב עד קריטי. שושנה מדברת עם ההורים, ומאיפה אני יודעת? לפי שיחת הטלפון שקיבלתי מאביה של מלכל’ה:
תתביישי לך! ככה עושים?! את גרמת עכשיו למשבר אמון אצלנו, הכנסת אותנו לסכסוכים גדולים, מה עדיין את לא מכירה את מלכל’ה שהיא אוהבת לדבר שטויות?! היא סתם רוצה צומי ואת רצה כמו טיפשה לספר הכל לשושנה!
סיפרתי לשושנה על התגובה הזאת, והודעתי לה שאני לא מוכנה שאם יקרה משהו ח”ו זה יהיה במשמרת שלי ויתבעו אותי לבית משפט! שמלכל’ה תטפל בעצמה קודם ואחרי זה תחפשי לה סומכת.
עכשיו אני מבינה אותך, כי גם אני קיבלתי שטיפה מאבא שלה.
בעצם יש לי מישהי אחרת בשבילך. הוסיפה.
סיפרתי למלכל’ה שאני עוזבת החל מיום שלישי הבא. למה את עוזבת? שאלה, מסיבות פרטיות שלא קשורות אליך. אמרתי לה (הפעם זה לא שקר, כי זה קשור להורים שלה ולא אליה, וההתייחסות שלהם למצב של מלכל’ה) מלכל’ה לא באה לפגישת סיום, ואני לא רדפתי אחריה.
שושנה סיפרה לי שיש מישהי במקום מלכל’ה שהיא חושבת שיתאים לי לעבוד איתה. העבודות איתה גם יותר קלות, היא אוהבת שיוצאים איתה לקניות, לביקורי קרובים, משחקים וכדומה. אוסנת.
אוסנת?! גולדמן מרח’ הנביאים??? לא יודעת מה פתאום נזכרתי בה. נפגשנו בכמה צמתים בחיים כשהפעם האחרונה היתה בתוכנית חלונות[1] במתנ”ס.
איך את יודעת? שאלה שושנה.
אני מכירה אותה מכל מיני הזדמנויות – נעימות, ופחות…
אז צריך לברר אם היא רוצה אותך בתור סומכת. אולי לא יהיה לה נעים.
מבחינתי זה בסדר גמור, אני מכירה אותה, אישה מאוד נחמדה, אבל אולי היא לא תרצה, אז טוב שתבררי.
היא שוחחה עם העו”סית של אוסנת, וקיבלנו תשובה חיובית “לניסיון”.
הניסיון הצליח, עובדה שאנחנו ממשיכות. עם אוסנת הרגשתי בעניינים, לא הרגשתי שאני צריכה לשקר לה. זה לא שאנחנו מדברות על המקומות שבהם נפגשנו, אבל היתה אווירה שקטה ונעימה בגובה העיניים. היא גם במצב בריאותי יותר טוב, ואני מרגישה שהשינוי הזה עשה לי טוב. אנחנו גם עושות דברים כיפיים וזה עושה לנו טוב.
<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>
[1] תוכנית חלונות היא תוכנית שמאפשרת למתמודדים זכאי סל שיקום מגיל 18-68 להשתתף בפעילויות פנאי, חוגים, חדר כושר, בריכה וכדומה
-
חמוד
-
נהדר! הכי אהבתי את הפיסול באבטיח
-
זה מצוי הרבה בספר שלי, כל שיחה עם בעלי / ילדי, מתנהלת במקור באידיש, אבל אני כותבת את זה בעברית כי הספר הוא בעברית לפעמים אני מכניסה קצת אידיש, כדי להוסיף חריפות, וכי זה יפה.
-
המים אחרי השפל חוזרים לכסות את השטח עם האוצרות והכל
והמקבילה הנמשלת חוזרת מהנסיגה שלה ומהניתוק.
יש לי שיר “על המים” שמדבר בדיוק על זה (חוק מים שלובים)
על המים
האופק מעל המים
נמשך כמו ארץ ושמים
מאוזן מצד לצד
מעט נע ונד
יש גאות ושפל
אך לא בכפלים כפל
פחות או יותר
נח או סוער
גובה פני הים
הוא אפס מיותם
לא גבוה לא נמוך
לא ישר ולא הפוך
אבל למטה במעמקים
שם העניינים לא שותקים
יש הרי געש
שעושים רעש
יש מערבולות וזרמים
רוגזים וזועמים
רעידות אדמה
שעושות מהומה
על לא מאומה
צונאמי על האומה
כל האנשים כלפי חוץ
פניהם רגועות לפי הנחוץ
כי אתה מהצדיקים
שדמעתם בלבם ופניהם שוחקים!
-
אז אין לי עצה. סורי
-
מלי, תודה, כיף להיכנס למתח של מישהו אחר ובינתיים לשכוח את עצמי
-
עם חברות לא לומדים!
עם חברות מפטפטים…
-
מרגש, נוגע ללב, השירים של שתיכן כתובים באומנות יוצאת מן הכלל.
-
הכי אהבתי שביקשת להשאיר את הביקורת אצלי…
הקטע ממש מכניס לחוויה, זה מושלם בעיניי האם את אמא? מורה? שניהם ביחד? אף אחד לא? איך ידעת לתאר כל כך מדויק?
-
התכוונת למישהו עם הפרעה דו קוטבית?
-
איזה כיף לך שאת אוחזת כבר שם.
אני עובדת עד ועד בכלל (גם בחול המועד) וחוץ מזה שמצבי לא מאפשר לי לעבוד קשה מדי
אני לא מטפסת על סולמות, שלא אאבד שיווי משקל ואפול,
אני לא מתכופפת ולא יושבת על שרפרפים כי הברך מתחילה לתופף (קנאקים)
ואני לא מסכנה, אני מפרגנת לך שכיף לך, ואז אני מנסה להיזכר מה היה בשנים עברו, אבל לא רוצה להיזכר בכל מה שהיה מסביב אז…
-
כשהייתי בסמינר, (משהו לא מוכר, מעיר קטנה ואנשים בה מעט) לא החזיקו שם מלעשות מבחן וללכת הביתה במשך שבועיים, אז מה הם עשו? למדו אחרי כל מבחן 3-4 שיעורים והלכו הביתה, יש לציין שבגלל זה עשו את זה חודש מבחנים ולא שבועיים… כי לא ממש כל יום עשו מבחן. אלא כל יום-יומיים.
הרווח המשני הראשון הוא שהבת לא היתה צריכה לעזור בבית!
כל היום פטפוטים עם חברות…
בגלל זה אהבתי ללמוד לבד כדי למקסם את ההספקים שלי ואכן תמיד הצלחתי במבחנים.
כלומר כמעט תמיד, וזה בזכות מורה אחת שהיא חשבה שהיא יותר חכמה מכולם, גם מזה שיצר אותי אינדיבדואליסטית וחייבה אותי ללמוד עם חברות, ועוד קבעה לי עם מי ללמוד וכמה.
עוד מורה התקשרה לאמא שלי ואסרה עליה לעזור לי לפתור את המשוואות במתמטיקה!
-
לא הבנתי את הקטע, ולמה כתבת אחר כך חחח וכו’?
-
צודקת בהחלט!
-
מאוד יפה ומגרה
קצת הפריעה לי כל התנועה של הטקסטים, הכל זז לי מול העיניים והיה לי קשה לעקוב אחרי הטקסט
אולי אני כבר זקנה מדי עם עיניים שלא יכולות כבר לעקוב אחרי הנפשות.
-
-
אם מישהו חושב שבעובדה שחזרתי הביתה מההוסטל, מראה שאני בתפקוד מלא, שיבוא לספר לי על זה…
אני יכולה להוציא אחרים מהמאסר שהם כלואים בו, לתת להם יד ולהוציא אותם מהביצה, אלא שאני לא יכולה לעזור לעצמי לקיים את הנאמר אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים[1] אני מרגישה שיש לי משקולות שמפריעות לי לנקות לפסח. הזמן עובר ואני מסתכלת בשעון שעל ידי, שעל הקיר בטלפון ובמחשב ואני מרגישה את הזמן הולך ואוזל פשוט גייט פייפן (מתקלקל, יוצא מכלל שימוש – מאידיש הולך קאפוט (מתחסל נגמר נהרס – מאידיש)
איזושהי מין עצלות שנפלה עלי זה לא נראה לי דיכי או דיכאון, זה סתם עייפות מהחיים כזו, זה בירידה של ההפרעה שלי – הפרעה דו קוטבית, אם כי בדרך כלל בתקופה הזאת בדרך כלל אני קצת (לפחות) באופוריה, ואני עובדת קשה כמו חמור ועושה לבית טיפול 10,000 אבל הפעם לשם שינוי זה לא כך. סחרחורת בראש כי הלכתי לישון מאוחר יחסית, כל המוח שלי צמר גפן במקום מוח, ראש ג’לי, בקושי הצלחתי לטפל בכביסה, ולכן אני נזקקת למדריכת שיקום ועו”ס (וגם רופא מידי פעם), קשה לי עם התרופות, קשה לקחת כל כך הרבה כדורים, אם אני לוקחת בזמן אני ישנה אחרי שעה ורבע ואז אין לי ערב לעשות דברים ואז אין לי חשק לעשות כלום כל היום. אז אולי אני אקח מוקדם ואז ברבע ל10 אני אקרוס למיטה ולא אעשה שום דבר בבית עד הבוקר.
אני כל הזמן משכנעת את עצמי (אם זה עוזר בכלל) שהכל יהיה בסדר, וכבר עכשיו בסדר תקבלי את עצמך כמו שאת ואם הבית לא יהיה פיקס, אז אצטט את חמותי:
מי יכול לנקות כזה בית ענק? מדי גדול בשבילי, צריך לסגור את כל הבית ולמכור לגוי, כן, גם אותי צריך למכור לגוי.
ואז אני נזעקת – חס ושלום!
יש לי גם קטע עם השכנים שלי, הם צריכים חשבונות חשמל ומים אבל יש טעות במונה ואני צריכה לתקן אותו, ניסינו להחליף מונה אבל הבעיה נותרה על כנה, וחוץ מזה שהצ’ק של השכירות שלי נאבד ואני לא יודעת מה לעשות. ואני גם צריכה לברר אם הם רוצים להישאר אצלנו או לא. וזה עוד אחד מהדברים שאני צריכה לנהל, אבל שבועיים מלפני האשפוז השני הדברים לא כל כך מתקתקים כמו בעבר, כי לי אין כוחות גוף ונפש לטפל בעניינים מעין אלו.
<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>
[1] ביטוי זה מופיע 3 פעמים בתלמוד הבבלי:
<ul type=”disc”>
- במסכת ברכות<sup>[1]</sup> מסופר על רבי יוחנן שחלה ונזקק
לכך שרבי חנינא יתן לו את
ידו על מנת להעמידו מחליו. שואלת הגמרא מדוע לא העמיד רבי יוחנן את עצמו
מחליו, ומיישבת: “אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים”. ואף רבי יוחנן
שיכל לרפא חולים אחרים, אינו יכול לרפא את עצמו, אלא הוא זקוק לעזרת אחרים. - במסכת נדרים<sup>[2]</sup> מובא שתלמיד חכם מנדה את עצמו
ומפר את הנידוי שנידה את עצמו, ומסבירה הגמרא שהחידוש בכך הוא שאין אומרים
כאן “אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין”. - במסכת סנהדרין<sup>[3]</sup> מסופר על מלחמתו של דוד המלך עם ישבי
בנוב בה השתמש אבישי בן צרויה בשם קדוש
כדי להציל את דוד, ומוסבר שדוד עצמו לא יכול היה לומר שם זה משום ש”אין
חבוש מוציא עצמו מבית האסורין”. - בטעות כתבתי מסר זה במייל נפרד, אז עכשיו כתבתי את הפרק בשרשור של הסיפור של פרלה סגל (מרים סולובייציק)
-
-
באמת עדיף להתחיל בשירה או בפרוזה (דרמה פחות מעניין אותי)
-
קשה להאמין שמישהי מקצועית תסכים לכאלו תנאים.
למתחילות אולי זה משתלם.
-
לנוח?
בהר המנוחות, וגם שם לא כל אחד נח.
-
אבל כתוב מדבר שקר תרחק, וזה ללא תנאי בכל יום ובכל עת ובכל מצב
אסור לשקר גם ב1 באפריל.
-
מעניין ומרתק
-
הולך בתל – על ערמת עפר
רואה כדים – הארכיאולוג רואה עתיקות שביניהם גם כדים
הולך בטל – מתבטל
רועה קדים – הבטלן רועה – אוכל קדים – רוח מזרחית ריקה מתוכן.
