יעוץ אימון והנחיה מרים סולובייציק
יעוץ אימון והנחיהתגובות הפורום שנוצרו
-
לי יש עסק של ספר שאני לא מוכנה לחלוק אותו אלא רק מוכרת אותו, מישהי ביקשה לשאול ממני את הספר ולא הסכמתי, אני לא ספרנית, אני סופרת
גם בקשר לכלים שאני נותנת בספר ובהרצאה שלי, אם מישהי שואלת אותי איך אני מסתדרת בתנאים הקשים של החיים שלי, אני עונה לה על הכלים שלי בכותרות, בקצרה, ואם היא רוצה הרחבות היא מוזמנת לשמוע את ההרצאה שלי (כשיש הרצאה בערב פתוח שכל אחת יכולה להשתתף, או לאנשי בריאות הנפש למיניהם), שלפני פסח זה כנראה לא יקרה, או לרכוש את הספר אצלי ואת זה אפשר כל הזמן גם בימים אלו.
-
איפה אפשר לפגוש אותו?
אולי אני לא אקנה את כולם
האם את יכולה לדרג לי אותם מה את הכי אהבת?
יש איזה מספר טלפון שאני יכולה להתקשר כדי למצוא בדיוק את המקום?
-
איפה בירושלים?
-
איפה את גרה?
-
חה חה חה!
כמה חרוזים שנגמרים ב”פת”?!
אלופה מאולפת!!!
חריזה מעלפת!!!
-
כמה את לוקחת? כמו שזה עלה בחנות או פחות?
-
אגב, הספר שלי לא מיועד רק למתמודדים לבני משפחותיהם ולאנשי מקצוע ושיקום.
הספר מיועד לכל אחד מגיל 18 ומעלה.
-
ולכן גם לי קשה לקרוא על צרות של אחרים, מקוצר רוח ומעבודה קשה, על הניסיונות שבהם מנסה השם אותי,
ואצלי ניסיון רודף ניסיון, אין לי מנוחה כמו יעקב אבינו שרצה לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף (אני לא משוה את ה”צדקות” שלי לצדקות של יעקב אבינו, רק את הבחינה של הצרות. וגם אצלו הסיבה היא לא כמו הסיבה שלי שבעוונותי כנראה הבאתי את הצרות על עצמי) לכן אין זמן שאני כן מסוגלת לקרוא את זה, ועוד שהסיפורים שלה לא אמיתיים אז אני לא אמורה להתרגש מסיפור לא אמיתי שיש בו את כל הצרות שבעולם, אם לדמיין – אני רוצה לדמיין דברים חיוביים.
זה רעיון אולי לעוד ספר שלי – איך אני מדמיינת את עצמי בלי הצרות.
-
יש לי צרות משל עצמי, ולכן אני כותבת (לפי הסדר שהמטרות נוצרו)
1. כדי להרגע ולארגן את המחשבות, להתאוורר מהרגשות הקשים, וגם להתנתק מהם.
2. להוריד את הסטיגמה מאנשים שמתמודדים עם מחלות נפש.
3. לתת השראה וכלים איך להתמודד עם ההתמודדות לקוראים/ות במיוחד מתמודדים בעצמם, שיחפשו וגם ימצאו את הכוחות הגנוזים בהם וככה יוכלו להתקדם בחיים, ולחיות חיים מספקים ומלאים, כמו שאני עושה את זה.
וכל המסרים הנ”ל משתמעים מהספר ולא ניתנים בצורה שאני כופה את המסרים.
כמו כן, “האמנתי כי אדבר” – בגלל שהסיפור אמיתי אני יכולה לכתוב מסרים של אמונה וביטחון, וקבלת המציאות כמו שהיא על ידי שאני כותבת על זה בספר. ומתוך כך שהסיפור הוא אמיתי, והמסרים הם אמיתיים ממש, אני באה לקורא מגובה העיניים, ולא רק קל לי לדבר על זה, גם קשה לי לבצע את מה שאני כותבת עליו, וגם זה בא לידי ביטוי בספר.
-
לדעתי הסופרת צריכה לכתוב ספר עם לקחים אבל לא להאכיל את הקוראים בכפית
ולא לכפות עליהם את המסרים של הספר, כל אחד שיעשה עבודה עם עצמו
הסופרת לא צריכה לחנך את העולם וגם אם תנסה זאת היא לא תצליח
כי זה ישדר אנטי.
-
לדעתי צריך להוציא את כל הלשון הרע מהספר!
ממש לא קשה לכתוב דברים בלי שזה יהיה לשון הרע.
בספר המקורי שלי – כלומר ביומן שקדם לספר בין הניתוקים
הוצאתי משם את כל הלשון הרע, ואת כל הדברים
שעלולים להזיק למשפחה שלי ושל בעלי,
אפילו על בעלי המעטתי לכתוב, עד כדי כך ששאלו אותי
אם אני נשואה, כתבתי עליו מעט ובכל המעט שכתבתי
אין אפילו לשון הרע אחד. ועדיין הספר מתפרש כאותנטי לחלוטין.
ובספר החדש אני מנסה מראש לא לכתוב לשון הרע
כי מה הטעם לכתוב ואחר כך למחוק?
-
גרפולוגיה כמו אבחון ציורים מחזיק הרבה פרטים בקשר לאבחון, ואסור לפספס כל פרט קטן (למשל עובי הקו, קו רועד אפילו ממש בקטנה – באבחון ציורים) כי זה מאוד משנה לאבחון, צריך סבלנות כדי ללמוד את המקצועות האלה, ואחר כך עוד יותר סבלנות לאבחן לאנשים את הציורים שלהם ואת הכתב שלהם (למדתי אבחון ציורים ולא גרפולוגיה כי זה הרבה יותר קשה) צריך טביעת עין לשים לב לפרטים השונים, וצריך כושר ריכוז כדי לאבחן ביסודיות ובסבלנות, שני מצרכים שאינם קיימים אצלי כמעט. ואצל עוד הרבה אנשים. הקורס לאבחון ציורים הוא נמשך חצי שנה לפחות והגרפולוגיה נראה לי שנתיים לימודים. אלו מקצועות מאוד רציניים.
-
ולמה זה זכות?
כי עכשיו אני מתמקדת בדבר אחד – ליווי עסקי, אפשר להתקדם יותר,
-
איך פספסתי את זה?
מושלם! פשוט מושלם.
אהבתיייייי
-
זה שיר מאוד יפה, יכול לשמש כהקדמה לסיפור, אבל צריך יותר לפרט כדי שיהיה יותר קל להבין.
-
ואולי הם מלאכי השרת. מלאכי השלום?
-
בבית שלנו גרים רק אבא (אלחנן) ואמא (אני) ונחום (הבן השני)
שאר הילדים גרים במשפחות אומנה.
בעבר גרתי בהוסטל ורק בעלי היה בבית, נחום היה בישיבה.
ישראל (הבכור) גר בישיבה. (יש להם דירות של בחורים והוא גר בדירה עם כמה חבר’ה)
שאר הילדים באומנה.
-
שידוכים
יש דבר כזה שנקרא לחץ חברתי. בהתחלה שדיברנו בבית על שידוכים, או שקו השידוכים אליו חיברו הבנים את הקו שלנו, התחיל לזמר, הבנים שלי, ישראל ונחום היו פורצים בצחוק גדול. צחקו על כל מי שהתארס, אפילו שחבר של נחום (מתחת לגיל 20, למי שמתעניין) התארס עם בת של שכנים שלנו, נחום לא היה רציני הוא לא האמין שיש תוצאות להמלצות שנתן לשני הצדדים, והנה קם הדבר ונהיה, הוא היה מרוגש מאוד מכך שיש תוצאות חיוביות לכמה מילים טובות שאמר.
לאט-לאט התקרבו הדברים גם לגיל של הבנים שלי, וגם לקרובי משפחה, כמה בני דודים התארסו והתחתנו, (גם הם סביב גיל 20) וכן החל לפעול הלחץ החברתי. ישראל הודיע למי שהודיע (לאבא שלו או לרה”י שלו) שהוא מוכן לשמוע הצעות, אף אחד לא מעדכן אותי במה שקורה, אני חושבת שממדרים אותי ואת אלחנן (או שהוא כן בעניינים רק שהוא לא אומר לי דבר בעניין), את רק תתפללי אומר לי חיים שולם המדריך של בעלי. מספיק להם שהבינו את התמונה שישראל מעוניין לשמוע, ושאבא ואמא שלו לא עומדים מנגד, כדי להזרים את העניינים הלאה. יש הצעות עולות ויורדות אני לא יודעת על איזה רקע אני משערת שחלק מהן יורדות על רקע כספי, מי שחושב שאפשר לחתן ילדים עם קצבת נכות, שישכח מזה. אולי על רקע סביבתי / נפשי / גנטי / חוסר הרצון להכניס ראש בריא למיטה חולה / אחר… מחקו את המיותר או שאין מיותר, הכל נכון, רק בשדה של “אחר…” מלאו בבקשה את כל ההשערות הכי פרועות שלכם.
ניתוק מרגשות
שתי האמהות של רוחי הגיעו למסיבת הסידור המסיבה היתה יפה ומרגשת ואני נוכחתי לדעת לשמחתי כי לא יבש לגמרי מעיין דמעותי, ומה שנראה הוא כי הוטל עליו סכר, סכר חזק מאוד! שלא נפתח אלא במקרים מאוד ספציפיים. נחום שואל אותי בתמימות של ילד מתבגר, אמא אולי תגידי לי מתי לאחרונה הורדת דמעות בתפילה על השידוכים שלנו? מתי היית בכותל המערבי? מתי היית בקבר רחל?
ואני לא עונה, רק מזילה דמעה חרישית, כמעט בלתי נראית, נחום שלי, אני עונה בשקט, אתה יודע שאני לוקחת תרופות שמשפיעות עלי, זוהי אחת מהתופעות, הן מייבשות אותי גם פיזית (אני צריכה לשתות את כל הכנרת כדי להרוות את הצמא הבלתי נגמר הזה) וגם נפשית הן מייבשות אותי.
אז איך אבא כן בוכה / צוחק / מביע רגשות באופן חופשי?
כי הוא לוקח תרופות שונות ממה שאני לוקחת, כל אחד עם הבעיות שלו ועם הפתרונות שלו. המעלות עם החסרונות. חוץ מזה שכל גוף מגיב אחרת.
כאב לי מאוד הדו-שיח הזה. שוב פגשה אותי תחושת הניתוק מהרגש, מהחוויה, מהמציאות.
ישבתי עם אמא שלי וראינו סרטים במחשב. היה שם סרט שברגע שהוא התחיל, הבנתי שהזוג הצעיר (?) שנראה שם פוסע החוצה ממבנה כלשהו בידיים מלאות ניירת, הוא זוג ללא ילדים. ככל שהסרט התקדם (בכוונה אני לא מפרטת מה היה שם מסיבות שונות), התחלתי להיכנס לחוויית הסרט, גלגלי המוח שלי נעו אחורה בזמן ונעצרו בין השנים תשנ”ו – תשס”ב, שש השנים הקשות שחווינו אלחנן ואני, מהחתונה ועד לקראת לידתו של ישראל. העיניים שלי התחילו לעקצץ והגרון החל לצרוב. אמא היקרה מרגישה את הלב שלי גם בלי שאצטרך לומר מילה. פרלה את לא צריכה להכריח את עצמך לראות סרט שלא עושה לך טוב, בואי נעבור לסרט הבא. אבל אני לא רציתי כבר שום סרט.
אמא, אמרתי לה, את יודעת שתמיד אמרו לי שאחרי שיהיו לי ילדים, לא משנה אחרי כמה זמן זה יהיה אני אשכח לגמרי את שנות הצער שלי ואהיה כמו כל אם בישראל ששמחה עם הילדים שלה כרגיל, כאילו לא חיכיתי להם הרבה זמן, כאילו הכאב בכלל לא היה שם.
ואני מתביישת לומר שזה לא קרה במקרה שלי. אני לא שכחתי, אני עדיין כואבת את זה, כתוצאה מכל טריגר קטן. למשל, חברות שלי כבר סבתות מזה כמה שנים, הן “הספיקו” להביא יותר ילדים לעולם, הן – ואני.
ואז אמא רצתה קצת לשמח אותי, אז ראינו את ר’ שמעון פרץ ואת הרב שוורץ משמח הלבבות.
אני חוזרת למסיבת הסידור
מסיבת הסידור של רוחי שכבר לא כל כך אפרוחי… רק אצל אמא שלה היא התינוקת, מוז’ינקאלע קלאסית. איזו ילדה חיננית ומתוקה! היא התרגשה כל כך, וחיכתה לזה, ובסוף זה הגיע. היא שיחקה כל כך יפה את התפקיד שלה, והשתתפה יפה בתפקידים הקולקטיביים.
לצלם לא הצלחתי, היד רעדה מהתרגשות… והתמונות בהתאם. כאשר אני מתרגשת זה מתבטא גם בסימנים פיזיים. חוץ מזה שבאתי להתרגש, הגעתי גם כדי לחוות את המסיבה בצד הפנימי שלה ואת זה אי אפשר לעשות, לדעתי, עם מצלמה משעבדת ביד. (כמו שמהבר מצוה של מוישי נשארו לי רק 4 תמונות 2 עם חברות שלי ו2 מהסעודת חברים[1]. עכשיו אני מבינה למה צריך צלם…)
אני חושבת ששעת רצון היא שבה אני יכולה לבקש ולהתפלל, לא קשורה בדווקא לאירועים חיצוניים למשל חג מסוים וכדו’, כן, אז זה שעת רצון אבל יש שעות רצון נוספות, זמנים שבהם אני חווה הצפת רגשות, שהדמעות עולות לי לעיניים, אז אני קרובה להשי”ת ויכולה לבקש מה שאני צריכה ורוצה, גם בשבילי וגם בשביל אחרים, ואז בלי להיות בקבר רחל או בכותל המערבי אלא בין כותלי ביתי (למשל במטבח, שם יש צורה של אבני הכותל בקרמיקה של הקירות) ואיפה שמתפללים שם יש עת רצון.
וגם במילים שלי, רבש”ע, רחמים, רחמים, רחמים!!! תשלח לישראל בן פרלה זיווג הגון וגם לנחום בן פרלה (נא לא להתפלל על השמות האלה, מדובר בשמות בדויים 😊, ולהצלחת כל הילדים ברו”ג.
השתנה השירות של סל שיקום, שמטיל עלינו זכות שהיא חובה, לבחור בין השירותים של הליווי, או ליווי תעסוקתי לשכירים, או לליווי עסקי לעצמאים. מבחינת העבודה שלי שאני שכירה, די עליתי על דרך המלך, שם אני מסתדרת, אמנם קארין מיוזמה דרך הלב עזרה לי מאוד אבל כרגע מה שחשוב לי הוא לפתח את העסק שלי בצורה הטובה ביותר אז קיבלתי את מיכל שהיא ממש מאמנת אותי איך לנהל את העסק כמה שיותר טוב, היא לא עושה דברים במקומי אלא אומרת לי מה ואיך לעשות, ואיך לזכור את מה שעשיתי לפעם הבאה.
פירוט על השירות ואופי הפגישות עם מיכל יבוא בהמשך, כי כרגע אני בשלב די התחלתי בשירות, זה יבוא מאליו במהלך הסיפור.
<hr align=”right” size=”1″ width=”33%”>
[1] סעודת חברים היא סעודת מצוה שבה חוגגים תלמידי הכיתה של חתן הבר מצוה במסגרת הת”ת ובה הנער אומר את הדרשה שהכין וזו הסעודה הראשונה שבה הוא מזמן בברכת המזון, הסעודה נפרדת מהחגיגה באולם עם כל האנשים, ומתקיימת ביום הבר מצוה המדויק.
-
חולשת – מלשון שליטה, מכילה בתוכה את המילה חולשה, וזה מה שיפה פה בסיום של השיר.
כמו כן החריזה משובחת והקצב מעולה.
תודה על השיתוף
-
???
-
אויש, נו באמת…
-
כדאי שכולם ידעו, הסיפור הוא אמיתי לגמרי רק בשמות בדויים ושינוי פרטים כדי לא לגרום לאנשים לזהות את עצמם או את אחרים. אמנם את השם שלי כבר יודעים, אבל זה לא אומר שום דבר על האחרים, ועדיין נוח לי לכתוב בשמות בדויים כי ככה יותר קל לי להיכנס לסיפורים שאני עוברת ככה מהצד לא מהכניסה הראשית של הלב. ואז אני לא מוצפת יותר מדי.
-
קלטות?!
למי יש בימינו קלטות?!
-
קיבלתי קובץ ריק.
-
שאלה שהיא אמירה בפני עצמה
כתיבת סת”ם או סתם כתיבה?
