הוראה רכזות וחינוך רות רוט
הוראה רכזות וחינוךתגובות הפורום שנוצרו
-
משום מה הקישור לאתגר תשפד לא נקלט… מצרפת אותו עכשיו:
https://kedemcenter.co.il/groups/literature/forum/topic/%d7%90%d7%aa%d7%92%d7%a8-%d7%97%d7%93%d7%a9-%f0%9f%a7%90-%d7%aa%d7%a9%d7%a4%d7%93/
וכמובן אשמח לתוצרי אתגרים מכל הסוגים והמינים, לא רק ארבעה… -
הנה הגדרה לספוקן וורד: קריאה בציבור של שירים או פרוזות
-
הנה הגדרה לספוקן וורד: קריאה בציבור של שירים או פרוזות
-
אושרת, את מאוד אסרטיבית, ועבדת כנראה במקומות מהוגנים.
או – שלא היית אחיינית של המנהל… או שהמורות לדקדוק/תחביר היו גם סגניות…
חברות, מה אומרות?
-
@Chen. אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו, אך אם תרצי – אני נותנת בין השאר ליווי לכותבות. אני פחות בעניין של ללמד את הכתיבה בצורה מסודרת מהבסיס, ויותר בעניין של ליווי לאלה שכבר כתבו. גם ארוך גם קצר, גם עריכה ספרותית.
תוכלי לפנות אלי למייל avodarut@gmail.comואם את בכל אופן מחכה להמלצות… אורית הראל אכן מעולה, אין לי מושג לגבי סיפורים ארוכים.
דבורי רנד – אני שומעת שמאוד מרוצים אצלה, לא מכירה אישית.
לאה פוטאש – פוטאש סקול – יצא לי להיפגש מבחינה מקצועית בכמה בוגרות שלה, והיא עושה עבודה טובה! אני גם מכירה כאלה שלומדות אצלה, ומרוצות מאוד. ככל שידוע לי, היא נותנת גם ליווי ודחיפה משמעותית להשמה. (היא לא מבטיחה השמה, ככל שידוע לי, אבל תנסי לברר אצלה מה אחוזי השמה).הצלחות!
-
עוזר לי מאוד!
אם יש עוד סיפורים/תיאורים/מקרים – אשמח מאוד. -
תודה, אמונה.
מצרפת את הפרק הבא: (נ.ב. בל”נ בסוף אכתוב מאיפה ההשראות והרעיון :))
אשמח לתגובות. וכמובן, גם לביקורת.
במסלול – פרק ג’
אני מביטה לאחור. מעבר לעיקול אני רואה, אולי בעיני-רוחי, את כל שהיה. את כל
הדרך שהלכתי. איני יודעת כמה נשאר עד סוף המסלול והאם עברתי את החצי. אני גם
לא יודעת האם החלק שמאחוריי כלל את שיא האתגר, או שממתינים לי אתגרים גדולים
ומשמעותיים יותר. אולי יש בהמשך חבלים ויתדות או מדרונות חלקלקים שצריך לרדת
בהם בלי ליפול. וגם בלי להחזיק, כי אין במה לאחוז. זה בלתי אפשרי, אולי.
והאחורה הזה, בו אני מתבוננת, צוחק לאידי. כן, כבר עברת אותנו. אבל זה לא
באמת. יש אחרים שעברו את המסלול הקשה הזה ביתר קלות. הם נפלו – אך לא נפצעו.
הם הצליחו לקום והם אפילו לא רצו לעצור. הם הצליחו ליהנות מהנוף הפראי שמלווה
את המסלול הנוראי הזה.
והוא צוחק, האחורה הזה, ומאיים לשטוף אותי במים שאינם. איני עוצרת, אף לא
לרגע. אני פוסעת קדימה, וליבי – לאחור. אי שם, בתחילת המסלול. רוצה כל כך
לחזור לשם, לנשום עמוק יותר. ועוד יותר עמוק. לא שיש לי ברירה, כי הכל על
כרחך, אבל אולי… אולי, לו הייתי יודעת מה קושי המסלול ומה רמת האתגריות שבו,
הייתי לוקחת נשימה עמוקה יותר ומצטידת באורך-רוח ארוך יותר. אולי, לו הייתי
יודעת מה קושי המסלול ומה רמת האתגריות שבו, הייתי מנסה לברוח מההתחלה ולא רק
מהאמצע. אולי הייתי פורשת מהמרוץ ואומרת שזה לא בשבילי. -
הילי טרסוב, רוצה אולי לפרט לנו קצת מה אהבת במיוחד בספרים?
ולא רק את, באופן כללי – באנה ננסה להגיע לדיוקים, לא רק “מה אהבת” אלא יותר
– “למה אהבת”.
כך נוכל להתרשם מהסגנון של הסופרת/ספר, וכל אחת תבדוק אם זה מתאים לטעם שלה או
לא.
כי הרי כשם שפרצופיהם שונים כן דיעותיהם שונות…
וכשאנחנו רוצים להמליץ לשני – אנחנו צריכים להמליץ לו לפיו – ולא לפי מה
שאנחנו.
אז דבורי רנד – מה הייחוד שלה? (אני חושבת שכבר התייחסו לזה בעבר)
רותי טננולד – מה מיוחד בסדרה הזו? (בגדול, מי שאוהבת היסטוריה + זרימה נעימה
ועדינה, ספרות נוער קלאסית. לא דייקתי בהגדרות, ואשמח שתסייענה לי!)
יהודית פריינד – מה משותף לכל העלילות/כתיבה שלה?
מחכה לעוד תגובות… -
רבקי שינקר פיזיותרפיסטית?
אני שמעתי פעם על אחת בשם הדר גרף, פיזיותרפיסטית רצפת אגן, בירושלים. אני
חושבת שהיא מקבלת דרך מכבי.
אם את רוצה את המספר, תפני אלי באישי או במייל avodarut@gmail.com -
רחל, את יכולה לפנות אליי בפרטי – avodarut@gmail.com ואני יכולה לנסות לעזור
לך עם העלילה,
כי בעבר גם אני הייתי צריכה מקרה של משהו שנגנז מסיבות חיצוניות, והלכתי על
המון כיוונים, כך שאולי אוכל להפרות קצת את החשיבה ולשחרר את הסיפור. -
את השעות ששורפים על פורומים וקריאת תגובות אפשר לשרוף על קריאת ספרים 🙄
לא? 🤔
על כל פנים, מצטרפת להמלצות על תמר מור, אישית אני אוהבת לקרוא חומרים שלה.
אבל כמו שכבר כתבה מי שכתבה, שזה יותר ענין של סגנון וטעם, ולכן אם אתן מעלות
המלצות נוספות על ספרים / סופרות – נא לכתוב סגנון. כלומר איזה סוג הספר
(מותחן / מרגש – סיפורי חיים / תיאורים…) או איזה סגנון הסופרת.
תודה מראש על שיתוף הפעולה 🤗 -
אושרת, מה יקרה אם כל החנויות תעשינה את זה?
לא תהיה לך חנות להשוות!
בעיניי, אני מבינה אותה בהחלט שמעצבן אותה לתת הצעות מחיר שאח”כ הולכים עם זה
למתחרים ומקבלים פחות, אבל עכשיו זה בדיוק מה שהיא עושה. וברור לי שהיא מפסידה
על זה צרכנים (אני למשל, אין סיכוי שאקנה בכזו חנות). אבל זה בהחלט שיקול שלה.
ומסכימה בהחלט עם כל נקודות המבט שהועלו כאן, ובעיקר עם הענין של התקשורת
הישירה, מה שקרוי “דוגריות”. גם מצד הצרכנית וגם מצד נותנת השירות.
בואו נתחיל להיות ישירים. קודם כל כלפי עצמנו…
ובנוגע לחסד – אז אפשר בהחלט לעשות חסד גם במסגרת העבודה, אבל “אסיא מגן – מגן
שויא” (רופא חינם – שווה חינם).
כשאת עושה טובה לחברה/שכנה/ידידה – ספרי לה: “אני לוקחת על כזה דבר XXX ש”ח,
אבל בשבילך הפעם אני עושה בחינם”. וזה לא רק כדי שהיא תרגיש לא נעים או תפסיק
לנצל, אלא כדי שהיא תדע שנתת לה פה משהו. הנותן מתנה לתינוק – צריך להודיע
לאמו. וק”ו הנותן מתנה לאדם עצמו…
ולגבי כסף, והדיבור עליו בציבור החרדי, מה שרחל הזכירה – זו באמת בעיה
כשמשאירים דברים מעורפלים. אולי על זה נאמר הפתגם שצריך לחתום חוזה כמו גוי,
ולא זוכרת את ההמשך – הרעיון הוא שלפני להיות דקדקנים ולסגור את כל הפינות
שעלולות להוות בהמשך בעיה, (לדוג’ בהצעת מחיר) כדי שאחר כך הכל יהיה ברור
ומסוכם ויוכלו למנוע את כל הכעסים, המתחים וכו’ – משני הצדדים!
ומסכימה עם מה שאלישבע כותבת על ההבדל בין הצעת מחיר להצעת עבודה, ועל כך
שהמון פעמים זה ענין של מודעות.
אז בואו ונכניס את זה למודעות, קודם כל של עצמנו, גם כצרכנים וגם כנותני שירות.
ואגב לגבי טובות למשפחה – זה הרבה ענין של מנטליות, אבל כשאני רואה שבמשפחה
שלי מקובל מאוד לשלם על כל מיני דברים, והתקשורת הרבה יותר נעימה. לדוג’ כשאני
רוצה בייביסיטר מאחותי, וברור שאני אשלם לה כמו מישהי אחרת, נמנעות הרבה אי
נעימויות בסגנון של למה את מעדיפה שכנים על פני משפחה וכו’… וגם מהכיוון
השני הרבה יותר נעים לה לומר לי לא כשהיא לא יכולה, ולי יותר קל לקבל את זה,
כי אין לי פה את התחושה שהיא אומרת לא כי זה ניצול וכו’… (ומנגד, כשההורים
שלי שלחו אלי את אחותי לשיעור פרטי – הם שילמו לי! גם אם אח”כ החזרתי את הכסף
בתור מתנה). זה גם מאפשר להעריך באמת כשאת מחליטה לתת בחינם. או עוד כיוון –
כשאחותי פעם היתה צריכה לשלם לי על משהו, ורציתי לעשות לה הנחה, אז היא הציעה
שאולי במקום הנחה היא תשלם לי יותר – כי היא אחותי?! (לא משנה שבסוף זה מה
שבעלה הכריח אותה לעשות…) – סתם נקודה למחשבה. -
תלמידות יקרות, אפשר רגע להיות מורה? (חסכים מהחופש וזה…)
יש הבדל משמעותי בין תיאור תכלית לתיאור סיבה:
תיאור תכלית – בשביל מה, או: לְמה.
תיאור סיבה – בגלל מה, או: לָמה.
כשאומרים “כדי ל” מדובר בתכלית – מהי מטרת הפעולה. לעומת זאת “כי” או “מפני ש”
וכדו’ – מתאים לסיבה.
אז או שתנקדנה לְמה או לָמה
או שתכתובנה תיאורי סיבה. -
יש לה כמה וכמה!
זוכרת יותר את העלילות מאשר את השמות של הספרים… אבל נראה לי ש”אלמוני” הוא
גם ספר שלה (וגם אם לא, מושלם!)
ויש עוד כמה… את חלקם לא קראתי. -
ככותבת, ברור לי שעדיין יש מה לחדש ומה לכתוב. ברגע שאגיע למסקנה שאין – פשוט
אעזוב את התחום ואפסיק לכתוב.
כקוראת – אני חושבת שהבעיה הגדולה היא ההיצף שקיים היום. כשאני הולכת לחנות
ורואה כמויות של ספרים חדשים או מוהדרים, ברור לי שחלקם – לפחות – שווים כל
שקל שהם עולים, וגם את הבלגן בבית שהם יוצרים… (כי מדף הספרים כבר עולה על
גדותיו). הבעיה היא שקשה למצוא אותם. וככותבת – כל עוד לא קראתי הכל – אולי
אני חוזרת על ספרים של מישהו אחר?
וכאן אני מגיעה למה שרחל פישביין כתבה, מסכימה איתה מאוד – כתיבה היא אומנות.
אם נקביל למוזיקה או לציור, האם יש עוד מנגינות שטרם הולחנו, כלי נגינה שטרם
הומצא או חפץ/סגנון שעדיין לא צוייר?
כדי שהחומר הכתוב יהיה שווה קריאה, הוא צריך בראש ובראשונה להיות שווה כתיבה.
והשווי הזה לא קשור בכלל לפרנסה ולכסף, אלא לשליחות.
(להגיד שאני לא כותבת עם דדליינים בשביל כסף? – יהיה שקר. אבל אני בהחלט כותבת
עם דדליינים גם בשביל שליחות, והתוצרים טובים יותר כי יש יותר ס”ד).
ואגב, רעות אנסבכר – טענת: “ואם יפסיקו לכתוב ספרים זה בעיני כניעה לתרבות
העולם המערבי הטכנולוגי המסומם והטיפש”.
ואני חושבת, שזה יקרה לא כשיפסיקו לכתוב ספרים, אלא כשיפסיקו לקרוא. ולצערנו,
זה קורה באחוזים יותר ויותר גדולים.
אגב, כשמקצועות כמו הבעה וספרות נחשבים (גם אצל מורות!) מקצועות מיותרים, או
כמעט מיותרים, או מקצועות ש”או שיש לך את זה או שאין לך את זה” – זה חבל מאוד.
כי כמו שמלמדים את הילדים לקרוא עם ניקוד ואח”כ בלי ניקוד, אפשר ללמד אותם
לקרוא ספרות ישנה וטובה, לקרוא שירים (טובים ואיכותיים!!!!) וליהנות מהם, ועוד. -
אנחנו באמת בבעיה, ככותבות.
היום באמת כתיבה לא נחשבת בכלל מקצוע מכניס, וזאת בלשון המעטה. ויש הרבה
שמשלבות סוגי כתיבה רווחיים יותר כמו כתיבה שיווקית וכו’.
תכל’ס, שוק הכתיבה הוא שוק אכזר, קשה מאוד להיכנס אליו. צריך הרבה ס”ד, כמו
בכל תחום.
זו דעתי. -
אני עוקבת בענין רב אחרי התגובות, כל אחת ואחת שווה קריאה!
אני רוצה להתייחס קצת לזווית הספרותית: כל הספרות הטיפולית וה”צהובה” (מה
שנקרא, צבעוני), כל הספרות שפותחת נושאים שלא אמורים לפתוח ללא בקרה – היא
בעייתיצ מאוד מבחינה ספרותית.
(לדעתי, כמובן! ואשמח לקרוא את דעתכן).
ולמה?
1. היום קהל הקוראים רדוד ושטחי, ואין מספיק קוראים עם עומק שיודעים ליהנות
ממשחקי מילים, ניסוחים ותיאורים. היום מקובלת הכתיבה ‘הזורמת’, ו(כמעט) כל אחת
שיודעת להקליד ויש לה איפה לפרסם, מפרסמת. בעבר דנו על זה בענין השירה, אבל זה
נכון לא פחות לגבי הספרות. יש אומנם כותבות טובות, אבל באחוזים הן הרבה פחות
ממה שהיה בעבר.
2. הספרות הישנה – הגויית – היתה ספרות. היה מה לנתח, מכל הבחינות: מבחינת
לשון ותחביר, מבחינת תוכן, מבחינת מבנה עלילתי, מבחינת הבעת רגשות ועוד ועוד.
היום חלק גדול מרבי המכר נוגעים בנושאים שמעניין לדבר עליהם, לטחון אותם,
ולהכיר אותם. ומבחינה ספרותית, הספרות הזו מורידה מאוד את הרמה הספרותית.
(האם החשיפה לתחום הנפש, הרגש והבעייתיות – היא טובה או רעה? – זה נושא לדיון
אחר, שמקומו בקהילת הטיפול.)
בלי להזכיר שמות של סופרות, אני מסתכלת על ספרים חרדיים ישנים, שנגעו בכל מיני
נושאים מאוד פשוטים ובנאליים, והיו כתובים בצורה יפה, מעניינת ומרתקת!
היום כבר מיצו את הכל… אז מחפשים נושאים חדשים. לכן גם כל כך רווחות היום
האלגוריות. זהו ז’אנר חדש יחסית, שעדיין לא מיצו בו את האפשרויות הנורמליות
והטובות. אבל איך שאני רואה, עוד כמה שנים (ואולי כבר היום?) תהיינה אלגוריות
גרועות מאוד!!! מכל בחינה שהיא. שיכתבו על ידי סופרים חרדים, כן.
ולדעתי, ספר שהפך להיות ‘רב מכר’ – לרוב, זה לא בגלל העומק שבו… בלשון המעטה.
ובמיוחד כשאני שומעת תלמידות טיפשות, סליחה על הביטוי, שתהליכי החשיבה שלהן
לקויים והן חסרות היגיון מחשבתי – נהנות מאוד מספר מסוים, בגלל הניסוחים
והעומק והתובנות לחיים וכו’… – לא מכירה את הסופרת, אבל ברור לי שהיא לא
מאלה שהייתי רוצה להיות חברה שלהן. תת-רמה!
וסליחה על הניסוח הקוטל. יש כאלה דברים. ואולי על זה נאמר “ואיש לפי מהללו”. -
שרה, יש הבדל בין מוזיקה לכתיבה – כתיבת שירים ללחן או להלחנה, שונה מכתיבה
רגילה, וקיימים מושגים רבים שהשמות שלהם זהים בעולם המוזיקה ובעולם הספרות אך
ההסבר שלהם שונה. -
שרה, תוכלי לשתף במה שכתבת בשרשור חדש, תכתבי בנושא השרשור את שם השיר + המילה
”שיתוף” או “אשמח לביקורת” וכדו’.
בעבר בנות ביקשו שחומרים יעלו לא כקבצים מצורפים אלא בגוף השרשור, אבל אפשר
בהחלט לצרף קבצים לכל הודעה.
כמו כן, קיים אזור היצירות, ואני מקווה מאוד להפוך אותו בקרוב לאזור השראות.
יש למה לחכות…
ואגב, תמר – מה היא לדעתך פרוזה? סתם מעניין אותי לשמוע דעות…
ושרה – מנין לקחת את ההגדרה ל”פרוזה”? כי אני יודעת שזה משהו אחר. מחכה לאחד
המדורים הבאים ב”סוגה בשושנים”.
עכשיו בחופש אני מקווה להמשיך בפול-ווליום את כל הדברים שעזבתי באמצע כשהתחיל
העומס של המבחנים. -
מי צודקת – תראינה בהמשך…
בינתיים מצורף פרק שני.
(בעיקרון זו אליגוריה אחת ארוכה, אבל חילקתי אותה לפרקים כדי שתתאים לקריאה
בדיגיטל).
במסלול – פרק ב’אבל אני יודעת שזה לא טוב. אז אני ממשיכה ללכת ומביטה בערגת-אין-אונים אל
הסלעים. הם מזמינים אותי לשבת עליהם, להרגיש את הרוח מלטפת את פני, ומייבשת את
הדמעות – שאינן.החיצים מורים את הכיוון, ואני כל כך רוצה לרוץ ולעקוף את השלט האכזרי “אין
מעבר, סכנה”. אני רוצה להגיע למטה, אל המים המפכים, אל המפלים היפהפיים,
שיאספו אותי אל חיקם. אני מתקרבת אליו, אל השלט. ואל הגדר. פסיעה אחורה, וארבע
פסיעות קדימה. לשם, אל הסוף.אבל האוטובוס מחכה לי בסוף אחר. ואני חייבת להמשיך לפי החיצים. וזה לא משנה מה
אני רוצה. אז אני מתעלמת מעצמי, ומאפשרת לרגליים לסחוב אותי אחריהן, אחרי
החיצים הצבעוניים, של צבע המסלול שלי.לפעמים הוא נפגש במסלולים אחרים. ואני כל כך רוצה לפנות שמאלה במקום לימין,
ולהמשיך במסלול האחר.אבל האוטובוס מחכה לי דווקא בסוף המסלול שלי. ואני ממשיכה ללכת. ושוב לרדת,
ושוב לטפס, בין הצוקים הסלעיים, גורסת אבני חצץ חלקלקות ממים חורפיים שיבשו.
נופלת שוב, ונשרטת שוב. וקמה שוב. כי אין ברירה. כי אין אף אחד שיקום במקומי.
ואין אף אחד שילך פה במקומי.ואני ממשיכה. ולא עוצרת. אבל אני רוצה. והכל משתולל. גבעת חול תחוחה קוראת לי
לשבת עליה, לנוח, להניח את הרגליים, ולהרפות. ואני יודעת שאסור לי להרפות, כי
זו תהיה הרפיה לנצח. והאוטובוס מחכה לי.אני לא רוצה שהוא יחכה. אני רוצה להתקשר לנהג ולהגיד לו שיסע הלאה. שילך לאסוף
מטיילים אחרים, שהגיעו לסוף המסלול שלהם בשלום, בזמן. אני אגיע לסוף – אולי.
אבל לא בטוח שבזמן. ובטוח שלא בשלום. טיפות דם מזרזפות משריטה עמוקה ביד, ואני
מתעלמת. הן מסמנות את השביל בו הלכתי, ונספגות באדמה. -
לפני כמה שנים הייתי אצל אחת מירושלים, נראה לי גבעת שאול, בשם לאה גרינוולד.
מקצועית מאוד.
אם רלוונטי לך פרטי התקשרות שלה, תפני אליי באישי או במייל avodarut@gmail.com -
חברות, אני עוקבת בעניין רב אחרי הדעות המגוונות שמובעות פה.
רק הערה: הנושא שלנו הוא תחום הספרות בלבד, ולא התחום הטיפולי.
יש את קהילת ייעוץ, טיפול אימון והנחיה – ודיונים לגבי זוגיות, שלום בית,
בעיות רגשיות וכו’ – מקומן שם.
כאן אנחנו דנות מבחינה עקרונית לגבי הבעת המסרים הללו בספרים, בלי שום קשר
למקרה ספציפי.
ואם כבר, אפשר לקחת את הדיון הזה למקום אחר: האם מותר לסופרת להכניס מסרים
טיפוליים בסיפור?
(שמנה לב: מדובר על סופרת! לא על מטפלת שכותבת סיפור טיפולי, שזה ענין אחר).
ממשיכה לעקוב… -
‘קופצת’ על השרשור:
יש כאן קלדניות שמקלידות באנגלית?
אם כן, אשמח לכתובת מייל/ טלפון, כאן בשרשור או באישי.
וכן אזור מגורים.
תודה! -
סטודיו פלפלת, אני לא יודעת מאיזו עיר את ואיך הרווחה פועלת בעירך.
אבל מהיכרות עם החוקים, ועם המקרים שהם דופקים את החיים, אז כך: במקרים של
התעללות מילולית אי אפשר לעשות בערך כלום. (יש כאן עו”ד או כאלה שנתקלו
במקרים שכן אפשר? אשמח לדעת איך!) רק במקרים של התעללות פיזית מוציאים את
הילדים מהבית.
דיווח לרווחה ו/או למשטרה עלול לגרום לנזק לא פחות מאי דיווח.
וכמו שהגיבו כאן, אין שום כוונה להתעלם, כמובן שיש את חובת “לא תעמוד על דם
רעך”, אבל צריך לדעת למי ואיך לדווח. וכמובן שדיווח לרבנים או ארגוני רווחה
חרדיים, יעיל לא פחות – ולרוב, יותר – מאשר פנייה לרווחה.
שימי לב: איני מתייחסת בכלל לחובת הדיווח החוקית. אני מתייחסת רק לכדאיות.
וכמובן כשהחוק מחייב לדווח, יש לדווח לרשויות מלבד הדיווח לגורמים היעילים. -
סליחה אני רק תשובה:
מה בדיוק הרווחה תעשה?
ומה בדיוק המשטרה תעשה?
(רמז: כלום וחצי. והחצי שהם כן יעשו, יהיה לבזבז את הזמן ואת הכוחות).
