הוראה רכזות וחינוך רות רוט
הוראה רכזות וחינוךתגובות הפורום שנוצרו
-
איזה רמז? כי אני לא קלטתי…
-
ותען רות ותאמר: את הסבלנות לא קונים בשום חנות, והיא משתלמת. בטווח הרחוק.
(הפתגם ממשיך שחוסר סבלנות משתלם בטווח הקרוב. אבל זה כבר ענין אחר…)
תהילה, תעלי ב-8:30 בערב. נראה לי זה אחרי ההשכבה, עם כוס קפה שלפני הלילה
והחתונות.
מה אומרות? -
שירה, את יודעת שעון? 😏 תני לה לעבוד! שהבוס לא יצעק עליה! 🤣
(טוב, לא באמת… אני כבר קראתי את הפרק האחרון… אז אני לא בלחץ… 😜) -
תשאירי אותן במתח, תהילה. לא יקרה כלום.
זה יהיה תרגול טוב לקראת תרגילי הגמילה 😉 -
עד פרק 40 – יש רק תקציר. (בקרוב ימחק גם מפרק 40 עד 50 ויעלה תקציר).
-
נהניתי מאוד מהשיר והמסר. הדו-משמעות של אופק ושל חדש… “עשה” את זה.
הפריעו לי חלק מהחרוזים… שהם לא מספיק משובחים. השורות קצרות, והחריזה היא רק לקישוט, בסוף ארבע שורות, כך שזה הפריע לי יותר. לטעמי, או בלי חריזה בכלל או חריזה ממש משובחת. כשיש חלק וחלק זה קצת מוריד לי. (כמובן, ענין של טעם).
-
שיר יפה ומביע.
נהניתי מהחריזה הלא סדירה, שמשלבת את השורות שמתחילות נושא חדש עם השורות
הקודמות,
כך בעצם מרגישים מאוד חזק את החיבור מצד אחד והניגודיות מצד שני, בין הקשיים
והנפילות לבין הרצון.
ומהשורה “אני אצליח!” החריזה מסתדרת,
והשינוי הזה מבטא חזק מאוד את התחושה של הביטחון, האמונה והיכולת – בלי קשר
למילים עצמן, רק מבחינה צורנית ומקצבית.
תצליחי! -
מירי ס, אהבתי מאוד את ההסבר של התהליך שעברה האומנות. אבל אני מאוד מסתייגת
מהתהליך הזה, לדעתי הוא חוטא לאומנות ולעולם.
העולם אמור להיות מסודר ועם תבניות. ה’ ברא אותו ככה. בבריאה אין בלבול, תהיה
וכו’. התורה מאוד “נוקשה”, או בלשון ימינו – “קשוח”. יש כללים לכל דבר. והעולם
המודרני מתנגד לזה.
כמובן, התורה היא זו שאמורה להכתיב את החיים. ובתורה יש היררכיה, יש כללים, יש
טוב ויש רע, יש שיפוטיות כלפי מעשים (אמנם – אל תדון את חברך, אבל לגבי המעשים
יש כללים מתי מענישים, וזה לא קשור בכלל למה שעומד מאחורי) וכו’. כל הדברים
בעצם שהעולם המודרני מתנגד אליהם.
ממילא, האומנות המקורית היא האמיתית. היא לקחה את כל הרגשות, מחשבות, הרהורים
וכו’ – והכניסה אותם לתוך תבניות. האומנות המודרנית לוקחת תוכן בלבד, בלי שום
צורה, בלי שום מחוייבות, כמו כל העולם הפרוע של היום.
כל ז’אנר אומנותי, בכתיבה או במוזיקה או באומנות ויזואלית או בתחום אחר, חייב
להיות עם כללים ועם פרמטרים שניתנים להגדרה, וממילא גם ללימוד.
אני גם לא מסכימה עם האמירה שלך שהרבה יותר קשה להעביר מסר מאשר צורה, לפחות
בכל הנוגע לליריקה. כמה קטעים שמעבירים מסר והגיגים נכתבו, וכמה מהם ראויים
להתפרסם? -
תודה!
אחרי שניסיתי את כל האופציות הגעתי למסקנה שאתן הגעתן אליה מיד: הכי כדאי
קווים.
ואגב, חיה, לא כדאי לך שאני אתחיל לדבר על אכלוס…
או קשור למושג “אוכלוסיה” ואי לכך רלוונטי לבני אדם ולא לדוממים.
טוב, זה כבר קשור לפ(נ)ינת הלשון. -
תמר, תודה!
קיבלתי את ה”מבררת” וה”נאלצת”.
לגבי השלחתיה וכו’, זה ענין של טעם.
אישית, אוהבת לפעמים את הקיטשיות שבקטעי הומור. אמנם כשאני מלמדת אני אומרת לא
לכתוב קטע שבסוף יגידו – “זה לא באמת מצחיק, וזה מה שמצחיק פה”, אבל לעצמי אני
מרשה 😉
רק לא הבנתי את ההערה שלך לגבי הפאנץ’ – אולי תמקדי אותי יותר איך אפשר
“להוריד” אותו בצורה פחות בנאלית?
האם לדעתך עדיף לוותר על נעיצות המרפק של החברות?
אשמח להערות על השכתוב של הקטע: (רק חלקו)
“המורה, אפשר למלאות את הבקבוק?” מבררת עגבניה. כרגיל, אני מסרבת.
זה אינו השיעור הראשון, ואי לכך תימצא החברה המתוחכמת שתנעץ מרפק בצלע חברתה
ותלחש לה את הסוד הגלוי: יש מורות שמסרבות לאפשר לתלמידות מסכנות למלאות
בקבוקים. אין רחמים בליבן.
אמנם, למלא אני מרשה. אך בל ניתפס לקטנות.
*
ויהי היום, והגענו לגזרה המדוברת. “בשיעור הבא אגלה לכן את הסוד” אני מטרימה
“אסביר למה אני מתעקשת ולא מרשה לתלמידותי היקרות למלאות את הבקבוק” הבטחתי.
לא היה נראה שההבטחה הרשימה מישהי מלבדי, אך בל ניתפס לקטנות.ואגב, שאלה נוספת: בסוף הקטע השמטתי את הנקודה, בכוונה.
זה נגמר כך:*ואם יש תלמידה שלא הצליחה במבחן, היא תשָּלח למלא גם את הבקבוק שלי. ולהיבחן
מבחן חוזר*
האם לדעתכן עדיף להמיר את זה בשלושה קווים? ככה – – –
או להשאיר בלי כלום?
או שלוש נקודות?
פתוחה להצעות. -
אין לי הגדרה ל”אומנות”, מלבד מה שיתן לי המילון העברי-עברי, וזה לא רלוונטי
לדיון כאן.
אבל יש לי איזושהי אינדיקציה מהו שיר.
לדעתי, שיר הוא דבר שאפשר לנתח אותו בשיעור ספרות בתור שיר.
ניתוח ספרותי מתייחס לתוכן, לצורה, לאלמנטים האומנותיים ועוד.
בליל מילים ללא אלמנטים אומנותיים (מיעוט רבים שניים) – אינו שיר. שורות קצרות
הן אינן האלמנט האומנותי שבשיר, כי אם הבידול של הליריקה מהפרוזה.
האלמנטים האומנותיים הם רבים: הרמז, אנפורות ואפיפורות, חרוזים, אמצעים
רטוריים למיניהם (חזרות תחביריות או מיליות, צימודים, ניגודים ועוד).
יש ז’אנרים שונים בשירה, אבל לא ידוע לי שחלק מהגדרת שיר היא הבעת חידוש או
מסר. -
פרולוג, עם כל הכבוד אליו, הוא רק פרולוג. הוא לא אמור לגלות את מהות הסיפור.
מי שמחליט על קהל היעד של הספר לפי הפרולוג, חוטא לאמת.
עיצוב הכריכה עושה המון, הכיתוב מאחורי גב הספר, אם הסיפור מתפרסם בהמשכים –
גם הבמה בה הסיפור מתפרסם משפיעה, ויש פרמטרים נוספים שמאפשרים להתרשם בצורה
נכונה, כמו המשלב.
שימי לב שאם בפרולוג כתוב שנה, ובתחילת הפרק הראשון כתוב תאריך של עשרים שנה
קדימה – זה משמעותי.
עוד אופציה היא לכתוב “עשרים שנה אחורה” במקום לכתוב תאריך (בראש הפרולוג) -
לא הבנתי למה תאריך לא מספיק.
-
שרה, תודה על ההערות!
מתקנת את העגבניה. קיבלתי.
התלמידה מתחכמת רק בשביל משחק המילים. גם אני הייתי התלמידה הזו, וספציפית
לאותה תלמידה ששאלה את זה גם עניתי (בהפסקה, כדי לא לאבד קשב של כיתה) את
התשובה. אבל בקטע פה פחות התאימה התשובה האמיתית… לדעתי. -
שרה, תודה על התגובה. את משביחה את הדיון ואני אוהבת את נקודת המבט שלך.
לגבי מי ש”חיה בבועה” – ובכן, כל אחת מנתחת את היצירות שלה. אני מתכוונת
לניתוח יצירות של מישהו אחר, מז’אנרים שונים. (יש כאלה שקוראות רק ספרים שהן
היו אוהבות גם לכתוב, מסגנון מסוים כמו: רק רגש. רק מותחנים. רק נושא מסוים.
וההגבלה הזו מגבילה את האפשרות ללמוד בדרך הניסוי והטעיה. או התהיה).
והגישה ה”מדי” ממוסדת היא קונטרה לגישה המדי ליברלית שקיימת. כמו שהזכרת את
דיקנס שעורכים סרבו להסתכל עליו – גם היום רוב העורכות מסרבות להסתכל על
חדשות. לא כי הן אינן טובות, אלא כי השוק רווי וביחס לכמות הקיימת יש הרבה
מאוד בינוניות ומטה. -
שרה, נהניתי מהתגובה שלך, היא נכונה.
לגבי הסופרים הגדולים שהזכרת – יש הבדל גדול בין סוללי דרך לבין כאלה שמסתמכים
על כשרון בשוק רווי. זה ענין אחד.
ולגבי בית הספר של החיים – ממש לא כל כותב לומד בניסוי וטעיה. כדי למקסם את
היעילות של ניסוי וטעיה צריך לדעת איך ללמוד בדרך הזו…
מה שאני התכוונתי זה לכתיבה בפועל, שכתוב, ניתוח יצירות ספרותיות, קריאת
חומרים מקצועיים – כלומר, הכשרה לא מסודרת. אבל הכשרה מסוימת.
כתיבה ופרסום בלבד, עם כל הכבוד והכסף שנכנס לחשבון הבנק, לא מספיקים. -
כן, בוודאי אחרי קריאת כל השרשור… 😉
זה דומה יותר לבית-ספר מאשר לבית-ילדים,
כי היחיד הוא תת-קטגוריה: לא יכול להיות תת אחד לכמה קטגוריות. (מול בית ילדים
שזה בית אחד עם ילדים רבים).
אז ממילא אמורים לחזור לכלל הבסיסי שמרבים רק את הנסמך.
אגב, לכאורה נכון לומר גם תת-קטגוריות, כמו שאפשר ליידע הדו-פרצופי, ולא
דו-הפרצופי, וכן הבין-לאומי ולא בין-הלאומי (כאשר הנסמך הוא מילית). ניתן גם
ליידע התת-קטגוריה, וממילא ניתן גם לרבות תת-קטגוריות.
אבל זו כבר מסקנה שלי בהתאם לכללים הרשמיים… -
לדעתי הריבוי הנכון הוא תתי-קטגוריה.
-
נהנית לקרוא כל תגובה!
תודה לכל אחת שטורחת ומביעה את דעתה!
אני אישית חושבת, שגם בכתיבה למסך יש ענין להקפיד על שגיאות כתיב – וגם על
שגיאות הקלדה.
אם זה רק מדי פעם – מילא, אבל כשאני רואה שגיאות הקלדה רבות (עם כוכבית מתקנת
או בלי) אצל מישהי אחת, אני מתרשמת שהיא כותבת מה שזורם לה ולא חושבת פעמיים
על מה שכתוב.
בצ’אט אי אפשר לתקן, אבל כשכותבים בפורום, יש בהחלט עניין לעבור פעם או פעמיים
על הטקסט ולתקן שגיאות הקלדה. -
הסיפור באמת מקסים, דבי – תודה!
מאוד אהבתי את האפילוג.
ולגבי העובדה שאת הראשונה שגמרת: טוב, מראש תכננת סיפור קצר… זו כמות סבירה
של פרקים לגמור, ומהר…
נעמי – ככל שתגבנה יותר לסיפורים בהערות ענייניות גם מה לתקן או דברים שמהם
נהניתן במיוחד (הערות יותר ספציפיות), כך יגדל החשק לשתף ולגמור את הסיפור.
חלק מהסיפורים די אנמיים בתגובות שלהם… -
נעמה, אני מכירה. כותבת לך במייל.
-
גולדי, נראה לי שהבנת אותי (אם אני הבנתי אותך).
אנסה להסביר יותר את הענין לתועלת אלה שלא הצליחו לרדת לסוף דעתי.
(וכמאמר הפתגם: כשיורדים לעומק דעתו של אדם, יש לקחת בחשבון שצריך גם לעלות
ממנה).
מתזכרת את חלוקת הקבוצות:
קבוצה 1: כתיבה אקדמית, כתיבה טיפולית, כתיבה יוצרת, כתיבה יצירתית, כתיבה
עיונית, כתיבה שיווקית, תרפיה בכתיבה
קבוצה 2: כתיבה אישית, כתיבה יפה, כתיבה נוגעת, כתיבה נסערת, כתיבה עיוורת (מה
זה בכלל?), כתיבה תמה
קבוצה 3: כתיבה וחתימה טובה, כתיבת אותיות (בספר תורה), כתיבת סת”ם או סתם
כתיבה?, עט כתיבה, שולחן כתיבה, שמיעה וכתיבה
ולענייננו:
כיום, כתיבה היא מקצוע, כמו כל מקצוע אחר.
ומקצוע – לומדים בבית הספר. (המסורתי, הדיגיטלי או של החיים. לא משנה הסדר).
כדי שמישהי תהיה מתכנתת, לא מספיק שתהיה לה “גישה לתחום” ו”כישרון פנטסטי”
וגם לא “למדתי כזה לבד, הבנתי…”
גם אם האיי-קיו הוא 180.
(אפשר ללמוד תכנות לבד, בטח! וכל אחת גם לומדת מהניסיון.
אבל אני חושבת שהרעיון הבסיסי מוסכם: אי אפשר להיכנס לשוק בלי הכשרה מסודרת).
גם בכתיבה יש הרבה מה ללמוד. “גישה לתחום” ו”כישרון” וכו’, לא מספיקים.
מנגד, כתיבה היא אומנות –
כדי שמישהי תהיה ציירת מליגת-על, היא צריכה קודם כל גישה וכישרון וידע בסיסי,
וכשהיא תעבור הכשרה מסודרת ומקצועית ברמה גבוהה, היא תוכל להגיע
לשמים-הם-לא-הגבול.
כך שבכתיבה יש את השילוב של מקצוע ואומנות. וצריך לדעת מה היחס ביניהם.
יש מטרות לכתיבה, וכדי לכתוב עבודות אקדמיות צריך ללמוד את האקדמיה ולא את
הכתיבה.
בשביל “כתיבה טיפולית” צריך את הטיפול ולא את הכתיבה.
בשביל לכתוב כתיבה שיווקית צריך ללמוד שיווק.
לא כל מישהי שלמדה לכתוב בכיתה א’ ואחר כך למדה להקליד, יכולה לפרסם דברים
כתובים.
לעומת זאת יש כתיבה סתמית מאוד.
כתיבה שלמדנו בכיתה א’,
וכל מי שלא סובל מנכות פיזית (שיתוק, לדוג’) או נוירולוגית (לקות למידה)
שמפריעה לו ללמוד לכתוב – יודע.
יודע לכתוב מכתבים, מתרגל כתיבה תמה, וכשהוא נסער – יכול להוציא על הדף את
הקשקושים שבפנים.
זה עדיין לא הופך אף אחת ל”משוררת”, “סופרת” או מתאימה להיות כזו.
המקסימום שכתיבה מקבוצה 2 יכולה להביא זה את הכישרון (וגם באופן מאוד מאוד
מאוד חלקי).
הקהילה שלנו היא קהילה של *כתיבה ספרותית*.
אז נכון שנכנסות לכאן סוגות אומנותיות נוספות,
ובכל אופן – נצא מנקודת הנחה שכתיבה מקבוצה 1 דורשת יותר מגישה וכישרון.
בלי לדעת ספרות – אי אפשר לכתוב סיפור.
בלי להבין מהו שיר ולדעת לנתח שירים – אי אפשר לכתוב שיר. (אני מתכוונת לשיר
ששווה קריאה)
(הסתייגות, לפני שאקבל תגובות שאני פוגעת ובוטה: לדעת לזהות חרוזים זה סוג של
ניתוח שיר.
רמה מינימלית, אבל מביא ידע.
מי שלא יכולה בשום פנים לכתוב שיר, זו מישהי שאין לה מושג איך מזהים שיר,
וכל קטע של שורות קצרות מוגדר אצלה כ’שיר’, גם אם זה כתיבה למכולת או הוראות
לעוגה…)
*בלי לב ונפש ורגש – אי אפשר לכתוב כתיבה אומנותית.*אז נעשה איזשהו תיאום ציפיות…?!
כתיבה טיפולית, לדוגמא, היא מחוץ לתחום כאן בקהילה מבחינתי. היא מתאימה לקהילת
הטיפול.
כתיבה שיווקית מתאימה לקופירייטינג. כתיבה אקדמית לקהילת ההוראה.
בקיצור, עכשיו יותר מובן?
ואם הגעת עד כאן – אז: תודה על הסבלנות וסליחה על ההתיגעות בקריאה. -
העניין והצחוק תלוי בכן, בשיתוף הפעולה ובתגובות.
תמשיכו ככה!!! -
שרה, אני עד כדי כך מפחידה? או שזה היה רק בשביל החיוך?!
לגופו של ענין, בקטע לא מתואר ששלחתי תלמידה לבדוק בגמרא, אלא בתלמידה שמעצמה באה לשאול.
והנושא הזה באמת מורכב ומחייב דעת תורה, לא כאן המקום. -
פרק י’ – משוכתב.
(היתה לי בעיה בקטע טכני, ולכן הוא נכתב כתגובה לפרק ט’. קבלנה את התנצלותי. רות)
“תורשה או סביבה זו שאלה שהעסיקה ועדיין, מוחות רבים וגדולים” אמרה המורה ונעצרה במרכז הכיתה, לוקחת נשימה: “הרי ברור שכל אדם נולד עם נטיות גנטיות שילוו אותו למשך כל חייו. אם כן, איך נוכל להתחשב בגורמים האלו בדרכי התערבות? מה הטיפול הולך לשנות בעצם?” שקט חושב ממלא את הכיתה.
“אם אני לא מצליחה להתפטר מגרם שומן בודד בגלל הנטיות הגנטיות שלי, איך אצליח לשנות דברים מהותיים יותר?” מפשטת חוי את השאלה וגורמת לכל המזדהות לגחך.
“את אומרת שאין לנו בעצם שום סיכוי להשתנות?”שואלת יפית את חוי ומקפיצה איתה עוד כמה: “אם זה תורשתי אז אנחנו נידונות להישאר כך לנצח?”
“לא, זה לא מה שהיא אמרה!” מתערבת אביגיל תוך שהיא פונה לדבורה:”האם הכוונה היא שהטיפול צריך לכלול גם את הסביבה ולא רק את הפרט?” דבורה מחייכת ולא עונה, עיניה נודדות הלאה, מעודדת במבט נשים נוספות להביע את דעתן.
ישבתי שקטה, מנסה לגבש מחשבה אחת שהקולות מסביבי הסתירו לי. האמת, שקשה לי להחליט האם החיים עיצבו אותי להיות מי שאני, או שפשוט נותרתי עם הטבע הבסיסי שלי ללא כל שיפור. השאלה הזו מעסיקה את תאי המוח שלי כעת ומפריעה לי להתמקד.
אני לא מצליחה למצוא את קצה החוט. יש כאן משהו. עיקרון פשוט שברור לי כל כך. אני תומכת את ראשי בשתי ידי, מנסה להתרכז.“אבל מה אם הגורמים התורשתיים הם באמת בלתי ניתנים לשינוי?” שואלת מאחורי מישהי בקול מסופק:”האם יש כזה דבר בכלל? יש מצב שאין שום דרך להתערבות אפקטיבית?”
“זה לא יתכן! בשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל לעבוד? אז נגיד שלום לעבודת המידות! ככה אני וזהו!” זו שוב חוי. הפעם היא לוהטת על מידות אחרות. בבת אחת הופכת הכיתה למערבל קולות משוכלל. עבודת המידות והמאמץ לשפר אותן מוכר לכל אחת ואחת, לא צריך ללכת רחוק כדי להבין עד כמה כל שינוי הוא מורכב. מאד.
ודווקא הרעש התוסס הזה מסדר לי את המחשבה וברגע אחד מתבהר הכל. אני מזדקפת ומרימה עיניים, מגלה את דבורה המהסה את הבנות בתנועת יד, ואז מפתיעה אותי ופונה אלי בבטחון:” יש לך משהו להגיד, שירי? קדימה”
אין לי זמן להיות המומה או להתנגד. הכיתה מחכה, ואני צריכה לעמוד מאחורי מה שאני הולכת לומר:
“בכל מצב שהוא” אני אומרת בלי רצון: “תמיד תהיה איזושהי נקודת בחירה” אני עוצרת, מספיק לי. דבורה מביטה לתוך עיני, מחייכת בחום.
“בחירה” היא מהדהדת ומוסיפה:”חיכיתי למילה הזו” עיניה יציבות והיא ממשיכה בקול רך:”ברור לך שיש בחירה, בכל מצב שאת עומדת בו, גם אם את יודעת ומרגישה בודאות שמה שמנהל אותך כרגע אלו גורמים גנטיים או כאלו שעוצבו על ידי חוויות שצברת בחייך.” עיניה של דבורה נוקבות אותי. היא לא שואלת. היא מאמינה שזאת האמת שלי, שאני יכולה לעצור ולבחור ולקחת בחשבון רווח והפסד, ולא משנה עד כמה קטנה וחלשה היא נקודת הבחירה הזאת.
בבת אחת מתמלאות עיני בדמעות. אין לי מושג מהיכן הגיעו, ולמה. אני מנסה לבלום אותן כי אפילו טיפה אחת שתנשור תישמע בדממה הזאת.
גם אם דבורה שמה לב למאבק שלי, היא לא מתרגשת וממשיכה: “בואי נמשיך עם זה עוד קצת, שירי. מהו הדבר שיעזור לבחירה שלך לנצח תגובה אוטומטית, ספונטנית, כזאת שבזמן חסר כוח היא פשוט משתלטת, על רובנו לפחות” עיניה שלוות ומרגיעות, ואני דוחפת את המילים החוצה לפני שיהיה מאוחר מידי: “יש אולי מטרה, חזון, כוח רצון. מספיק כוח רצון בשביל…” לדמעות שלי יש כוח רצון אדיר. אני לא יכולה להמשיך, דיברתי די.
דבורה מעפעפת. אולי בכל אופן הדמעות שלי הפתיעו אותה. היא מרפה. אני נושמת בזהירות, הקלה.
אביגיל שקטה לידי, ואני מבינה פתאום את מה שכנראה היא לוקחת מתוך דברי. יש לי בחירה, ואני בוחרת להגיד לה ‘לא’ שוב ושוב ושוב. מהי המטרה, החזון או כוח הרצון בהתנהגות הכל כך לא…בוגרת הזאת? האם באמת עצרתי כדי לחשוב, להחליט ולנצח את מה שמנהל אותי?
“אז יש לנו בחירה” חוצב קולה של דבורה וכאילו קורא אותי: “ויש לנו מטרה, חזון וכוח רצון. אני רוצה לשלוט בעצמי יותר, להיות טובה וחמה, לעשות מה שצריך… תמיד זה עובד? לא. עדיין אני מוצאת את עצמי יום אחר יום באותה נקודה, מניחה לייאוש, לכאב או למנגנוני הגנה לנהל אותי. מזדהות בנות?” אני שוב אוחזת בראשי, לא בשביל לארגן את המחשבות, אלא כדי להסתיר את פני.
“אז מהי מטרת ההתערבות, אם ככה? ולא לדאוג בבקשה. לא חזרנו לנקודת ההתחלה!” מישהי אומרת משהו, כנראה רומזת שהשיעור כבר הסתיים, כי דבורה מסכמת:”נשאיר את השאלה הזו לשיעור הבא והאחרון שלנו, וסליחה שלקחתי מזמנכן” הכיתה זזה מסביבי, ואני עדיין תפוסה. במחשבות, בכאב. אני מנסה לשחזר את דבריה של דבורה, להבין מה קרה.
ואז, ברגע אחד אני נזכרת בהבטחה שלי מלפני שבוע. והזיכרון הזה חובט בי ומקים אותי בבת אחת.
תמר.
איך שכחתי אותה אותה כך ברגע של בלבול! אני יוצאת מהכיתה במהירות והולכת- כמעט- רצה אל המדרגות לכיוון הקומה השניה ובלי נשימה עולה את שני גרמי המדרגות. השקט צועק אלי, והחדר ריק.
היא כנראה חיכתה לי והתיאשה. מתוסכלת התקרבתי אל הפסנתר, נוגעת במושב הפסנתר ובקלידים. הם קרים למגע. האמת, שאפילו לא יכולתי לדעת אם תמר אכן היתה כאן היום.
מוצפת אשמה ירדתי בחזרה במדרגות, מתנגשת כמעט באביגיל. התזמון מעורר בי כעס, ואני מוצאת את עצמי נאבקת שלא להשליך את האשמה גם עליה. לפחות לא באופן גלוי.
נכון שהמצפון חובט בי בשלה.
נכון שתמר היא תוכנית התחמקות אלגנטית שנוצרה לכבודה
הכל נכון.
אבל השורש לכל זה הוא את, שירי.
בואי תכירי בזה. כנראה שהגיע הזמן.
אבל קודם אני חייבת למצוא את תמר ולהתנצל, או לפחות להסביר מה הסיח את דעתי בדקות הבודדות שהיו לי. אני מנסה לתפוס את התחושות שכמעט יצאו משליטה, מביטה באביגיל שאוספת מפני את הבלבול והתסכול ומבקשת: “אביגיל, אני צריכה עזרה דחופה, את יכולה לעזור לי?”
