[רות רוט]

ברוך ה’, שמחה לראות את הפעילה שלנו גדלה!!!
כרגע מתפרסמים לנו ארבעה סיפורים בהמשכים, בסגנונות שונים ומגוונים. והחמישי בדרך… תודה ל @shiri8642 שתתחיל לנו אותו בקרוב.
מה בינתיים יש?

הסיפור של @miriamsoloveichik – המשך “בין הניתוקים”, תחת שם העט שלה פרלה סגל. כאן

הסיפור של @mali3735 לצעירות שבינינו, בשביל הגיוון. כאן

הסיפור של @tehilab2000 סגנון אליגורי, אם זיהיתי נכון… אבל גם אם לא, זורם ומעניין, כאן

בקרוב, אי”ה! מדור חדש: סיפורים קצרים.

במסגרת המדור יתפרסמו סיפורים קצרים, 500 עד 1000 מילים.
רוצה לכתוב? לפרסם? מוזמנת לפנות אלי באישי או במייל!

יש לך רעיונות למדורים חדשים? בקשות? שאלות? אני כאן באישי או במייל (avodarut בג’ימייל).

הצלחות לכולנו! והמשך קריאה מהנה.

[רות רוט]

פרק 2.

שעת לילה מאוחרת.

מנסה להתהפך מצד לצד, למצוא את התנוחה הנוחה ביותר,

אך לשווא.

אני לא נרדמת.

מחוגי הזמן מלהטים בריקוד מול מחול החלומות, שוזרים בי תקוות רבות.
עפעפיים גם הן נדות, כמו משמשות כקהל מריע .

וכולם יחד על במת הדממה,

חוגגים את ליל הדמיון.

*

בום.

טריקת דלת.

אני מתעוררת בבהלה.

מעיפה מבט לשעון התלוי על הקיר,

11:20.

הלם.

מה אני עושה בבית???

לפתע אני שומעת קול חפץ הנזרק על הריצפה , וקול פסיעות מכיוון הסלון.

אחוזת אימה משותקת בכל איברי, נכנסת למצב חרדה.

דמיונות מוות ודרכי התעללות חולפים מול עיני במהירות.

קול הפסיעות מתחזק.

בהחלטה של רגע , עוטפת את עצמי בשמיכה. נמתחת על המיטה בניסיון “להידבק” כמה שיותר למזרן.

הדלת נפתחת.

עוצמת את עיניי באימה.

לא מעזה להרים מעט את השמיכה, ולפגוש שם את מלאך המוות.

“אלוקים” אני בוכה בליבי.

“למה נשארתי לבד???”

המתח הולך וגובר. מגיע לשיאו כאשר אני שומעת את המגירות נפתחות.

ולפתע,

בעוד ליבי ורוחי בקרב קשה על הכוחות,

תזוזה קלה מרעידה את המיטה שמתחתיי.

מאובנת כולי. מבועתת בדמעות של אימה, נוצרת את אהבתי לחיים.

מנסה לאותת לשליחיו הדוממים של מקום . הצילו.

ופתאום,

קול בכי ממלא את החדר.

אני מרימה באיטיות ובשקט מוחלט את שולי השמיכה.

רואה אותך שם, שכובה על המיטה.

סופגת בכרית דמעות רותחות.

אחותי.

[רות רוט]

פרק 1 / מלי

“תמייייי את לא שומעת שקוראים לך???”

“מה? מי?”

אני מתנערת. שקועה עמוק הייתי בספר עד ששכחתי שאני בעצם בכיתה. בלב ההפסקה.

“חלי מחכה לך בחוץ”

שוב פעם חלי הזאת. מהי רוצה עכשיו?

סוגרת את הספר, לא לפני שמניחה עיפרון המשמש כסימניה.

“כן?” אני יוצאת מהכיתה. פוגשת באחותי הגדולה.

“תמי יש לך אולי עשרה שקלים להביא לי? שכחתי את הארנק בבית ואני חייבת דחוף לעכשיו”

“כן, ” אני עונה באי שביעות רצון. “אבל מתי תלמדי להכין את התיק בלילה קודם? כל פעם את שוכחת משהו אחר. פעם את האוכל ופעם את המחשבון, לא נמאס לך?”

“בשביל זה יש לי אותך. אחותי הקטנטנה והמתוקה”

אני מעקמת את פניי. שונאת שהיא קוראת לי ככה.

“חכי שניה”

אני נכנסת לכיתה. מוצאת בקלות את הארנק המונח במקומו הקבוע בתיקי.

“קחי” מניחה בכף ידה מטבע.

הקלה מתפשטת על פניה.

“רגע” עוצרת אותה רגע לפני שהיא מסתובבת. “בשביל מה את צריכה את הכסף?” סקרנית שכמותי.

“אמממ…סתם לאיזו קפיצה למכולת, אל תדאגי” היא קורצת לי.

“יש לכן אישור?” שואלת. למרות שיודעת את התשובה.

“חחחח בטח ברור. וינברג בעצמה אישרה לנו” היא נהנית מהבדיחה של עצמה.

“חלי בבקשה אל תסתבכי בשביל דודא לשוקולד תות” אני מתחננת.

“אל תתערבי קטנטונת. חזרי לעיסוקייך, יום טוב” מסתובבת ואצה אל עבר המדרגות. לא לפני שמחייכת חיוך גדול ומרגיז.

*

שתי דקות לצלצול.

אני מתחילה להתארגן.

דוחקת בשעון לזוז מהר יותר. חסרת סבלנות שכמותי.

שתי דקות עברו בעצלתיים.

צלצול התנגן ברקע.

“רגע בנות” עצרה המורה את המקדימות קום מצאת הכיתה.

“שבנה בבקשה, אני רוצה לדבר איתכן על משהו חשוב”.

האנחות נשמעה ברקע. בעוד המורה מתחה על פניה חיוך גדול וצופן סוד.

“כידוע, פעם בשנתיים עורך הסמינר….”

“ערב הורים???” קפצה יפית מהשורה האחרונה.

“אכן כן” נענתה המורה לחיוב.

בבת אחת התמלאה הכיתה בשטף דיבורים וקריאות התרגשות.

“שששש… המורה רוצה להמשיך” צעקה נעמי ברחבי הכיתה.

אט אט השקט חזר למקומו. וכולן חיכו בקוצר רוח לשמוע מה בפי המורה.

“השנה, הסמינר ערך שינוי רציני בצורה ובניהול ההפקה. והוחלט כי גם כיתות י’, תכנסנה לעניינים ותעזורנה במה שצריך”.

“יששששששש” קריאות התפעלות והתרגשות נדו בין הקירות.

“מחר בעזרת השם, אדבר איתכן על חלוקת התפקידים בכיתתנו. ועל התנאים הנדרשים לכך” המשיכה המורה בקול גבוה, מנסה להשתלט על המהומה. “יום נעים לכולן”.

יצאתי מהכיתה. וכמו כולן, ליבי רקד באושר בקצב מנגינת החלומות.

מחכה להגיע הביתה, לשמוע מחלי מה כדאי לבקש ולעשות בכדי לקבל את התקפיד הנחשק ביותר.

חלי.

איך שכחתי?!

מעניין מה קרה אתן בסוף.

[רות רוט]

הקדמה

“לכל ים של דמעות יש חוף”

לחשת לי שם בשקט.

הכל היה חשוך מסביב.

פנסי הרחוב האירו באור קלוש. היינו שם לבדנו.

את. אני

והצער הטרי מאמש.

רגשות אשם וגעגועים עזים.

סערו בתוכי.

וכמו שוברי גלים וקצף לבן,

רדפו אותי הקולות מהבית,

זה שברחתי ממנו קודם.

לא רוצה לשמוע מי הוא היה.

לא רוצה לדעת מה הוא היה.

לא רוצה לראות איך אדמה ואבן נושקות לראשו.

רוצה אותו כאן. לידי. תמיד.

“לכל ים של דמעות יש חוף”

לחשת לי שם בשקט.

ולגלי כאב….יש סוף?!””

קולי האכול. ניסר את הדממה.

והשאלה נותרה באויר.

(המשך יבוא, אם ירצה השם—)

[רות רוט]

חברות, למען הסדר הטוב:

השרשור הנוכחי הופך להיות שרשור של תגובות.
הסיפור ברצף מופיע בשרשור הזה, ולשם מלי תמשיך להעלות את שאר הפרקים.

תמשכנה לפדבק!!!

[רות רוט]

אסתי, זה לא חוקי. היה פעם עסק מהסוג הזה לא זוכרת איך קראו לו, ורשות המיסים
עלתה עליהם וזה היה סיפור מורכב מאוד מאוד מאוד…

[רות רוט]

שלום למגיבות החדשות, המדור כבר לא כזה חדש…
בינתיים היו שלוש ‘סוגות’:
1. חמשיר
https://kedemcenter.co.il/groups/literature/forum/topic/%d7%a1%d7%95%d7%92%d7%94-%d7%91%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-1%f0%9f%8c%b7-%d7%97%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%a8/
2. סונטה (לא מוצאת עכשיו את הקישור)
3. פרוזה
https://kedemcenter.co.il/groups/literature/forum/topic/%d7%a1%d7%95%d7%92%d7%94-%d7%91%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-3-%f0%9f%8c%b7-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%94/
ויש בדרך…

[רות רוט]

לִירִיקה זו שירה – כמו שדרמה היא מחזה. כמובן מקור בלועזית lyrics

[רות רוט]

רציתי להעיר, שלספרי שירה אין שוק רווחי במיוחד. כך שבהחלט עדיף חוברת בהפצה
עצמית… אם כבר.

[רות רוט]

כל צירוף עם המילה כתיבה. לא משנה מה התוכן, העיקר המילה.

[רות רוט]

ננסה להתקדם הלאה…
אספתי את כל המושגים שהועלו, וחילקתי אותם לשלוש קבוצות. חידה: לפי מה חילקתי?
ולאיזו קבוצה הייתן מוסיפות את המושגים: 1) כתיבה ביקורתית 2) כתיבה אומנותית
3) כתיבה ספרותית 4) מכשיר כתיבה
קבוצה 1: כתיבה אקדמית, כתיבה טיפולית, כתיבה יוצרת, כתיבה יצירתית, כתיבה
עיונית, כתיבה שיווקית, תרפיה בכתיבה
קבוצה 2: כתיבה אישית, כתיבה יפה, כתיבה נוגעת, כתיבה נסערת, כתיבה עיוורת (מה
זה בכלל?), כתיבה תמה
קבוצה 3: כתיבה וחתימה טובה, כתיבת אותיות (בספר תורה), כתיבת סת”ם או סתם
כתיבה?, עט כתיבה, שולחן כתיבה, שמיעה וכתיבה
בלי נדר, בתגובה הבאה שלי הסוד מתגלה: מה הנושא לדיון?

[רות רוט]

מרים, את שואלת או אומרת?

[רות רוט]

מעניין אותך מה חדש? הנה 🙂
סיפורים ויצירות

הסיפור של פרלה סגל – המשך “בין הניתוקים”

מדורים קבועים

סוגה בשושנים – האחרון שפורסם

האתגר האחרון שלנו (אתגר פסח יעלה אי”ה לקראת ר”ח ניסן)

שיחה ממתינה – הדיון האחרון

והשיחה הממתינה החדשה

[רות רוט]

הנה הקישור לשרשור של כל הפרקים. קריאה מהנה.

[רות רוט]

הילדים

מידי פעם מגיעים אנשים לקנות את הספר שלי, כל ספר שנמכר משמח אותי מאוד.

באחד הימים אני מקבלת צלצול מהמו”לית שלי ששמחה להודיע לי שהיא מכרה בשבילי עוד ספרים בדיגיטל, יום אחד היא מודיעה לי שהיא שולחת אלי שליח שקונה ספרים בשביל מישהו שמפיץ אותם באוניברסיטאות בחו”ל, הווארד וכדו’. זה מאוד ריגש אותי ושימח אותי.

הגעתי לבית של משפ’ כהן, כן הילדים שמחים לראות אותי והיום (שבת)אנחנו הולכים לבית של באבע, כמו שהוחלט בוועדת האומנה.

בניגוד לדעתה של אבישג שלדעתה רק בגיל 18 אוכל לפגוש את הילדים כמה ואיך שאני רוצה.

הילדים נרגשים מאוד. רוחי אפרוחי שכבר גדלה קצת שומעת מרבקי שרבה עם לייזר בדרך לחמותי, כמובן שיש לנו יותר משני צדדים שילך בצד השני שם הולכת רוחי ונותנת לי יד אז לייזר לא רוצה להיות חמרייזל (גבר בין שתי נשים)

ואז אני מתערבת: תעשו תור, אני אומרת, כל פעם ילד אחד כל פעם אחד אחר צריך להיות ליד מאמע ואחר כך לתת את המקום.

רבקי מתעצבנת, את לא מאמע שלנו, יש לנו רק אמא אחת, מאמא כהן, ואז רוחי אפרוחי משתדלת להפיס את דעתי: לנו יש שני אבות ושתי אמהות. נצבט לי הלב, ליבי – ליבי על רוחי וכל השאר, אני מנסה להיות אמא טובה לילדים שלי ובסוף יוצא לי להיות כמו דודה ולא כמו אמא אמיתית.

האם יש דרך להקל עליהם וגם עלי?

אנחנו מגיעים לבאבע ואז הילדים קצרי רוח עצבניים ושובבים, באבע בלי עין הרע ממרום שנותיה מנסה לפשר ולגשר בין הילדים, רוחי אל תהיי מפונקת תדברי כמו ילדה גדולה, כך באבע,

לאט לאט העניינים מסתדרים, מתברר שהילדים פשוט רעבים וכאשר הם שקועים כל אחד בצלחתו הם מתפשרים על כל דבר

הוועדה קבעה שהם נשארים באומנה למשך עוד שנה דבר שמעלה דמעות בעיני, כי מצד אחד אני רוצה אותם כבר ומצד שני אין ביכולתי לאסוף אותם כל כך מהר.

קודם עלי לתחזק את הבית, וחוץ מזה אני צריכה לעבוד בעבודתי שהיא עבודה נחשקת מבחינתי ואין באפשרותי לעבוד וגם לטפל בילדים ובצרכיהם, בגבול שאני צריכה להציב להם. (למשל לא לצחוק כשאני באמצע לכעוס על מה שראוי לכעוס בשבילו. דבר שקורה לי מדי פעם שאני צוחקת בלי הקשר) אני רואה את מאמא כהן מציבה גבולות ועם זה מסורה ואוהבת, רואים אצלה את המושג “נתינה מולידה אהבה”.

אני מקפידה שבין כל ביקור יהיה לי מה לתת לילים (כולם) מתנה קטנה / חטיף / חבילת מדבקות ועוד כל מיני קשקושים גם באבע נותנת להם “נאש” (באידיש – נשנוש) או קשקושים מהכל בשקל, והם כל כך מתרגשים

אני כרגע לא יודעת לאהוב אותם בלי זה

מוישי המתוק קונה לי מתנות (חלק מהם מהכסף שלי, ש… אל תגלו) וגם לאחים ולאחיות שלו למשל ספרון “מנחה מעריב”, ברכת אשר יצר קטן (שנכנס לארנק) תפילת הדרך, ברכה מעין שלוש וכדו’.

כואב לי…

כואב לי כי אני כנראה לא מספיק טובה בשבילם אני לא יכולה להיות אמא שלהם במובן הפשוט של המילה, ואני שמחה שהם מתייחסים לאמהות האומנות כאל אמא באמת הם צייתנים ברוב המקרים, מקושרים למשפחות שהם נמצאים אצלם, ל”אחים ולאחיות” שלהם רוחי מצהירה שהיא הקטנה גם אצלנו וגם אצל משפ’ כהן, רבקי מתקנת אותה ואומרת שאצל כהן ליבי הכי קטנה, לא נכון מתווכחת איתה רוחי אני יותר קטנה מליבי, היא עדיין לא כל כך מבינה את משמעות האומנה, טוב, אולי בלב כן, אבל במציאות בשטח נראה שלא.

מכל מקום נאסר עליהם לבוא הביתה לפעמים כמו שהיו רוצים, כי הבית שלהם שואב אותם לרגשות לא מרוסנים.

ואני? מבינה וכואבת.

[רות רוט]

פסח תשפ”ג (אפריל / 2023)

מה שהורידו מהבוידעם היה, קנינו ממש מעט אוכל, פירות וירקות, “כדי שלא יישאר אחרי פסח כלום, ואז הכל ירקיב”. בחול המועד פסח קשה למצוא חנויות פתוחות, הגעתי עד לשוק כדי לקנות משהו. כל היום עמדתי במטבח ובישלתי תפוחי אדמה ביצים וקצת ירקות, ביצים, אה וגם בשר.

אני לא אוהבת לאכול בשר, בשבילי זה כמו לאכול גומי, כן גם אכלנו מצות, מצות עם מצות, תפוחי אדמה ביצים וירקות, מצות עם בשר.

ביום ראשון קמנו בבוקר ומה שראינו היה שאנחנו שטים בתוך ים. ים התיכון פרטי משל עצמנו. זאת אומרת שהיתה לנו הצפה. עשינו טעות וניסינו לפתוח את הסתימה לבד, וזאת היתה טעות, כי הדבר גרם להחמרה במצב. השכנים שהם בוועד הבית באו והזמינו אינסטלטור, למצוא מישהו שבא בחול המועד לעבוד בעבודה כל כך מלוכלכת היה גם כן מבצע מארץ המבצעים. בסוף הגיע מישהו ותוך 5 דקות פתר את הבעיה.

אחר כך היתה לנו עבודה להוציא את כל המים מהבית, ולשטוף את כל הבית.

התקשרתי לנחמי, ואמרתי לה שאני לא יכולה לבוא אליה ביום הזה, היא התאכזבה מאוד אתקשר אליך כשאסיים פה עם הניקיון, בסופו של דבר לא הגעתי אליה כי השעה התאחרה.

כנראה בורא עולם רצה שלא אעבוד בחול המועד, ולכן זימן לי את הג’ונגל הזה בבית. (והזכיר לי את הבית של נחמי, על הדלת של הבית שלהם יש שלט: “ברוכים הבאים לג’ונגל שלנו”)

אבישג לא באה היום, יום רביעי. זה פינה לי את הבוקר, כי גם מלכה’לה לא יכלה שאגיע אליה היום,

חבל, דווקא רציתי לדבר עם אבישג. רציתי לספר לה איך היה בחג, ואיך בערב החג. הייתי בבית 3 שבועות! והשמים לא נפלו, ולא התהפך העולם. דווקא היה לי כיף עם הילדים.

אני קשורה אל הילדים שלי בקשר חזק מאוד, כשם שיש לכל גיל את המתיקות שלו, וכל אחד מתחבר יותר לגיל מסוים של הילדים, למשל, יש כאלה שאוהבים את התינוקות הקטנים, אלה שעכשיו נולדו (זה באמת גיל מתוק) או קצת יותר גדולים שעושים חוכמות. ככה מבחינתי גיל ההתבגרות, זה ה-גיל! שמתי לב שאני אוהבת מאוד את המתבגרים שלי, אני אוהבת איך שנחום משגע אותי, למשל איך הוא מבקש בקשה? בצורה מפותלת ובאריכות. הוא שואל אותי איך מגיעים לסבא וסבתא באור עקיבא אפשר ללכת ברגל, אפשר על אופניים או לעצור טרמפים. כל האופציות הנ”ל לגמרי לא נראות לי.

אז הוא מציע אופציה רביעית, עם רב קו. נו מה הבעיה, אני שואלת אותו. הבעיה היא שהרב קו ריק.

אז למה אתה לא מבקש במפורש (ובנימוס, כמובן) אמא אני רוצה שתמלאי לי או שתתני לי למלא את הרב קו?

לדעתי זה בא מעדינות הוא רוצה לבקש ולא יודע איך לעשות את זה בלי שזה ייראה חוצפה. אבישג תגיד על זה שזה מניפולציה, טוב, היא לא מכירה את נחום. היא לא יודעת כמה קשה לו להיות נזקק, כמה הוא עדין נפש ומנסה להיות נימוסי עד כדי כך שקשה לו לבקש.

וועדה של לשכת הרווחה

וועדה שדנה בגורל הילדים.

זה זמן מה שאני מגיעה הביתה לעתים קרובות במשך השבוע (בנוסף לכך הם לילות שבת שגם אז אני בבית מיום חמישי אחרי הצוהריים. עכשיו אני מגיעה הביתה במוצ”ש (גם אם הייתי בהוסטל בשבת) ועד יום ראשון בערב, כי יש לי הרבה עיסוקים ולחזור כל פעם להוסטל זה לא תכל’ס.

אז בשבוע שעבר, לא הייתי צריכה לחזור להוסטל כדי לדבר עם אבישג, כי נפגשנו בלשכת הרווחה שקרובה יותר לבית שלי מאשר להוסטל. היא דיברה איתי על כך שיש בעיה איתי, שכשמתחיל תהליך של היפומניה, אני לא מוכנה להכיר בבעייתיות שבמצב. אני אמרתי לה שאין לה צורך לדאוג, כי אני שולטת בזה, היא אמרה שאין כזה דבר, אם התהליך מתחיל ולא מטפלים בו מיד, עלולים להתרחש אסונות.

נשארנו בתיקו, לי אין יותר מה להוסיף לה ולה אין יותר מה להגיב לי, כי לא אמרתי כלום…

מפה לשם, הגיע זמן ההתכנסות לוועדה.

ישבו שם ההורים כהן, עם מנחת האומנה שלהם עופרה, משפ’ טננבוים לא הגיעה היה שם רק מנחה האומנה שלהם – מרדכי, לאה, מנהלת הוועדה, רווית המדריכה של כל העובדים סוציאליים של המשפחות ובתוכם אביהו עו”ס משפחות ובתוכם שלנו. כמובן אני ואבישג.

הם דנו בכל ילד כמו שאוספים משהו בפינצטה היו מחמאות ופירגונים על הילדים שביסודם הם ילדים טובים שקשה להם בחיים. כמה מהם בפוסט טראומה לדבריו של מרדכי, ובפרט מוישי שהוא מקרה קלאסי של ילד שעבר טראומה בחיים.

אני יודעת מה הוא עבר. אמרתי. כבר אז כשזה קרה ידעתי שטוב לא ייצא מזה. אבל לא ידעתי מה עושים עם זה, את רוצה לשתף מה היה? שאל אביהו.

אני לא יכולה לדבר על זה הרבה כי אבא שלו לא כאן והוא לא יכול להגיב על מה שאני אגיד, דבר אחד אני ארמוז, לא אגיד במפורש. זה היה התקף פסיכוטי של אבא שלו, שמוישי ורבקי ראו את זה באון ליין. מתברר שכל זמן שאלחנן לא מקבל סל שיקום אין על מה לדבר אודות חזרה הביתה מבחינתי. בזאת סיימתי לדון בעניין.

הם הציעו לי לעבור לדירה לבד.

את לא יכולה לחזור הביתה לבעלך כל זמן שהוא נראה ככה (כמו שהצגתי את התמונה מהשטח) הוא חייב סל שיקום ואין כזה דבר שהוא לא לוקח את זה.

אני אומרת בחשש מה, שאם אלך לגור בדירה לבד, יש לזה כמה חסרונות משמעותיים מבחינתי. אחד מהם זה העלות היקרה של שכירות בירושלים גם ביחידות דיור קטנות, ואם אגור שם עם שותפה יש סבירות לכך שיום אחד תדפוק לי ברז ותיעלם, ואז אני אצטרך לשלם את החלק שלה בשכירות חשבונות מים וחשמל. ואם סתם לא אסתדר איתה, אולי היא תהיה סתם איזה קלפטע.

ואם אשכור דירה קטנה אני לא אוכל לקבל את הילדים אלי. ואולי השותפה תתעצבן שילדים מסתובבים בין הרגליים (אולי היא גם תקנא, כי לא קשה לאנשים לקנא בי, למרות שלדעתי אין מה לקנא)

אז יש סיבות שלא אוכל לקבל את הילדים הביתה (כדי שלא יראו דברים שהם לא צריכים לראות, גם ככה אבא שלהם לא רואה אותם לפחות כמה חודשים)

ומצד שני לא אוכל לקבל אותם אם אגור בדירה קטנה עם שותפה.

אז אני מרגישה שוב את החוסר אונים משתלט עלי.

ב12 הצעדים[1] יש מושג של “למסור חוסר אונים לכוח גדול”.

עושים את זה כשיש דברים שאין לנו שליטה עליהם ואנחנו חסרי אונים לגביהם.

אני מוסרת כעת חוסר אונים לבורא עולם:

אני מוסרת חוסר אונים למעלה, שאני לא מגדלת את הילדים שלי ושאני לא יכולה לקחת אותם הביתה בגלל אבא שלהם ואני חוששת שאקבל אותם רק בגיל 18, וכל השנים עד אז אני אלך לבקר אותם כמו איזה סבתא מאמריקה או כמו ראש הממשלה שמגיע לבתי ספר ביום הלימודים הראשון, כדי לברך את הילדים בהצלחה. דבר ששמעתי וראיתי בעיתון.

מי אמר שבגיל 18 הם ירצו אותי? מי אמר שהם יסלחו לי על זה שלא גידלתי אותם? מי אמר שאהיה שותפה לשידוכים שלהם? אני מוסרת חוסר אונים בכל זה. אני ממש נקרעת בדילמה הזאת. בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי, אני צריכה לבחור או להיות עם אלחנן, או להיות עם הילדים. ויכול להיות שבכל מקרה לא יחזירו לי את הילדים.

אז להיות לבד בבית, ולא משנה איזה בית, זה כבר מקבל שוויון. כי כנראה בכל מקרה לא אקבל את הילדים.

כמה התפללתי עליהם, כמה אני דואגת להם ורוצה בשבילם את הטוב ביותר אני מבינה את הצורך שלהם ביציבות, ברוגע, בגבולות. הם לא צריכים אמא שהולכת ובאה בלי סדר (טוב, כי הסיבה לכך היא שהילדים לא בבית ממילא לא צריך לשמור כל כך על סדר) ואבא שכל היום מזמזם בקולי קולות, שמוציא כל יום חצי ארון ספרים ושם על השולחן, שם הוא מדפדף בכל ספר ומשאיר פתוח על השולחן. אני לא מאמינה שהוא לומד בכל הספרים האלה בבת אחת. אבל זה באמת לא מעניין אותי חוץ מזה שאני צריכה לצעוק אליו שיכניס בחזרה את כל הספרים.

אומרים לי שאני צריכה להודות על זה שיש לי בעל למדן, ת”ח, עדין נפש ונותן המון אהבה.

אני מודה. אני מוסרת חוסר אונים על כל הנ”ל ועכשיו אני מודה. (על חמישה דברים לפחות)

1. שבעת הילדים המקסימים שלי

2. שיש שלום בית

3. שיש לאן ללכת (הוסטל-בית)

4. על הנגינה בגיטרה

5. פרנסה שאנחנו לא כל כך צריכים לדאוג בקשר אליה כי ביטוח לאומי הוא הכלי שהשם שלח לנו.

ועכשיו לרשום חמישה מעשים טובים שעשיתי היום.

1. התפללתי שחרית

2. כיבסתי את הכביסה שלי

3. שאכלתי ארוחת בוקר וארוחת צוהריים

4. שדיברתי יפה אל בנות מההוסטל

5. הגעתי לפגישה עם המלווה התעסוקתית שלי

ולבסוף (לא אלאה אתכם יותר מדי)

חמישה דברים שאני מתפללת לגביהם למחר.

1. שאקום בבוקר עם כוח

2. שיהיה לי חשק לעשות דברים

3. היום יום שני, יום לפני הביקור אצל הילדים אז אני מתפללת שהביקור יהיה מוצלח.

4. שאצליח לתת מענה לפונות לקו יעוץ שבו אני מתנדבת היום.

5. שלא אשכח דברים למשל – ביקורים אצל רופא, מלווה תעסוקתית, מלווה עסקית ושלא אערבב ביניהם בחינת “אין מערבין שמחה בשמחה”.[2]

והעיקר הוא השורה התחתונה – ממשיכים עם האומנה. לפחות לשנה זו.

שמנה לב! שיש מספרים ליד כל מיני מושגים, זה מפנה אתכם להערות למטה ששם יש הסבר קצר על המונח, או מראי מקומות מאיפה הגיע הציטוט/מושג

<hr align=”left” size=”1″ width=”33%”>

[1] שיטה לטיפול בהתמכרויות.

[2] מו”ק ט.

לדברי

[רות רוט]

פסח תשפ”ג

הן אמרו לי שאני יכולה, מסוגלת, אבל אני צריכה להתכוונן לזה. בלבוש, בהתנהגות, בשפת הגוף, מבחינה רגשית, לא לשדר מסכנות משום כיוון, לא לדבר בקול חלש לא לשבת בתנוחה כפופה ואלה רק דוגמאות, לא כל מה שקביל בהוסטל, קביל גם בקהילה. הבעיה היא שדוגמאות נוספות אין לי אז לא בדיוק הבנתי את העיקרון, כן גם דיברו על תקשורת נעימה ולא תוקפנית, אני משערת שבדבריה אלו, התכוונה רותי לשיחה שלי עם אבישג לפני שבועיים, שאז אמרתי לה שנפגעתי מדברים שאמרה לי, וכשאמרה לי אמרתי את זה לטובתך כדי לנער אותך קצת, אמרתי לה שגם פנינה התכוונה לטובה כשפגעה בחנה…

מבחינה תפקודית הן יודעות שאני יכולה לצאת לחיים בקהילה.

יש לי רושם לאחר השיחה הזאת שלמרות כל הדרך שעשיתי מאז שנכנסתי להוסטל ועד היום, אסור לי לטעות, וגם אבישג אמרה את זה בעצמה, העולם לא סולח על טעויות, ברגע שעשית טעות את מסומנת, ואין דרך חזרה.

מה היא רוצה לעשות בזה? לירא אותי? לייאש אותי? להגיד לי שאין לי סיכוי? אני הרי לא יכולה שלא לטעות, אני בן אדם, לא מלאך, לא שרף ולא כרוב, וגם לא אהיה. אפילו שכתבתי ספר וערכתי (עם עזרה) ערב השקה מהמם, עדיין אני בן אדם. (ואולי פחות מזה?)

אומרים לי שרואים עלי שאני משוגעת. באמת? איך נראים משוגעים? אני יודעת שאני משוגעת. זה לא חדש לי, אבל אני מחביאה טוב-טוב את הקרניים ואת הזנב, אני מסתכלת במראה ולא רואה אותם. אז מה זה אומר? שלאנשים יש רנטגן במקום עיניים? או שיש להם מכונת שיקוף כמו זאת שיש בשדה התעופה ובתחנה המרכזית ובכניסה לכותל, ואולי רואים קצה של קרן או שערה מהזנב מה שאני לא הצלחתי להחביא כל כך וככה יודעים שאני משוגעת.

אז איך אני אמורה להיראות “לא-משוגעת” איך נראים אנשים לא משוגעים? מה ההבדל בינינו?

טוב, אם הייתי לובשת בגדים מלוכלכים, לא תואמים לעונה או לצבעים, ישנים מאוד, מרופטים או בלואי סחבות, או בגדי שבת ביום חול, או בגדי יום חול בשבת, הייתי מבינה שזה בא משיגעון. אבל עכשיו, מה? מה לא טוב בחולצות מתמנון וחצאיות לייקרה? מה רע בחולצות מיד שנייה?

אני יודעת שמאז שהספר שלי יצא לאור, כל הלחשושים והצחקוקים על חלומות יוסף שלי היו אמורים להיפסק, פתאום הדמיון הפך למציאות. חלומות יוסף קרמו עור וגידים וקמו לתחייה. אבל מאז תפסה הביקורת תאוצה. שהחליפה את כל הנ”ל. אם את כותבת ספר אז איך את מגלה קוצר רוח מול בנות נוספות, איך את מעיזה להעיר לעובדת סוציאלית, את עפה על עצמך יותר מדי. צריך לקצץ לך את הכנפיים…

ואולי ושמא לא מתאים להם שמישהי שכתבה ספר ומוסרת הרצאות, והולכת לכתוב עוד שני ספרים תגור אצלם בהוסטל? אז כדאי לחשוב על זה לנסות להיכנס לראש שלהם ולהבין. אולי הם באמת מתכוונים לטובה ומרגישים גאווה על כך שסופרת הייתה גרה בצל קורתם? אני מעדיפה ללכת על החיובי, אני חושבת שזה כבוד בשבילם שמישהי שגרה אצלם כתבה ספר.

אני עכשיו לומדת להכיר בערך שלי, כן, אני יכולה, מסוגלת, כתבתי ספר, ולא סתם ספר, אלא אחד כזה שיש בו המון השראה ומוסר השכל, למרות שאני לא דוחפת את זה בכוח, ולא מאכילה בכפית את הקוראים.

אז כן, מה שקורה איתי שאני נעה בין שני קצוות. מבחינת כישרונות ויכולות אני ברמה גבוהה. אבל מבחינה רגשית, נפשית, וחברתית אני פחות. הרבה פחות. יכול להיות שאני סנובית.

אז לסיכום ביניים: אני נראית משוגעת כי אני אכן כזו. יש לי הרבה כישרונות ויכולות ואני משתמשת בהם לטובתי בעיקר וגם לטובת העולם – כל עוד זה מביא לי כבוד. ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.[1]

<br clear=”all”>

היום היה לי יום מעניין. נסעתי לפני הצוהריים לבני ברק, כדי לדבר עם בתיה מנפשי חמדה. היא עשתה שיעורי בית, ללא ספק. היא סיפרה לי שברוריה שקנתה ממני את הספר “בין הניתוקים” ביום גיבוש שהיה לנו בחודש שעבר, השאילה לה אותו. בתיה אומרת שהיא קראה אותו מכריכה לכריכה כיון שלא יכלה להניחו מידה עד שסיימה אותו.

כמה כאב היה שם. היא נאנחה. ואיך את היום? שאלה.

היום אני כבר לא שם. היום אני במקום אחר לגמרי. אני מרגישה טוב ברוך השם מתפקדת עובדת, בקשר קרוב עם הילדים, עם תוכנית איך ומתי לחזור הביתה. דובר שנעשה את זה יום אחד בשבוע (חוץ משבתות, שבהן אני שוהה בבית שבועיים כן שבועיים לא) אבל מה שבטוח שהחזרה המושלמת הביתה לא תתבצע לפני פסח.

בתיה התעניינה מאוד במצגת ובהרצאה שלי. היא הקדישה לי שעה מזמנה כדי לראות את מה שמופיע במצגת, תוך שאני אומרת במילים משלי מה יהיה בהרצאה.

לאחר מכן דיברנו על השיחות שהגיעו לקו יעוץ היא נתנה לי תסריט שיחה שאם אני איצמד אליו גם יהיה לי יותר קל לנהל את השיחות וגם המענה שלי יהיה יותר מדויק לפונה.

בתוך כך התחלתי להיות בבית גם במוצאי שבתות עד ליום ראשון. כצעד ראשון לקראת החזרה הביתה.

היום קיבלתי שיחת טלפון מעניינת. הייתי באמצע עבודת ניקיון לפסח אצל נחמי, אותה אני מלווה מטעם סל שיקום. על צג הטלפון הופיעו המילים “שירת הי-ם” מיד אמרתי לנחמי שאני יוצאת לשתי דקות ומיד מיד חוזרת. נחמי לא יודעת דבר על העבר הפסיכיאטרי שלי (וההווה?) ורצוי שתמשיך לא לדעת מזה. לכן יצאתי לחדר המדרגות. אני שומעת קול: פרלה? פרלה סגל? כן אני עונה, מי מדברת בבקשה?

כאן ד”ר מרטין נשמע קולה של מנהלת המחלקה. התרגשתי ביותר, הלוא שלחתי לה ספר לפני כמה ימים ולא האמנתי שהיא תגיב כל כך מהר.

פרלה, קראתי את הספר שלך מכריכה לכריכה הוא מרתק מעניין ועצוב עצוב עצוב, אבל גם מצחיק. היה לי מאוד מעניין לדעת על העולם הפנימי שלך, איך הרגשת, מה גרם לך לעשות מעשים כאלו או אחרים ומה מנע ממך לעשות דברים אחרים. זה ריגש אותי מאוד שכתבת לי הקדשה, כמו שהבטחת לי בזמנו. מה קורה איתך היום? איך את מרגישה? מה את עושה? איפה את נמצאת בימים אלו?

שמחתי לספר לה דברים טובים, שאני מרגישה טוב, שאני נמצאת במקום טוב, עובדת, מנגנת, מתנדבת, מתפקדת וכבר אוטוטו חוזרת הביתה.

לאחר שסיימתי לקרוא, השאלתי אותו לנחמה (האחות האחראית). אמרה ד”ר מרטין.

השיחה לא היתה ארוכה, אבל אותי היא ריגשה מאוד, הייתי צריכה לאסוף את עצמי, לאזור כוח ותעצומות כדי לחזור מ”שם” לכאן ועכשיו.

גם בהמשך היום הייתי הוגה בשיחת הטלפון הזאת, ואילו עכשיו אני צריכה לישון, והכוח אפס אבל המוח משתולל…

שלחתי מיילים לקבוצת נשים שבחרתי לשלוח להן, אחת מהן היא רינה גרוס, המורה שלי בקורס טראומות והתמכרויות. רינה רצתה להשתתף בערב השקת הספר בין הניתוקים, אבל זה לא הסתדר לה, והפעם היא שמחה להזמין אותי להרצות בקורס שלה.

חשוב לי שהסטודנטיות יכירו את עולמך הפנימי, וידעו איך לתקשר עם בנות מתמודדות. אמרה רינה.

הבאתי כמה ספרים למכירה.

רינה קיבלה אותי בחום ובשמחה, היא באה ללוות אותי לכיתה שלה, ואז התחלתי לדבר.

אני רוצה ברשותכן, להשאיר כאן את הדפים מולי, בשביל הביטחון העצמי שלי.

הן צחקו.

ואז הגשתי להן את יצירתי – Spoken Word (פואטרי סלאם, שירה מדוברת)[2] בשם “במנהרה”.

סיפרתי להן על כלים להתמודדות עם ההתמודדות, דברים שלא אחזור עליהם כאן כיון שהם כתובים בספר בין הניתוקים, מי שקרא את הספר יודע, ומי שלא, אולי הגיע הזמן שיקרא?

כך או אחרת, המצגת עברה בשלום, או בהצלחה? אבל אני לא רוצה להיות שוויצרית אז אני לא אתן לעצמי ציונים. הבנות השתתפו וענו על שאלות שהצגתי להן, ואחר כך היה תורן לשאול שאלות.

השקף האחרון של המצגת היה “שאלות הארות ומשוב” והיה מצויר עליו איש שמחווה בתנועות ידיים ובשפת גוף את זה שהוא שואל משהו. אתן יותר ממוזמנות לשאול, להגיב, ואפילו לזרוק עגבניות רקובות אם לא מצא חן בעיניכן מה שאמרתי. בסוף ההרצאה שאלתי נו, איפה העגבניות? הא, לא ידעתם שההרצאה שלי תמצא / לא תמצא חן בעיניכן?

אחר כך מכרתי שישה ספרים.

איך את נראית טוב! החמיאה לי אבישג, את מכבדת אותי ואת עצמך כשאת לבושה ככה (הייתי עם כובע אופנתי ונעליים ובגדים חדשים שקניתי בזמן האחרון) הנעליים שלך חדשות? הן יפות. אמרה אבישג כשנכנסה לחדרה ביום חמישי. אוף, לא רציתי שתשימי לב לזה. רטנתי. למה? שאלה. ככה. אבישג הזכירה לי שוב את הפגישה שלנו ונכנסה לחדרה.

בוקר טוב פרלה, מה שלומך? פתחה אבישג את המפגש השבועי שלנו.

אלחמדולילה. עניתי.

מה זה? תהתה אבישג.

השבח להשם.

ולמה בערבית?

כי ככה רציתי. אמרתי את הדברים בחיוך ענק.

אבישג חופרת לי. הצוות מודאג ממך, היא אומרת. יש צחוקים לא מותאמים, עליזות יתר, את מספרת בדיחות גם כשזה לא מתאים, את דורשת בשלום כל אחת בקולניות, זה נשמע דביק מדי.

למי מפריע שאומרים לו שלום, מה שלומך? אנשים נהנים שאני אומרת להם שלום. (לא סיפרתי לה שאני אומרת שלום לכל הנהגים שמסיעים את האוטובוסים שבהם אני מרבה לנסוע, מה היתה עושה לי לו ידעה זאת? עדיף לא לדעת…)

בכלל, כמה את ישנה?

כמה ואיך ומתי שהשם רוצה. אני עונה לה תשובה שעניתי כבר הרבה פעמים בעבר. מה שגורם לאבישג לדאוג עוד יותר.

וכמה ואיך ומתי הוא רוצה? היא שואלת.

זה משתנה, אני אומרת לה.

למשל הלילה של אתמול, מתי הלכת לישון? מתי קמת? האם ישנת רצוף?

אתמול בלילה הלכתי לישון ב12.30 התעוררתי בסביבות 2 ואחר כך נרדמתי והתעוררתי בשעה 5 שכבתי במיטה עד רבע לשבע ואז קמתי סופית. בסך הכל ישנתי 4 וחצי שעות.

ברוטו. היא אמרה. כן, אפשר לומר כך. אמרתי בתשובה.

זה מספיק לך כדי לתפקד ביום?

כן בטח, אני עכשיו לא עייפה.

מה את אוכלת? כמה?

אוף, אבישג את שואלת שאלות קשות מדי. אני מתעצבנת. מה נראה לך שהאוכל מעניין אותי עכשיו? אני אוכלת לשובע נפשי, ורק אצל הרשעים כתוב ובטן רשעים תחסר[3]. אני מאמינה שאני לא רשעית, ואולי אפילו צדיקה לכן אני אוכלת לשובע נפשי כי אני עסוקה בדברים טובים ואין לי זמן וסבלנות לאכול.

מה אכלת בבוקר?

שני תמרים. ושתיתי מים.

אבישג מעקמת אפה. נראה שהמצב לא נראה לה.

אני בדרך לעבודה, ממש כבר מגיעה. ואז הטלפון מצלצל. היה רעש בחוץ אז לא זיהיתי את המתקשרת, והשמש סנוורה את המסך של הפלאפון, ולא ראיתי מי זו.

אבל מיד הבנתי מי זאת. כאן אבישג, היא אומרת לי.

כן, (בלב אני חושבת נו, מה את רוצה עכשיו, אבל לא עונה לה תשובה כזו.)

האם לקחת קלונקס בחודשים האחרונים?

למה? אני משיבה בשאלה לשאלה כמו כל יהודייה ראויה לשמה.

כי אנחנו חושבים שאם תיקחי זה יעזור לך.

אני חושבת שצריך הוראה מרופא בשביל לעשות כזה דבר. אמרתי. ובלב שלי חשבתי, מה היא חושבת לה, שאני שפן ניסיונות? ולמה הם צריכים שאני אקח קלונקס? אני לא מרגישה שאני צריכה את זה, אם הם מרגישים ככה, אז שהם ייקחו קלונקס, כדי שהם יירגעו בקשר אלי.

במה זה עשוי לעזור לי? שאלתי.

להיות יותר רגועה, יותר סבלנית, ופחות עצבנית.

אני בסדר ככה, לא צריך לעזור לי. אמרתי בחדות.

אהה, אני מבינה. היא אמרה בטון מסוים. (אולי באנחה) וניתקה את הפלאפון.

ואני תוססת בתוכי, נראה להם שיש לי זמן לכאלה זוטות? אני צריכה ללכת לעבודה, לנשים הנפלאות שאני עובדת איתן, ואסור אסור אסור שהן תדענה על הבעיות שעושים לי ששולחים אותי לאשפוזים וכדומה, אני צריכה להמשיך לנגן, אני צריכה למכור את הספר שלי, למסור הרצאות ולהפיץ את האג’נדה שלי שהיא הורדת הסטיגמה בבריאות הנפש, ושלמתמודדים מגיעה הכרה ועזרה הכי הרבה שבעולם. ושכולם יראו איך מתמודדים יכולים להשיג דברים כמוני, לו רק יגייסו את הכוחות הגנוזים בהם להשיג מטרות בחיים, ויקבלו את העזרה שהם יכולים לקבל, עזרה ע”י ליווי תעסוקתי / עסקי, חיוך, מילה טובה, עזרה טכנית כשהם לא מרגישים טוב, למשל שמירה על הילדים, כביסה וניקיון, הכל לפי העניין והצורך. אז שלא ישימו לי אבנים בדרך ושלא יתקעו לי מקלות בגלגלים, ויתנו לי לנהל את סדר היום שלי של היום ושל הלילה, ברוגע ובשלווה. (ברוגע ובשלווה? תשאל את עצמה אבישג, מי פה הבן אדם שלא רגוע ושלו? שפרלה תדבר על רוגע ושלווה? איך בדיוק?!)

פתחתי עסק של עוסק פטור, על שמי, ומעכשיו אוכל להנפיק קבלות לכל מיני חברות וארגונים שצריכים הכרה בהוצאות שלהם. אני מרוצה שעשיתי את זה כמעט לבד. נכון המלווה העסקית שלי לא יכלה להגיע, אז אני עשיתי את זה לבד, ישבתי וחיכיתי בתור, פתאום יצא מאחד המשרדים יהודי חרדי, ושאל את האנשים מה הם צריכים, הוא ראה אותי וזיהה את המתח שלי שתמיד עולה במקומות רשמיים, הוא לקח ממני את הטופס שמילאתי ותעודת זהות וצ’יק צ’ק הוציא לי תעודה. הוא נזף בי על שאני בלחץ, הרבנית סגל, כך הוא אמר לי, למה את בלחץ, אנחנו מנפיקים אישורים לעוסקים פטורים על בסיס יומיומי אז מה הלחץ.

בקושי הצלחתי לענות לו, אני ככה לחוצה במקומות רשמיים ולא מוכרים. זה הלחץ שלי, לא שלך.

חזרתי הביתה מרוצה מההספק שלי, אחר כך הייתי צריכה ללכת לעבודה, נחתי קצת בבית ונסעתי לעבודה. הייתי צריכה להיות שם בשקט כדי שלא יצא מפי איזשהו פרט בקשר להרצאות והספר שלי, כי אז אתבקש על ידי האישה שאני סומכת שלה, לספר לה על מה הספר מדבר וכו’, דבר שאני מאוד לא רוצה שיקרה.

אחר כך שטפתי את הבית, נכון כל הכבוד לי?

וביום שישי שטפתי כלים, והלכתי לישון קצת. כשהתעוררתי בלי חשק, יצאתי להליכה, דבר ששיפר לי את היוזמה והיכולת, כי אמנם אני במצב רוח מעולה שבמעולים, ויש כאלה שגורסים שזה יותר מדי, טוב אני לא אתווכח על זה, ההליכה היטיבה איתי, היא שיפרה את היוזמה שלי והכנתי שני סלטים לסעודה שלישית (2 סעודות אנחנו אוכלים אצל חמותי.) גם על זה כל הכבוד לי, תודו שכן.

וכמובן הכל בסייעתא דשמיא, אני רק לא הפרעתי…

היום הלכתי ברגל חצי שעה הליכה בשביל הבריאות שלי, אמרתי ליפה אם הבית שבבית יותר נוח לעשות הליכות, כי אני אוהבת ללכת מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה, שתי אופציות שלא מתקבלות על הדעת במקום כמו ההוסטל. מספיק שהמדריכה לא תזכור שהודעתי לה מראש, ופתאום לא תמצא אותי בחדר, מיד מקפיצים לפה משטרה. וחוץ מזה שהמקום נעול בכלל עד שעה שבע-שבע וחצי. היום הייתי בבית אז יכולתי להרשות לעצמי את התענוג, יצאתי מהבית בשעה שבע ורבע, והגעתי לקופת חולים בדיוק חצי שעה לאחר מכן.

בכלל, בבית אני יותר חופשיה ועצמאית, רק צריך לקוות ולהתפלל שזה לא יהיה מדי קשה, כי בכל אופן, הרבה תפקידים שהיו אמורים להיות שלי, מבוצעים פה על ידי כל כך הרבה בנות ואנשי צוות. ובבית הכל ייפול עלי.

ואם מדברים על הניקיון לפסח צריך לקחת בחשבון שגם אז אני אצטרך לעבוד עם העוזרות, שר’ חיים שולם מנסה לגייס. ואז אני אצטרך להתגמש עם שעות העבודה, ושהמלוות שלי לא תעשנה בעיות, הן גם צריכות איכשהו להסתדר בבית ולהתארגן לפסח, ואני נמצאת שם בשבילן.

אבל הכל שווה לי אם אוכל להיות בבית בפסח. עדיין חרוט בזיכרוני אותו פסח טראומתי של שנת תש”פ, שבו היינו נתונים בעיצומו של זמן הקורונה, אנשים רבים נפטרו, והיינו ב”סגר” ולא רק בליל ה”סדר”… לי היה קשה אז מאוד כי כתוצאה מכך לא ראיתי את הילדים שלי יותר משלושה חודשים! אז אני לא רוצה להיות כאן שיהיו דברים שמזכירים לי את מה שהיה אז, והטריגרים יכולים לעורר דובים מרבצם. (את הפסח של תשפ”א אני לא צריכה להזכיר אפילו, הייתי במצב היפומני, והייתי מאושרת למרות שהייתי מאושפזת במחלקה הסגורה של שירת הי-ם… הייתי בגן עדן ואיתי כל המאושפזות והצוות…)

אז כדי שאוכל להיות בבית בפסח, אני צריכה להתכונן, רק שאני לא יכולה להתכונן לבד, אני צריכה עזרה, והרבה.

<hr align=”left” size=”1″ width=”33%”>

[1] לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה. (פסחים נ:)

[2] ספוקן וורד (באנגלית: Spoken Word, או בתרגום חופשי – מילה מדוברת) היא סוג הופעה המבוססת על שירה מדוברת, כלומר שירה שכתובה במשלב לשוני נמוך יחסית ותוך הימנעות מצורות לשון קשות. בניגוד למחברי השירה האמנותית, כותבי השירה המדוברת לא מכוונים את מילותיהם לדפוס אלא להקראה בפני קהל, על פי רוב בשילוב שפת גוף או מוזיקה. פשטות המילים והאמצעים הנוספים שננקטים הם שמבדילים את השירה המדוברת מהשירה האמנותית. על פי רוב עוסקות ההופעות בנושאים חברתיים או אישיים, והמופיעים משתמשים באמצעים מגוונים, נוסף על עצם הקראת המילים, על מנת להעצים את המסר ואת העוקץ שבו. עם האמצעים השכיחים נמנים שימוש בשפת גוף ובכלי נגינה. בָסגנון אין תבניות משקל או חריזה, ומבנה הכתיבה חופשי לגמרי. עיקר הדגש מושם על טיב ההופעה ועל הקשר עם הקהל במהלכה.

[3] משלי י”ג, כ”ה.

[רות רוט]

חורף 2023 תשפ”ג

זה זמן מה שאני מרגישה לא נוח בהוסטל. אני לא מוצאת את עצמי בו. לא ידעתי שזה כך, כי לא הייתי ערה לכך. הייתי שקועה בעבודתי כסומכת, בלימודי הנגינה שלי, בהכנות לבר מצוה של בני ובהכנות לערב השקת הספר “בין הניתוקים”, לכן לא שמתי לב שאני ממש מתחמקת מלשהות בהוסטל. העדפתי בשעות ריקות בין עבודה לביקור אצל הילדים, בין שיעור נגינה לעבודה וכדומה, לנסוע הביתה ולשהות שם. התחלתי להיות בשבתות יותר ויותר בבית, והייתי נשארת עד ימי ראשון בצוהריים או בערב מחוץ להוסטל. ומטבע הדברים לא השתתפתי בפעילויות ובנסיעות שהתקיימו בהוסטל.

יום אחד באחת הפגישות שלי עם אבישג, היא אומרת לי כבדרך אגב. רותי ואני חושבות שהמגורים בהוסטל כבר אינם מתאימים לך. אנחנו מחפשות לך דירה כאן באזור שתתאים לסטנדרטים של החברה שמפעילה את ההוסטל, כך שהם יסבסדו לך את שכר הדירה.

זה נפל עלי כמו חייזר מן החלל. אם כי לא הייתי ממש מופתעת מכך. בעבר דובר על הקמת קהילה תומכת אבל כיון שהדבר לא הסתייע, נשארתי לגור בהוסטל כמו כל הדיירות. היה נראה שהדבר רצוי אך לא עקרוני. ועכשיו, זה חוזר אלי שוב. והפעם בעוצמה. בלי פשרות. כן. את כבר לא מתאימה להוסטל. את צריכה משהו אחר.

עברו עוד כמה שבועות בהם לא שמעתי דבר על כך, וגם לא שאלתי על כך. ואז זה חזר אלי. לא מצאנו דירה מתאימה, אמרה אבישג, אבל יש דירות טובות שמשום שהן לא עומדות בסטנדרטים, החברה לא תסבסד אותן, תוכלי לשכור במחיר מלא אחת כזו עם שותפה. ולקבל ליווי בדיור מסל שיקום על ידי עובדת סוציאלית ומדריכה.

אנחנו סבורות שאת כבר יכולה לנהל את החיים שלך בעצמך, לבדך, ולכן את יכולה לשכור דירה עם שותפה ולנהל לעצמך את החיים.

ואולי אני יכולה כבר לחזור הביתה? יוצאת שאלה מהפכנית מפי.

לחזור הביתה? תוהה אבישג. את זוכרת מה היה בשנה שעברה? מנסה לרענן את זיכרוני.

כן, אני זוכרת היטב. אף כי אני רוצה לשכוח. אמרתי. ובכל זאת, אני חושבת שזו אופציה שכדאי לחשוב עליה.

תגידי לי תשובה עד שבוע הבא, כדי שנדע אם להמשיך לחפש לך דירה ולמצוא לך שותפה או לא. סיכמה אבישג.

לאחר הפגישה גלגלי מוחי התחילו לנוע.

מעלות מול חסרונות, גירדתי את ראשי.

בית: חיים נורמטיביים, חיסכון בהוצאות שכר דירה, בכסף הזה אוכל להשיג עזרה במשק בית וקניית אוכל מוכן, לפי הצורך, קשרים טובים עם אלחנן והילדים, שעון החול של החזרת הילדים יתחיל כבר לפעול, גם בבית אוכל לקבל ליווי בדיור מסל שיקום ע”י עובדת סוציאלית ומדריכה. עד כאן המעלות. חסרונות: קושי לחיות לצד בעל מתמודד. אחריות גם עליו ומה שתלוי בו.

דירה עם שותפה: מעלות: אחריות רק על עצמי, עצמאות, שקט על הראש. חסרונות: תשלום שכר דירה וארנונה תשלום כפול (גם על הבית שלי וגם על הדירה השכורה), אולי לא אסתדר עם השותפה (שגם היא מתמודדת, כמובן) אולי היא תבריז לי ואני אישאר לבד עם החובות לשכר דירה ולחשבונות, לא אוכל לקנות אוכל מוכן ולא אוכל לקחת עוזרת כי לא יהיה לי מספיק כסף. וחוץ מזה שאני מנהלת את הבית שלי בשלט רחוק אז יהיה לי עוד בית לנהל, זה סתם עבודה כפולה.

ואז אמרתי לעצמי שני דברים: להתמודד עם בעל מתמודד? מה אני עושה בהוסטל אם לא מתמודדת עם שותפות מתמודדות? כמו שאני מתמודדת איתן, ככה אני יכולה להתמודד עם בעלי. רכשתי כבר את מידת הסבלנות במידה מספקת שתאפשר לי להתמודד עם ההתמודדות של בעלי. למדתי את זה כבר מהחיים כאן בהוסטל. גם למדתי מיומנויות תקשורת, איך להיות אסרטיבית ולשים גבולות בקשרים לא בריאים, אוכל “לעשות את זה בבית”.

אם כבר אני משקיעה בקשר, עדיף שזה יהיה בתוך המשפחה. עם בעלי ועם הילדים. ללמוד מתי צריך לבקש עזרה, ממי, וללמוד לבקש ולקבל אותה כמו שצריך. זה למדתי כאן בהוסטל, אסרטיביות, גבולות, בקשה וקבלת עזרה בצורה מילולית ישירה ונימוסית. התייעצתי עם אבא ואמא כל אחד בנפרד, עם גיסי מיכאל, ועם דסי חברתי וכולם היו תמימי דעים כי מומלץ לי לחזור הביתה.

עכשיו נותר לי רק לשוחח עם רותי ואבישג.

מה הן תגדנה לי?

נחכה למחר…

[רות רוט]

ננסה לעשות סדר?

תחומי העריכה – קיימים שני תחומים: עריכת תוכן ועריכת לשון.

עריכת התוכן: עריכה ספרותית. מתמקדים במבנה הכללי, בדיוק ובנכונות של פרטים, אמינות הטקסט, ועוד. כל מה שרלוונטי לתוכן.

עריכת לשון: כל מה שרלוונטי לתקינות הלשונית. הדקדוק, התחביר והמשמעות המדויקת של כל מילה. גם שגיאות כתיב ושגיאות הקלדה מתוקנות ע”י עורכת הלשון.

ההבדל בין עריכה לבין הגהה רלוונטי יותר לרמה של הטקסט הבסיסי ולעומק העבודה הנדרשת. (האם הטקסט כבר עבר בקרה וליטוש של הכותבת עצמה? מאיזו רמה הכותבת עצמה מגיעה – גם מבחינה ספרותית וגם מבחינה לשונית? עד כמה התחקיר שנעשה אמין? וכדו’).

ליווי ספרותי זהו ענין אחר, וכמו שכבר כתבו – הרבה יותר יקר. הוא יכול להיכלל תחת הכותרת “עריכת תוכן”. קיים גם שכתוב – זה נכלל תחת הכותרת ”עריכת תוכן” אבל מתומחר הרבה יותר יקר.

לגבי מחירים: אני לא מכירה מקצועניות שנותנות הצעת מחיר לפני שהן רואות דוגמית מהטקסט ולפני תיאום ציפיות עם הלקוחה. יש פרמטרים רבים שמשפיעים על המחיר.

מי עושה מה? יש עורכות לשון שמתעסקות גם בתחום הספרותי, ולהיפך. בדרך כלל עורכות מקצועיות – לא משנה מאיזה תחום – נחשפות גם לתיקונים מהסוג השני ומצליחות להשביח את הטקסט ולתת הערות לא רק לפי ההגדרה הרשמית.

שמות מומלצים – יש כאן בקהילה. תמי אפשטיין לעריכה ספרותית – ממליצה בחום!!! היא הייתה עורכת תוכן שלי באחד העיתונים שאי-פעם כתבתי בהם 🙂

נעמה שרגא לעריכת לשון (יתכן שהיא עושה גם עריכה ספרותית, תבדקי מולה).

אלה שני השמות שקופצים לי, אבל יש כאן כמובן עוד… תעשי חיפוש בחברות ‘קדם’ ותציצי בהמלצות.

[רות רוט]

שולמית, אני בדיונים עם מרים מה יהיה הכותרת של השרשור הבודד…
אי”ה אסדר ביום-יומיים הקרובים שרשור מסודר לקטעים ושרשור מסודר לתגובות,
ואעדכן.

[רות רוט]

מזג אוויר מ-ע-צ-ב-ן של ערב פסח… ואלרגיה בהתאם…

[רות רוט]

מרים, אולי לתועלת הקוראות תסבירי מושגים שאת מזכירה, גם אם הם ברורים ואפילו ידועים?
כמו שמות של תרופות (באיזה סוג תרופה מדובר – כדור שינה? הרגעה? תרופה קבועה?)
שמות של ארגונים ועמותות
וכו’…
תודה

[רות רוט]

ממליצה בחום על ‘נוטה לקן’. גם כי מירי היא קולגה מקצועית ברמות… וגם כי
הספר שווה את הקריאה 🙂

[רות רוט]

תודה על כל דעה ודעה שמובעת כאן ומפרה את החשיבה שלנו.
מילים אכן יכולות לתת כח – וגם לרפות ידיים. לשמח ולהעציב וכו’… כמו שכתבה
מלכי.
רק שאני חוששת שמשתמע מדברייך החזקים, מלכי, איזושהי השוואה ח”ו כביכול התורה
היא בסך הכל “ספר” שאלוקים כתב…
למעשה התורה היא הרבה יותר מזה!!! וכמובן שכל מילה של התורה משפיעה. העולם
נברא על פי התורה, התורה היא התוכנית האדריכלית לעולם, כביכול. אז בואי ניזהר
במילותינו…
ומצטרפת לברכתך אלינו הסופרות, שנזכה לנצל את הכח הגדול שבידיים שלנו כדי
להגדיל כבוד שמים ושלא יצא מכשול חלילה וחס.

[רות רוט]

שולחים אלי באישי, או למייל שלי avodarut בג’ימייל.
ראיתי שכבר שלחת…
אם יש חברות נוספות שמעוניינות לשלוח, בשמחה!