אומנות הבמה והפקות תוכן שירי 🙂
אומנות הבמה והפקות תוכןתגובות הפורום שנוצרו
-
פרק נ”ח כאן
נמשיך בעז”ה אחרי החג.
מודה לכל אחת ואחת על תשומת הלב והדיוקים. אתן מדהימות.
נפגש בקרוב בירושלים הבנויה!
-
פרק נ”ח
“את עדיין חושבת על מה שקרה עם תמר?” היא שואלת ברוך.
“כן”. באצבעות נוקשות אני מחלצת את הכרית שמאחורי “אני חושבת ושואלת את עצמי למה זה קורה לי” מחבקת את הכרית ונשענת לאחור.
“קורה לך מה?” אביגיל מרוכזת בי, לא נותר רמז לסערה הקודמת, רק קשב עמוק, מתעניין.
“שאני נותנת אמון ומגלה שטעיתי בגדול. רק פגשתי אותה, וכבר הצעתי לה ליווי הביתה. מה הטיפשות הזו?”
אביגיל שותקת. משפילה את עיניה באיטיות הלומה.
“מה?”
השתיקה מעמיקה.
“אביגיל?” אני שומטת את הכרית ומביטה לתוך עיניה הכהות של אביגיל.
“פגעתי בך” אני אומרת לפנים הכאובות. אביגיל מעפעפת אבל שומרת על מבט יציב. והמבט הישיר הזה , דוקר אותי. “בעבר, וגם עכשיו. אוף”
אביגיל מעבירה לשון על שפתיה החרבות. “נכון. אבל אני בעיקר לא מבינה. תסבירי לי. מה עורר את אותו אמון בשעה שאלי התנגדת כל כך? מה עשיתי לא טוב בזה שביקשתי להכיר אותך? או- מה היא עשתה כדי לקבל אותך כל כך בקלות, כשאני כבר לאחר יאוש?” דופק פועם בצווארי. הנה זה מגיע. עוד אחת במסדר הנפגעים. למה!!!
“ואז את רוצה לנער אותי. כי אני לא מצליחה לראות בעצמי שום דבר טוב. את מודה בזה שאת פגועה, ובכל אופן את כאן. אז תסבירי לי את, בשביל מה להכיר או לפתח קשר עם מישהי שמכאיבה לך? מה יוצא לך מזה??” עיני גדושות, ואני לא מסתירה אותן. התסכול, המאבקים הפנימיים בכל מערכה מחדש. כמה אפשר?” אביגיל עוצמת עיניים. כאילו מחפשת את המילים שיקלו על הדמעות.
“אני שומעת רק כאב. מרגישה אותו בכל מילה ותו שלך. וליבי איתך. אני אולי לא מבינה את המניעים שמנהלים אותך, וכנראה שזה לא ענייני.” היא נאנחת, אוספת כח. “נכון שזה גם גרם לי להרגיש… אההמ לא רצויה ומיותרת לגביך, ועדיין, קשה לי לוותר. את לא יכולה להסתיר את הדברים היפים שיש בך. סורי. לא הצלחת”.
אני בולעת. את המוסר והמילים הטובות יחד. יש להם טעם…מורכב.
“אפילו שעכשיו את גם יודעת שבעוד חודש וחצי אני עוזבת ולא נפגש שוב, לא בקרוב לפחות?” אני אוספת באגביות דמעה שעומדת תלויה בקצה סנטרי. אביגיל מביטה בי בגבות מכווצות.
“אם את יודעת שגלידה נגמרת בסוף, אז את לא מתחילה לטעום אותה? מה זה קשור?” היא מחייכת ומוסיפה “אני אדע להעריך כל רגע. פרידה לא תנהל אותי עכשיו, שירי”.
אנחנו שותקות. אני מועכת את הכרית האומללה, חושבת עוד קצת ומבקשת:
“אביגיל, את מסוגלת להתנתק לרגע מהפגיעה שלך וללמד אותי משהו חשוב?”
“כן מותק. אפילו שאני לא חושבת שאני יכולה ללמד אותך משהו”. היא עדיין כואבת. אני שומעת את זה בקולה. עצוב לי ואני רוצה שיהיה כאן טוב, אז אני אומרת: “תכף תראי שכן.” אני זורקת את הכרית על השמיכה ומתרוממת.
“אבל בואי נכין משהו לאכול, כי אני מתחילה להרגיש לא טוב, והכל ביחד הוא קצת יותר מידי בשבילי”.
“אולי אלך ותנוחי קצת?” אביגיל מתרוממת גם, כמעט הולכת לקחת את הג’קט המטפטף התלוי על הכסא.
“אני אפילו לא מסתכלת החוצה לראות מה המצב. אל תלכי, בבקשה. אני לא רוצה שתלכי לפני שהכל מסודר בינינו.” אביגיל מניעה את ראשה בתודה. מוכנה.
ירקות נערמים על השיש, קולף, שני סכינים וקרש חיתוך אחד.
אביגיל קולפת מלפפונים ומעבירה אלי. בצידו השני של לוח החיתוך, היא מחקה אותי וחותכת עגבניה לקוביות קטנות. “בואי תעמדי במקומי, שם, ליד הפסנתר. בחורה עיוורת שמנגנת באופן מופלא.” אני מתארת . “מאז שהתחתנתי לא כמעט ולא נגעתי בפסנתר, למעט תקופה קצרה מאד באמצע, וזה היה מזמן. וגם אם הייתי ממשיכה ללמוד ולהתקדם, לא הייתי מגיעה לרמה שלה גם לא בעוד שנים. זה הקסים אותי.” אביגיל מהנהנת בלי קול.
“עכשיו. בבקשה, אל תפגעי לי שהיא הקסימה אותי ואת לא. כי זאת לא משוואה נכונה. כשנכנסתי לכיתה כבר הייתי נעולה מראש. לא הבטתי סביבי בכלל בשביל לראות אותך! בבקשה, הביני אותי.” הסלט כבר כמעט מוכן. אני מעבירה את הירקות לקערה, ממתינה במתח לתשובתה של אביגיל.
“כבר אז ידעת שאתם הולכים להגר?” היא שואלת, שוטפת את הסכין ומניחה ליבוש.
“לא. וזה עניין אחר. אולי קשה טכנית לעבור לארץ אחרת, ויש הרבה חששות גם מסביב לסיבה שגרמה לנו לעשות זאת. אבל הכאב שאת רואה קשור למשהו אחר לגמרי” אני נאנחת “כנראה שנגיע אליו גם כן, מתישהו”.
“בסדר. הנה אני שם, במקומך, מוקסמת גם. מה השאלה בעצם?” ארבע לחמניות נערמות על צלחת ומשונעות בעזרת אביגיל אל השולחן. אנו נוטלות ידיים, כשהשאלה עומדת בינינו, ממתינה.
“מה היית עושה במקומי? איך היית יוצרת את הקשר הזה באופן בטוח. בלי שיתגלה לך אחרי שבועיים שעקרונית הוא לא מתאים”. אביגיל בולעת את השאלה יחד עם הלחם ולועסת את התשובה היטב בטרם עונה.
“הייתי שואלת כמה שאלות, וחוזרת מידי פעם לשאול עוד כמה, בשלב זה- לא לוקחת ולא מקבלת שום דבר.”
“לא לוקחת ולא מקבלת שום דבר” אני מהדהדת אותה. “כוסות קפה. עוגיות. עזרה. תמיכה. כלום”
אביגיל מהנהנת. “כלום.”
“אני רוצה לחשוב על זה. זה חדש לי, אבל מאוד הגיוני. ובאמת יש לי נטיה להתמסר מיד ויותר מידי, ואז אני פשוט… נופלת לתוך מציאות כואבת ולא יודעת איך לעכל אותה”. אני מעבירה סלט לצלחות אישיות ושואלת: “את מרשה לי להתעניין במשפחה שלך? זה מתאים לשלב שלנו?” אביגיל משתנקת בפה מלא, צוחקת.
מאוחר הרבה יותר מאשר ערב, העננים נסעו הלאה והותירו שמים שחורים וקטיפתיים כמו הלבבות שפרקו עול כבד ומיותר.
אביגיל עמדה בפתח, לבושה במעיל קליל והעיקר- יבש. בשקית ארזתי לה את הג’קט הסחוט שלא הואיל להתייבש כלל לאורך שלוש שעות הביקור, ובמקומו היא קיבלה אחר, שלי.
“תודה שפתחת לי את הדלת” היא מסכמת ברוך, “מעריכה מאד אותך ואת ההשקעה שלך שיהיה לנו טוב ביחד”.
“וכל הבורות והנחשים שמצאת? השלום לך?” אני רצינית, אבל אביגיל מחייכת ואוחזת בזרועותי באומץ.
“את כמו ציור. בלי צללים, אין עומק. כולנו מורכבים, מנסים להשליט את האור, לבסס אותו. בעומק יש את ההתמודדויות שמצמיחות אותנו. את עם שלך, ואני עם שלי. וביחד יותר קל וגם לומדים דברים חשובים. לא מוותרת על זה”. היא משחררת אותי, נסוגה עוד צעד החוצה. ” זאת מהות הקבלה, שירי. הייתי רוצה שתאהבי את עצמך לפחות כמו שאני אוהבת אותך. וזה לא מעט. תצטרכי לעבוד קשה בשביל זה”.
“תודה אביגיל. אני לא אתחיל להודות לך, כי אין לי מילים. הם נגמרו להיום”.
רגע של מבט מחבק, ולאחריו יוצאת אביגיל אל החושך.
אני עוקבת אחריה דרך החלון כשהיא יוצאת מהבנין ונשימתי קופאת.
יש לה מטריה ביד.
לתגובותיכן המחממות כאן
-
-
פרק נ”ז
שלומי ואודליה מחכים לי בשדה התעופה. אני מאד מקווה שהם לא הצטערו כבר על המתנה הגדולה והמטריחה שהם התחייבו לתת לי. אבל לפי ההתרגשות העירנית שלהם, אני מתרשמת שזה עדיין לא קרה. נס.
בתמורה, שאינה משתווה למאמץ שלהם, אני מספקת להם דוגמיות מתוך החוויות שלנו עד כה.
“רוצים לעלות איתי?” אני שואלת כשהרכב נעצר ליד בנין נחמד ולא גבוה. “אני רוצה שתכירי לי את הארמון שהכנת לי”. הם צוחקים. שלומי נוטל את המזוודה, ואנו מטפסים קומה אחת. אודליה פותחת עבורנו את הדלת.
הדירה הקטנה שכרגע ברשותי היתה פעם חדר ומרפסת של משפחת רוזנפלד. זוג מבוגר, שחיתן את שני הבנים היחידים שלו לפני שנים רבות. החדר לא גדול, אבל מספיק לי בהחלט. יש מטבח נחמד, ומרפסת כביסה, ספה נפתחת עם שלל כריות ואפילו מנורת אהיל על רגל גבוהה שכובע בד לבן וגדול לראשה. אני חושדת שהפריט הזה, לא היה כאן בדיפולט, אבל משאירה את הבירור לגבי העניין הזה לזמן רגוע יותר.
לצד השולחן המכוסה במפת פשתן בהירה וארבעת הכסאות המסודרים מסביבו, עומדים ארבעה קרטונים סגורים ומקושטים. בתוכם מחכים לי ההפתעות שהכינו לי ילדי, תעסוקה לכל אחד מהימים הארוכים העומדים לעבור עלי בלעדיהם.
אודליה מניחה לי להתבונן סביבי. וכשמבטי חוזר אליה לבסוף, היא אומרת: “יש לך כאן ארוחת ערב, שירי. ובמקפיא- לחמניות כוסמין מלאות שהכינה לך שרה”. היא פותחת את המקפיא הקטן. “ארוחות צהרים לשבוע הקרוב” היא אומרת ומצביעה על קופסאות פלסטיק המצטופפות לצד לחמניות מאורכות ארוזות אחת אחת בניילון נצמד.
“וואו וואו!” אני מתרגשת. “מתוקות שאתן. אודליה, הכל כל כך מסודר ונקי… ומפנק. אני לא יודעת איך להודות לך על המתנה הגדולה הזאת!”.
“שום דבר, שירי” היא אומרת ונסוגה אל הדלת.”זה העונג שלנו, באמת”. רגע לפני שהיא חוצה את המפתן, אני נזכרת במשהו. מוציאה מהתיק שקית צלופן מלאה בעוגיות ביתיות, שלו הייתי יכולה לא הייתי מותירה מהן פירור. חנה נתנה לי אותן לדרך. “קחי אודליה. כנראה שזה היה מיועד לך מהשמים. מהשכנה של אמא שכל אחת היתה רוצה לגור לידה”. הם צוחקים. מי לא שמע על חנה?
אודליה לוקחת את השקית ברצון רב. “לכי לאכול שירי. ושיהיה לילה טוב ורגוע. אנחנו נעדכן את כולם שהגעת שאת בסדר” היא קורצת לי, והולכת.
אני נועלת את הדלת ומתיישבת על הספה. קמה לקחת התיק, רוצה לדבר שוב עם יקירי. חמותי עשתה עבודה טובה, כי כולם, כולל מויש, נשמעים במצב תקין ואפילו שמח, שומרים ביד אחת על המצפון הרגיש והמתנדנד שלי.
לאחר מכן, בשקט הסמיך מידי, אני אוכלת, מתארגנת וצוללת לשינה עמוקה ונטולת חלומות.
יום המחר פוגש אותי עירנית ורגועה הרבה יותר. אני מתארגנת לעבודה ומעבירה בראש את התוכנית הצפויה לי לשבוע זה: עבודה בכל בוקר, וכמה שאוכל בהתחשב בתוכניות הנוספות. מחר עלי לפגוש את מרים. ביום רביעי- לימודים. פספסתי מפגש אחד בשבוע שעבר, אסור לי להחסיר יותר. אני נזכרת באביגיל ונצבטת מהמצב בו השארתי אותה חודש שלם. אטפל בזה כשניפגש בעז”ה.
הלאה. ביום חמישי אסע לבאר שבע, אם יתאים לישראל, שהתנדב להסיע אותי, וכמובן-לעורך הדין שאמור למסור לי את המחשב. רושמת בזכרוני לתאם איתו כבר היום את הפגישה.
זהו. אני מוכנה, וגם הראש. יום חדש.
בחוץ, היה מזג האוויר מוזר בהחלט. בבוקר היו השמים מעוננים, אבל מזג האויר היה חמים. בעוד אני אורזת את עצמי לקראת סוף היום, התעבו השמים עוד יותר והעננים הפכו למקשה אפרפרה ומחשידה. טיפות גדולות וכבדות ליוו אותי בדרכי הביתה, ומשעות הצהרים המאוחרות, בזמן שניסיתי לחזור לעניינים ולהתחיל את המטלה שקיבלנו לפני פסח, כבר ירדו גשמים עזים וללא הפסקה, שופכים בריכות של מים על עולם מופתע.
עמדתי לידי החלון בוהה במסך הגשם הלבן. רגע קודם הקפיץ אותי הבזק מרשים. נעמדתי לברך, ונשארתי מהופנטת לחלון. עמדתי שם, חושבת על כלום ונהנית מנופי הגשם כמו שרק מי שנמצא בבית חם יכול להנות.
דפיקה על הדלת עוררה אותי. “שכנה כנראה” חשבתי לעצמי פותחת את הדלת אפילו בלי להציץ בעינית.
זו לא שכנה.
זו אביגיל. רטובה כמו אחת שטיילה בין הממטרים בלי מטריה. אני כל כך המומה, שאני שואלת בלי לחשוב:
“את…מה את עושה פה?” ומיד אחר כך מושכת אותה פנימה, עוזרת לה לפשוט את הג’קט הספוג במים, ורצה להביא מגבת גדולה ויבשה. “הכל בסדר איתך שיצאת ביום כזה, אביגיל?” אני שואלת אחרי שזו הספיגה את פיאתה ועטפה את כתפיה במגבת הגדולה. זה לא מספיק. אני רוצה להביא לה גם בגדים יבשים, אבל אביגיל לא מסכימה. היא לוקחת בתודה רק גרביים עבות ויבשות.
“אני מכינה לך תה” אני מודיעה לה מהמטבח, זורקת מבט לכיוונה, וקולטת אותה מסתכלת סביב. אני יכולה לנחש מה הולך להיות, אבל לא אכפת לי.
“הפרעתי לך לקרוא” היא אומרת לי כשאני חוזרת עם מגש קטן ועליו זוג כוסות שקופות ומחממות לב.
“לקרוא?” אני מניחה את המגש באופן זמני בידיה של אביגיל כדי להסב את הכסא לשולחן אירוח. “זה בשביל המטלה האחרונה” אני מסבירה. “לא הספקתי כלום לפני פסח”. אני הופכת את הספר, דוחקת את הסימניה בין דפיו וסוגרת אותו בטפיחה. “לא תענוג גדול” אני מתיישבת על הספה וזורקת על אביגיל כרית אחת, דוחפת את השניה מאחורי, ומקרבת מעט את הכסא.
“אני עדיין לא התחלתי לחשוב איך להשיג חומר לעבודה הזו” אבגיל מושכת את הספר אליה ומרפרפת על הכתוב בגב הכריכה. ” בכל מקרה, אם זה לא תענוג גדול, אז בואי נשאיר אותו בצד עכשיו.”
אני מהנהנת ופני הופכות לרציניות. “קחי” אני מגישה לאביגיל כוס אחת, ומציעה לה להמתיק אותה בדבש. “סוג של נקמה על כוסות הקפה המיותמות שלך. אני מקווה שתסלחי לי על זה יום אחד”.
עיניה של אביגיל בוהות בנוזל הצלול שבכוס. “עוגיות אין” אני מוסיפה: “באותה הזדמנות תסלחי לי גם על זה.”
אני נוגסת בשפתי וחוצבת את המילים בקושי רב: “אולי עד שהסערה תירגע ותתיבשי קצת, נכין ארוחת ערב שאפשר לאכול יחד”.
אביגיל תולה בי עיניים חמות. “אז זה רציני עם הסוכר”.
“לגמרי.” שתיקה קטנה של פליאה דקה. ” חשבת שזה עוד תרוץ?”
אביגיל מושכת בכתפיה. “העדפתי לא לחשוב. המחשבות היו מידי…” היא משפילה עיניים ושפתיה מתהדקות. אני רואה כמה קשה לה להמשיך את המשפט. אני ממתינה, יכולה להבחין בנשימותיה המהירות ובאותו בור מיוסר שכל כך מוכר לי, בעיניים החומות. “לא ידעתי איך להתמודד איתן. עם המחשבות שלי.”
“אני יודעת. מקרה אבוד”.
“למה?” היא לוחשת “למה?? היא שואלת שוב.
אין לי תשובה. אז אני רק נאנחת ומשקיעה את מבטי בכוס שבידי.
אביגיל שותקת גם, מניחה לי. מבטה משוטט בחדר אל המטבח הקטן מימין. אני עוקבת אחרי עיניה המטיילות על הקירות החשופים, נתקעות בקירות הסגורים שאין שום פרוזדור או חדר מאחוריהם. כשעיניה חוזרות אל הספה עם שפע הכריות והשמיכה המכורבלת בעצמה בצד, אני מבינה שהיא לא מבינה מה קורה כאן. צדקתי.
“שירי!”
“תסתכלי עלי, שירי!”
לא נעים לי שהיא כל כך מבוהלת, אבל משום מה אני לא מוצאת משפט מתאים כדי להרגיע אותה, והמבט שלי, לא מספיק לה.
“אני לא מבינה כלום. את מוכנה להסביר לי מה קורה?”
אני מניחה את הכוס בחזרה ונשענת לאחורי. “הכל בסדר אביגיל, זה לא מה שאת חושבת. זאת דירה זמנית וכמו שאת רואה, אני כאן לבד. המשפחה שלי כולה, בצרפת. הייתי שם בפסח, וחזרתי כדי לסיים את הלימודים.”
אביגיל מרפה נשימה, אבל נשארת דרוכה. אני מחווה לכיוון ערימת הקופסאות. “הילדים שלי. מתוקים. הם השאירו לי זכרונות שאוכל להרגיש אותם דרכם. עד שנתאחד, בעוד חודש וחצי, אולי קצת פחות”. אני מפשפשת מתחת לשמיכה ומוציאה אלבום קטן.
“כאילו שיש חשש שאשכח” מניחה את האלבום לפנינו מדפדפת: “רבקוש. בת תשע. אלי בן שש וחצי. חיים בן כמעט חמש. ומויש. הבייבי שלי. בן שלוש. לפני החג גזרנו את שערותיו על רקע נופי מרסיי”.
אביגיל נוטלת בעדינות את האלבום מידי , מתעמקת בפניה המתוקות והתמות של רבקוש. בשיער הערמוני הקלוע, באף הקטן ובנמשים שפזרה השמש עליו. “היא דומה לך?”
“לא. אני מקווה שלא”.
“שירי!!” היא צועקת, אפילו שהיא לא. “אני מרגישה שאת מכה את עצמך כל הזמן, ואני מבקשת רחמים. עליך. בבקשה–” היא נעמדת, נראה שהסערה שבחוץ נבלעה בה איך שהוא.
“את חמודה” אני קוטעת אותה . “אבל אני לא יכולה לרחם על עצמי, אביגיל. זה משהו שצריך לטפל בו מהיסוד.” אביגיל מנענעת את ראשה והקצוות הרטובים של הפאה מצליפים עלי טיפות. זה לא מצחיק אף אחת משתינו.
“צריך שמישהו יטלטל אותך! שיוציא אותך לסיור מופלא בתוך עצמך! למה את לא יכולה לראות את הדברים היפים שיש בך כמו שאני רואה אותם? למה?” עיניה של אביגיל בוערות, והכנות שבצעקתה מרגשת אותי. אני מביטה בה בחצי חיוך ועונה:
“לא שואלים למה”
סוף סוף צוחקות.
היא מתיישבת שוב לצידי. “אני רק מנסה להבין למה את חושבת ככה על עצמך. את כל כך רגישה ועדינה, מה עובר לך בראש שמקשיח אותך ככה?” אביגיל לוקחת לגימה, נושמת, מנסה להירגע.
אין לי תשובה. אני רק יודעת שאביגיל לא מכירה אותי. בכלל. התמונה שהיא רואה, שונה לגמרי מהאמת.
הי, אתן שם, מסכימות איתי?
לתגובות כאן
-
-
פרק נ”ו
דברים טובים נגמרים מהר. הטיולים, החג הרגוע עם סבא וסבתא ואהבתם הגדולה לכולנו, ובכלל הרגעים המשפחתיים האלו לפני הנחיתה לשגרה החדשה שקצת מאיימת על כולנו.
הכלים החליפו ארונות, וחנה הספיקה להכין מופלטה, לשתות קפה עם חמותי ולהשאיר אותנו להתענג על מעשי ידיה וללקק את האצבעות (שלנו) בלי להתחשב באף אחד מכללי הנימוס.
הריח המדהים של הדבש והחמאה הנמסים על גבי הבצק הקלוי מגרה אותי יותר מידי, וחמותי שמה לב לזה בלי להתאמץ בכלל. “מה תגידי לחנה אם היא תשאל אותך מה את אומרת על המופלטה שלה, אה?” אומרת לי חמותי בחיוך, “תטעמי קצת”. אז אני מקשיבה לה וטועמת קצת, ומבינה לגמרי למה כולם מתלקקים.
“המטבח המרוקאי לא ממש מכבד את הדיאטה שלי” אני צוחקת וקמה לשטוף ידיים. “תכף יגיעו השבקיה, והספינג’… אני חושבת שאספר לה את האמת, זה יהיה הכי פשוט.” אמת היא הדרך הנכונה והישרה, אבל לא תמיד קל לומר אותה, אז אני מוסיפה: “כשאחזור”.
צמרמורת לא נעימה עוברת בגבי. בעוד שבוע, אני חוזרת לארץ ומשאירה את כולם כאן. כבר הספקתי להתחרט כמה פעמים על ההחלטה שלי, אבל עכשיו יש סיבה נוספת ומשמעותית שמחייבת אותי לדבוק בה..
אתמול, אחרי שהבית היה נקי, מסודר והשטח פנוי מאזניים קטנות, ישבנו סוף סוף לשיחה רגועה על כוס תה, וחמותי סיפרה:
“אותו יום היה יום לחוץ מאוד. הכתבה עמדה לרדת לדפוס באותו לילה, אבל אז נזכר המרואיין שהוא לא רוצה לפרסם את החלק העוסק בסטארט-אפ שלו. אומנם זו היתה פיסקה בודדת ודי שולית, ובכל אופן, הוא לא רצה לקחת סיכון. לא הייתי בבית באותו הזמן, והעורכת התקשרה אלי כשהיא לחוצה מאד לאחר שלא הגבתי להודעות המייל הדחופות שלה במשך כמה שעות. היא ביקשה ממני לערוך את הכתבה בדחיפות. האמת, שלא הצלחתי להבין למה היא לא עושה זאת בעצמה…” ניכר היה שהזכרונות לא נעימים לה, ובפרט מחשבות מסוג ‘היה אפשר גם אחרת’.
אבל יש לנו אמונה. ושתינו יודעות שלא היה אפשר לכתוב מציאות אחרת, אם כך, ובדיוק באופן הזה היא נגזרה עלינו.
“בכל אופן, מיד כשהגעתי הביתה, מחקתי את הקטע, בדקתי שאין אזכורים נוספים, ושלחתי את הכתבה ישירות אל הגרפיקאית. היא היתה צריכה להתאים את העיצוב למספר המילים המעודכן.” היא עוצרת, לוקחת לגימה ובהבעה מהורהרת ממשיכה לספר: ” כמה דקות לאחר מכן, התקשרה אלי הגרפיקאית ושאלה אם העדכון ששלחתי הוא סופי, כי העיתון חייב לרדת לדפוס, והיא חייבת לישון. אישרתי לה בלי להבין מה הבעיה, ומאז הכל היסטוריה.
העיתון התפרסם עם הפסקה שמחקתי, במקומה- נמחקה פסקה שונה לגמרי. הגרפיקאית טענה שכמה דקות אחרי ההודעה הראשונה שלי לאותו ערב, נכנסה הודעה שניה ממני, וזה התיקון שאישרתי לה בטלפון “.עכשיו קולה עירני ונחרץ. “אני טוענת ששלחתי לה רק הודעה אחת, והיא טוענת אחרת…” הבטתי בה מוטרדת. איזה בלגן! נשמע שמישהו כאן באמת היה עייף.
“חלק מהטענות היו שהעלמתי ראיות,” היא מוסיפה בלחישה. “כלומר, שמחקתי את ההודעה ששלחתי לגרפיקאית באותו לילה, כי בבדיקה שהם ערכו בתיבת המייל שלי, הם לא מצאו את ההודעה השניה. לעומת זאת, הגרפיקאית הציגה את ההודעה שהיא קיבלה ממני, וזאת עובדה שההודעה קיימת.” זה מוזר.
“אבל אי אפשר למחוק הודעה בלי שיראו זאת בשרשור” אני מציינת.
היא מחייכת באירוניה. “אז זהו, שההודעה הגיעה אליה כהודעה חדשה, ולא בתוך ההתכתבות שלנו. כך שמבחינתם, יכולתי למחוק אותה מבלי שישאר סימן לכך”. אני לא מוצאת מילים להגיב, איזה מצב הזוי!
“אני נותנת לך יפוי כוח, שירי, כדי שתוכלי לשחרר את המחשב מעורך הדין אצלו הוא הופקד, ותנסי לבדוק מה קרה שם. אני נותנת לך גם את הטלפון של הגרפיקאית, אבל עליך לדעת, שלצערי, גם היא פוטרה, ואני מקווה שהיא תסכים לחזור אחורה ולנסות לעזור לנו, למרות שמבחינתה הדברים נראים פשוטים לגמרי, ואין כל כך מה לחדש”. הנהנתי, עדיין מחפשת מילים.
“אעשה כל מה שאני יכולה, אמא. זה נשמע כל כך מוזר, אבל כמובן שאני איתך.”
“תודה שירי. הייתי כל כך מבולבלת אז, והדברים קרו והתגלגלו במהירות שלא הותירה זמן לחשוב בהיגיון, שפשוט הפקדנו את המחשב אצלו וברחנו”. הבטתי בה ברחמים, נזכרת בלא קושי בבלגן וחוסר האונים שחשנו אפילו בלי להבין מה קורה.
“הנה זה, כאן. היא הושיטה לי תיקיה קטנה עם דף מקופל, תעודת זהות, ודף קטן נוסף. ישראל יקח אותך לבאר שבע אחרי שתתאוששי מהטיסה, וכשיתאפשר לשניכם. רשמתי לך את הקוד לחשבון המייל, שימי לב לא לשמור אותו במנהל הסיסמאות. בסדר?” כמובן. הבטחתי להשתדל לעשות כל מה שאוכל למענה, והמבט המודה שלה סיפר לי עד כמה חשוב לה שלפחות אנסה לנקות אותה מהאשמה הקשה הזו.
את הימים הבאים ניצלנו כדי לשלב את הילדים במסגרות החדשות ולחפש עבורנו דירה. לשמחתנו גילינו, שרוב הצוות כאן יודע עברית ברמה טובה מספיק, וכולם קיבלו את הילדים בחיבה גדולה ובנכונות לעזור בכל מה שאפשר.
אני יודעת שילדים מסתגלים מהר למקומות ולשפה חדשה, אבל הם הילדים שלי, ואני לא רוצה שיהיה להם קשה. אני דואגת. ודואגת גם שחלילה יתעוררו קשיים כשלא אהיה כאן, גם אם מדובר בזמן מוגבל, ובקשיים שגם אבא וסבא וסבתא בודאי יכולים להתמודד איתם.
במטבח, קולפת ירקות לצידה של חמותי, אני פורקת בפניה את החששות שלי. היא מקשיבה לי, ואולי קצת נפגעת, כי היא שואלת: “את לא סומכת עלי, שירי? אני כאן בשבילם. רק בשבילם”. מבטה החם מרכך את השאלה, אבל אני מרגישה שהיא רוצה יותר אמון מצידי.
“אני דואגת שגם לך לא יהיה קשה איתם, אמא” אני מנסה לרכך. “ובודאי שאני סומכת עליך. הם כל כך אוהבים ומחוברים אליך, שאני בטוחה שיהיה להם הכי טוב שאפשר.” אם לא הקולף והגזר, הייתי מעניקה לה חיבוק שיסגור את כל הספקות. במקום זה, אני רק עוצרת, ונותנת למילים שלי מקום.
“אז אל תדאגי, מותק. אנחנו נדבר כל יום, ואשלח לך תמונות. ונתפלל שתחזרי מהר ועם בשורות טובות.”
אמן.
במוצאי שבת לפנות בוקר העיר אותי מויש כשהוא קודח מחום. למזלי, תיק התרופות שהבאנו מהארץ היה איתנו בחדר, ולא הייתי צריכה אפילו לצאת מהחדר כדי לחפש תרופה עבורו. ישבתי לידו, מלטפת את הראש שזכה לתספורת ראשונה ממש לפני החג, מחכה שהחום ירד. אבל הבוקר הגיע, ושוב להט העולל הקטן שלי וסבל מכאבי בטן והקאות. הטיסה המתקרבת היתה נראית עכשיו לא אפשרית בכלל.
“אני מרגישה שהוא אומר לי בשפה הכי ברורה שיש ‘אמא אל תלכי'” אמרתי ליחיאל שחזר מהתפילה באותו רגע שהוצאתי את מויש עטוף במגבת ומיבב מהאמבטיה.
“אני מסכים איתך, אבל מה את מציעה לעשות?” הוא שואל מביט בידי המלבישות אותו בזריזות. לא הספקתי לענות, וחמותי נוקשת בדלת, מתעניינת מה קורה. אני מביטה בה ומבינה שהיא גם מבינה. “בוא מויש, סבתא הכינה לך טוסט טעים” בתגובה, מויש רק אוחז בי וצורח. זה בדיוק מה שחסר ללב שלי.
אני מגניבה מבט לחמותי. רואה את התחנונים בעיניה. רואה את התקווה הגדולה שהיא תולה בי. ולא יכולה לעמוד מולם. הם חזקים אפילו יותר מהבכי של מויש הסובל.
אני מושיבה אותו עלי, ומסבירה שוב. מתוך אמונה שזה בדיוק מה שעלי לעשות, ומתוך אמון שגם הוא, קטן וקשור לאמא, מסוגל לעמוד בזה. “מויש. אמא חייבת לנסוע היום. סבא, סבתא ואבא ישגיחו עליך עד שאחזור. וגם רבקוש אלי וחיים.” כולם שותקים, רק הבכי שלו והמילים שלי עומדים באוויר, מתחרים אלו בזה.” אני הולכת לפתוח את כל ההפתעות שהשארת לי בדירה. אתה זוכר?” הוא מהנהן, עדין בוכה ואוחז בי בחוזקה. “עכשיו אתה לא מרגיש טוב, אבל בעזרת ה’ הכל יעבור בקרוב. טוב מותק? אתה תמיד יכול לבקש מסבתא או מאבא להתקשר אלי. בסדר חומד?” הוא מהנהן שוב.
“נהדר. ילד בוגר שלי. עכשיו נלך לאכול טוסט טעים?” אני שואלת ונעמדת, אוחזת בידו. הפעם הוא מסכים.
לא נותר זמן רב. אני מזדרזת לאכול משהו, להיפרד מהילדים ולהיקרע שוב מהידיעה שיעברו ימים רבים עד שאראה אותם שוב. המזוודה הקטנה ארוזה כבר מאתמול, המסמכים איתי, וגם ספר הכתיבה של רחלה. חיבוק נוסף לחמותי ולמויש וכבר אני רצה למטה, חנה מחכה לי שם ברכב מותנע.
שוב הגעתי לטיסה חסרת נשימה.
לתגובות כאן
-
אויש נכון, את צודקת, ממש נדרש להתייחס לפרט הזה.
תודה רות!
-
תודה לך תמי,
אנחנו במסלול עליה עכשיו, מבחינת הצטברות מתח, אז לא בטוחה שכדאי פרק נוסף…
-
תודה תמר.
מה זה באמת…
-
תודה י מ ורותי, משמח להנות אתכן.
ולגבי החשדות, נצטרך לעבור עם שירי את הדרך הזאת…
-
😉
מכוון מכמה כיוונים:)
תודה תהילה.
-
תודה שרי😊
-
תודה רבקה, כל דעה מוסיפה לי המון.
מעריכה שכתבת!
-
אנחנו עוד לא יודעים עדיין איך אביגיל הגיעה ולמה.
מניחה שיהיו לך שאלות נוספות גם אחרי הפרק הבא.
-
😊
תודה יקרה…
-
תודה… כל דבר עוזר!
למעשה בדקתי כיוון קצת אחר, אבל בשביל המהלך זה מעולה.
-
טוב… אמנם כפי שכתבתי קודם זאת לא באמת הפואנטה,
אבל אולי כן כדאי בכל אופן לתת פחות פרטים גם בקטע הקודם וגם בפרק הנוכחי.
-
תודה. אקח גם את הנקודה הזו בחשבון. מעריכה מאד את המושב!
-
לגמרי ברצינות… ערב חג או לא?
ו… תודה שוב.
-
תודה תמר! מעריכה שכתבת.
אולי בכל מקרה אעלה את השאלה הזו שוב בהמשך הסיפור.
-
שמחה לשמוע. בעז”ה תקבלי גם את:)
-
תודה מלי! מחר בבוקר בעז”ה.
-
תודה רחלי, מאד חשובה לי דעתך.
אולי אשמור את הפרטים המדויקים לשלב מאוחר יותר אם כי השאלה הבוערת היא אחרת…
-
הבנת נכון, אני מתלבטת אם הייתי צריכה לטשטש יותר את ההשתלטות של אלישבע,
או לפחות לא להזכיר את העובדה ששירי עזבה את המחשב לטיפול המסור שלה בלי להשגיח.אשמח לחוות דעתכן.
וזה בשביל הציטוט ששעשע אותך:
😋
-
תודה יקרה,
התגובות שלך תמיד מחממות את הלב…
