[שירי 🙂]

פרק ו

עד כמה שהשיחה עם חדווה היתה מטרידה ומתישה, וסימני השאלה החדשים שצמחו ממנה – מציקים וקוצניים, עבר גם היום הזה בשלום. איכשהו. ברוך השם על כל רגע של כח וריכוז. הבטחתי ליחיאל בשיחת חמשת הדקות הטלגרפית של הפסקת הצהרים להשתדל להקדים ולחזור הביתה ולנוח מהחוויה המוזרה, ועכשיו, חצי שעה מוקדם יותר משעת הסיום הרגילה שלי, מצאתי את עצמי סוגרת קצוות, מדפיסה את המאמרים להגהה שניה, נפרדת חרש מהבוסית וכמעט נמלטת החוצה אל הרחוב הקריר.

הסערה של הבוקר נרגעה והותירה רק שלוליות גדולות, בכל מקום. צעדתי בזריזות, רוצה להגיע הביתה, להירגע. באיזשהו מקום, למרות חוסר ההגיון, חששתי לגלות את חדווה דולקת אחרי עם שאלות מציקות ומבטים פולשניים.

עדיין לא ידעתי שבזכות חדווה יבואו על פתרונן כל הקושיות שתפסו אותנו בשבועיים האחרונים. מצד שני לא ידעתי גם שימלאו את מקומן חדשות ולא פחות קשות… אמרתי כבר משהו על אי ידיעה?

באותו ערב, עקבתי אחר יחיאל שיצא ונכנס מהבית ואליו עסוק וטרוד בשיחות חרישיות מהן לא הצלחתי ללקט ולו מילה אחת. היה מורכב להתנתק מהדאגה והחששות ולהקשיב לרבקוש שניסתה לשתף אותי בקורות המשחק שהפך למריבה בכיתה. כשהבנתי סופית ששום מילה לא נקלטת ברצף ההגיוני, בקשתי ממנה לחכות לזמן רגוע יותר שבו אוכל לשבת ולהקשיב באמת. “אני מאד טרודה עכשיו, מתוקה. ובאותה מידה מאד חשוב לי לשמוע אותך . רק שאני לא מצליחה להתרכז.” ליטפתי את הפנים הקטנות שמבט בוגר אפיין אותן תמיד. “רוצה לעזור לי לארגן את מוש לשינה?” רבקי רצתה. אבל גם כשלבסוף ישבנו יחד, וחזרתי אחריה על כל משפט כדי להיות בטוחה שאני מבינה הכל, לרבקוש זה לא הספיק. “אמא! את מבינה מצוין אבל… ” בת השמונה מתקשה לתאר במילים את ההקשבה הכל כך לא פנויה שלי. רק המבט שלה מספר זאת. ואני נצבטת וכל כך רוצה לפייס אותה. “את יודעת מה, מתוקה? אני אחשוב על על כל מה שסיפרת ומחר בבוקר אני מקווה מאד שבעזרת השם יהיה לי רעיון טוב בשבילך” הקטנטונת התעמקה בתוך עיני ולחשה מסופקת: “את בטוחה שאת יודעת על מה לחשוב? ”

לא. באמת לא ידעתי.

לבסוף נפתחה הדלת. שמעתי את צעדיו מתקרבים אל הסלון בכבדות והבנתי שעדיין שום דבר לא פשוט. ממקומי במטבח, יכולתי לראות אותו מתיישב על הספה, מגלה שישב בלי לשים לב על מכונית העץ של מוש, מחלץ אותה, וממשיך לשבת קפוא ולהחזיק בה כאילו מחשבותיו ומעשיו נתונים לשני אנשים נפרדים. הוא אפילו לא שם לב כשהנחתי לפניו כוס תה חמה והתישבתי גם.

התבוננתי בו מוטרדת. גבותיו מכווצות מעל עיניים טרודות, מתח נועל את לסתותיו ואת סבר פניו. פתאום הרגשתי עד כמה ההתמודדות הזו לא פשוטה עבור שנינו ולא יכולתי לחכות עוד.

“התה מתקרר, מ…מה קורה?” השאלה שלי הנחיתה אותו לספה. הוא נשען לאחוריו והניח את המכונית הקטנה על השולחן. מתלבט מאיזו נקודה להתחיל.

“לפני תקופה אמא שלי ראיינה איש עסקים גדול וחשוב מאד. הכתבה היתה אמורה להתפרסם בעיתון האזורי והיתה לה חשיבות רבה לעתיד העיתון. במהלך הראיון, הוא סיפר על פרויקט סטארט-אפ חדשני שלו שעומד ממש לקראת סיום, אבל כמה ימים לאחר מכן הוא ביקש להוריד את החלק הזה, כי לדבריו חל עיכוב לא צפוי בהשקה הרשמית, והוא כמובן לא רוצה לחשוף שום דבר לפני הזמן” יחיאל קרב את הכוס, ברך ולקח לגימה. מתוחה, אספתי גם אני נשימה עמוקה, מתכוננת להמשך שהגיע מיד.

“אמא ערכה את הראיון ושלחה אותו לאישור. הכל היה בסדר. אבל באופן מוזר, בעיתון הופיע המאמר המלא לזעמו הנורא של האיש. מערכת העיתון עשתה כל מאמץ להרגיע אותו, וזה לא היה פשוט.” הוא נאנח והמשיך במאמץ: “בשורה התחתונה פיטרו את אמא, ובנוסף דרשו ממנה פיצוי אדיר וזאת כדי למנוע ממנו להגיש תלונה רשמית.” הוא לגם שוב אוויר ומעט תה ” הם גם הבטיחו לו שמיד כשהתגלתה הטעות הנוראה הם אספו את רוב העיתונים ושום מידע מיותר לא גלש. אבל מתברר שאנשים כן יודעים. יודעים ומדברים.”

הנהנתי באלם. חמותי היא זו שזיהתה בי את הכישורים הראויים לתפקיד עורכת והכניסה אותי לעבודה במשרד הירחון. אני באמת חייבת לה כל כך הרבה ובפרוש לא רק על זה. איך אפשר לעצור את הגלגל?

יחיאל אמנם השתתק, תולה עיניים מצומצמות בהבעות המגוונות שעל פני. אבל זאת שלו, סיפרה שהסיפור עדיין לא הסתיים.

” מה?”

“בימים האחרונים אבא קיבל הצעה לעבור לקהילה קטנה בצרפת ולשמש שם כרב ומורה רוחני. בהתחשב בעובדה שמקור הפרנסה שלהם אבד, ושגם את הדירה הם נאלצו למכור כדי לנסות להשתיק את הסיפור, הוא שקל ברצינות לקחת את ההצעה שיש בה גם שכר טוב וגם מגורים ממומנים, והכי חשוב- רחוק מאד מכל פטפוט מצער.”
לא יודעת מתי הית הפעם האחרונה שהייתי המומה כל כך. אבל הדבר הראשון שעלה במחשבתי הוא שחייבים לעזור להם ואי אפשר לתת להם לעזוב ככה. מבטו של יחיאל התעמעם עוד יותר.

“מאוחר מידי. הם כבר שם”

“תכף תגיד שעלינו ללכת בעקבותיהם כדי לעזור להם” לחשתי קצרת נשימה, לא עומדת בקצב הבשורות הנוחתות עלי היום הזה.

“תכף אני אגיד. נכון. אמא זקוקה לעזרה רגשית. כולנו חושבים איך לעזור לה. אבל שירי. אני מבקש ממך. בואי תשאירי לטיפולי את הנושא הזה. את צריכה להיות רגועה ופנויה בשביל הילדים. אני מטפל בזה, ואת מנסה לשכוח. טוב?” נשמע פשוט. והדאגה שלו ממש מחממת את הלב. אבל זה לא.

“אני לא יכולה. אתה יודע שלא.
אתם המשפחה היחידה שלי, זה פשוט בלתי אפשרי לשים בצד ולשכוח!”
שקועים במחשבות ישבנו שקטים זמן ארוך, מגלגלים את המאורעות ומנסים לעכל ולחבר את כל החלקים יחד. לבסוף, נשענתי לאחור, מנסה להרפות.

“אתה צודק. ואני אנסה. רק בבקשה.. תשתף אותי אם מתקרבים להחלטה שקשורה גם אלי. אני חושבת ששבעתי הנחתות לתקופה הקרובה.” יחיאל הנהן בהבטחה אילמת, הרים את הכוס הקרה וקם. כיביתי את האורות ולחשתי: “בזכות חדווה נפתרו כל השאלות. מי היה מאמין. נראה לי שאשלח לה פרחים ושוקולד” יחיאל גיחך. הוא יודע שכנראה לא אבטא לעולם את כעסי על ההתנהגות הפולשנית של חדווה, אבל פרחים ושוקולד הם קצת יותר מידי בשבילי.

רגע לפני שנרדמתי נזכרתי שלא חשבתי על פתרון בשביל רבקוש. אבל גם המחשבה הזו, חשובה ככל שתהיה, לא נגמרה לפני ששינה השמורה לאנשים מותשים עד הקצה, נפלה עלי.

[שירי 🙂]

פרק ה

השבוע החדש היה רטוב לגמרי. חורף שטף בחוץ באגלים גדולים מנקה מאבק את הגגות, הרחובות ובעיקר את האוויר שעכשיו היה צלול וקר. נשמתי אותו עמוק לתוכי ונתתי תודה שקטה למי שהמפתח הזה בידיו. הגשם לא הפריע לאף אחד להתחיל את היום והשבוע כרגיל. הרחוב היה מלא כבכל בוקר. ילדים מכורבלים מוסתרים ברובם על ידי מטריות ססגוניות, העלו חיוך על פני. אמנם הדרך למשרד קצת ארוכה אבל אויר הבוקר הנקי הזה והסצנות האנושיות הפשוטות בהן אני צופה מבחוץ כמעט בכל יום, עושים לי טוב. הדרך ארוכה, ויש לי זמן לחשוב ולשחזר את השבוע האחרון שלא הביא במהלכו שום חידוש. יחיאל אמנם שוחח עם אבא לפני שבת, אבל לא הצליח להבין מה שלום אמא ומתי אפשר לשוחח איתה. אבא שאל על כל אחד מהילדים, וברר מה למדו ואיך, ובאופן כללי לא הותיר אף לא שניה של שקט או הזדמנות לעורר שאלות. מתוך כבוד והתחשבות הסתיימה גם השיחה הזו ללא כל פתרון. לרגע הפכו מחשבותי לריקות. שלולית שאין בה כלום. אפילו לא אבן.

ואחר כך עלתה בי רק מחשבה אחת. אולי שתיים. חשבתי כמה חסרי ידיעה אנחנו מול העתיד, ואולי מוטב שכך.

המשרד קיבל את פני שקט. רק סימני פסיעות רטובים העידו שלא מזמן נכנסו לכאן חברותי לצוות. ואחרי שארגנתי לפריטים הרטובים מקום טוב להתייבש בהם, פניתי לפתוח את השבוע שלי ושל הפרויקטים המצפים לי. רק כמה רגעים נדרשו כדי לצלול במאמר החדש, כשאני מגייסת את כל הריכוז והעירנות לכל תו ואות. המשרד היה שקט, והעמדה שלי בפרט. רוב הנשים בצוות המערכת מכבדים את העדפותי ומתחשבים. אף אחת מצוות העריכה לא נכנסת לעמדת העבודה שלי בלי סיבה מיוחדת, בפרט שהתקשורת בינינו מתנהלת בעיקר באמצעות מייל. פעם בחודש, לפני הדפסת הירחון אני מעדיפה לקבל אותו בעותק פיזי ולעבור ביסודיות על כל הפרטים הקטנים, בחדות ועירנות הנדרשות ממני. וכעת, כשרק לפני מספר ימים הודפס הירחון הקודם, והאווירה במשרד רגועה עדיין, לא ציפיתי לשום ביקור שהוא. הייתי שקועה בתיקון ניסוח הכרחי באחד המאמרים החדשים כשצל הדומם נפל על שולחני ללא כל התראה, והקפיץ אותי ממש.
חדווה. שעונה על כפות ידיה, תלתלי הבייביליס המעוצבים שכאילו סורקו זה עתה גולשים קדימה וכמעט ונוגעים בשולחן, רכנה לעברי. אינסטינקטיבית, הנעתי את הכסא המשרדי שלי סיבוב גלגל אחד אחורה, מנסה להרגיע את הלב ההולם בלי סיבה הגיונית.

“מה קורה, חדווה? איך אפשר לעזור?” מעולם לא פיתחתי שיחה עם חדווה מלבד העניינים הטכנים שקשורים לעימוד שתחת אחריותה של זו. דבר שלא היה חסר לשתינו.
חדווה גיחכה בחצי חיוך שאין בו לא שמחה ולא מתיקות, עיניה חודרות ומבשרות סערה. בתזמון מטריד הבריק אור לבן לשבריר שניה בעיניה ולאחריו רעם עז הרעיד את החלון. נעמדתי ומלמלתי את הברכה, דבר שלא הפריע לחדווה להישאר ממוקדת בי, כאילו ממתינה שאשב שוב. איך היא יודעת שהרגליים שלי רועדות כל כך?
“אני לא חושבת שאפשר לעזור. לך, אני מתכוונת. אני-” שוב הגיחוך הזה. “ברוך ד’ לא קשורה לסיפור הזה משום כיוון” היא הזדקפה ושילבה את זרועותיה בתנועה איטית ומחושבת, לא מנתקת ממני אף לא לרגע את המבט החוקר שלה. שתקתי. מבולבלת חיפשתי את המילים לשזור את קצה החוט שיתן לי הבנה כלשהי. אבל המילים לא נמצאו, וחדווה ידעה לקרוא את המצב גם בלעדיהן.
“אז את לא יודעת כלום… אני מבינה” היא התנתקה מהשולחן, והסיטה סוף סוף את מבטה, כמתכוננת לסגת.
“תמסרי לחמותך שמוטב להשקיע את המוח החריף שלך בפתרון הבעיה מאשר בפיצוח החידה” היא רכנה שוב ולחשה בצינה: “למרות שאני חושבת שאפילו המוח שלך לא יכול להתמודד איתה” וכשהיא מותירה אחריה סימן שאלה כפול, יצאה מן החדר סוגרת אחריה את הדלת, כולאת אותי ואת הפחד שהשאירה אחריה בחלל אחד קטן.
הפעם הדהדו צעדיה היטב עוד דקות ארוכות. ואני נותרתי הלומה על הכסא, אוחזת את רכותי ההולמות באצבעות נוקשות, ומתאמצת לחזור לשליטה.

תנשמי.

ושוב.

קשה לי לנשום.

קשה לי להירגע.

אם חדווה יודעת משהו, כנראה שעוד אנשים יודעים. ואם כן, כמה זמן יחלוף עד שיתהפך העולם? אבל למה? מה כבר יכול לקרות לכתבת שטח ותיקה של עיתון?
יש פעמים שאני ממש, אבל ממש שונאת חידות. הן מכאיבות לי את הראש ולוקחות ממני את הריכוז המפורסם שלי. מיואשת קמתי למזוג לעצמי מים קרים. בחשש פתחתי את הדלת שסגרה חדווה אחריה.

הפרוזדור היה ריק.

אשמח לתגובות הארות והערות. שבוע מבורך וחג שמח!

[שירי 🙂]

תודה! התגובות שלכן מחממות ונותנות כוח!

דלק כפשוטו.

מעריכה כל אחת שטורחת לכתוב:)

[שירי 🙂]

פרק ד

גב’ דבורה לוי-פדר לבושה תמיד בחליפה כחולה ונעלים גבוהות, פאתה מסורקת לאחור, דבר שמשאיר את פניה הנעימות גלויות ומשדרות אמון. מה שכן משתנה תמיד בהופעתה המכובדת הוא הצעיף הקשור סביב הצוואר והתיק התואם לו. למרות שעד עתה לא היו הרבה שיעורים, כבר הספקתי לשאול את עצמי איך היא לא שוכחת שום דבר נצרך במהלך העברת החפצים מתיק לתיק. אני, שהתיק שלי מאכלס כל טוב, מתקשה להעלות על הדעת שהתיק של המרצה הרהוטה בכלל ריק. או שיש לה אולי תיק מיוחד לכל שיעור. או… גלשתי עמוק מידי. אני מתנערת ומקשיבה למרצה המדברת מעל ראשי.

” השאלה ‘למה’ היא מבחינות מסוימות שאלה סגורה. תשאלו כל ילד שהרים יד על אחיו או על חברו, חלילה, למה הוא עשה את זה, ותזכרו היטב את המבט שלו. למה? ככה.” הכיתה גיחכה. כל אחת מהנשים שמחזיקות בתיקן או על ראשן מספר כובעים, בודאי מצליחות לשחזר בקלות מבטים או תגובות כאלו. בכיתה, בבית… איפה לא… מי לא שואל למה?

“כשאת שואלת למה, את בעצם חותרת לשורה התחתונה בלי לנסות להבין את כל התהליך שהתרחש באמצע, ותמיד יש תהליך. שאלה תמציתית דורשת תשובה מאותו סוג, ומה נשאר? ‘ככה!’. פשוט, לא? ” לוי- פדר לא יכולה לעמוד במקום אחד, לא כשהיא מדברת, ולא כשהיא שותקת. גם עכשיו היא ממשיכה לסייר בקדמת הכיתה, כשרק עקביה נוקשים, נותנת לדבריה לחלחל ולצנוח לתודעה המשתנה והמתעצבת של התלמידות שלה, ואני בתוכן.

“אנחנו רוצים להבין מה עומד מאחורי מעשים או תגובות של ילדים, ולא רק ילדים. אנחנו רוצים לפתח תקשורת יעילה ותומכת ולשם כך נשתדל מאד שהסביבה שלנו תקבל הזדמנות להסביר את עצמה ולבטא את המניעים שלה כדי שלכולנו יהיה יותר טוב. אתן איתי, בנות?” היא נעצרה בקצה הכיתה, ממתינה. שאלתה לא הקפיצה אף אחת, כולן כנראה חושבות ברצינות על דבריה.

ובכל זאת מישהי שאלה מאחור: ” אילו מילים חלופיות את נותנת לנו, ומה זה משנה אם נשאל ‘למה’ או ‘מדוע’? ” השאלה הציתה תסיסה קטנה, שנרגעה כשדבורה הרימה את ידה לאות שקט. היא פסעה חזרה למרכז הכיתה והמשיכה: “אנחנו לא מחליפות את המילה, אלא את השיטה. המטרה שלנו היא לא לקבל תשובה, אלא להבין מה קרה. ונקבל את ההסבר הזה רק כשנברר אותו מתוך רצון לדעת, להבין ולהיות שם, ולא מתוך רצון לגמור את הסיפור ולהמשיך הלאה.” היא כל כך מאמינה בדבריה, שכולן קשובות כולל כולן. אבל לשיינדי, שעובדת עם ילדים סוערים כמו רוח ושמתקשים לענות ברצינות גם על שאלות של ‘כן’ ו’לא’, קצת קשה להאמין שזה יעמוד במבחן המציאות.

“אם אני אעצור את השיעור כל פעם לתשאול ממושך, ולא משנה איזה שדר אני מעבירה לילד, אכפתי ככל שיהיה, אני אאבד את הקשב הרעוע ממילא של כולם. הרי מכות והצקות מתרחשות אין ספור פעמים בבוקר אחד!” כנראה ששיינדי ביטאה בקול מחשבה של רבות, כיוון שרוב הראשים הנהן בהזדהות, מחכה לתשובה טובה.

” זה טוב. זה טוב. שאלה מעולה , שיינדי” פאתה המוקפדת של דבורה נעה, מרוצה. ” ובכן, את בוחרת כמו תמיד מתי נדרשת התערבות יסודית יותר. הכל זה עניין של מינון. בנוסף, בואו לא נשכח שילד שנשאל ‘למה’ מרגיש אשמה. וזה לא נעים. נחפש דרך חיובית יותר לברר את העניין. מסכימות?” המהומי הסכמה ליוו את המשפט הבא. ” ואנחנו נבין את זה טוב יותר עוד מעט. כעת-” מחאה כף בהתעררות: ” אנו עורכות תרגיל בזוגות. כל זוג מקבל כרטיס סיטואציה, בחרנה בעצמכן מי תהיה המתשאלת, אבל ברגע שנשאלת השאלה ‘למה’, מתחלפים.. ויש לך הזדמנות אחת בלבד לתשאל. קדימה.” התארגנות קלה, כרטיסי סיטואציות מחולקים, זוגות מורכבים כשלוי פדר מצוותת אותי לזוג שמימין ולאחר מכן רחש דיבורים, צחקוקי – פוסט – כישלון, ושוב, ולאחר זמן קצר יחסית לא נותרו מתשאלות, למעט שתיים. אביגיל ואני.

” אביגיל, את לכאן.” לוי- פדר מצביעה על הכסא עליו יושב התיק האפור שלי, שנאלץ לרדת לרצפה. גם אני נאלצת להתכונן לקרב כפול מול אביגיל. המורה שולפת כרטיס חדש מתיק הקסמים ומבקשת ממני להקריא אותו. ” ויש לך שבע דקות לרדת לשורש העינין מול אביגיל, וכמובן בלי לשאול ”למה'”.

” למה?” אני שואלת בחיוך מתוח, כולן צוחקות והמשחק מתחיל.

[שירי 🙂]

פרק ג’

בין אריזת כריכים, נשיקות יום טוב, ורפרוף אחרון על כולם, הצלחתי להשחיל כמה מילים על שיחת הלילה ההזויה, ועל התוכנית של בצי לנסוע הבוקר דרומה ולבדוק מקרוב מה קורה. יחיאל מודה על העדכון ובמיוחד על כך שלא הפרעתי את שנתו, ובעודו מנסה לשוא להשיג את אחותו הקטנה בטלפון, הוא נפרד בברכת שלום כנה ליום מבורך, מנהיג את שני הקטנים החוצה.
אמנם הבית שקט, אבל מחשבותי לא. דבר שמאריך את זמן ההתארגנות שלי בדקות ארוכות. אבל לבסוף, חצי שעה לאחר מכן יצאתי גם אני אל המשרד, מנסה בכוח להשתיק את אדישותי המסוקרנת מכל מה שתגלה בצי היום.
*
באותם הרגעים ממש כבר נחתה המדוברת בתחנה המרכזית בבאר שבע, מתנשפת איתרה את הרציף הנכון, והתיישבה חסרת מנוחה על כסא חסר שדרה וכמה רחוק שאיפשר לה העומס ברציף, מקבוצת חיילים שקיבלו חופשת סוף שבוע. קני הרובים הגדולים תמיד החרידו אותה וחיילים נושאי נשק תמיד היו ממלאים את התחנה המרכזית, עושים את דרכם אל הבסיסים הרבים שבאזור או מהם לכיוון ביתם שהיה עשוי להיות בכל מקום בארץ. בתפיסה שלה היא עדיין ילדה קטנה שחיילים נראים בעיניה כמשהו גדול וחזק . ועם כל השנים שחלפו, שהוסיפו לה נקודות גיל רבות וידע מפוגג פחדים, היא עדיין חשה מאוימת. היא הספיקה להחליף שלושה מקומות לפני שהאוטובוס לו חיכתה נכנס לתחנה, אוסף מגוון אנושי לתוכו. בצי נסתה לחייג שוב, מעדיפה להודיע לאמא לפני שהיא מגיעה באופן כל כך לא צפוי. אבל יותר צפוי היה שלא תהיה כל תשובה.
וכנראה רק מסיבה זו הדרך בת שלושת רבעי השעה נראתה ארוכה עד אין קץ.
כשנכנסה סוף סוף בפתח הבניין הישן, הבוקר כבר חלף ברובו. היא עלתה בדילוג את שלושת מדרגות השיש ששיני הזמן לא יכלו להן ונעצרה מול דלת העץ החומה. דקות ארוכות היא נקשה נואשת, משחזרת את כל הקודים שזכרה משנות ילדותה כדי לסמן להוריה שזו היא ורק היא. הזמן שחלף ללא תגובה העצים בה את החשש שעשתה את הדרך הארוכה לחינם. אבל אז התקרבו קולות צעדים אל הדלת.

היא לא ידעה שאחרי שזו תפתח שום דבר לא יחזור להיות מה שהיה.

*

כנראה שהמשפט האחרון שאמרה לי אמש לפני שנתקה את השיחה, עשה את שלו. התעניינתי בצהרים אצל יחיאל אם התחדש משהו, ואם דיבר עם בצי, ואחר כך ביררתי שוב, לפני שיצא לכולל, והרגשתי טרחנית כששאלתי פעם נוספת כשחזר בערב עוד בטרם הפשיל שרוולים כדי לחבר ילד או שניים למיטתם. בצי לא התקשרה, אף אחד לא הצליח לקבל מענה ממנה או מההורים, והדאגה של כולנו הלכה והעמיקה וקיבלה צורות ורבדים חדשים.

האם בצי נבלעה גם היא בחור השחור?

השעה היתה מספיק מאוחרת בשביל לשער שאם לוקחים בחשבון את ליל שישי שבשלו בצי כנראה לא תישאר ללון כל כך רחוק מהבית, היא ככל הנראה כבר השלימה את המסע הארוך וחזרה הביתה. יחיאל החליט ללמוד מאחותו ולהפתיע אותה בביתה. בהתארגנות מהירה הודיע גם ישראל בכור האחים על הצטרפותו לנסיעה ולו רק בשביל להפעיל סמכות באם יהיה צורך. אבל את עוצמתה של בצי הם כנראה לא לקחו בחשבון. היא אמנם קבלה אותם באדיבות מאופקת, ואף זכרה להגיש שתיה ועוגה ששרדה כנראה שבוע במקרר. היא גם השתדלה מאד להעסיק אותם בדיבורי סרק שלא עניינו אף אחד וגם לא אתכם. אבל לבסוף, היתה חייבת לעמוד מול אחיה ולענות על השאלה הבסיסית כל כך. מה קרה?

בצי נראית לכודה, אבל נדרש לה רק רגע אחד כדי לענות בקול כמעט בלתי נשמע: ” נתתי את מילתי לאבא שלא אספר כלום לאף אחד. גם יצחק… לא יודע . כמותכם.” מבטם נדד אל גיסם התמיר העומד מאחורי בצי בפתח הסלון כשידיו שלובות. הוא הנהן לאישור ומשך בכתפיו, חסר אונים.הם שתקו. מבינים שהם לא יכולים ללחוץ עליה להפר את הבטחתה לאבא. אבל ללכת בלי תשובה ולהמשיך להיאכל מדאגה מי יודע עד מתי, זאת לא יכלו.”מישהו חולה?” ישראל מנסה לפחות להרגיע את הקולות המטרידים ביותר, ומוסיף למול ההבעה המוזרה שעל פניה: “רק תאמרי לי ‘כן’ או ‘לא’.” לא, ברוך ה’ לא זה העניין” הם משחררים נשימה כלואה בהקלה משותפת.” מישהו בסכנת חיים?” ממשיך ישראל למתוח פסים ארוכים על דאגותיו העיקריות.”לא, אחים יקרים שלי. נכון לעכשיו, לא” היא משתתקת, עיניה מושפלות ואצבעותיה הארוכות, מסתבכות זו בזו בחוסר נוחות בולטת. נראה שהיא חוששת מהשאלה הבאה. “בבקשה אל תשאלו יותר. וכבדו את בקשתו המפורשת של אבא ואל תפתיעו אותם כמוני. האמינו לי שהם יודעים מצוין להתעלם מדפיקות על הדלת… תנו להם לשמור על…העניינים שלהם לעצמם ולטפל בזה בעצמם. הם ההורים שלנו, ולא להיפך” עם זה כולם מסכימים. אבל כשיחיאל מבקש לדעת מתי שוב יהיה ניתן להתקשר אליהם וגם לקבל תשובה, אין לבצי כל השערה. מודאגים כפי שנכנסו, ואולי אפילו יותר, נפרדו האחים ויצאו אל הרחוב הקר. משאירים מאחוריהם את התקווה הגדולה שהתאדתה עם אדי התה ממנו אף אחד לא טעם ומרגישים את חוסר הוודאות תופסת אותם בצבתות של קרח בכל חלק בליבם.

[שירי 🙂]

פרק ב/ טרדות

“אני חושב שמשהו לא בסדר אצל ההורים שלי” אמר יחיאל, מבטו המרוכז בוהה באריחים החלקים שלמולו. דמותו הכפופה מדאגה נשקפה בהם, מטושטשת. אמנם מאוחר מאד אפילו בשביל ארוחת לילה, אבל עדיין כל אחד משנינו ציפה לרגע הזה, ולא מוותר עליו.
הנחתי את מגש הירקות, מנגבת את תחתיתו במגבת הקטנה שנחה מקופלת על השולחן, לצד גבינה וקרקרים פריכים.
” מה גורם לך להגיע למסקנה הזו, יחיאל?” שאלתי מסמנת לו להתחיל לאכול ומתיישבת גם.

” לא הצלחתי להשיג אותם במשך יומיים. הבוקר אבא ענה לי, ואמר שיחזור אלי כשיוכל, ועד עכשיו זה לא קרה.”
הוא טבל מקל גזר בגבינה שבצלחתו ולעס אותו באיטיות, כאילו מנסה לעכל את חוסר הבהירות שחש בלעיסה יסודית של הירק הפריך.

” ולא נעים לך לנסות שוב, אבל גם להישאר בחוסר ודאות זה לא נוח” קרקור רעב האיץ בי להתחיל לאכול, על אף שבאמת רציתי לשמוע קודם והכל. הוא הנהן, דומם. ממשיך לכרסם ביסודיות מקלות גזר טבולים בגבינה.

” אחים שלך?” הצעתי צינור מידע סביר.

” אין להם מושג” מהבעתו המיואשת הבנתי שהוא ניסה כל מה שיכל לנסות כדי להגיע למידע שירגיע את דאגתו. דאגה שאינה אופיינית לו בדרך כלל ולכן היא מטרידה גם אותי. מאוד.

“ובצי? איך היא משתלבת בסיפור הזה?” לא יכולתי להתאפק מלשאול. גיסה יודעת כל לא יכולה להחמיץ אף יום בלי לדעת מה קורה עם אבא ואמא. יחיאל גיחך: ” גם היא לא עונה”.

כשגבותי מכווצות ממחשבה, בחשתי בכוס תה הצמחים שלי, מאזינה לצליל הכפית הנוקשת על דופן הכוס השקופה. “אם בצי לא עונה, סיכויים גבוהים שהיא בעסק, ושזה משהו שעדיין לא הגיע זמננו לדעת.” אמרתי מהורהרת.

“אני באמת דואג, אבל עדיין מקווה שזה סוד משמח ולא משהו מעבר לזה” אמר, מנסה להתחזק ולפזר את העננה מעל רגעי הביחד הבודדים שלנו ליום הזה, ובאותה נשימה ביקש: “ועכשיו נשמע לאן הפלגתן היום בקורס. קדימה . ספרי”

ועד סוף הארוחה לא הוזכרו טרדותיו שלו, ועכשיו גם שלי, ולו במילה אחת.

*

הטלפון צלצל, אבל לא הצלחתי לקבל את השיחה בשום אופן. הלחצנים הפכו למקשה אחת ולא הגיבו ללחיצות הנואשות שלי. המצב היה כל כך אבסורדי! סוף סוף חמותי מתקשרת, אולי עם תשובה והסבר, ואני לא מצליחה לענות לה! הטלפון השתתק לרגע, אבל מיד חזר לצלצל והפעם הופיעו על הצג הקטן גם מספר הטלפון של חמותי וגם של בצי. אבל הפעם, הלחצנים כולם נעלמו. מיואשת ניסיתי להקיש על המסך שנעשה מטושטש וחסר משמעות , ולעומתו הצלצול – לתובעני עוד יותר, עד שלבסוף הצליח גל הצלצולים השלישי לנתק אותי מהחלום המטריד ולגלות את הטלפון מצלצל לידי, על המיטה.
בצי.

שלוש! לפנות בוקר! הו, השם! לא רוצה לחשוב על כלום. למה אלי? למה היא לא מתקשרת לטלפון של אחיה, יותר סביר, לא? מתוך הלמות הלב אני מצליחה להיזכר שהטלפון של יחיאל מנותק כמו בכל לילה, ואחרי שבריר שניה נוסף של התלבטות אם להעיר אותו, אני מכריעה שלא, ומקבלת את השיחה.

קולה של בצי צורח לי לתוך האוזן. “מה קרה?? מה קרה לכם כולכם???? למה אף אחד לא עונה לי? אני משתגעת!”

” בצי?”

אני מקווה שבצי התקשרה רק כדי לשאול שאלות ולא שום דבר אחר. ” הכל בסדר איתך ועם ההורים?” קולי סדוק משינה ומחרדה גם יחד.

” אני לא יודעת מה בסדר ומה לא בסדר!! למה אף אחד לא עונה?? תביאי לי את יחיאל הרגע!” בצי תוססת כל כך, שאני מעדיפה להמשיך את השיחה מחוץ לחדר, אני כושלת החוצה בשל השמיכה שהחליטה להזדנב אחרי, מחליטה לצרף אותה אלי לכירבול על הספה, ולוחשת: ” הוא ישן. אני לא מעירה אותו, לא לפני שאת מסבירה ברוגע מה קרה”

הספה קולטת את איברי הרוטטים. אני מתכרבלת ומהדקת את הטלפון לאזני, דרוכה.

” ט ט ט ” מתעצבנת בצי ” עם האדישות שלך… שום דבר לא יזוז, באמת שירי! ” היא גונחת ומתקנת את עצמה מיד.

“סליחה… להגיע הביתה אחרי שלושה ימי השתלמות, ולמצוא כמויות שיחות שלא נענו רק מאחים שלי, זה מטריד. ואז אף אחד לא עונה!” היא קוראת שוב בתסכול.

ודווקא זה מרגיע אותי. לפחות לרגעים אלו. אני משחררת את המתח בנשיפת הקלה ומנסה להעביר קצת רוגע אל מעבר לקו: “כולם ישנים, בצי. וכמוך, ניסינו להשיג אותך כמה ימים כי לא הצלחנו לדבר עם ההורים וחשבנו שאת מעודכנת מה קורה שם” אבל ההסבר התמים מעורר דמיונות חדשים אצל גיסתי העירנית.

” מה קורה שם! תגידי לי מהר! אני לא עומדת בזה!”. אבל כמו לה, גם לי אין מושג, וכמה שאני מנסה ומשתדלת מאד, אני לא מצליחה להרגיע את בצי הנסערת שכל הנופש המדהים שלה ירד לטמיון ונשכח כלא היה. ” לא לקחתי את הטלפון שלי כדי לנקות את הראש, ולא סיפרתי אפילו להורים שאני נוסעת. אז חשבתי שהם לא עונים לי רק בגלל שהם לא מזהים את הטלפון של המלון! מה עושים, שירי? מישהו נסע לבדוק מקרוב מה קורה שם? שלושה ימים זה המון זמן! ” בצי בוכה מעבר לקו, ואני באמת מסכימה איתה ששלושה ימים זה המון זמן, אבל אם הצליחו ליצור אתמול קשר עם אבא והוא הבטיח לעדכן כשיוכל, אולי אין צורך לשכור רכב ולהפסיד יום שלם בכולל בשביל נסיעה מיותרת לדרום.

“מחר אני שם!” מצהירה בצי ” ונראה איך האדישות שלך לא תחקור מה היה ומה קרה. נדבר שירי. לילה טוב. סליחה שהפרעתי את שנתך ששום דבר לא באמת יכול להציק לה” השיחה נותקה, משאירה אותי עם חצי מחשבה שעדיין לא הספיקה להפוך למילים. בהיתי בטלפון שהשתתק סוף סוף, מרשה לעצמי לשחרר את הנשימה.

“שום דבר כבר לא יכול להציק לה!” לחשתי מסוחררת תוך שאני גוררת את עצמי בתוך השמיכה חזרה למיטה.

“נכון בצי. כי כנראה אין גרוע יותר מזה”

ובכל זאת, נרדמתי מיד.

[שירי 🙂]

אין לי מושג מה הסיפור עם הרווחים בין הפסקות.

ניסיתי לערוך, ונהיה גרוע יותר…

[שירי 🙂]

תודה לכן! מעודד ונותן כוח.

[שירי 🙂]

תודה! מעריכה את תשומת הלב.

למעשה המשפט הזה מחבר גם לפרק הקודם, למחשבות של הבוקר, זאת עיקר הסיבה שנוא שם.

וכמו שתהילה כתבה, הקדמה וחיבור להמשך. אם יש דעות נוספות, אשמח לשמוע.

[שירי 🙂]

את הדקויות רק הרגישים קולטים. ריגשת אותי!

[שירי 🙂]

תודה! שמחה לשמוע!