[שירי 🙂]

ואז, אתגרה אותי רשל וערבבה אותם בין שאר התפוזים שבשקית בה היו קודם, שופכת את כולם על האדמה, כעת חיפשנו שתינו את אורי, אלימלך, ישראל ושלום בין כל התפוזים הכתומים שרק נראים אותו הדבר. בדרך אל הבית הקטן של דוד סמי, עם שתי שקיות כבדות שנשאה רשל לבדה, היא הסבירה לי כמה כל אדם הוא מיוחד ואין כמותו בשום מקום. “יש רק שירי אחת בכל העולם. את יודעת?” הבטתי בה מחייכת. “רק שירי אחת עם כשרונות כמו שלך, ותפקיד שה’ נתן רק לך. את תזכרי תמיד שאת מיוחדת?” הנהנתי.

[שירי 🙂]

ממש מוזר:

ואז, אתגרה אותי רשל וערבבה אותם בין שאר התפוזים שבשקית בה היו קודם, שופכת את כולם על האדמה, כעת חיפשנו שתינו את אורי, אלימלך, ישראל ושלום בין כל התפוזים הכתומים שרק נראים אותו הדבר. בדרך אל הבית הקטן של דוד סמי, עם שתי שקיות כבדות שנשאה רשל לבדה, היא הסבירה לי כמה כל אדם הוא מיוחד ואין כמותו בשום מקום. “יש רק שירי אחת בכל העולם. את יודעת?” הבטתי בה מחייכת. “רק שירי אחת עם כשרונות כמו שלך, ותפקיד שה’ נתן רק לך. את תזכרי תמיד שאת מיוחדת?” הנהנתי.

[שירי 🙂]

פרק נ”ה כאן

תהנו! לא יכולה להבטיח פרק נוסף לפני החג, אבל אשתדל מאד.

[שירי 🙂]

פרק נ”ה

בכל יום מחדש קיוויתי שהיום נצא לפארק בורלי. תשאלו, למה לא ביקשתי? אין לי תשובה. אולי כי לא הרגשתי מספיק בנוח בשביל לבקש, או אולי מפני שלא רציתי לעורר אצל חמותי או חנה שאלות שאין לי כוח בשבילן.

אבל בסוף הגענו לפארק. זה לא היה באמת בסוף. רק הציפיה שלי יצרה את התחושה הזו. הפאר היה פסטורלי בדיוק כמו שרשל תיארה לי אותו. כל כך הרבה ירוק. ומים. ופינות יפות לנשמה. ניסיתי לדמיין את רשל מסתובבת כאן בין השבילים האפורים, נהנית בצילם של העצים הרבים, בוהה במי האגם ונהנית מהירוק שאין ספור גוונים לו. היא סיפרה לי שהפארק היה קרוב לבית, אולי היא גרה ממש כאן, קרוב?

איפה את רשל?

אנו יושבים מול המים הירקרקים ואוכלים ארוחת בוקר. חנה מספרת משהו לחמותי, והילדים מפוזרים בינינו ועסוקים מאד. אני מתנתקת לאט לאט לאט נשאבת שוב אחורה לימים המתוקים ההם. קולותיהם של הילדים המשחקים, הדיבור של חנה, במבטא קצת יותר חתוך מזה של רשל , משתלבים נהדר עם הזכרונות.

לפני הפסח השני של רשל איתנו, נסענו למושב לבקר את פפה, דוד סמי, ולקטוף תפוזים כדי להכין מהם מיץ. באותם ימים, רק מיץ סחוט תוצרת בית הורשה לעלות על השולחן בפסח.

בשבילי, זאת היתה הפעם הראשונה בה הצטרפתי אליה לביקור שם, וכמובן שהתרגשתי מאד. הרכב של דוד סמי היה ישן ומאובק, אבל לי לא היה אכפת כל עוד יכולתי להתבונן דרך החלון בדרך החולפת על פנינו. כבישים, רכבים, עצים לצד הדרך, שדות פתוחים פורחים בצהוב והמון חממות, היו כל מה שראיתי. לצערי, הנסיעה הסתיימה מהר מידי. לא ידעתי שהמושב כל כך קרוב! הגענו.

האוויר בחוץ היה צלול הרבה יותר באשר בעיירה שלנו, ומלא בקולות ציפורים רעננים ובריח ירוק, חריף. השכן גזם את הדשא בחצר הבית שממול, מה שששחרר לאוויר ריח נפלא של דשא קצוץ. שאפתי אלי את הטבע כאילו היה חמצן בשבילי.

דוד סמי הזמין אותנו להיכנס ולשתות משהו. ולאחר שרשל שוחחה קצת גם עם ממה- דוה אליס, יצאנו שתינו החוצה.

הקפנו את הבית ונכנסנו לתוך הפרדס הקטן המסודר בשורות ישרות, דורכות על מרבץ מפצפץ של עלים יבשים. קטפנו את תפוזים גדולים לתוך שקיות נקיות וחדשות שהבאנו מהבית, מה ששחרר לאוויר ארומת פרות הדר משכרת. קשה לקטוף פרות מהעץ. הם מחוברים מידי חזק בשביל ילדה בת 10. תפוז אחד היה כל כך עקשן, שאני פשוט עפתי אחורה כשניסיתי לנתק אותו מהעץ. זה היה כואב. רשל המודאגת עזרה לי לנקות את החצאית מהעלים והאבק שנתפסו עליה, ובררה שלא קיבלתי מכה חזקה מידי. “חבל שלא הבאנו מספריים” היא אמרה, ואז הראתה לי איך היא מנתקת את התפוז בלי למשוך אותו ואת כל הענף אחריו. עכשיו היה לי קל יותר.

ולאחר שסיימנו למלא את השקיות בכמות שיכולנו לסחוב, מצאנו פינה נוחה ומוצלת ונהנינו מתפוחים חתוכים שהבאנו מהבית.

“תראי שירי,” רשל החזיקה בכל אחת מידיה תפוז כתום. “גם התפוזים לא דומים אחד לשני. אפילו שהם רק תפוזים. לזה יש כאן שקע, לזה יש שריטה, אולי מעלה שהתחכך בו, את רואה?” זה היה מסקרן. הוצאתי גם אני שני תפוזים והתבוננתי בהם. “בואי ניתן להם שמות,” אמרה רשל בהתעוררות. “רוצה?” כל מה שרשל מציעה, אני רוצה.

התבוננתי בתפוז שלי, וקראתי לו אורי. הוא היה נקי לגמרי ועגול. השני היה מאורך יותר, וראשו, מסביב לעוקץ, היה גבשושי כמו… כתר. קראתי לו אלימלך. רשל בקשה שאספר לה על התפוזים שלי, ולאחר מכן הציגה בפני את ‘שלום’ ו’ישראל’ שלה. צחקנו והכנסנו את ארבעת התפוזים לשקית ריקה, מערבבים ביניהם. “קדימה שירי, בואי נראה אם נצליח לזהות את כל התפוזים.” להפתעתי, זה היה קל.

ואז, אתגרה אותי רשל וערבבה אותם בין שאר התפוזים שבשקית בה היו קודם, שופכת את כולם על חצאיתה הרחבה, כעת חיפשנו שתינו את אורי, אלימלך, ישראל ושלום בין כל התפוזים הכתומים שרק נראים אותו הדבר. בדרך אל הבית הקטן של דוד סמי, עם שתי שקיות כבדות שנשאה רשל לבדה, היא הסבירה לי כמה כל אדם הוא מיוחד ואין כמותו בשום מקום. “יש רק שירי אחת בכל העולם. את יודעת?” הבטתי בה מחייכת. “רק שירי אחת עם כשרונות כמו שלך, ותפקיד שה’ נתן רק לך. את תזכרי תמיד שאת מיוחדת?” הנהנתי.

“את מיוחדת” אמרתי לה, נצמדת לזרועה המאומצת משקית התפוזים הכבדה. רציתי לומר לה כמה שאני אוהבת אותה, אבל לא הצלחתי.

“אף פעם לא אמרתי לך כמה אהבתי אותך. וכמה היית משמעותית בחיי” אמרתי בלי מילים למים השקטים. “אני כל כך מתגעגעת. איפה את רשל?” אני רוצה לבכות, אבל זה לא אפשרי כאן. אז אני רק בולעת את הכאב ומשתיקה את המחשבות. לאט לאט אני נוחתת חזרה, לפארק בורלי של שנת תשפד. כולם סיימו לאכול וכעת חמותי אוספת את הילדים לברכת המזון.

חנה מתקרבת ומתיישבת לצידי. “מה את חושבת הרבה, שירי?”היא שואלת בעניין. אני מחייכת אליה. מתלבטת אם אצליח להסביר לה ובכל אופן מנסה. חנה גרה כאן כל כך הרבה שנים, אולי היא מכירה? אולי תוכל לעזור לי למצוא קצה חוט? אז אני מסבירה לה לאט ובמילים פשוטות.

“היתה לי חברה, מכאן, ממרסיי. היא סיפרה לי שהיתה מגיעה לפארק הזה הרבה פעמים, היא אמרה לי שהפארק הזה קרוב לבית שלה.” היא מהנהנת. “אני נזכרת בה, מתגעגעת”.” היא מהנהנת שוב, ואני כל כך שמחה שהיא מבינה אותי.

“היא גרה כאן, עכשיו?” שואלת חנה ומנסה להבין איפה הבעיה.

“אני לא יודעת…הרבה זמן לא דיברתי איתה, אני לא יודעת בכלל איפה היא”. גבותיה של חנה מתקרבות אחת לשניה והיא מניעה את ראשה בצער. “אולי אני … מכירה אותה? יש הרבה… משפחות אבל אולי את רוצה אני אבדוק”.

אני מספרת לה כל מה שאני יודעת על רשל. מציינת את הגיל המשוער שלה ושל האחיות הקטנות. חנה מקשיבה בסבלנות ונראה שהיא מנסה לחפש רמזים שאולי מוכרים לה ויכולים לעזור לי. “אני בודקת עם חברות שלי. אל תדאגי שירי, אנחנו נמצא אותה בעזרת השם”. אני מודה לה בחום, וסוף סוף כשכולנו מאורגנים , מציעה חנה שנרד אל החוף. הוא ממש קרוב.

אנו יוצאים משטח האגם ומגיעים למזרקת מים עגולה וגדולה, בהמשך השביל אנו צועדים לצד נהר הזורם בתוך תעלה מסודרת, “הוא גם הולך לים” צוחקת חנה. וכפי שהבטיחה מהר הים נפרש לפנינו, כחול ומדהים כפי שרק ים יכול להיות. הילדים כל כך נרגשים, ואנחנו צריכים לאחוז בידיהם כדי שלא יפרצו קדימה ישר אל המים. אנו עולים על לשון יבשה צרה שמעמידה אותנו בדיוק במקום בו נשפך הנהר אל הים.

רוח קרירה ישר מן הים מכה ברכות בפנינו. אני סוגרת לילדים את הקפוצ’ונים, מרימה את מויש ומחבקת אותו, גם כדי לוודא שהוא לא יחליט לבדוק את המים מקרוב. רבקוש והבנים יושבים על הסלעים הגדולים, ומביטים איך מי הנהר מתמזגים ברכות לתוך הים. כל כך הרבה זמן לא נסעתי לים! אני רוצה לדעת איך לבוא לכאן בעצמי.

אבל בשביל זה, אני צריכה לדעת לקרוא צרפתית ואני לא מצליחה להתרגל לכך שיש אותיות מיותרות בשפה הזאת. את רואה משהו אחד- שומעת משהו אחר.

“זה מזכיר לי את הקלרינט…”. אמרתי לחמותי ברגע מתוסכל אחד.” קוראים תווים בסולם אחד, שומעים סולם אחר*. איך אפשר להבין משהו ככה?”.

כנראה שאפשר. עובדה:)

*קלרינט שייך לקבוצת כלים טרספוזיטוריים בהם האצבוע בכל סוגי הקלרינט הוא זהה בכדי להקל על הנגנים. אך לשם כך נכתבים התווים באופן כזה שהנגן קורא תווים של סולם אחד ובפועל שומעים צלילים אחרים.

תגובותיכן החשובות כאן

[שירי 🙂]

תודה רעות

רק רוגע ושמחה לכולנו❤

[שירי 🙂]

פרק נ”ד כאן

תהנו!!

[שירי 🙂]

פרק נ”ד

כשפקחתי עיניים החדר היה מואר באור יום בהיר וצלול של תחילת אביב. החלון הגדול והמאורך שמאחורי ראשי הכניס גם רמזים מבחוץ לתנועה ערה של יום חדש. כמה שניות עברו לפני שנזכרתי איפה אני נמצאת, ואיך ולמה אני ישנה עם בגדים.

עצמתי עיניים שוב, מנסה לשחזר איך הסתיים עבורי יום האתמול. נזכרתי שחמותי שלחה אותי אחרי הארוחה לנוח, ואז כנראה נרדמתי כל כך חזק שאף אחד לא הצליח או לא ניסה להעיר אותי.

יצאתי בשקט מהחדר, מציצה על הילדים השקועים בשינה מתוקה בחדר הסמוך. הבית היה שקט לגמרי.

כשאני יחפה, פסעתי למטבח, מנסה לדלות רמזים בקשר למה שהספיקו כולם לעשות בזמן שהייתי שקועה בשינה העמוקה הזאת. על השולחן בסלון, על גבי מפה חד פעמית נערמו בצורה מסודרת אריזות מצות, אגוזים ושקדים טחונים והמון שוקולד כשר לפסח של ארץ ישראל.

חייכתי.

מזוודה אחת, אם כן, הגיעה לפורקנה. בתוכה הגיעו המתנות ששלחו כולם, וכל דבר שמורכב להשיג כאן והבאנו איתנו מהארץ. נטלתי ידיים וחזרתי אל הסלון, מתבוננת החוצה אל רחוב צר שמעברו השני עמד בניין זהה וגדול מידות בעל חלונות מלבניים וגדולים. וילונות כיסו את כולם. הסטתי גם אני את הוילון ולקחתי סידור, מתכוננת לנצל את הזמן השקט והנקי הזה לתפילה טובה. אבל לאיזה צד מתפללים כאן שמונה עשרה?

קיוויתי שעד שאגיע לתפילת העמידה, מישהו יקום ויחכים אותי. חמותי זכתה בכך.

כשסיימתי, היא כבר היתה עסוקה במטבח. הצטרפתי אליה מנסה להשלים את כל מה שהפסדתי אתמול. “תודה על כל ההפתעות שירי, הילדים כל כך רצו לפתוח את המזוודה של ההפתעות, ורבקי הבטיחה שאת בטוח מרשה אפילו שאת ישנה…” צחקנו.

“אני חושבת שניתן לילדים להתעורר לבד, הם צריכים את המנוחה הזו” היא המשיכה, מגישה לי כוס חמה וקרקרים ומתיישבת מולי עם כוס הקפה שלה. “אני לא יכולה לתאר לך את השמחה בלב כשאתם כאן. רק ה’ יכול לשלם לכם על כך”. אני מחייכת.

“העונג שלנו לשמח אתכם. גם לנו אין דרך להחזיר על כל מה שתמיד אתם עושים בשבילנו”. זה תמיד נכון, ובמיוחד במקרה שלי.

ואז חמותי רוצה להשלים ולשמוע על כל מה שעברנו בתקופה האחרונה, ולהתענג עוד קצת על סיפורים על הבנים, הנכדים והחיים בארץ.

בין לבין קמו הגברים ויצאו לתפילה, רבקוש התעוררה ובאה לשבת איתנו מתחממת עם כוס שוקו, אחריה התעוררו אלי וחיים, ואחרון- הגיע מוישי להתרפק על אמא.

“אמא, סבתא הבטיחה שהולכים לטיול היום” אמר אלי מרוגש, כשהוא מקבל בתודה את הכוס שלו. הסתכלתי על חמותי, מבקשת אישור.

“סבתא הבטיחה שהולכים לטיול כל יום. בעזרת ה’” היא תקנה אותו בחיוך. אתם יכולים לדמיין את קריאות ההתלהבות שמילאו את המטבח באותו רגע.

“עוד מעט תגיע חנה, חברה שלי, ותספר לכם לאן הולכים היום. טוב?” שלושה ראשים קטנים הנהנו במרץ. הרביעי, רק מחא כפיים קטנטנות בלי להבין בדיוק על מה החגיגה.

“אבל קודם הולכים להתפלל עם סבתא, כדי להגיד תודה לה’ ולבקש שיהיה לנו יום טוב”. אמרה ונתנה יד למויש, מעודדת אותו להצטרף.

לקולותיהם המתוקים והזכים, חתכתי ירקות וטיגנתי חביתות. בארגז שעמד מעל מזנון סגור ומכוסה היטב בנישה הקטנה שבמטבח, חיכו לי לחמניות אותן מלאתי ועטפתי בקפידה. את החמץ נאכל בחוץ.

דפיקות על הדלת. אני מציצה לסלון, חמותי שקועה בתפילת שמונה עשרה, והילדים כבר ליד הדלת, סקרנים.

אחרי היסוס קל, אני מציצה דרך הקוקר שבדלת, ומבינה שחנה הגיעה.

“בונז’ור” היא אומרת ומוסיפה משפט שרק את סופו הבנתי “ארץ ישראל”. היא כנראה מברכת את האורחים מארץ ישראל, רק שהקערה הגדולה שהיא מחזיקה בידה גורמת לה לחפש את השולחן הקרוב. אני ממש מתאמצת לא להציץ לתוכה, ומצביעה אל המטבח, מחייכת. אין לי ספק שהיא מכירה יותר טוב ממני את הבית הזה.

איך מתגברים על מכשול השפה? אני מרגישה כל כך חסרת ביטחון לפתוח את הפה!

אבל להפתעתי, האורחת בעלת המטפחת הקשורה המגולגלת יפה יפה מסביב לראש, מושכת כיסא ומזמינה את הילדים להתקרב, ובעברית.

“סבתא סיפרה לי על… אתם” היא אמרה, מחייכת אליהם בחום. “היא הרבה חיכתה… הרבה מאד” הילדים רק מתבוננים בה בעניין ולא אומרים דבר. “סי… מתוקים כל כך!” היא פונה אלי.

אני מחייכת לפנים הנעימות, ואז לחמותי שמצטרפת אלינו. “בוקר טוב, חנה. מה הגזמת הפעם?” היא מציצה לקערה העטופה. “אול-לה! חנה!”.

“תדעי שירי, שחנה מפנקת אותי במאכלים שכמעט שכחתי מהם!” חנה צוחקת, ומביטה בי, ומוסיפה משפט שאני לא יכולה להבין. עכשיו חמותי צוחקת, ומביטה בי בחיבה. “חנה שואלת אם היא תזכה לשמוע את קולך”. ואז מוסיפה בעברית ולאחר מכן במרוקאית, ומביכה אותי עוד יותר: “שירי בודקת כמה אחוזי מרוקו נשארו לך”. זה באמת מצחיק, את שלושתנו.

במקום תשובה, חנה קמה ואומרת לי:”ויאה, מה שרי*” ופוסעת לדלת. אני פונה ללכת אחריה, מבקשת במבט, אישור מחמותי.

“הילדים איתי, לכי שירי. יהיה לך מעניין”. אנו יורדות במדרגות, שתי קומות למטה וחוצות את הכביש. ימינה בבניין שמעבר לכביש, חנה מכניסה אותי לבית שלה.

“regarder**”היא אומרת ונעמדת במרכז הסלון. מבטי מתהפנט אל הקיר המרכזי המכוסה כולו מהתקרה ועד לרצפה בטפט כהה בדוגמת מעויינים מעוטרים בכחול וזהב. זוג מגשים עגולים ומוזהבים תלויים על הקיר, קוטעים את הרצף הגיאומטרי בעיטוריהם המעוגלים, ומחזירים את תאורת הנברשת בהבזקים זהובים.
עיני נמשכות למטה אל מזנון נמוך מעץ כהה מעוטר בגילופים עדינים ויפהפיים. כלים, מגשים וקנקנים מונחים עליו בקומפוזיציה מחושבת. על מגש גדול נוסף, מנחושת מלוטשת ונקיה מאבק מסודרים קנקן תה בעל זרבובית ארוכה וכוסות זכוכית מעוטרים אף הם בדוגמא מורכבת ועדינה.
אני מביטה בלי מילים בתערוכה שמעולם לא ראיתי כמותה, מעבירה אצבע על עיטור בולט במתכת האדמדמה וחשה את מגעה הקר.

עיני מתעכבות על כלי חרס עגול וגדול. “טאג’ין” אומרת חנה, העומדת לידי כל העת ועוקבת אחרי מבטי. היא מרימה את החלק העליון, חרוט חלול עד קצהו וחושפת קערה גדולה ושטוחה.

“אני כאן בת ארבע עשרה” היא מסבירה. “זה–” ידה מחווה על הפינה המדהימה והמטופחת “אמא שלי”.

“מזכרת מאמא?” אני מבינה. “כן”. היא מחלצת תמונה ממוסגרת: ” אמא ואבא, אני. אחות. אחיות” היא מצביעה על דמויות הספיה שבתמונה “אחים שלי”. אני מתבוננת במשפחה המכובדת המביטה אלי מתוך המסגרת המגולפת בצבעי אגוז כהה.

היא מחזירה את התמונה למקומה, ומחלצת תמונה ממוסגרת נוספת, גדולה יותר. “זה שלי” היא אומרת ” ma famille ” אני מתבוננת בתמונה שהניחה בידי, צבעיה מעידים על השנים שהפכו את התיעוד לדבר שיגרתי.

“המשפחה שלך” אני מבינה. “הרבה נחת, חנה! איזו משפחה יפה יש לך!” היא מקבלת באהבה את המילים שלי גם אם לא הבינה אותם לגמרי.

Elle est en Israël“. היא מצביעה על בחורה תמירה העומדת במרכז התמונה. “היא בישראל עכשיו. חיפה” מסבירה, “אני לומדת עברית בשביל נכדים” אני מהנהנת, אולי מבינה. “היא התחתנה וגרה עכשיו בישראל, בחיפה?” אני מוודאת. “כן, בחיפה. מכירה? ” אני מכירה, לא מקרוב, אבל כן.

“קשה להיות רחוקים” אני רק אומרת. “מתגעגעת בטח…” חנה מחייכת אלי, “כולם מתגעגעת” היא אומרת במבט רך.

אני מהנהנת בהזדהות. “כולם. אם תרצי, אוכל לקחת בשבילם דרישת שלום כשאחזור לישראל”. חנה מתקשה קצת להבין את המשפט, אבל לבסוף כשזה קורה, היא מודה לי בחום ואנו פונות לחזור, הביתה.

כשהיא סוגרת את הדלת אחריה, ונועלת, אני מרגישה כמה קשה לי להתנתק מהיופי האמנותי הזה והרגש שבו.

איך סגרתי דלת לעולם שהוא בברור חלק ממני? איפה את רשל?

לתגובות כאן

*ויאה, מה שרי- בואי יקירתי, צרפתית.

**regarder – תראי, צרפתית.

[שירי 🙂]

בנות, האם הכרונולוגיה ברורה- מה מתרחש בהווה ומה היה בעבר?

[שירי 🙂]

פרק נ”ג כאן

שנה טובה לכולנו, וגאולה שלימה בקרוב!

[שירי 🙂]

פרק נ”ג

“אמא!” סוף סוף מגיע תורי אחרי סבב ממושך עם כל ילד בנפרד.

“שירי! יקרה שלי! אני לא מאמינה שאתם כאן!”היא מחבקת אותי בחום, אולי שוכחת שאני לא עוד ילד במשפחה.

לפעמים, רק כשנפגשים קולטים עם איזה חסר התמודדנו. אמא של יחיאל היא כמו אמא בשבילי, ומכיוון שהיא המתמודדת היחידה על הכתר כרגע, אפשר להוריד את ה’כמו’. היא אמא ממש.

“התגעגנו כל כך” היא אומרת ובוחנת אותי במבט רך ורטוב.

אני אוחזת בידיה ואומרת:”גם אני. אנחנו. מאד. מה שלומך אמא? כל הרבה זמן לא דיברנו כמו שצריך!”

“נכון,” היא מביטה ברבקוש שנצמדת אליה, מלטפת את ראשה: “אבל יהיה לנו בעזרת השם הרבה זמן כדי להשלים הכל. נלך?” היא שואלת את כולנו.

נלך.

הערב כבר יורד כשאנו פוסעים החוצה עם כל הכבודה. ונכנסים לרכב גדול: “יהודים יקרים יש בקהילה שלנו. הרכב הזה הוא רק דוגמא. אם היה מקום נוסף ברכב – בעליו, יהודי יקר, היה כאן בשביל לנהוג ולעזור. אבל אף אחד מאיתנו לא רצה לוותר לבוא לקבל את פניכם. נכון מתוקים?” חמי מביט בילדים היושבים מאחוריו בעיניים בורקות. אני יושבת עם חמותי ומויש מאחור.

“יחיאל סיפר לי שעבדת קשה מאד בתקופה האחרונה.” אומרת חמותי כשאנו יוצאים סוף סוף לדרך, מצטופפים עם התיקים והחבילות. לא נעים לי לאשר, אבל זה היה נכון.

“לפחות אצלי תוכלי לנוח, שירי. הבית כבר נקי לפסח, ואנחנו הולכים להנות מערב פסח של תיירים!” זאת הפתעה. חלום של כל אישה בית מוכן לפסח בלי להפוך לסמרטוט. לא?

“אבל…” היא יודעת מה אני רוצה להגיד ומקדימה אותי: “אל תדאגי, הילדים לא יהיו בבית בשביל ללכלך אותו.”

“תודה” אני אומרת: “אין לי איך להודות לך, ועוד לא התחלנו…” אני מפנה את הראש לחלון כדי להתמודד טוב עם ההתרגשות, חושבת על החסד שעשה איתי השם כשדאג לי לחמות כל כך תומכת וחמה, שקיבלה אותי כבת ובצורה כל כך טבעית ומובנת מאליה. אבל חמותי מפרשת אותי אחרת: “הצלחת לנוח בטיסה? את נראית לי כל כך עייפה”

אני מחייכת. “לא ישנתי, היה לי הרבה על מה לחשוב”. אני פוזלת אל הספר שרק שוליו העליונים מציצים מן התיק.

“אשה עסוקה” צוחקת חמותי ומציעה:”יש לנו ארבעים דקות נסיעה, אולי תצליחי לנוח קצת עכשיו?”

זה היה יכול להיות רעיון טוב, אם לא הייתי עכשיו במקום בו לא הייתי מעולם: “תודה, אמא. אני לא יכולה להפסיד את כל הדברים החדשים שיש בחוץ”. אני אומרת, והיא מסכימה איתי מיד:” פרובנס הוא חבל ארץ ידוע בפסטורליות שלו, אולי נצליח לראות משהו למרות השעה”.

הרכב יוצא מתחומי שדה התעופה ומשתלב באלגנטיות בכביש המהיר. בחוץ כבר חשוך, אבל בצידי הדרך אפשר להבחין בשדות רחבי ידיים הנמתחים תחת שמי הלילה, מטעי עצי זית וחלקות כפריות מבודדות. הנופים מתחלפים בהדרגה שלווה. אנו חולפים על פני יישובים קטנים, בתים בעלי גגות רעפים אדומים ודרכים כבושות המעמיקות לתוך השדות.

ככל שאנו מתקרבים לפרברי מרסיי, השלווה הפסטורלית מפנה את מקומה לקצב עירוני ותוסס יותר. רחובות מוארים, כבישים סואנים, ובניינים גבוהים ומודרניים העומדים לצד מבנים עתיקים.

“חדש וישן,” אומרת חמותי:” זאת עיר עתיקה מאד, ומרתקת. אבל לצערנו המוסלמים כובשים לאט לאט את השכונות. יש אזורים מסוכנים ממש, בהם האנטישמיות בולטת. לא מזמן, לאחר ששכונה אחת הפכה למוסלמית כמעט במאה אחוז, נאלצה הקהילה למכור את בית הכנסת למוסלמים… ואת מבינה לבד למה הוא הפך”.

אני נרעדת. גם בארץ המצב מורכב, קל וחומר בגולה, רחוק מן הבית.

חמותי קולטת את ההבעה המפוחדת שלי ומרגיעה: “אל תדאגי, השכונה שלנו בסדר, ובכל מקרה, אנו עובדים עם המשפחות בקהילה ומעודדים אותם לעלות לארץ מיד כשנוכל”.

אני מביטה בה בעניין, והיא מחייכת ולוחשת לי: “קיבלתי עדכון שהסטארט -אפ ‘ההוא’ הושק בהצלחה. סכנת התביעה ברוך השם לא קיימת”. אורות בעיניה.

“כל כך טוב לשמוע!” היא מהנהנת, נהנית מהשמחה השקופה שלי, ואז מוסיפה כשקמט טרוד בין גבותיה: “אבל עדיין אנחנו לא יכולים לחזור, שירי. חוץ מההתחייבות לקהילה כאן, איבדנו את הבית. אני מקווה שנוכל לצבור משהו כדי שתהיה לנו אפשרות להתחיל שם מחדש”.

כואב. כואב כל כך. אני שותקת את חוסר האונים. וכל כך שמחה שאנחנו כאן כדי לנסות לעזור ולהקל.

“האמת שיש לי תפקיד בשבילך, שירי” היא מוסיפה והענן שעל פניה עדיין שם: “אבל אני רוצה שהחג הזה יהיה נקי ממפריעים וטרדות, בשביל שתינו. נשוחח על כך בעז”ה במוצאי החג.” היא מחייכת שוב, ומסלקת כל רמז למשפטים האחרונים.

כעת עולה הרכב על גשר רחב: “תראו ילדים, זה הנמל העתיק, רואים?” היא מכוונת את הילדים להסתכל לשמאלם והם, כילדים שרואים ים רק פעם או פעמיים בשנה מתלהבים מהמים הנוצצים וממאות הסירות המסודרות סביב לרציפים, תרניהם דוקרים את השמים הכהים.

“זה מדהים, ובטח ביום פי כמה” אני אומרת.

“אני מטיילת הרבה.” היא מגחכת : “יש לי חברה שדואגת לקחת אותי לסיורים שווים”.

“חברה?” כל כך טוב לשמוע שיש לה חברה כאן, כשהיא רחוקה כל כך מהשכונה המשפחתית בה היתה גרה רוב חייה.

“כן” היא אומרת, ושוב האור בעיניה מרגש אותי :” רוב היהודים במרסיי מקורם מאלג’יר. אבל החברה שלי היגרה לכאן ממרוקו כשהיתה בחורה צעירה” היא נראית משועשעת מהבעתי המופתעת: “אל תדמייני אותה כמו דודה סימי… התרבות הצרפתית השתלטה על מרוקו עוד לפני שתושביה חשבו להגר לכאן.” אני צוחקת. חמותי עלתה לארץ כילדה קטנה, ולא הספיקה לקבל חינוך צרפתי כמו אחותה הגדולה וחמי שעלה לארץ רק כנער. זאת גם הסיבה לכך שההשתלבות שלו בצרפת היתה הרבה יותר פשוטה. הוא דובר צרפתית כאילו זו שפת האם שלו.

“אנו מתקרבים” היא אומרת כשאנו נכנסים לשדרה רחבה ממוסגרת בשורות עצים ישרות. על הכביש מימיננו מסומן נתיב האוטובוסים בכיתוב גדול ולבן. מהצד השני אפשר להבחין באזורי כניסה לתחנות הרכבת התחתית. הרחובות מלאים באנשים כאילו אמצע יום עכשיו.

הגענו. ברוכה הבאה למרסיי, אני אומרת לעצמי, ופוסעת לתוך הבית הגדול והנקי. חמותי מכוונת אותנו ישר אל המטבח: “אין שום דבר דחוף לפני ארוחה טובה” היא אומרת, ועוזרת לי להושיב את הילדים המבולבלים מהיום הארוך והמסעיר הזה, מסביב לשולחן.

“טעים!” אומר אלי: “כמה זמן לא אכלנו אוכל של סבתא!” כולם צוחקים, ומצטרפים לאלי במסדר מחמאות שכל שפית שמחה לשמוע. והרגעים המתוקים והטעימים האלו משכיחים ממני את העייפות, המשא והמסע.

טוב לי. ברוך השם.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק נ”ב כאן

הגענו למישור 😅. ב”ה על כל מילה ואות.

עכשיו הפוגה קלה, נחזור בעז”ה בשבוע הבא.

[שירי 🙂]

פרק נ”ב

אחרי הסטירה של אלישבע בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. כאילו שבנוכחותה החזיקה שסתום עצום על מעיין נובע, וכשיצאה מחיי הכל השתחרר, ובגדול.

בכיתי המון. בכל מקום, בכל זמן. פורקת דמעות בשביל חיים שלמים. אפילו לא ידעתי למה אני בוכה. הדמעות הגיעו וזהו. בלי לשאול או להסביר, והפעם לא הצלחתי להתנגד.

המסיכה הצילה אותי, מסתירה את פני המתעוותות וסופגת את הדמעות. זאת היתה התקופה היחידה בה הבנתי כמה בכי יכול לשחרר. ועדיין כאב הפגיעה ייסר אותי בלי סוף.

כשניסיתי לספר ולפרוק בפני יחיאל, לא הצלחתי לומר מילה. הוא אמנם ידע על כל מה שקרה ונאמר, אבל לא העלה בדעתו שאני עדיין נאכלת מבפנים יום אחר יום. רציתי לספר, נסיתי, ולא הצלחתי.

הוא באמת לא היה יכול לעזור לי. הייתי צריכה הרבה יותר מאשר הקשבה. במיוחד שהוא כל כך כעס על הדמות שמאחורי המסך, שפגעה כך באשתו. בנסיון לעזור לי להתאושש הוא ביקש ממני להיפגש עם אשת מקצוע שתעזור לי לצאת לאור מחדש. הוא גם ברר והשיג בשבילי כמה שמות של מטפלות מנוסות.

הסכמתי איתו, רציתי לטפל בעצמי. בחרתי מתוך הרשימה שם אחד ובאופן רנדומלי בהחלט, כי לא הכרתי אף אחת מהן, וקבעתי פגישה. הכנתי את עצמי שהולך להיות רטוב וכואב, אבל לא ידעתי באמת לקראת מה אני הולכת.

שני היתה נעימה ואמפתית. החדר היה רגוע והכסא נוח. היא חזרה על מה שסיפרתי לה בטלפון, מוודאת שהבינה אותי נכון. הנהנתי, מאשרת את הפרטים.

“חשוב להבין מה קרה, מה גרם לך לשבר כל כך גדול. ובשביל זה נצטרך לחזור קצת אחורה, שירי” היא חייכה ואז הלמה בי:”ספרי לי על הקשר שלך עם אמא”

“אמא שלי?”

“כן”

“ולמה היא קשורה לכאן? היא אפילו לא איתנו” שאלתי, מסרבת להסכים לבקשה שלה.

גבותיה ביקשו פרוט: “מה זה נקרא ‘לא איתנו’?” היא שאלה ברוך.

“היא נפטרה לפני כמה שנים”. הסברתי.

שני הנהנה והמהמה אמפתיה. לא השתכנעתי. אבל גם היא מצידה לא נבהלה מהמידע החדש:”בכל אופן… זה הקשר הראשון שלך עם העולם. חשוב שנבין אותו”.

לא הסכמתי. חשבתי שאני יודעת מה הולך להיות. לא משנה מה אומר ומה אספר, הקשר שלי עם אמא לא היה סטנדרטי משום כיוון. לא הסכמתי שמי שלא הכירה את אמא ולא היתה במקום שלה מעולם, תשפוט אותה.

לא הכרתי את שני ולא יכולתי לקחת סיכון.

אצבעותי גיששו בתוך התיק שהיה עלי כל הזמן, מחפשות את השטרות. עייפות גדולה שלא יכולתי לשאת כבשה אותי.

“זה הכרחי?” שאלתי נואשת:”אני רוצה לדבר על מה שהיה עכשיו, לא מעוניינת לחפור בעבר. הוא ממש לא רוולנטי מבחינתי.”

“אני מבינה אותך שירי. לעיתים התהליך נראה לא קשור, אבל רק הוא יתן לך תמונה שלמה ותובנות מגדלות. זאת השיטה שאני מאמינה בה. ו..”

ואני לא. שתקתי לה. המילים של שני היו רכות, אבל הרגשתי איך הן סוגרות עלי, יחד עם קירותיו של החדר שהלכו הצטמצמו. חשתי מחנק. כל מה שרציתי באותו רגע היה לצאת משם ולנשום שוב.

התרוממתי והנחתי את השטרות על השולחן, מסיטה את הכסא לאחור בהחלטיות וקמה לצאת.

“אם יש התנגדות נוכל לשוחח גם על זה, שירי” היא אמרה, מופתעת מהנחרצות שלי.

“תודה” אמרתי, הודפת את הניסיון שלה להשאיר אותי בחדר שהפך למעיק. הסתובבתי יצאתי בלי להוסיף מילה.

האוויר בחוץ הקל מעלי במידה רבה, אך עדיין הייתי חנוקה ומתוסכלת. גיליתי את עצמי צועדת מהר, כאילו בורחת. בלי יכולת להגדיר מה רודף אותי.

גם אם יחיאל התאכזב מהדלת שסגרתי הוא לא הראה זאת. הוא אפילו לא הציע לי לנסות מישהי אחרת. הוא רק אמר: “את תהיי בסדר” וגם:”אני כאן” ואני רק הנהנתי והגפתי דלתות, חלונות ואמון. החיצים שתקעה בי אלישבע היו נעוצים כל כך חזק בלב, בראש ובכל מקום באישיות המתפוררת שלי, שהאמנתי שהיא צודקת שאני חסרת תקנה ושעדיף שאפסיק לסובב אנשים עם כנפי המלאך שלי שמסתירים מפלצת. אז הפסקתי.

סגרתי את הפה, את הלב, חזרתי לבדידות, מקום ומוגן ובטוח בשבילי, וגם… בשביל מי שמעז להתקרב.

והפסקתי גם לנגן.

*

משהו רך מתחכך בזרועי הימנית, מזיז את העט שמצייר עצמאית קו מעוקל על הדף המלא באותיות נסערות.
“התעוררת, מוישי?” אני עוצרת, סוגרת את המחברת והעט ומטמינה אותם בתיק. מוישי מתעורר באיטיות, מחייך אלי את החיוך הממיס שלו, בהבעה ישנונית ומתפנקת. כמעט שלוש שעות של שינה הרגיעו אותו לגמרי, ועכשיו הוא רק סוקר את סביבתו, תוהה איפה הוא נמצא.
אני אוספת אותו אל ברכי, מרגישה את רכות גופו מתמסרת לחיבוק, חושבת בליבי איך שקעתי כל כך בכתיבה עד שלא שמתי לב מתי רבקוש נרדמה לידי.
“מויש, תכף נוחתים ואז נלך לסבא וסבתא!” אני לוחשת לו ומחליקה על שערותיו הארוכות.
הוא מוחא כפיים בהתלהבות ילדותית מתוקה: “עכשיו הולכים לסבתא?”
“תכף, מתוק. המטוס ינחת עוד מעט, ואני בטוחה שסבא וסבתא מחכים לנו שם. הם כל כך מתגעגעים אליך, מושי!” הוא מחייך וכורך זרועות רכות סביב צווארי.
“מה סבתא תיתן לך?” אני שואלת אותו.
“מ’תקים!” הוא שולף בביטחון. “בטוח!” אני מדמיינת איך חמותי באמת לא תעמוד בפני החיוך הכובש הזה שלו. “היא תתן לך נשיקה גדולה ותאכל אותך מרוב שאתה בעצמך מתוק!”
הצחוק המתגלגל שלו מעיר את יחיאל וגם את רבקוש, ומחזיר אלינו מבטים מחויכים מהזוג שיושב מולנו. אני מהסה אותו בעדינות, מוציאה מהתיק חטיפים לכל מי שהתעורר, ועד הנחיתה אנחנו נהנים יחד מרגעים קטנים ושלווים שלא חווינו זמן רב.

שדה התעופה מרסיי – פרובאנס בנוי על גדות ימה מלוחה וגדולה. כך היו כתוב בחוברת שהכינה לי בצי. אבל כשפסענו בתוך הגשר המחבר אל הטרמינל, לא יכולנו לראות זאת. הבניין עצמו קיבל אותנו עם חלונותיו הרבים שהחדירו כעת את גווני השמש השוקעת, מקרינים עלינו אור רך של סוף יום.

אבל יותר מהאור והמראות החדשים, הקולות הם אלו שתפסו אותי. כמו גלים, הם חזרו אלי מכל עבר.
המבטא המתנגן והצלילים החדים-רכים, הציפו את תעלת השמע שלי בלי שליטה.

רשל… כאילו היא כאן לידי, מהדהדת בתוך החלל הגדול וההומה. אני יודעת שאני רק מדמיינת, אבל הצלילים האלו כל כך קרובים לליבי.

צרפתית תמיד היתה עבורי כמו שיר, מילותיה היו כמו מנגינה שאהבתי להקשיב לה, והזיכרון המתוק הזה מתערבב לי עכשיו עם הצלילים שמסביבי. לרגע אני חושבת איך אשרוד את הדחף להסתובב לכל כיוון בו נדמה לי שאני שומעת אותה, אבל לפני שאני מספיקה לצלול לתוך התחושות, אלי וחיים צורחים: “סבא! סבתא!” ואז הם מתנתקים מאיתנו ורצים קדימה, נעלמים בין ההמון, בדרך לחיבוק מועך ומתגעגע.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

תודה רות❤

[שירי 🙂]

תודה שרה… זו בהחלט היתה מטרה, ובכל אופן השתדלתי לשבץ כמה שפחות צרפתית.

ואם זה מרגיע אותך, לפי התוכנית לא אמור להיות עוד.

[שירי 🙂]

תודה אסתר,

הייתי צריכה לעבות עוד קודם את החלק עם רשל, עכשיו נראה לי קצת מאוחר לחזור אליה,

אבל אולי בפלשבקים קצרים לפי העניין, כולנו מתגעגעים…

לגבי מויש/מוש/מוישי… זה שם חיבה. גם לילדים שלי יש קולקציית שמות חיבה להחלפה:)

אשמח לשמוע מעוד חברות האם זה מפריע בעין (או באוזן).

[שירי 🙂]

הערה חשובה, חיה, תודה.

מתוכננים עוד אזכורים בהמשך, אבל אולי עדיף היה לעבות את זה בשלבים המוקדמים יותר של הסיפור.

[שירי 🙂]

תודה מלי. בקרוב,

לא פשוט ‘לבקר’ במרסיי…

[שירי 🙂]

תודה שרה (וכל מי שסימנה…)

אם יש בעיה אשמח מאד לדיוקים!

[שירי 🙂]

תודה,
איך את יודעת שהם מדויקים? (הלוואי!)

[שירי 🙂]

ברוכה הבאה, יקרה

תודה על המילים החמות! הישארי איתנו.

[שירי 🙂]

תודה יקרה.

[שירי 🙂]

תודה על ההבנה ריקי, תמיד.

אמן.

[שירי 🙂]

כל כך מעניינת ההגדרה שלך. אני חושבת עליה, או יותר נכון על מה שיצר אותה.

איפה רשל באמת? לא יכולה לומר כלום.

[שירי 🙂]

וואו נועה. איזו מדהימה שאת

אפילו רק בשביל להכיר את הנשמות הטובות שיש כאן- היה (ועדיין) שווה הכל.

הפרק הבא בליטוש אחרון, ואז נחכה לשבוע הבא.
תודה נועה על התגובות המחממות שלך! מעריכה מאד.

[שירי 🙂]

תודה רעות

באמת הכניסה של אלישבע לזירה תוכננה עם הרבה מחשבה,

כולל הרמזים ששתלתי קודם. בכללי לא התחלתי לכתוב את הסיפור עד שכל

החלקים העיקריים שלו ישבו במקום. מה שקשה לי בסיפורים אחרים- אני מאד רוצה למנוע כאן…