[שירי 🙂]

תיקון לפסקה האחרונה, רוצה להדגיש משהו חשוב:

חודשיים לאחר מכן קיבלתי את מויש כמתנת שמים מנחמת. בכל רגע בתקופה הקשה ההיא ידעתי שיש מישהו למעלה שמכוון כל מאורע בחיי, ושגם המהמורות והבורות השחורים האלו מגיעים עם מטרה ותכלית. מויש היה בהחלט חיבוק מאבא שהייתי זקוקה לו מאד.

הבטתי בתינוק המדהים שהיה רגוע ומתוק באופן מפליא, ושאלתי את עצמי עד כמה הוא ספג את הדמעות והכאב שלי בכל התקופה האחרונה. בשעות הארוכות שבילינו יחד, המיתי לתוך האוזן הקטנטנה שהכל בסדר עכשיו. נישקתי את העיניים העצומות והבטחתי לו שלא אעשה יותר שטויות. לפעמים בכיתי איתו, ולפעמים, כשהיה ער, רק הבטתי לתוך עיניו האפורות, שדיברו אלי ברוגע מרפא.

אני איתך אמא. אל תבכי.

ברגעים הקסומים האלו הרגשתי שרק הוא, כבן אנוש, יכול להבין אותי באמת. הוא היה איתי בכל רגע אז.

בברית, החזיר יחיאל את המחשב לאימו, ובכך תם עידן אלישבע, סופית.

כך חשבתי בכל אופן.

[שירי 🙂]

פרק נ”א כאן

שאלה אליכן

בפרק הקודם הזכרתי את מויש שעומד להצטרף למשפחה. האם היה נכון יותר לכתוב ‘תינוק’,
או שמכיוון שהפרקים האלו כותבים את העבר, זה בסדר שהוא מוזכר בשמו.

רוצה להודות ל @tehilab1000 על רוח גבית שנותנת לי אנרגיה הרבה יותר ממה שנראה.
ותודה לחברות היקרות כאן שמפדבקות ברוחב לב כאן ובאישי. אתן אוצר.

[שירי 🙂]

פרק נ”א

מסתבר שפחד עוזר להתרחק.

עזרה לי גם הקורונה. כלומר, החולשה שהשתלטה עלי ולא עזבה עדיין.

יחיאל הציע לי עזרה בניסוח תשובות מתחמקות להודעות שיגיעו מעתה. הגיבוי שלו היה מתנה וכוח בשבילי באותה תקופה שחורה. אז בהמלצתו עניתי לה שאני חלשה מידי כשהיא ביקשה עזרה. הודעתי לה שאני לא מרוכזת כששיתפה במידע ורצתה לשמוע את דעתי. התנצלתי שאני לא עומדת בהספקים בעבודה ולכן אני לא יכולה לעזור בעריכה או בעצה.

שמרתי על מרחק, ועם כל זה עדיין המשכתי להתכווץ ולהיעלם, כאילו החדירה בי סם בשחרור מושהה.

ואז הגיע חלק של דיבורים חסרי פשר שלא הצלחתי להבין מהו תפקידם. מעניין שהשיחות האלו התרחשו רק בשעות הבוקר, כשיחיאל לא היה לידי. תמיד הן התחילו עם משפט לוחמני. כמו למשל: “מעניין מה את מרכלת עלי עם מוריה מאחורי הגב” או- הדיאלוג הזה שהגיע בלי קשר לכלום:

היא: “תזכרי את זה בפעם הבאה שאת אומרת לי שאני חולה”

אני, לא מבינה מאיפה זה הגיע: “אני אמרתי שאת חולה??”

“כן”

אני, מנסה לשחזר: “מתי? אולי לפני שלושה חודשים כשסיפרת לי שאת עם חום”.

“את רואה? את אפילו מודה בזה”.

אני, מבולבלת עוד יותר: “אבל אליש, זאת היתה שפעת או קורונה, מה זה קשור לכאן עכשיו?”

היא:”זה קשור לזה שאת אומרת דברים ולא עומדת מאחוריהם”.

אני?? השם! על מה היא מדברת?

“אליש… מה קרה?”

“לא קרה כלום” הנה שוב. מה זה נקרא ‘לא קרה כלום’, הזיכרון שלך כל כך קצר???

אני, מתוסכלת ולא מבינה למה נסחפתי בכלל לשיחה הזו: “אז מה פשר הדיבורים האלו?”

“אילו מהם?”

לא עונה. לא עונה. לאאאא!

השיחות האלו התרבו ושיגעו אותי. עדיין לא הייתי מסוגלת שלא לפתוח את ההודעות או להתעלם. היה נראה לי לא אנושי להשאיר אותה כך באוויר ללא הסבר. אבל הבעיה היתה שבכל פעם שהמשכתי את השיחה, נגררתי לאותו מקום פגוע ומיוסר.

ומבולבל. כל כך מבולבל שאיבדתי את תחושת המציאות. הייתי צריכה לחזור אחורה כדי להוכיח לעצמי שכן אמרתי או לא אמרתי בהתאם להאשמות המנותקות שלה. שוב ושוב שאלתי את עצמי: מה היא רוצה ממני? איזה רע עשיתי לה שהיא מדברת אלי כך? האם אני עד כדי כך גרועה ואיומה? אם כן, למה אף אחד לא טרח לומר לי את זה קודם?

הגיע יום ולא יכולתי יותר לשאת את הכאב וההשפלה. יחיאל היה נחרץ כשביקש ממני להתקשר למוריה ולהודיע לה שאני יוצאת לחופשה מוקדמת.

במשך יומיים ניסיתי להשיג את מוריה בטלפון תוך שאני מתעלמת מההודעות של אלישבע. כשנוכחתי שהיא לא מוצאת זמן לחזור אלי, ביקשתי ממנה בהודעת מייל, לשוחח איתה לזמן קצר בעניין דחוף.

היא ענתה לי מיד: “אני מתנצלת שירי, עמוס לי כאן מאד עם הגליונות של החגים המתקרבים. תוכלי לכתוב לי במה העניין?” הבנתי אותה, ובכל זאת לחצתי עוד קצת שנשוחח דווקא בטלפון. כתבתי לה שוב שמדובר בעניין דחוף וחשוב.

כמה דקות לאחר מכן היא התקשרה: “מה קרה? הלחצת אותי, הכל בסדר?” לא נעים לי… במיוחד שאני הולכת להודיע לה שאני משאירה אותה כך בתקופה הלחוצה הזו.

“אני רוצה להתפטר, מוריה. הסתבכתי עם אלישבע ואני לא רואה מוצא אחר”.

שתיקה המומה עונה לי מעבר לקו. כנראה שזה הדבר האחרון שהיא דמיינה לעצמה : “את רוצה שאשוחח איתה?” היא מציעה לבסוף.

“אני חוששת ממה שיקרה אחרי שתדברי איתה. היא ממש מטילה עלי אימה” אני עונה, לא מוכנה לשום פתרון אחר.

“זה לא תקין, שירי. היא לא יכולה לעשות לך את זה. אבל אם תצליחי להחזיק מעמד עד שהסיפור יסתיים, היא לא תכתוב כאן שוב”. מוריה אמרה לי את זה גם בעבר. לא היה קשה להבין שקווים אדומים נחצו לא רק בקשר אלי.

האמת שרציתי לשאול את מוריה איך היא הגיעה אליהם, ואיך קרה כזה דבר שכותבת עם אופי כל כך – – – קיצוני מקבלת במה. רציתי לשאול הרבה דברים אבל כל עיסוק נוסף בנושא ושמו ‘אלישבע’ גרם לי לדפיקות לב וכאב נורא. ביקשתי ממנה לאשר לי לפרוש כאן.

לא היתה לה ברירה. היא איחלה לי בהצלחה, רפואה שלימה ובשורות טובות, והבטיחה לשמור לי את המקום כשארצה לחזור. הודיתי לה בכל לב על התקופה היפה במערכת, ועל ההבנה המחממת שלה, תמיד, וניתקתי את השיחה, משחררת נשימה במשקל סלע.

יחיאל שעמד לידי כל העת, הגיש לי כוס מים, והודיע לי שהמחשב אצלו מרגע זה, ושהוא יטפל בכל דבר שיתרחש מעתה. הודיתי לו בדמעות והלכתי לישון. פורקת על הכרית כאב והקלה גדולה.

בפעם הבאה כשאלישבע כתבה, החזיר לה יחיאל תשובה עניינית, בשמי:

“שלום אלישבע, לקחתי חופשת מחלה ארוכה, אינני קשורה יותר למערכת, מקווה שתסתדרי בדרך אחרת.”

הייתי מתוחה מאד. חלק גדול מהדריכות היה קשור לזה שלא יכולתי לשער מה תהיה התגובה שלה לניסוח החד משמעי הזה. יחיאל מצידו, לא עידכן אותי אם התקבלה תשובה או לא. אבל כשעבר יום ועדיין הוא התחמק מלשתף אותי במה שקורה, לחצתי עליו לספר לי.

לא הייתי מוכנה לדבר הבא:

“אם את לא רוצה לעזור לי, אל תעזרי. אל תמרחי אותי בתירוצים! אם את לא יודעת לתקשר נורמלי, לכי לטיפול ותעזרי לעצמך במקום לפגוע באנשים בדרך.

הערכתי את העזרה שלך. חבל שאת מקלקלת הכל. בוגדת”.

בהיתי בהודעה והבנתי שהכל נגמר. אבל ביחד עם ההקלה והידיעה שהיא כנראה לא תחזור לכתוב לי, היתה נעיצת החרב האחרונה הזו פצע שלא החלים עדיין.

חודשיים לאחר מכן קיבלתי את מויש כמתנה מנחמת. הבטתי בתינוק המדהים שהיה רגוע ומתוק באופן מפליא, ושאלתי את עצמי עד כמה הוא ספג את הדמעות והכאב שלי בכל התקופה האחרונה. בשעות הארוכות שבילינו יחד, המיתי לתוך האוזן הקטנטנה שהכל בסדר עכשיו. נישקתי את העיניים העצומות והבטחתי לו שלא אעשה יותר שטויות. לפעמים בכיתי איתו, ולפעמים, כשהיה ער, רק הבטתי לתוך עיניו האפורות, שדיברו אלי ברוגע מרפא.

אני איתך אמא. אל תבכי.

ברגעים הקסומים האלו הרגשתי שרק הוא יכול להבין אותי באמת. הוא היה איתי בכל רגע אז.

בברית, החזיר יחיאל את המחשב לאימו, ובכך תם עידן אלישבע, סופית.

כך חשבתי בכל אופן.

תגובותיכן היקרות כאן

[שירי 🙂]

פרק נ’ כאן

תכף נצא מהרוע הזה. מתנצלת.

[שירי 🙂]

פרק נ’

פעם ראיתי סרטון של פרח נפתח בהילוך מהיר. בתחילה הוא היה ניצן סגור ומחובק עם עצמו שרק קצוותיו הסמוקים מרמזים על הצבע והיופי שבתוכו. ואז הוא התחיל להתמתח ולהתרכך, עלי הכותרת החיצוניים נפרדו זה מזה חושפים את לב הפרח שצבעיו העזים מחזירים את אור השמש. פלא.

עכשיו, כמה קשה לדמיין את הפרח היפהפה הזה מאבד בהדרגה את זוהרו ונפרד אט אט מהחיים. עלי הכותרת דהים וכמשים, הגבעול משפיל את ראשו כאילו נכנע לכובד הימים שעברו עליו. בהדרגה מתרופפים העלים המיובשים ונושרים אל האדמה כמו דפי זכרונות אבודים.

נבלתי לאט בלי לשים לב. העולם שמסביבי נעשה דהוי ולא מעניין, החשק ליצור הוריד את ראשו ונעלם בבור הסוער, החיוך והשמחה נשרו גם הם והתמעטו כאילו היו רק משחק זמני. במצב הזה שעדיין לא הייתי מודעת אליו לגמרי, ניסיתי להציל את הקשר ההפכפך, ובאותה מידה התפללתי לקבל כוח ולהתנתק. התעתועים הפכו למסע ברכבת הרים. מעורר אימה ובחילה.

לא הרגשתי טוב. מויש עמד להצטרף למשפחה בסוף אותו החורף, והערבוב הרגשי והפיזי בלבל אותי ואת כל התחושות.

בשלב הזה לא שיתפתי את יחיאל במה שקורה. היה נראה לי מטופש לספר לו על התבטאויות הלקוחות מגיל הנערות. הוא מצידו לא חשד שקורה איתי משהו חריג, כי בסך הכל התפקוד שלי התאים למצב שהייתי בו. אבל עמוק בפנים ידעתי שאני נובלת ותכף אעלם.

ובדיוק אז נדבקתי. כאילו שמערכת החיסון שלי נכנעה למצב הקשה בו הייתי.

אלישבע הרגישה משהו. ההודעות התכופות שלה סיפרו לי שהיא שמה לב למצב הירוד שלי והיא התעניינה יותר בדרך היחודית שלה. באחד הימים בו הייתי חלשה ומצוננת, היא סיפרה לי שיש וירוס מחשבים שעובר דרך המיילים, ועלול לפגוע בין השאר באבטחת מידע אישי. בדיוק באותו שבוע, המחשב שלי (כלומר, של חמותי) התנהג לא יפה, וחשבתי ברצינות לשלוח אותו לטיפול אצל הטכנאי, רק שלא נמצא אדם בריא או לא מבודד שיוכל לעשות את זה בשבילי.

אלישבע הציעה לי עזרה בלבדוק מה עובר עליו. בתחילה היא הדריכה אותי צעד אחר צעד מה לפתוח ואיך, וכשהסתבכתי היא התחברה מרחוק כדי לטפל בבעיה בעצמה. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה ששוחחנו בטלפון. אלישבע ביקשה את המספר שלי והתקשרה אלי ממספר חסוי. היא הסבירה לי שסוללת הטלפון הנייד שלה התרוקנה, ושלכן היא מתקשרת מהטלפון בעבודה. היה לה קול עדין ושונה לגמרי מהדמות הקשה והתקיפה שדמיינתי. הוא עדיין מהדהד בראשי.

“מה קרה לך?” היא שאלה כששמעה את קולי.

“אני צרודה ומצוננת… נדבקנו כולנו” חוץ מרבקוש שחודשיים קודם לכן כבר חלתה.

“אויש. טוב, בואי נראה מה קורה כאן” עניינית כתמיד היא נכנסה ויצאה מחלונות ותפריטים.

לא יכולתי לעקוב כי לא הבנתי מה היא עושה. אבל היא הסבירה שהיא בודקת אם יש סימנים לתוכנה מסוימת שמפריעה למחשב, ועל הדרך היא מוודאת שהכל תקין עם מערכת ההפעלה. דקות ארוכות עברו, כשחיים קרא לעזרתי.

“את יכולה לגשת אליו” הציעה לי בקול עסוק: ” אני תכף מסיימת. נראה שהכל בסדר”.

הלכתי, כשהיא מספרת לי דרך הטלפון מה היא בודקת וגם מעדכנת שבינתיים היא לא מוצאת משהו חריג. עוד לפני שסיימתי לטפל בחיים, היא הודיעה לי שסיימה וניתקה את השיחה.

המחשב אכן חזר לעצמו וחסך לנו את כאב הראש איך לשלוח אותו לטכנאי. האמת, שלא העליתי בדעתי שניתן לסדר בעיות כאלו גם בשליטה מרחוק. הודיתי לאלישבע בכל לב, והחסד הזה עמד לזכותה גם בימים הבאים.

אבל לא להרבה זמן.

גיבוריה של אלישבע ניצבו בשלב זה על פרשת דרכים. סטיב, בן דודו של ג’ק, הגיע לעיירה מותש ומדוכא אחרי מסע ארוך. ארבע שנים קודם לכן, הוא הצטרף לקבוצה של מחפשי זהב שעשו את דרכם לקליפורניה. המסע נמשך חודשים רבים, ובסופו של דבר, לאחר שהשיג בעלות על שטח קטן, האשימו אותו חבריו בגניבה. השריף הוזעק, ולמרות תחנוניו, אף אחד לא הקשיב לצד שלו בסיפור. סטיב נאלץ לברוח במהירות, כשהוא חושש לחייו שהיו בסכנה מיידית. הוא עשה את דרכו לג’ק, בודד וחסר כל, נרדף על ידי תחושות קשות של אובדן אמון וחוסר צדק.

סטיב השתלב היטב בעיירה בסיועו של ג’ק, אך הוא פספס כמה פרטים חשובים על הסכסוכים המקומיים. מתוך רצון לחזור הביתה בקלות, הוא הצטרף לקבוצה התומכת בהרחבת קו מסילת הרכבת, כשהוא מאמין שזה יאפשר לו להגיע במהירות למזרח. מה שסטיב לא הבין זה שהמהלך שבחר עמד בניגוד גמור לאינטרסים של ג’ק ושל רבים בעיירה, שחששו שהרכבת תגרום לגל של מתיישבים חדשים ותערער את מקומם. כשהוא גילה שהצד שבחר בו מציב אותו מול מיטיבו, היה כבר מאוחר מדי. ג’ק, שהרגיש נבגד ומאוים, החל לתכנן את חיסולו של סטיב.

“אליש, אל תהרגי את סטיב! מסכן!” למה לא הבנתי מה הולך להיות?

“הוא לא מסכן. הוא רק דמות בסיפור. והוא ממש מיותר כרגע.” מובן. צפוי. מקומם.

“אבל…”

“את באמת מרחמת עליו??? חה!” שוב הבוז הזה שחותך אותי מבפנים.

לא עניתי. את יכולה להשתיק אותו בדרך אחרת, את לא חייבת לפתור כל דבר במוות!

“תשלחי אותו לחפש זהב במקום אחר. תכף מתחילה תקופת חיפוש הזהב בקולורדו, לא? אז שהוא לא ילמד מהלקח של עצמו וירוץ גם לשם “.

“נו באמת , שירי. תסתכלי במפה. נהר הקולורדו עובר על פני שבע מדינות. דנוור רחוקה מאוד מיומה, ואין עדיין מסילות רכבת לשם! הרי זה כל הסיפור!”

היא צודקת, כמובן. “ובכל אופן, תרחמי עליו” אני מנסה בפעם האחרונה.

“מיותר לרחם. רגש סתם עושה לך חיים קשים, שירי. תתפטרי ממנו. בחיים שלי- אין רגשות מיותרים. רק מה שצריך כדי להשיג את המטרות שהצבתי.”

“ומהן המטרות שלך?”

” *שומרת על זכות השתיקה* “היא עונה. עברתי בשלום את המכשול? לא בדיוק.

“ואל תפתחי שוב את הנושא הזה, כי אני שונאת אותו. אמרתי לך את הגישה שלי, וזה מספיק לנו עד מאה ועשרים.”

ישבתי המומה מול המילים הקשות. עד כמה שלא הכרתי דיבור על עולם פנימי של מישהו אחר, הבנתי שעומדת לפני דמות חריגה. מאד. לא רציתי ללמוד ממנה, ולא להיות קשורה אליה. חיפשתי את הדרך להתנתק סופית.

יום לאחר מכן כתבה לי אלישבע: “אבל את צודקת. יש עוד דרכים למחוק אנשים בלי להרוג אותם. תסמכי עלי.”

“לא”. צרחתי לעצמי. “אני לא רוצה לסמוך עליך בקטע הזה. ואני מקווה שאת לא רצינית”.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

קשה, באמת קשה. אבל המציאות הזו לא דמיונית, לצערי.

[שירי 🙂]

פרק מ”ט כאן

[שירי 🙂]

פרק מ”ט

אם יכולתי לשים את האצבע על נקודת הזמן בה הרגשתי שאני מתחילה להימעך, זה היה כאן. למרות שמאז ומתמיד הרגשתי מולה כמו על גבי גלי ים סוערים, פעם נמשכת קדימה, פעם נשאבת לאחור. כמו אז, גם עכשיו החוף היה רחוק מדי, והים – עמוק מדי ואני שוקעת וצפה בלי שליטה, ומתנדנדת על גביהם לעבר שום מקום, עד שנגמר לי האוויר.

המצב הכל כך לא ברור הזה החזיר אותי אחורה, לתחושות שליוו אותי בהתחלה. כל כך הרבה פעמים הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה שתבקש עזרה או תשתף בתהליך מעניין, אתחמק ממנה עד שתבין שהכתובת שלי השתנתה. אבל לא עמדתי בזה. כאילו שהיא הפעילה עלי כוח ממגנט שאין באפשרותי להתמודד מולו. ושוב נסחפתי פעם אחר פעם ותמיד יצאתי מלוע המשאבה שלה חבוטה וכואבת.

אלישבע לא הזכירה את השיחה שלה עם מוריה כשחזרה אחרי שבוע. עדיין זכרתי והייתי פגועה מההתבטאות האחרונה שלה. יכולתי להבין שהיא היתה נסערת בעצמה, ומשום מה האמנתי יותר לזה מאשר להצהרות שלה שתגובות מתקוממות לא מעסיקות אותה.

באופן מפתיע היא סיפרה לי שהיא לא מרגישה טוב, וקודחת מחום.

“את חושבת שנדבקת?” שאלתי בזהירות, הבידודים וההידבקויות היו נושא בוער בגל השני של הקורונה. לא מזמן, ממש אחרי החג ישבנו כולנו בבידוד אחרי שרבקוש נדבקה מחברה. למזלנו, אף אחד לא פיתח תסמינים, אבל זו היתה רק שאלה של זמן עד שמישהו ידבק.

“אולי” היא ענתה:”גם ככה אני עובדת מהבית, אז זה לא משנה לי אם נדבקתי או לא”. זאת היתה הפעם הראשונה שאלישבע שיתפה בפרט אישי. רציתי לשאול מי יכנס לבידוד לכבודה, אבל שמרתי את המילים לעצמי. הספיק לי “זה לא עניינך” אחד.

לאחר מכן כבש הכאב את הראש והעיניים , והמצב שלה עורר בי חמלה. רציתי לעזור לה, חשבתי שאם אשקיע יותר אזכה סוף סוף באמון שלה. לא יכולתי להאמין שיש אנשים ששום השקעה לא תיישר את התפיסות שלהם.

אבל אני לא רציתי להתייאש. כל כך רציתי שיהיה טוב, והייתי מוכנה לעשות הכל כדי שזה יקרה.

נשאבתי שוב.

בתחילה חשבתי שאלישבע מגיבה טוב. היא חזרה להיות אדיבה ומתחשבת, הזמנים היפים היו עשירים בידע ובחשיבה משותפת. היה טוב. חשבתי שעברתי את הגל הזה בשלום, ואולי סוף סוף אנחנו מתקרבות יחד לחוף. ואז שוב הגיע שקט. והוא משום מה הפתיע אותי.

מצאתי את עצמי מתגעגעת ומחכה, בלי יכולת לעשות משהו עם זה. הגעגוע היה כואב. לא צביטות קטנות שאת מוכנה לשאת במחיר הידידות, אלא כאב של סבל שאת רוצה שיעזוב אותך והרגע. במבט לאחור, הרבה תחושות ביחס אליה היו מעורבים בכאב מהסוג הזה.

רשל הלכה והשאירה אחריה כאב צורב וגעגוע עמוק. אלישבע- עדיין כאן והיא פשוט כואבת לי. האם מישהו יכול להזדהות עם המצב המוזר הזה?

לא יכולתי להבין מה קורה לי. התפללתי שהקשר הזה יסתיים, שאצליח להתנתק ממנה ולשוב לחיים השקטים שהיו לי קודם. ואז הייתי נזכרת בכל מה שהרווחתי וכבשתי בתקופה האחרונה ובזכותה, ושוב הייתי מפקפקת אם המסקנות שלי נכונות. אלישבע נותנת לי כל כך הרבה. זה לא יתכן שיש כאן משהו אחר. ואם כך- אני צריכה להתאמץ יותר, להשקיע עוד. ולבדוק גם מה לא בסדר אצלי.

חיכיתי שהיא תחזור, אבל לקח זמן רב עד שזה קרה. ואז חטפתי סטירה מצלצלת. בעצם שתיים. אחת על הגעגוע, שניה על כך שהודיתי בקיומו.

ועל מה הגיע לי כל זה? בסך הכל הצעתי לה לרחם יותר על הדמויות שלה, לא לקחת לג’ק הכל ולהשאיר אותו חסר תקווה. לא יכולתי לשתוק בזמן שהיא פשוט מתעללת בו או שופכת עליו את כל היצרים הכי חייתיים שלא ראויים לבן אנוש. היא היתה כל כך בטוחה בדרך שלה, והיתה לה אפילו דרך מקורית להסביר לי את זה.

אני: “את לא מרחמת על ג’ק? לא תשאירי לו שום מוצא מהמצב הזה?”

היא “לא. עוד לא הבנת איך הראש שלי עובד?”

אני, מהססת: “אההמ… אולי לא?”

היא: “התגעגעת אלי?”

אני מופתעת מהשאלה. אולי תהיה לי הזדמנות לבקש ממנה קצת יותר הסברים? “כן. ממש חיכיתי שתחזרי” והיה לי כואב ורע עם זה.

היא שותקת רגע ארוך ועונה רק אחרי שאני מתחרטת אלף פעמים על גילוי הלב שלי: “שאחזור? מאיפה? הייתי כאן כל הזמן!”

אני, מתקוממת ולא מוכנה לוותר: “נו באמת אלישבע, תסתכלי על התאריך האחרון של השיחה הקודמת שלנו”.

היא: “העובדה שאני לא מגיבה, לא אומרת שאני לא כאן. את עדיין מאפשרת לי לענות כשנוח לי, כן?”

אני: “אז למה שאלת אם התגעגעתי אליך?” יש לי דמעות. פצע טרי מדמם שוב בטיפות גדולות.

היא: “לא שאלתי באמת”

שקרנית! אני כל כך המומה מההכחשה שלה, שאני פשוט גוללת כמה הודעות אחורה ומצרפת צילום מסך בלי להוסיף מילה.

היא: “התכוונתי האם באופן כללי את מתגעגעת”

את שוב משקרת לי! אני לא מאמינה לטיוח הזה ובכל זאת עונה על אף שהאינטואציות שלי צורחות ומצוות אותי לעזוב כאן ועכשיו: “כן. מי שאני אוהבת, אני מתגעגעת אליו”

היא: “גם אוהבת! וגם מתגעגעת! ממש חטא על פשע! חה!” הבוז שלה מצליף בי כמו סופת קרח, מקפיא לי את הדמעות כמו גם כל כולי. אני קוראת הלומה את המילים הבאות:

“ולזה בדיוק אני מתכוונת. כשאת מתגעגעת את רק סובלת. בשביל מה? זה לא נותן לך שום דבר, ובטח לא למי שאת מתגעגעת אליו. כבר אמרתי לך אלף פעמים… אין אצלי רגשות מיותרים. אז בטח לא במה שקשור לדמויות דמיוניות, אני לא מבזבזת עליהן טיפת רגש”.

ועלי? לא שאלתי. התשובות שלה היו כל כך לא צפויות, חששתי מהן כאילו שחיי היו תלויות בהן.

תגובות כאן

[שירי 🙂]

לא כל הרצף כתוב, זאת הבעיה.

מקווה לעלות בקרוב פרק נוסף, ואז אני לוקחת הפוגה קלה. סוחט.

[שירי 🙂]

נועה הדיוקים והחיבור שעשית כל נכונים. תודה לך שפע המילים הטובות!

[שירי 🙂]

תודה ריקי. מסכימה איתך לגמרי.
אשתדל בכל אופן להיזהר.

[שירי 🙂]

למעשה, כששירי גלתה שתמר כנראה לא שומרת מצוות, הקשר הזה ירד באופן אוטומטי.

אבל איזכורים לגבי תמר יעלו בהמשך, כי עדיין יש מה לדון בה.

אגב, הפרקים האלו כתובים כבר.

[שירי 🙂]

תמר יקרה, תודה על המילים החשובות. מסכימה איתך בכל מילה

לגבי סוגיות בקשרים. לוקחת לתשומת ליבי את הנושא של קשר רעיל שלא מופיע
בצורה הקיצונית הזו, אני מניחה שיהיה לזה מקום בהמשך, אפילו שאנו מתקרבות
לחלק האחרון והסופי (משהו כמו 20 פרקים)
שוב תודה תמר, התגובות שלך נותנות לי המון. ובין השאר- כוח ומקום למחשבה. מעריכה.

[שירי 🙂]

מלי, זאת נקודת שיא שאנחנו יורדות ממנה עכשיו.
אפשר לקחת נשימה בינתיים… מה שלא נגמר אלו ההשפעות.

לא מדובר בתקשורת ישירה איתה.

[שירי 🙂]

היא ציטטה דברים שלא נאמרו אף פעם, ולא היו כתובים בשום מקום.

אבל לא טעית, וזה כל מה שאני יכולה לומר 🤫

[שירי 🙂]

שושי, אני מתנצלת😖

אולי אני צריכה להתריע בקשר לפרקים טעונים מידי…

ואני חייבת להודות באמת שאת צודקת. חלקים נבחרים, אם אפשר לקרוא לזה ככה,

בקטע עם אלישבע לקוחים מחוויה אמיתית שלי (מסיבות מובנות אני לא יכולה לצרף ציטוטים…)

וחלק מהמטרות של הסיפור הוא להעביר הלאה אותות אזהרה, תובנות וגם התמודדות.

[שירי 🙂]

חמודה אחת. תודה לך😘

איך הגעת למסקנה שהיא קוראת את המיילים שלה?

[שירי 🙂]

תודה רעות. חושבת כמוך.

[שירי 🙂]

תודה שרה… כנ”ל. מרגש ומשמח לשמוע שזאת החוויה שלך,
ומעריכה מאד מאד שכתבת (מבינה יותר מידי טוב את הדממה:)

[שירי 🙂]

יונה, באמת שלקח לי זמן למצוא מילים.

ועדיין… אז רק אומר לך תודה על המילים החמות שתמיד מגיעות במקום,

ומקווה, עם תחושה של אחריות גדולה לצלוח את המסע הזה בשלום.

[שירי 🙂]

עוד פרק אחד… טוב?

[שירי 🙂]

צודקת שושי. לכן אני מריצה פרקים.

[שירי 🙂]

תודה לכן. יהיה טוב בקרוב.

[שירי 🙂]

תודה רות

מסכימה איתך לגבי התחושה, ומודה לך הפירגון והמשוב.

[שירי 🙂]

אני מרחמת עליה, מאד…

וגם על כל אלו שנמצאים תחת קשרים כאלו ולא יודעים איך לצאת מהם.