אומנות הבמה והפקות תוכן שירי 🙂
אומנות הבמה והפקות תוכןתגובות הפורום שנוצרו
-
תודה חברות. בעז”ה הסיפור הזה ימשיך עד לסופו, אל דאגה.
אני פשוט צריכה להפסיק לקרוא מה שלא רלוונטי/לא מתאים לי…
העידוד שלכן נותן כוח ומחמם. מעריכה כל אחת שכתבה כאן ובאישי.
שבת שלום!
-
פרק מ”ח כאן
האמת שהדיונים האחרונים בקהילה ממש הורידו לי את החשק לכתוב.
אבל אני ממשיכה כי הסיפור הזה חייב להיכתב. מה יהיה אחר כך? ה’ יעזור. -
פרק מ”ח
ההשפעה של אלישבע על חיי היתה משמעותית מאד. האנרגיות הבלתי נגמרות והנושאים בהם עסקנו הציבו בפני אתגרים אינטלקטואליים ובאותה מידה דרשו ממני כוחות פנימיים וגרמו לי לדריכות.
דריכות? כן. למרות שעברו חודשים מאז שנכנסתי למערכת והכרתי את אלישבע, עדיין לא הרגשתי שהגעתי לשלווה המצופה מקשר יציב, זו המאפשרת להרגיש רגוע ונוח כשאת מכירה מספיק טוב את המפה ומבינה מי עומדת מולך.
עוד לא הבנתי.
כאילו שהמקום השליו הזה- הוא בלתי מושג בשבילי, ומשהו נסתר מחבל בו פעם אחרי פעם, מונע ממני להוריד קצת עוררות ולהירגע. היה שלב שחשבתי שהבעיה נמצאת בי. שאולי במהלך השנים איבדתי את היכולת לתחזק קשרים או לשמור עליהם, במיוחד לאור הניסיון הדל שהיה לי בעבר. לא היה לי מושג מה אני לא עושה טוב.
כשהיו לי זמנים פנויים לחשוב בהם, היו עולים בי שני קולות, ואף פעם לא הצלחתי להכריע ולהחליט מי מהם הוא הצודק. מצד אחד הערכתי את אלישבע והיא היתה חשובה לי כחברה או אולי יותר נכון כקולגה, בתחום חדש ומרתק שתמיד הבטתי בו מבחוץ. היא העשירה את המושגים שלי בנדיבות ובסבלנות ודחפה קדימה את היכולות שלי. היו זמנים שהיה נראה שהיא פשוט לוקחת אותי כפרויקט רק כדי להוכיח לי כמה אני מיוחדת. העידוד והדחיפה שלה הצמיחו בי דברים חדשים.
מצד שני- היו את החלקים הלא ברורים, אלו שהיו גורמים לי להתכווץ ולהרגיש לא בסדר, אפילו בלי שנאמרו מילים. בעצם… אולי היעדר המילים הציק לי?
חיכיתי להן. למשל, לפני או אחרי היעלמויות ארוכות של שבועות ארוכים. היה גם את הבלבול שחשתי אחרי תגובות לא צפויות שהשאירו אותי מוטרדת וחסרת מילים.. עד שהבנתי שהראש שלה עובד קצת אחרת ויש לה גבולות ותפיסות שונות לגמרי משלי.
קיבלתי את זה, כיבדתי וגם שמתי בצד את מה שלא התאים לי. אבל עדיין לא הרגשתי בטוחה.
לא ידעתי להגדיר מה חסר, אבל היה לי ברור שלא הכל נמצא. אז תליתי הכל בעצמי, והמשכתי הלאה מתמקדת ברווחים שאפשר להתרשם מהם גם מבחוץ.
לא היה קשה לראות את ההשפעה שלה עלי. הבית התמלא במוזיקה ובחיוניות חדשה. אמנם לא חזרתי לצייר, אבל הייתי יוצרת המון עם הילדים, ובשלב מסוים היינו צריכים לרכוש ארון שיכיל את כל החומרים, הצבעים וקופסאות היצירה שמלאו את החדר.
אני חושבת שזו היתה התקופה היוצרת הכי טובה שהיתה לי אי פעם. אפילו יותר מהתקופה של רשל. אז, הייתי ילדה קטנה. הייתי תלויה במבוגרים הבודדים שמסביבי בשביל לגדול. רשל הדליקה את האור בחיי, נורה קטנה ומחממת בלי קשר לגודל שלה. היא תמיד עודדה אותי להסתכל סביב ולהנות מכל הטוב, וכך עשיתי כל עוד היתה לצידי.
אבל אלישבע- הדליקה לי מנוע. עם הכוח המיוחד שלה, היא הזיזה אותי מהמקום הפסיבי שלי לכיוון של חשיבה ופעולה. היצירתיות שלה הפעילה את זו שלי, שהיתה מוסתרת ומצומקת עד שחשבתי שהיא פשוט לא קיימת. כאילו שהחשיפה לקיצוניות המופרעת שלה, משכה אותי לאמצע מהעבר השני בו הייתי.
המסע המרתק הזה הסתיר במידה מסוימת את הקשיים והתמיהות שצרחו במוחי בלי הפסקה בהתחלה. אפילו יחיאל שביקש ממני להיזהר ולהקשיב לעצמי אז, לא הסתיר את ההנאה שלו מהמקום החדש שלי.
נרדמנו על המשמר, שנינו.
אלישבע הבטיחה שיהיה שמח. אז באמת היה שמח, אבל מכיוון אחר. אחת הקוראות שכנראה נשאה בתואר חינוכי כלשהו, הקימה צעקה גדולה, עד כמה שמילים כתובות יכולות להשמיע קול. לדבריה, כבר תקופה ארוכה שהיא מתאפקת שלא להעיר, ומנסה לתת לסיפור הזדמנות לעלות על דרך הגיונית, אבל מבחינתה אין הבדל בין הסיפור הזה לבין כל יצירה אחרת על המערב הפרוע. היא לא פרטה לאיזה סוג יצירה היא מתכוונת, אבל לי היה ברור שהיא לא מתכוונת לסיפורת….
“היכן בדיוק מושחלים הערכים שלנו? בתכסיסי נקמה מתוחכמים? בדמויות זרות ומוזרות?” צעק הכאב.
“ולסיום,” הוסיפה הכותבת הנכבדה תמיהה עבה ומחייבת: “שמתי לב שאתם מפרסמים רק תגובות חיוביות על הסיפור הזה. האמנם אני האדם הראשון שמציקים לו התכנים הללו? ואם זו רמת הקוראים שלכם, שנהנים מכל טיפת דם, אני תוהה אם מקומי ביניכם”.
התגובה הזו עוררה אותי לבדוק גם את עצמי. איך קרה שאפילו אני התחלתי להתרגל לסיפור הזה, שכל כך זעזע אותי בהתחלה? אמנם היה אפשר לשים לב שאלישבע מיתנה את הסערות שאפיינו את החלק הראשון של הסיפור, ואולי גם לא היתה לה ברירה למול הלחצים מצד המערכת. אבל הנה, עדיין, מעבר למילים עצמם, יש תוכן ומהלך שהוא כל כך זר ואחר ביחס לסיפורים אחרים במגזר.
שיגרתי את ההודעה למוריה בלב כבד, וריחמתי עליה. כעת היא תהיה חייבת, כנראה, לפרסם את התגובה או חלק ממנה, ולהתעמת עם אלישבע לגביה ולגבי המשך הסיפור.
יומיים שקטים חלפו, ואז נכנסה הודעה מאלישבע. הבטתי בה מבחוץ בלי לפתוח אותה, כאילו מפחדת לגעת בה: “האם לא התקבלו תגובות השבוע?” היא שאלה.
נאנחתי בהקלה ופתחתי את ההודעה, מוודאת שזהו תוכנה ועניתי בזהירות: “העברתי לך כל מה שרלוונטי” מה שנכון.
“ומה שלא רלוונטי?”
“לא רלוונטי😅” למה הוספתי אותו? זה לא מצחיק באמת.
“יש משהו שאני צריכה לדעת?” מילים כתובות לא יכולות להעביר אינטונציה. אבל בכל אופן המשפטים הקצרים שלה נשמעו לי כל כך קרים וחדים.
חשבתי רגע ארוך מה לענות. לא רציתי לומר שום דבר שיסבך אותי או לקלקל את מה שכבר יש, ויותר מזה-לא סברתי שאני אמורה לעדכן אותה בעניינים הקשורים למערכת.
“את לא עונה!” אין לה סבלנות היום, והלחץ שלה מדביק אותי ומכאיב לי את הראש.
“מה שאת צריכה לדעת – את יודעת” התחמקתי שוב. להפתעתי, היא קיבלה את התשובה והניחה לי.
עוד יומיים חלפו. אלישבע שתקה מאחורי המסך.
לא ידעתי מה לחשוב. חששתי מהכעס שלה, והייתי חסרת אונים וטרודת מחשבות. אפילו לא יכולתי לדמיין איך היא תגיב אם אכן מוריה תשוחח איתה, ומה תהיה ההשפעה של השיחה על המערכה הזו ועל הקשר שלנו. באמת שלא רציתי לאבד אותה והמתח מסביב למה שהולך להיות התיש אותי.
לא הייתי צריכה לחכות מידי הרבה. אבל גם כך, כל יום שחלף היה לא פשוט בשבילי. באותו ערב כתבה לי אלישבע: “שירי, מוריה דיברה איתי היום. סוף סוף. כבר חשבתי שמי יודע מה קרה. אני ממש לא מבינה למה לא סיפרת לי על ההודעה הזאת…”
הנה זה בא. הבנתי שמוריה קבעה איתה שיחה אבל לקח זמן בפועל עד שהיא התבצעה. אולי לכן אלישבע נסתה לברר קודם מולי במה העניין. בימים הארוכים חשבתי על תרחישים שונים והכנתי כמה תשובות אפשרויות. בחרתי אחרי מחשבה אחת מהן: “בואי נפריד בין התפקידים שלי במערכת לבין הקשר שלנו. טוב?”
“מה הקשר להפריד? את סתם פחדנית. תלמדי שתגובות כאלו לא מזיזות לי. ככל שיש יותר עסק ודיבור מסביב לסיפור, כך זה עושה לו טוב! אחרי תגובה כזאת, לא יהיה מי שלא יקרא אותו!”
“זאת אחת המטרות שלך?” שאלתי בתמימות, לא מוכנה לתשובה הכל כך לא צפויה שלה:
“זה לא עניינך”.
מחכה לתגובות שלכן כאן
-
מתעכבת קצת עם הפרק הבא, מקווה להשלים אותו בקרוב בעז”ה.
-
פרק מ”ז כאן
עשיתי לעצמי חיים קשים עם תחקיר נוסף, על הסיפור של אלישבע.
בכל אופן, אם אתן מוצאות טעויות, אני מרשה לעצמי לזרוק אותן עליה…
-
פרק מ”ז
סיוון תש”פ
יום אחד היא חזרה. אנרגטית ועליזה מתמיד, כאילו לא חלפו שבועיים או יותר מהשיחה האחרונה שלנו, או יותר נכון- מהתגובה האחרונה שלה. כי אני מצידי המשכתי להעביר לה את הודעות רלוונטיות מהקוראות, בלי שיהיה לי מושג אם היא קראה אותן או לא.
בזמני ההפוגה שהתארכו, הייתי תוהה אם השיחות שלנו התקיימו בכלל. כמובן שכן. הכל היה מתועד בתיבת המייל שלי. לפעמים הייתי פותחת את ההודעות ועוברת על השיחות כדי לנסות לבדוק אם פגעתי באיזושהי דרך, או שכתבתי משהו לא לעניין שמצדיק את ההתעלמות המוחלטת הזו.
לא מצאתי.
“אז מה את אומרת, שירי? הסיפור שלי ממש צריך אותך, אחרת העורכת הXXX (צונזר מפני כבודכן) תהרוס לי אותו. ומעצבנת המוריה הזאת! היא לא מוכנה להחליף לי עורכת באמצע סיפור! אבל תתכונני… בסיפור הבא- אני אעמוד על כך שרק את תקבלי את התפקיד החשוב הזה”.
חשוב? מלחיץ. ואני ממש לא רוצה אותו. ובכל אופן, שוב החמיאה לי העובדה שאני נראית לה מתאימה לתפקיד.
“בלעת את הלשון? או את המקלדת? ” היא כתבה כשלא הגבתי להכרזה הנרגשת שלה. לא ידעתי מה לענות, אני לא יודעת לשקר, ולא יכולה להבטיח בשום אופן נאמנות.
אבל היא לא חיכתה לתשובה שלי והמשיכה, דוהרת הלאה: “את ידעת שבנג’ו הוא כלי שמקורו באפריקה והגיע לאמריקה עם העבדים האפריקנים?”
האמת היא שלא ידעתי. חשבתי שהבנג’ו הוא כלי שהתפתח באמריקה אם הוא משולב בעיקר במוזיקה עממית אמריקאית. במחשבה שניה, מי הם תושבי אמריקה של אותם ימים?
“יש לך מושג כמה חומרים קראתי על העבדות באמריקה? *פרצוף מותש* זה לא נגמרררר! אבל אין ברירה, אני חייבת להיות מדויקת בעובדות שאני נותנת בסיפור שלי”
“את הולכת לכתוב על מוזיקה?” שאלתי, מקווה שהיא הולכת להכניס קצת רכות ואמנות לסיפור הזה.
“למה?”
“אוכל לעזור לך עם החלקים האלו מבחינה מקצועית. יש לי רקע מוזיקלי טוב”. עניתי.
“באמת? *מקנאה* על איזה כלי את מנגנת?”
“פסנתר” הגנבתי מבט מתנצל לפסנתר שעמד בפינת הסלון, נטוש. זמן רב לא פתחתי אותו. מאז חנוכה.
“יש לך פסנתר?? בבית?” מלאו סימני שאלה מתפלאים את ההודעה של אלישבע.
“כן, האמת שהוא שהוא סגור רוב הזמן. אני בקושי מנגנת.”
“מגיע לך עונש… הייתי מתה לדעת לנגן! איך את נותנת לכשרונות שלך לישון? בכללי אני חושבת שאת מבוזבזת ואת אפילו לא יודעת את זה”. מוסר חודר כליות. שלחתי לה פרצוף פעור פה.
“אז תתחילי לנגן, מותק, אחרת אני אחרים לך את הפסנתר. זה לא חוקי שיש לך כלי כזה בבית ואת לא משתמשת בו!”
אז התחלתי לנגן. פתחתי חוברות ותווים וניסיתי לשחזר את כל מה שלמדתי וידעתי. מפתחות, סולמות, מקצבים וארטיקולציות*, מתחילה בקטעים קלים ויפים, ומתקדמת לאט לאט למורכבים שבהם.
אמנם המוח זוכר כל מה שלמד, ובמיוחד במה שקשור לקואורדינציה, אבל האצבעות איבדו את הגמישות שלהן, ועל זה הצטערתי במידה רבה. יש לי בסך הכל חודש וחצי עד שלושת השבועות, כדי להחזיר אותן לכושר. אם חלילה לא נזכה להיגאל, אצטרך להפסיק שוב עד אחרי תשעה באב.
אלישבע עקבה מרחוק אחרי ההתקדמות שלי.
“כמה זמן התאמנת היום?” שאלה ערב אחד: “קראתי שפסנתרן מקצועי משקיע שמונה שעות ביום לאימונים!” הוכיחה לי שהיא בעניינים.
“זה נראה שאת באמת מתכננת לשדוד אותי אם לא אנצל אותו, המפקדת” עניתי ולא סיפרתי לה שניגנתי בקושי שעה.
“חה! בדיוק ככה. תמשיכי, יש לך עתיד מזהיר!” היא היתה בטוחה במה שהיא אומרת. בלעתי את הנבואה שלה בשמחה רבה.
המשכתי. המוזיקה עשתה לי טוב. וגם לרבקוש, אלי וחיים שהיו יושבים עלי ולידי ומבקשים לקשקש איתי או לשיר כפי יכולתם שירים מהגן אליו חזרו לא מזמן.
שבוע חלף, ואלישבע עדיין כותבת ומעדכנת, לפעמים אפילו כמה פעמים ביום. באחד הערבים בהם נכנסתי לקובץ הסיפור שלה כדי לסייע בעריכה, גיליתי דמות חדשה.
ניק היה נגן בנג’ו שנפצע כשנפל מסוסו בזמן שרעה את הבקר יחד עם קבוצת בוקרים. סופת חול עזה גרמה לסוס להשתולל ולזרוק אותו מעליו. ניק, שניסה להגן גם על הבנג’ו שלו, נפצע קשות ברגלו.
הוא הגיע להתיישבות הצעירה, שהיתה הקרובה ביותר למקום בו נפל, כשהוא נכה ופצוע, והתושבים שטיפלו בו במסירות נהנו מערבי מוזיקה עליזים, עשירים בשירי פולק, שהוא גמל להם תמורת העזרה החיונית שהגישו לו.
“אלישבע, את מרשה לי לומר לך שניק מעלה לי אסוציאציה חזקה עם הנווד של מיה קינן באיסתרק?”
חשבתי שהיא תוכיח לי עד כמה גדול השוני ביניהם, ושאין מה לדאוג, אבל אלישבע דווקא חשבה שאני צודקת: “אוי! איזה נס שיש לי אותך! תודה תודה! תני לחשוב רגע…”
למול עיני הסמן של אלישבע התרוצץ על המסך, משנה מילים ומשפטים ומרכיב מחדש את הפאזל של ניק.
“אני עדיין לא רוצה לוותר על הבנג’ו אחרי כל המחקרים. אבל אני אוסיף לו חבר להרכב, והוא יהיה עיוור”
“עיוור?” לא עמדתי בקצב המחשבות שלה.
“אז מה, חירש?? 😂 “
“בעצם… תקשיבי לרעיון שלי: ניק יהיה בוקר שגילה את נלסון פצוע על אם הדרך. נלסון היה שליח של הפוני אקספרס, מערכת הדואר של אותה תקופה, הוא הותקף על ידי מישהו, אני צריכה לבדוק אם אלו יכולים להיות אינדיאנים או שודדים, בדרכו מיומה שבאריזונה של אותם ימים לכיוון אוזארק, בתיקו היה דואר שהיה מיועד למתיישבים באזור. ניק החליט ללוות אותו לעיירה הקרובה, וככה הם יצטרפו שניהם לחגיגה של ג’ק”.
“וואו. מעניין כל כך.” זה כל מה שהצלחתי לכתוב בהערה בצד. המהירות בה היא טוותה את הפרטים והעובדות סיחררה אותי: “ומה יהיה התפקיד שלהם בחגיגה הזו?” שאלתי, דואגת לגורלם של השחקנים החדשים. החגיגות של אלישבע היו קטלניות עד כה.
“הם יהיו הרינג אדום** וריחני… ששש אל תגלי!”
“הרינג?” שיערתי שהיא לא מתכוונת להאכיל בהם את קבוצת המתיישבים טרודי החיים.
“אני אסית לעברם את כל החשדות של ג’ק וחבורתו. תתכונני, הולך להיות שמח”.
*ארטיקולציה- סימנים המדריכים את הנגן לגבי טכניקת הנגינה וההבעה.
**הרינג אדום – מידע מטעה שתפקידו להסיח את דעת הקוראים מהאשם האמיתי.
תגובותיכן החשובות כאן
-
-
פרק מ”ו
ההמראה הותירה אותי מוצפת באדרנלין. לא ציפיתי שהחלק הזה ילחיץ אותי, אבל התחושה של הגוף הנדבק לכיסא, יחד עם הרעש הגובר של המנועים כשהמטוס מתחיל להאיץ על המסלול, היו בלתי צפויים. המהירות שבה הקרקע והשדות שמסביב נעלמים תחת הגלגלים גרמה לי להבין את העוצמה של הרגע, ועוררה בי תחושה כאילו אני נקרעת מהקרקע, ונמסרת לרחמי שמיים.
נשמתי בהקלה כשהמטוס התייצב סוף סוף, רעש המנועים פחת משמעותית, ואפילו האנשים מסביבי, שכנראה כבר חוו את הסצנה הזו לא פעם, החלו להירגע ולאותת שהחלק הקשה מאחורינו.
מיד כשהיה אפשר לשחרר את החגורות, העברתי את מויש המייבב על ברכי, מנסה להרגיע אותו מהבלבול וחוסר המנוחה שהשתלטו עליו מאז שנכנסנו הבוקר לשדה התעופה. אמצע היום עכשיו, אבל העולל המפוחד שלי פשוט הניח ראש ונרדם מיד. נשימותיו השלוות מרגיעות גם את שלי.
“מה את רואה עכשיו, רבקוש?” שאלתי את בכורתי, שלא הצליחה להתנתק מהחלון מהרגע שהמטוס התחיל לזוז. היא עקבה אחר צוות הקרקע המתרוצצים, אחר המסלול הדוהר מתחתינו, ואחר האדמה שהתרחקה והפכה קטנה ומופשטת יותר ויותר עם כל שנייה שחלפה.
“כבר אין יבשה ולא בתים קטנים,” היא דיווחה בהתרגשות. “עכשיו אני רואה רק ים, וגם צמר גפן לבן” הוסיפה, מביטה בי לרגע בעיניים בורקות, ומסכמת: “זה כל כך יפה, אמא!”
חייכתי אליה, מסכימה בכל לב שנופי שמיים הם דבר מופלא ומהפנט. הנחתי בזהירות את מויש הישן על כסאו, נזהרת שלא להעיר אותו. הצצתי לאחור, מגלה את יחיאל מנמנם, מותש.
מסכן, כל כך הרבה כוח הוא היה צריך לגייס בימים האחרונים. שמחתי בשבילו על ההקלה והתמיכה שיקבל בקרוב אצל אבא ואמא, כמו תמיד. הם היו מקור לרגיעה ושקט נפשי עבור שנינו. הבטתי לעבר אלי וחיים, שהיו מרותקים לחלון, עיניהם פעורות בסקרנות בעוד הם שקטים להפליא לעת עתה. לא מפליא. חוויה כזו הם לא עברו מעולם.
הסתובבתי חזרה, נושמת הקלה ושקט. חיכיתי הרבה זמן לרגע הזה, שבו אין שום דבר מיוחד שאני חייבת לעשות, ומיד. אין שום דבר שתופס את הראש והמחשבות חוץ מהידיעה שאת בין מים לשמים בדרך אל אבא ואמא. של יחיאל, כמובן:)
סוף סוף אני יכולה לשבת ברוגע יחסי, ולתת לבחירה הפנימית שלי לחזור לפעולה, אחרי התקופה האחרונה שהכתיבה לי את השעות והרגעים.
הוצאתי מהתיק את המתנה של רחלה, שהמתינה בסבלנות עד עכשיו. סוף סוף הגיע הזמן שאפתח אותה. כשהסרתי את העטיפה הצבעונית, גיליתי ספר כתיבה איכותי בכריכה קשה, מעוטר במנדלה כסופה על רקע כחול עמוק.
פתחתי אותו ברכות, מדפדפת, מלטפת בעיניי את העמודים החלקים. אל העמוד הראשון היה מוצמד דף מקופל. סקרנית, פתחתי אותו.
“שירי” כתבה רחלה באותיות עגולות וזורמות.
“יש מפגשים שהם פשוט נשיקה מבורא עולם. תמיד האמנתי שכל אדם שאנו פוגשים לאורך חיינו ומכירים בהזדמנויות שונות, הוא חלק מתוכנית הלימודים שלנו, ושלו. כלומר, של הצד השני…
אין לי ספק שאין “סתם” בעולם המושגח שלנו.
אז נכון, יש אנשים שהמסלול איתם קשה ושיעורי הבית שהוא נותן לנו דרכם מאתגרים. אני תמיד מתפללת להינצל מנסיונות כאלו, והלב שלי אומר לי שאת מכירה אותם טוב ומקרוב…
קשה לי לחשוב על כך שמישהו גרם לך סבל ופצע אותך ואולי גרם לך להתגונן ולסגור את הדלת להזדמנויות חדשות וטובות. אבל זו הדרך שלך, אז עם כל הכאב אני מבינה שגם לזה יש תפקיד.
ודווקא בגלל זה, אני עוד יותר מעריכה אותך על כך שנתת לי מקום, עם רוך ורגישות שבאמת לא פגשתי אצל אף אחת אחרת. נהניתי כל כך מההבנות העמוקות והשיחות איתך, שלמרות שהיו קצרות ונדירות- נתנו לי המון.
אתגעגע אליהם מאד. ואילך, כמובן. היה לי כל כך טוב!
ואם אני מציצה עכשיו לתוך עיניך, אז יש בהן דמעות… ואולי זה אומר שגם לך היה טוב:)
הלוואי. ושימשיך הטוב הזה, ויהיה עוד יותר טוב. וערב. תמיד.
אוהבת, רחלה”
טוב. ארבע פעמים טוב.
קיפלתי את הדף בעדינות ונשענתי לאחור, עוצמת עיניים ומאפשרת לדמעות לזרום עם החום והאמת הפשוטה שהניחה רחלה במילותיה. “אני בוחרת להאמין לך, יקרה” לחשתי בליבי בלי קול :” ולהתגעגע- זה דבר טוב”.
חמש.
ואז ידעתי מה אני הולכת לעשות עם הספר הזה.
לתגובות כאן
-
-
פרק מ”ה
שלושה ימים קדחתי מחום, הוזה ומנמנמת לסירוגין. ביום שישי הייתי מוכרחה לקום ולבשל לכבוד שבת. בדרך כלל המטבח הוא מחוץ להישגיו של יחיאל, ובטח במצבו הנוכחי כשהוא כולו, פחות או יותר, ארוז בקרטונים.
רק אישה יכולה להבין את זה…אבל להסביר למישהו אחר מה לעשות ואיך, קשה יותר מאשר לעמוד על הרגליים ולעשות בעצמי.
השבת עברה עלי איכשהו. גיהנום מייסר על מה שיכולתי לעשות ולא עשיתי. על מה שהייתי צריכה לומר ושתקתי. מה הבעיה לדבר! מה!!
במוצאי שבת, יחיאל מיקם כסא באופן בלתי אפשרי בהתחשב בקרטונים הממלאים כל מרצפת בבית, והתיישב לידי. כמה שאני לא אוהבת להרגיש תינוקת הזקוקה לדיבוב, חיכיתי לרגע הזה.
“מה קרה בלימודים שירי?”
פקחתי עיניים צרובות, מבינה שאם אני רוצה לקום בהקדם מהמיטה הזאת, כדאי שאפתור את העניין הזה, ועכשיו.
“אני מבין נכון שקרה שם משהו שגרם לך לקריסה הזאת?”
“כן”
הוא שותק, מחכה. נראה קצת דרוך, ואני בטוחה שחוץ מהמצב שלי כרגע, העומס שמצפה לנו בשבוע האחרון בארץ והעובדה שאני לא יעילה כבר כמה ימים, תורמים לשורות החריצים שבמצחו להעמיק.
אני בעצמי עדיין לא מפוקסת כדי להבין את המשמעות של ‘ארבעה ימים לפני טיסה’, אבל מעריכה אותו על כך שהוא משתדל לא לדחוק בי.
“כעסתי עליה שהיא גרמה לי לנגן לפני כולן, כמעט. לא רציתי. אבל במצב שנוצר, לא נותרה לי שום ברירה”. היה נראה שהוא מופתע מהתשובה. קמט אחד במצחו התיישר בבת אחת, גורם לי לחיוך קטן.
“אז מה נשאר כרגע? העובדה שניגנת או הכעס עליה?” זה טוב שיש מישהו פרקטי בשטח שיכול להסתכל מבחוץ ולמקד אותי יותר.
“הכעס עלי”. אני מדייקת:” לא הצלחתי להסביר לה מה מפריע לי כל כך”.
“אז בואי תנסי להסביר לי” הוא נשען לאחוריו, מרים רגל אחת על גבי השניה, כאילו מכין את עצמו להרצאה ארוכה.
אבל לי יש תוכנית אחרת: “אני רוצה לערוך את השיחה הזו. להתחיל אותה מהתחלה”.
הוא מחייך:”קדימה. אני ‘היא’. תני לי טקסט”.
משחזרת את המשפטים הספורים. זה פשוט. כמעט ואין מילים.
הוא: “את כועסת עלי”.
אני: “שימי סימן שאלה בסוף”
הוא: “הנה שמתי. את כועסת עלי?”
אני: “במובן מסוים, כן. לא רציתי שתהפכי את הפינה שלנו לאולם קונצרטים”
הוא: “אבל עשית את זה טוב, מה מפריע לך?”
אני: בוכה
הוא: מחכה
הוא: “שירי, אני לא באמת ‘היא’, אני יכול לספוג הכל”.
אני צריכה לשמוע את המילים האלו. לוגמת עוד נשימה, עוצמת עיניים, ולוכדת את זה: “אני לא אוהבת לעמוד במרכז. מציק לי שאת מנסה לדחוף אותי לשם”.
הוא: “אבל העולם מפסיד אותך, ואת עושה את זה כל כך טוב. ממי את מתחבאת?” אני לא יודעת אם המשפט הזה אופייני לאביגיל, הוא מתאים יותר לרחלה… אבל זה לא משנה. המסר הזה מגיע אלי בכל כך הרבה דרכים, ומעל הכל- הוא מבטא גם את מה שהוא חושב ואומר לי תמיד.
אני: “אני לא יודעת, וזה לא הנושא. בבקשה, תני לבחור. כשאהיה מוכנה אני אמצא את הדרך לשם… איכשהו”.
יש דרך כזאת בכלל?
הוא: “טוב. לא אעשה זאת שוב. אני מתנצלת”. הפעם יש הומור בקולו.
אני: צוחקת.
כל הקמטים התיישרו. יחיאל, עדיין בתנוחה נינוחה ומעוררת קנאה, שולה את הנייד הרוטט מתוך הכיס ומשתיק אותו: “אפשר שאלה מחוץ לפרוטוקול, שירי?”
אני מסכימה.
“טוב לך שם, בצד, מאחורי הקלעים או איפה שאת מגדירה את המקום הזה?” הטלפון רוטט שוב, יחיאל משתיק אותו בהחלטיות, מחכה לתשובה שלי.
תמיד חשבתי שטוב לי שם. אבל בסוף אני מבינה שאני מפסידה המון. לראות כמה חיות יש בלהיות משוחררת, זורמת, בלי מחסומים על גבי מחסומים. אני רוצה לצאת משם, יכולה להיות הרבה יותר ממה שאני היום.
“לא ממש” אני עונה. כל כך קשה לי להודות בזה. מביך לשים חותמת על כך שאני חיה רחוק מהמקום האמיתי שלי בגלל… בגלל מה? מי שם אותי שם ולמה?
טוב, ברור שזה התפקיד שלי בעולם כרגע. אבל זה תפקיד זמני. וכשאני חושבת שוב על זה, אני שואלת את עצמי כמה שנים במצב הזה עדיין יכולות להיכנס תחת ההגדרה הזו?
הטלפון רוטט שוב, ואני משחררת את יחיאל לקבל את השיחה. מבטיחה לו תשובה מלאה אחר כך.
ואז אני מביטה סביבי, על הארגזים, המזוודות והתיקים. על המצב הזמני הזה שהוא אנלוגיה מושלמת למה שקורה אצלי עכשיו. אולי מרגישים במצב זמני דווקא כשמתכננים לזוז ממנו למקום טוב ונוח יותר? הרי מעולם לא בער לי לעזוב את אזור הנוחות שלי, ולא היה לי שום חזון לשאוף אליו.
ואם אני מנסה לדייק עוד יותר, אז המצב הזה נוצר רק בחצי שנה האחרונה. זאת עובדה מעודדת.
אבל יש סכנה אחת. להיתקע בצומת הזאת בלי יכולת ללכת קדימה. להרגיש את הדחף לזוז כשהרגליים בעצם קשורות, כמו בחלום גרוע.
מרים אמרה לי שהרצון שלי הוא מנוע טוב. אני כל כך רוצה להאמין לה, למרות מה שקרה עם אביגיל כמה שעות אחר כך.
“מתי היתה הפעם האחרונה שנפלתי ככה, יחיאל?” אני שואלת אותו כשהוא חוזר, הטלפון שבידו עדיין מואר מהשיחה שהסתיימה רק עכשיו. הוא מהרהר רגע ארוך לפני שעונה: “כל כך מזמן שאני לא זוכר, שירי” הוא מחייך וממשיך בגאווה שאני מאושרת לתת לו:” את רואה? את לא מספרת להם שם על כל הדברים שהשגת בתקופה האחרונה. רק לי יש את הזכות לראות איך את משיגה את היעדים שלך, גם אם הם קטנים, מתקדמת כל הזמן לעבר המטרות שלך”
“ונופלת לבורות מזדמנים בכיף שלי” אני מציינת ומגששת אחרי נעלי הבית שלי.
“את במסלול למתקדמים, הבורות חייבים להיות שם, הא?” יש לו תשובה לכל דבר. איזה נס.
מאוחר יותר, כשהילדים כבר ישנים, אני מכתיבה ליחיאל רשימת קניות שתעבור מחר לאודליה. הוא מעדכן אותי שחני, הבחורה של רחלי תקדים ותגיע כבר מחר כדי לעזור לנו בימים הבאים.
הימים הבאים מתגלים כרצף לא נגמר. אני חלשה אבל חוזרת לעצמי בהתמדה, מנסה להשלים את הפער שנוצר בהספקים בסוף השבוע הקודם. למזלי, העובדה שאני חוזרת אחרי החג עומדת לצידי עכשיו. ולכן, כל מה שאוכל לסדר גם אחר כך, נשלח לטיפול של אחרי החגים.
מעולם לא צרכתי כל כך הרבה עזרה טכנית בזמן כל כך קצר. ובכל אופן, עם כל הידיים העוזרות והמחבקות, צנחתי על כיסא המטוס מותשת, מניחה ליחיאל לטפל בילדים מקווה בכל לב שארבע שעות מנוחה יאוששו אותי.
לתגובות כאן
-
-
פרק מ”ד
הגעתי מאוחר. חשבתי שאחסוך זמן אם אקח אוטובוס, אבל לא לקחתי בחשבון את עומס התנועה שגזל דקה אחר דקה באדישות, מהזמן היקר שלי עם אביגיל.
כשהגעתי, לא נותר אפילו רגע בודד כדי להסביר לה מה קרה. פרשתי את ידי בהתנצלות, מקווה שההבעה שלי מספרת לה לפחות שגם אני לא מרוצה מהאיחור הזה.
אבל לא חלמתי שבהפסקה אצטרך לשלם על כך, ובריבית.
רחלה בדיוק הוציאה שקית עוגיות בית מגרות בהחלט, ולא הבינה למה אני מסרבת לטעום, כשאביגיל הפתיעה את שתינו: “שירי, היום זה השיעור האחרון, ורחלה עוזבת אותנו” היא נתנה ברחלה מבט רך שיש בו גם לא מעט צער, ואז הנחיתה עלי:” מה דעתך לנגן לנו כמה שירים?”
אין לדעת איך כולן שמעו את אביגיל, אבל בבת אחת הן היו מסביבנו, כמעט כל מי שהיתה בכיתה באותו הרגע. שואלות, מתלהבות ולא נותנות לי פתח לסרב.
“ככה את יושבת לך מתחת לרדאר? ” צחקה שיינדי, מעודדת אותי לקום. נגררתי בתוך הגוש המרוגש, רחלה מובילה בראש, מקריאה בקול את השירים שהיא בוחרת, אביגיל שקטה לצידי, אולי מבינה קצת באיחור שאני לא מאושרת מהתפקיד החדש הזה.
כל הדרך התפללתי שהחדר יהיה תפוס, שהפסנתר יעלם, שמישהו יתלה שלט שאסור לנגן, שיקרה משהו שיפטור אותי מהגזירה הזו.
תקוות שווא. החדר פנוי, הפסנתר עומד נטוע על מקומו, וכל מי שרוצה יכול להיכנס ולנגן. הוזמנתי אחר כבוד להתיישב על הכסא שארגנה לי חיה’לה ליד הפסנתר. שיינדי פתחה אותו בתנועה חשובה, מחווה על הקלידים כאילו היו שטיח אדום מכובד.
רחלה כל כך מרוגשת, שהיא לא שמה לב לישיבה הקפואה שלי. היא מעדכנת אותי ברשימת השירים, ונעמדת לצידי, מתענגת על הצלילים הראשונים. אביגיל אף היא עומדת לצד הפסנתר, מקדימה, מנסה ללכוד את עיני ולא מצליחה. בעקשנות נעצתי אותן בקלידים, מתרכזת בליווי ובהרמוניה שלא תכננתי מראש.
האמת שלא יכולתי שלא להנות. כולן שרו, והשירה סחבה עוד כמה נשים שהצלילים והשירה לכדו אותן בפרוזדור הסמוך. ראיתי את צליליותיהן משתקפות על העץ המבריק כשנכנסו לחדר ונשארו איתנו , מצטרפות בטבעיות למקהלה.
פתאום נוצרו קולות, וגוונים, וגם דינאמיקה. ראיתי אותן נעות יחד, מתרגשות, מתפללות, חורזות שיר לשיר, בלי עצירה כמעט. מלבד תקלה אחת של סולם לא מתאים שדרש עצירה וכיוון מחדש, זרמה השירה עד שהסתיימה ההפסקה.
כשהצליל האחרון נספג ונמוג, הרגשתי את התשישות כובשת אותי. מערבולת של עייפות, מחנק וכוחות שמוצו עד קרקעית הנפש. רחלה ליוותה אותי לכיתה, מודה לי בחום על מתנה שאין דומה לה. אני לא יודעת מה היא חשבה למול הדמעות המתוסכלות שלי. יצא טוב… בכנות, עצוב לי שהיא מסיימת ונפרדת מאיתנו.
רציתי לספר לה כמה אני מעריכה אותה, וכמה קיבלתי ממנה בתקופה הקצרה שהיתה לידי, אבל לא יכולתי להוציא מילה.
הבחנתי במבטיה המוטרדים של אביגיל מלווים אותי למקומי. קיוויתי שאצליח להירגע ולשוחח איתה בסוף השיעור, כי לא תהיה הזדמנות נוספת עד שאחזור. “נראה אותך בזמן אמת” אמרתי לעצמי, ובאמת הייתי מסופקת אם אצליח לגייס כוח בשביל זה. כמה שניסיתי לתכנן את השיחה, לא הצלחתי לדמיין אותה. לבסוף, הנחתי למחשבות והתרכזתי בדברי המורה.
כשהסתיים השיעור, הגיעה לסיומה באופן סופי תקופה קצרה ויפה לצד רחלה. הבטתי בה מכניסה לתיק הכתום והרחב שלה עט, קלסר ובקבוק מים גדול. ואז, מוציאה שקית קטנה ושטוחה ומפתיעה אותי: “זה בשבילך שירי. נראה לי שכבר אין לך מקום בראש. תני לדבר הזה לעזור לך” היא צוחקת למול הבעת פני המבולבלת: “בכנות, יש לך כל כך הרבה מה למכור. פשוט בזבוז שהכל נשאר בפנים.” אני אוחזת במחברת העטופה שמגעה קשיח, ומסתכלת לתוך עיניה הטובות. היא מחייכת, מהנהנת. “אני אתגעגע” היא אומרת בפשטות: “אם מספר הטלפון שלך לא חסוי, אשמח לקבל אותו”. אני מקריאה לה את המספר, והיא שומרת אותו בנייד, ואפילו מוציאה שיחה כדי לוודא שרשמה אותו נכון. הטלפון שלי מצלצל בתגובה מוך התיק שלי.
“עכשיו יש לך את המספר שלי, שירי. אבל בכל מקרה רשמתי לך אותו גם בפנים” היא רומזת על החבילה שבידי. “להתראות יקרה” היא מעניקה לי חיבוק אחרון, והולכת.
נשארה רק אביגיל, ממתינה בשקט בצד האחורי של הכיתה. הסתכלתי עליה, יושבת וכותבת משהו על דף וריחמתי עליה כל כך. קראתי לה. היא הרימה עיניים, ונעמדה.
אני מכניסה את המתנה של רחלה לתיק ביד רועדת, מנסה להדחיק יחד איתה את המתח שעולה בי.
“את כועסת עלי” היא אומרת, עדיין ממקומה המרוחק.
“שימי סימן שאלה בסוף” אני אומרת, ומקרבת אליה, מתיישבת מותשת על כסא סמוך.
“הנה שמתי. את כועסת עלי?” קשה להבין את ההבעה שעל פניה. אבל היא רצינית. יותר מידי. ומכווצת. כאילו מפחדת מהמילים שהיא הולכת לשמוע או מהתוצאות שלהן. כואב לי וכבד בשביל שתינו.
אני יכולה לומר : “לא, מה פתאום, הכל בסדר, באמת היה בסדר” ולעזור לה להרגיש טוב. אבל אני צריכה ללמוד לומר את האמת בשביל לתת לעצמי או להעדפות שלי מקום. כל כך הרבה ויתרתי, בלעתי וצברתי. איפה אני בעולם? יש לי זכויות?
אז אני מרימה עיניים ואומרת בזהירות: “במובן מסוים, כן” לוקחת נשימה וממשיכה: “לא רציתי שתהפכי את הפינה שלנו לאולם קונצרטים, זה מביך אותי ולא נוח לי.”
היא שותקת. השקט בינינו מכביד, והכיתה הריקה מרגישה פתאום כמו מקום זר ומנוכר.
“אבל היה כל כך יפה, שירי” עכשיו יש תחנונים בקולה.
“בשבילך” אני מתעקשת.
אביגיל מועכת את הנייר בין אצבעותיה, המתח זולג החוצה עם תנועותיה החדות.
“אבל את עושה את זה טוב, מה מפריע לך?” היא כל כך רוצה להבין מה הבעיה. היא בשום אופן לא התכוונה להביך אותי. אין לי ספק בכך. אבל תמיד השאלה ‘מה מפריע לך’ מטיחה אותי לקיר, סותמת לי את הפה ומפילה אותי לתהום. וגם עכשיו. אני מביטה באביגיל בתסכול ושותקת.
“בבקשה שירי!”
נועלת כל מה שהייתי יכולה אולי לומר.
מרגישה את המילים מתפרקות לי מבפנים, בלי להבין איך זה קורה ולמה.
נופלת לתוך הכלא השקט הזה, סורגי פלדה ואלפי מנעולים.
נכשלתי. שוב.
אשמח לתגובותיכן כאן
-
-
פרק מ”ג
הייתי מופתעת לקבל ממרים טלפון, ושמחתי עוד יותר כשהיא הודיעה לי שיש לה אפשרות לקבל אותי השבוע לפני הלימודים באופן חד פעמי, ולחסוך לי יום ונסיעה בתקופה העמוסה הזו.
בגלל השעה המוקדמת יחסית בה מתחילים הלימודים שלי וגם כדי להקל מעליה, חישבתי רק את הזמן שידרש לנו כדי לשוחח על התצפיות שלי. בנוסף, היה חשוב לי מאד להגיע מוקדם ללימודים כדי לשוחח עם אביגיל ולספר לה על המעבר. עד כה, בכמין הדחקה לא סיפרתי לה דבר. למעשה זה היה אמור להיות המפגש האחרון שלנו לפני החג כמו שמקובל במוסדות גבוהים רבים.
זכרתי גם שאחרי פסח לא נוכל לנגן בגלל ספירת העומר, ורציתי לנצל את הזמן הזה איתה גם בשביל לסכם ולהנות מחוויה מוזיקלית משותפת שאולי לא תחזור שוב בעתיד הקרוב. היום הזה, אם כן, הצטייר לי כבד וסוחט.
קיוויתי בכל לב להתמודד איתו בכבוד.
בשבועיים האחרונים עסקנו בתצפיות שערכתי על חיה. ילדה בת 12. הקושי של חיה משתקף דרך הסביבה. בבית, בכיתה וגם במועדונית, היא פשוט מנהלת את כולם בדרכים כל כך מגוונות, ואפשר להגיד מתוחכמות.
המדריכות צופות בחוסר אונים בכמה בנות שפשוט נעלמות תחת שרביט מלכותה של חיה. ברור שהסביבה או חלקה סובלת מהמצב הזה, ושיש להתערב ולנתב את הכוחות העוצמתיים שלה למקום מאוזן שישפיע טוב על כולן.
מכאן, נסחפנו לדיון מה עושים במקרה בו הסביבה לא סובלת, או כשלא ברור לנו שהמקום בו ילד נמצא לא טוב עבורו. איך יודעים, אם כן, האם צריך להתערב ולהזיז אותו למקום אחר. הנושא הזה שנידון באריכות גם במהלך הלימודים, העסיק אותי תמיד.
שוחחנו על סימני מצוקה, על נטיה של הורים לדחוף ילדים למקום שהם חושבים שטוב בשבילם בלי לבדוק מאין מגיע הדחף הזה.
“אבל יש לזה סיבה” אומרת מרים ומביטה בי בחיוך:” אנחנו אף פעם לא שופטים הורים על הדרך שהם בחרו לטפל בילדיהם, גם אם אנחנו היינו בוחרים אחרת. כן?” אני מהנהנת. ברור. מאז שהכרתי את מרים וזכיתי להכוונה מדויקת, למדתי הרבה על עובדות ופרשנות, וכמה זה מורכב.
באופן לא צפוי, נדדו המחשבות שלי לאמא. והפעם, דווקא מהצד שלה. שאלתי את עצמי מה השפיע על הבחירות שלה בקשר אלי? תהיתי איך החוויות שלה עצמה עיצבו את הדרך שהיא הובילה אותי בתוכה? ומעבר להכל- מה היא הרגישה בכלל?
יש דברים שישארו חידה לנצח. פשוט, לא נותר מי שיספר. אבל בעצם…
בחוץ השמש כבר נוטה והולכת להיעלם, והרוח נושאת את השקט בינינו, כשאנו פוסעות על שביל האבנים לעבר השער. ואז, כמעט בלי לחשוב, אני מפילה עליה את השאלה :
“אמא שלי סבלה?” אני שואלת ולא יכולה שלא לחייך למול המבט ההמום שהיא נותנת בי.
“את היית איתה, את יודעת שכן.” היא עונה בקול שקט, שיש בו רק פליאה.
“אני לא מתכוונת לסבל הגופני, למחלה שהיא סבלה ממנה” אני מדייקת את השאלה:” אני מדברת על סבל נפשי… האם השתיקה שלה העיקה עליה? האם היא הרגישה בודדה כפי שזה היה נראה לפחות מהכיוון שלי?”
מרים מתבוננת בי בשקט, כאילו התפזרו מילותי ברוח והיא מנסה לאסוף אותן אחת-אחת. אנחנו מגיעות אל השער, אני אוחזת בידית הברזל הקרה, רוצה להוריד אותה ולפתוח את השער. אבל מרים נשענת על הגדר בהבעה מהורהרת ומסמנת לי לחכות עוד קצת.
“אני לא יודעת.” היא עונה לאחר מחשבה ארוכה:” לא דיברנו על זה אף פעם. אבל אני לא חושבת שאפשר להגדיר את התחושה שלה כסבל.” קולה רך ומבין:” היא פשוט היתה מה שהיא”.
אני נשענת על השער, מביטה החוצה אל הרחוב הצר, בלי לראות מה קורה בו.
אני חושבת קצת אחרת. לי נראה שהגוף של אמא נקם את סבלה של הנפש. שנים של התמודדות עם אתגרים לא פשוטים לאורך כל חייה, אלמנות ובדידות, תבעו את שלהם. פתאום אני יודעת שגם אצלי מתנהג תהליך דומה, ואני כל כך רוצה לעצור אותו. אני חושקת שיניים. מצטמררת.
ההבעה הקשה שלי לא נעלמת מעיניה: “מה קרה, שירי?” היא שואלת ברכות. אני מסתובבת אליה, מרגישה את המילים מתהוות לאט בתוכי:” אני לא רוצה לעזוב את העולם כמו שאני כעת. להישאר כל חיי בקופסא החשוכה והקטנה הזו, שאמנם מגנה עלי אבל מסתירה לי את האור והחום. אני רוצה לצאת מכאן.”
מרים מביטה בי, פניה מלאות ביטחון שקט וידה נוגעת קלות בזרועי: “הרצון שלך יפלס לך את הדרך” היא אומרת בשקט, כאילו זו אמת פשוטה וברורה מאליה.
אבל אני… אני מרגישה את היאוש, את הקושי לשבור קירות ולאפשר שינוי. שום דבר לא פשוט לי, אף פעם.
הלב שלי מאיץ:”אני לא בטוחה” אני לוחשת.
היא לא מוותרת. נעמדת לצידי, אנחנו בוהות יחד החוצה מעבר לשער הנמוך. כמה רגעים היא שותקת, כאילו נותנת לי את הזמן להרגיש כרצוני, ואז היא אומרת: “אל תלכי לשום מקום בכוח, שירי. אני כאן לזמן שתהיי מוכנה מבחירתך לעשות אפילו צעד אחד החוצה”.
אני מהנהנת, נשימתי נרגעת מעט. כשאני פותחת את השער, הרחוב כבר כמעט חשוך. אני נעצרת לרגע, מביטה בה מעבר לכתפי, ולוחשת: “כשאחזור.”
תגובות כאן
-
אולי כשאבין למה אני כותבת בכלל תהיה לי תשובה…
כרגע זה המצב.
-
אין לי ולא היתה לי תוכנית להרוויח מכתיבה, זה לא הנושא.
-
תודה גם לך…
-
תודה ריקי. חייבים אנשים כאלו בעולם:)
-
קשה… באמת קשה. ועוד לאכזב אותך.
-
תודה רעות, מסכימה איתך, נקווה ששירי תקום מזה חזקה יותר.
-
תודה נועה. סיכמת את זה מצוין.
-
תהני… ספרי איך היה:)
-
באמת מאד התלבטתי לגבי זה. אסביר קצת את ההיגיון:
נכנסנו לחלק של אלישבע דרך ההזמנה למסיבת פרידה בפורים, שהזכירה לשירי פורים אחר,
ועד אז היו רמזים לחוויה הזו בשיחות שלה עם מרים.
כרגע עצרנו בשביל לסיים כמה דברים, ואז נחזור שוב לאלישבע בעוד פרק.
אני חושבת שבקריאה ברצף זה לא מרגיש מפוזר, מה גם שאת אישה עסוקה🤫,
הגיוני שזו התחושה שלך.
כמובן אשמח לשמוע דעות נוספות.
-
בבקשה, אם כי אני חושבת שיש דברים שאי אפשר להעביר בתקציר.
תהני!
תקציר:
שירי מתחילה ללמוד ניתוח התנהגות ודוחה כל נסיון התקרבות של חברה ללימודים- אביגיל.
חמותה, כתבת שטח בעיתון מקומי מואשמת בהדלפת מידע על מרואיין, ונאלצת למכור את הדירה ולעזוב לצרפת. המשפחה מתגייסת לעזור, והוחלט ששירי ומשפחתה תטוס לשם להיות עם ההורים. לשירי קשה שלא משתפים אותה בקבלת ההחלטות ושהיא תאלץ לעזוב הכל ולתהחיל חיים חדשים במקום זר.
בינתיים בלימודים, שירי מכירה בחורה עוורת, שהגיעה להתאמן בנגינה באחד החדרים הסמוכים. שירי מתרשמת מהנגינה שלה ומציעה לה ללוות אותה הביתה. בעקבות דיון סוער שהיה בכיתה, היא שוכחת ללכת לפגוש אותה בזמן שנקבע. מה שגורם לשירי לחפש אותה (יחד עם אביגיל) ולגלות שמדובר בבחורה שאינה שומרת תו”מ. שירי מתוסכלת מכך שהקשרים שלה תמיד מסתבכים.
היא נזכרת בבחורה מצרפת שהגיעה להתגורר אצלה כששירי היתה ילדה בת 8 ויתומה מאב. רשל השקיעה שעות של למידה ומשחק, והפכה לדמות יקרה ומשמעותית עבורה. אחרי 3 שנים, עזבה רשל במפתיע והשאירה מאחוריה את שירי כואבת ומתגעגעת.
שירי מתחילה לקבל הדרכה בפרקטיקה, ומגלה שהמדריכה היא חברתה של אמה, אותה פגשה פעמים בודדות במהלך השנים. מרים מקבלת את שירי בחיבה גדולה ומשקיעה בה שעות של שיחות עומק. דרך ההדרכות והשיחות שירי מגלה תובנות חדשות על עצמה, ומרגישה את הצורך לעשות שינוי.
ארבע שנים קודם לכן , שירי משתלבת כעורכת בשבועון לאחר שבעקבות הקורונה היא נשארת ללא עבודה. חמותה השאילה לה מחשב נייד וסידרה לה את העבודה אצל חברתה. במשך הזמן, שירי מכירה כותבת בשם אלישבע, שהסיפור שלה גורר תגובות ביקורתיות בשל האופי האלים שלו. שירי מרגישה שהעצמה של אלישבע מעט מאיימת עליה, אבל הקשר המסקרן גורם לה להמשיך בכל זאת.
בפרק הקודם: המשפחה עורכת מסיבת פרידה, לקראת המעבר הקרוב. כל אחד מהאחים והגיסות התנדב לסייע ככל יכולתו בעזרה הנדרשת.
-
תודה נועה, באמת קצת מורכב לתת לפרקים טכניים גם נשמה ועניין.
שמחה לשמוע שזה הצליח.
